12: קול השופר ושעבוד הלב

  • הרב יהודה עמיטל

קול השופר ושעבוד הלב / הרב יהודה עמיטל

"אשרי העם ידעי תרועה" (תהילים פ"ט, טז). רש"י מבאר פסוק זה: "שיודעין לרצות את בוראם בראש השנה בתרועה, שמסדרין עליה מלכיות, זכרונות ושופרות".

במקור המדרשי שממנו שואב רש"י את הדבר הוא מנוסח בצורה קצת שונה:

"אמר רבי יאשיה: כתיב 'אשרי העם ידעי תרועה' - ואומות העולם אינם יודעין להריע?! כמה קרנות יש להם! כמה סלפידס יש להם! אלא אשרי העם שיודעין לפתות את בוראם בתרועה: ואימתי? בחודש השביעי" (ילקו"ש, רמז תרמה)[1].

רש"י בא להסביר שהמונח "לפתות" פירושו לרצות על ידי מלכויות, זיכרונות ושופרות. ואם כן בראש-השנה שחל בשבת, שבו אומרים מלכויות זיכרונות ושופרות בלי תרועת שופר, היאך מרצים את הבורא?

בגמרא בראש השנה (כט ע"ב) אומר רבה כי על אף שמדאורייתא תוקעים גם בשבת, רבנן גזרו שלא לתקוע שמא ייטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. ומוסיפה הגמרא: "והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמא דמגילה", כלומר: רבנן גזרו גם על מצוות אלו שלא לעשותן בשבת שמא יעביר ד' אמות ברשות הרבים.

התוספות (סוכה מג ע"א, ד"ה אינהו) הקשו: למה תיקן רבן יוחנן בן זכאי אחר החורבן שתוקעים בשבת בכל מקום שיש בו בי"ד ואילו ביחס ללולב לא תיקן תקנה דומה? הקושיה מחריפה לאור העובדה שדווקא בשופר החמירו בזמן המקדש יותר מאשר בלולב, שהרי בשבת היו תוקעים בשופר רק במקדש, ולא במדינה, ואילו לולב היה ניטל בזמן הבית גם בגבולין. ותירצו התוספות:

"דשופר, שהוא לעלות זכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמים, לא רצו לבטל לגמרי".

ונשאלת השאלה: מה אתנו? למה לא דאג רבן יוחנן בן זכאי גם לנו, שאין לנו בי"ד סמוך? כיצד אנו נתמודד עם הצורך הדחוף להעלות זיכרוננו לפני אבינו שבשמים? אמנם אפשר להסביר דניחא, מכיוון שיש לנו יום טוב שני של ראש השנה, ואנו תוקעים בו בשופר ומעלים את זיכרוננו לפניו; אבל סוף סוף, אין לנו יו"ט שני אלא משום ספיקא דיומא - האם העלאת זיכרוננו לפניו יתברך יכולה להיות תלויה בספק הלכתי-טכני?

דומה שרבנו הקדוש, בסידור המשניות בפרק השלישי של מסכת ר"ה, מסר לנו תשובה מהותית שיש בה כדי להניח את דעתנו. בין דין "מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת... ושמע קול שופר או קול מגילה: אם כיוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא", לבין דין "חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן", מוצאים אנו משנה שלכאורה אין מקומה כאן:

" 'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' וגו' (שמות י"ז, יא) - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?

אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים; ואם לאו - היו נופלין.

כיוצא בדבר אתה אומר: 'עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי' (במדבר כ"א, ח) - וכי נחש ממית או נחש מחיה?

אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים - היו מתרפאים; ואם לאו - היו נימוקים".

מדוע הכניס רבנו הקדוש משנה זו באמצע הפרק, בדיוק באמצע הדינים העוסקים בשופר? לכאורה היה מתאים יותר להביא דברים נשגבים על כוונת הלב ושעבודו - כמו המדרש על ידיו של משה - דווקא במקום אחר, כמו בתחילת הפרק השני של ברכות, הדן בענייני "אם כיוון ליבו יצא". מדוע לא הכניסם רבי שם ו"עיכב" את הבאתם עד למסכת ר"ה? בפירושו למשנה כאן הרגיש הרמב"ם בקושי הזה, וכך כתב:

"כל זה ברור לפי מה שצריך כאן בעניין שאנחנו בו ולפי מטרת הספר".

ויש לתמוה: מה עניין הנושא שבו אנו דנים, תקיעת השופר, לידיו של משה, ומהי "מטרת הספר" שעליה מדבר הרמב"ם?

אלא, רבנו הקדוש ראה יהודים שחושבים שיש איזה "כוח נסתר", משהו סגולי ובלתי-מובן בשופר עצמו, שמעלה זיכרונם של ישראל לפני הקב"ה. מעשה התקיעה בשופר כשלעצמו והשמעת קולו הם אלו שנתפסו כמעלים את זיכרונם של ישראל באופן מגי לאביהם שבשמים.

כנגד זה טען רבנו הקדוש: אין בשופר יותר מאשר בידיו של משה או בנחש הנחושת, שאין בהם כדי להושיע את ישראל לבדם; רק בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים נפתחים להם שערי שמים. רק שעבוד הלב שבא עם קיום המצווה הוא זה שמעלה את זכרונם לפניו.

לכן מביאה המשנה לאחר עניין זה דין עקרוני: "כל שאינו מחויב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן", לומר לך שרק הרגשת המחויבות וקבלת עול המצווה הן השעבוד הגמור, ורק המשועבד לבוראו הוא זה שיכול להוציא את הרבים. שעבוד הלב שבא שלא מתוך קבלת העול המחייב אינו שעבוד לב שלם ואינו מועיל להוציא. בכך מלמדת אותנו המשנה לימוד חשוב:כוונה לצאת אינה עניין פורמלי, כמעט טכני, אלא קבלת עול מלכותו.

ואולם בינתיים נפל דבר בישראל: גברה יד צר וחרב בית מקדשנו; רוח של קדרות וייאוש אחזה בעם. רבן יוחנן בן זכאי ראה לפניו בדור החורבן ציבור שבור ורצוץ, והוא חש כי הציבור אינו בשל עדיין לאותו מסר מהפכני שביטא רבנו הקדוש. הציבור שבאותו הדור היה זקוק לביטוי ממשי ומוחשי של קול השופר על מנת שיפיח בו את התקווה לניצחון, לגאולה. על כן על אף שביבנה חשבו בני בתירא לבטל את תקיעת השופר למען קדושת השבת, רבן יוחנן בן זכאי מנע זאת בעדם (ראש השנה דף כט ע"ב).

השטן, שנבהל מקול שופר - לא מקול השופר נבעת כי אם משעבוד הלב[2], והם הדברים שפירש המדרש הנ"ל: " 'אשרי העם יודעי תרועה' - שיודעים לרצות את בוראם בר"ה...". המסקנה היא אפוא שאם אנחנו נמנעים מתקיעת שופר מתוך קבלת עול דברי חכמים, וחביבים דברי סופרים, הרי שאנו יכולים להגיע מתוך כך לאותו שעבוד הלב שמגיעים אליו על ידי קיום מצוות שופר. שעבוד הלב הזה הוא שיכול לפתוח שערי שמים ולהעלות זיכרוננו לפניו יתברך[3].

שעבוד הלב פירושו שעבוד מוחלט. גם הדרך המיוחדת בעבודת ה' שמציע הגאון מווילנה, שלפיה מביא כל יחיד ויחיד לידי ביטוי את אישיותו שלו, השונה מחברו[4] - אף היא מחייבת את השעבוד המלא ואת המחויבות המוחלטת, הטוטלית. זה מה שהקב"ה רוצה מעמנו, ובייחוד ביום זה.

ר"ה שחל להיות בשבת נקרא "יום זכרון תרועה". כך אנו אומרים במטבע התפילה, וכך גם למדו בירושלמי (ר"ה פ"ד ה"א). כוונת הדברים היא שהעלאת זיכרוננו לפניו איננה על ידי התרועה אלא על ידי זיכרון תרועה, היינו - שעבוד הלב מתוך המלכת הקב"ה עלינו. במטבע של ברכת שופרות מסיימים: "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה, ואין דומה לך", ופירושו:לשמוע לא רק את קול השופר אלא גם להאזין לשעבוד הלב. את זאת רק בוחן כליות ולב יודע, ואין דומה לו.

 


[1] וכן בילקוט שמעוני, רמז תשפב; תהילים, רמז תתמ; ויקרא רבה פכ"ט; פסיקתא דרב כהנא, פרשה כג; מדרש תהילים, מזמור פא.

[2] איתא בגמרא (ר"ה טז ע"א): "אמר ר' יצחק: ...למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב את השטן". ומסביר הר"ן שם (ג ע"א בדפי האלפס): "פירוש: להכניע את היצר", ועיין שם.

[3] עיין במשך חכמה לויקרא כ"ג, כד.

[4] ביאור הגר"א למשלי (ט"ז, ד): "כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה ואין טבע בני אדם שווה. וכשהיו נביאים, היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה' והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה, לפי שורש נשמתו ולפי טבע גופו".