13: "בינו שנות דור ודור"

  • הרב יהודה עמיטל

"בינו שנות דור ודור" / הרב יהודה עמיטל

"זכר ימות עולם, בינו שנות דור ודור". התבוננות בפניה של ישיבת "הר עציון" למן יום היווסדה ועד עתה מלמד על הדרך הארוכה שעשתה הישיבה. הייתה זו זכות מיוחדת שנפלה בחלקי לאסוף חבורה איכותית של בחורים צעירים, חבורה שנתנה את הטון בישיבה גם בהמשך הדרך.

ראוי לציין את הנציגות המכובדת של בני המחזור הראשון במערכות העשייה החינוכית, בין בתוך הישיבה ובין חוצה לה. יש לציין גם את המיוחדות במערכת המנהלית של הישיבה. העושים במלאכה, ובראשם 'מושקו'-משה מושקוביץ, ידעיה הכהן ומאיר בראייר - שיתפו ומשתפים פעולה עם ראשי הישיבה בכל צעד. במשך שלושים שנה לא היה ולו מקרה אחד שבו לא קיבלו ההחלטות את הסכמתם וברכתם של ראשי הישיבה. וכל זאת, לא מפני שדרשנו זאת, אלא מתוך הכרה והשקפת עולם שראשי הישיבה הם אמורים לקבוע ולהתוות את הדרך. לצערנו, הרבה מוסדות חשובים נהרסו בשל כך שמנהלי הישיבה ועסקניה ביקשו לשלוח ידם בעניינים החינוכיים.

הישיבה הביאה עמה שלושה חידושים לעולם: ראשית, "הסדר" לכתחילה, ולא רק "בדיעבד". בלי אותה תחושת נחיתות שאיפיינה ישיבות אחרות כלפי הישיבות ה"חרדיות". לא "גם אנחנו" אלא "אנחנו". דרכנו היתה ברורה: לא ייתכן שבשל ה"הסדר" והשירות בצבא יצאו מהישיבה תלמידי חכמים פחות טובים מאשר בישיבות אחרות. אמרתי פעם שאני רואה בזה בושה וכלימה אם אומרים שבגלל 15 חודשים בעשייה ב"דבר מצווה" בשירות הצבאי לא ניתן להפוך ולהיות גדולי תורה. היו לי חברים שנתנו לנאצים הרבה יותר מ-15 חודשים והיו לגדולי תורה. מה עבר עליהם באירופה? ופתאם אם נותנים 20 חודש לצבא, אי אפשר להיות תלמידי חכמים? המסר של הישיבה היה "לכתחילה". השירות בצבא אינו מונע צמיחתם של תלמידי חכמים.

כל הרעיון של ישיבת "הסדר" נבע מהתבוננות ודו-שיח בין חמי, הרב מלצר זצ"ל לביני. הרב ליכטנשטיין אמנם כתב מסה מקיפה על "תורת ההסדר", אבל אני יכול לגלות לכם סוד: שום דבר ממה שכתוב שם לא היה לנגד עינינו כשהגינו את רעיון ישיבת ה"הסדר". הגורם המרכזי שעמד לנגד עינינו היה התפישה שלא תיתכן חברה דתית ברמה גבוהה אם לא תתקיים בה אליטה של תלמידי חכמים. לו כל תלמידי חכמים שבדור ישבו בבני ברק - יהא זה סופה של הציונות הדתית.

זו היתה המחשבה העיקרית.

החידוש השני: לימוד תנ"ך כחלק אינטגרלי של לימוד התורה, שיצר מהפכה בעולם הישיבות שלנו. לא רק תנ"ך אלא לימודי מחשבה שקיבלו לגיטימציה מוחלטת. לפני שבוע סיפר לי משה מאיר שפעם ישב ליד שער הישוב וזקני נען באו לביקור. שאלו אותו: אתם אוכלים "טעג" ('ימים')? ענה להם: "לא, יש לנו חדר אוכל נהדר". "מה באמת?, אבל תנ"ל לא לומדים אצלכם?", "מה זאת אומרת לא לומדים, יש לנו שיעור קבוע בתנ"ך". "אבל מורה נבוכים אתם בטח לומדים רק מתחת לשולחן?", "דווקא לא, הרב עמיטל נותן שיעור במורה נבוכים". כיוון ששמעו השניים כך, אמר האחד לחברו: "תשמע, זה עולם אחר לגמרי, למה ברחנו ממנו?"

החידוש השלישי והעיקרי הוא שעל אף כל אלה - יציאה לשירות צבאי מלכתחילה, לימוד תנ"ך ומחשבה - הרמה הלמדנית היתה ונותרה הדגל הייחודי של הישיבה. חלק מכריע בכך הוא בזכותו של עמיתי ורעי הרב ליכטשנטיין. אספר לכם קוריוז: כששמעתי על הרב ליכטנשטיין, הבנתי שמקומו כאן לא יכול להיות בתפקיד של ר"מ, והצעתי לו להיות ראש ישיבה יחד אתי. חברים אמרו לי: "איך אתה עושה דבר כזה, מהלך זה יביא להרס הישיבה. איפה נשמע שקיימים שני ראשי ישיבה החיים בשלום זה עם זה?" כתבתי לו איפוא מכתב שאנו מבקשים ממנו לבוא לכאן ולהיות ראש הישיבה. לא הזכרתי את האפשרות של שני ראשי ישיבה, ולא ציינתי את העובדה שאני מכהן בתפקיד. במכתב התשובה הראשון שכתב לי אכן התייחס אלי כאילו נכתב לעסקן של הישיבה: "לכבוד מר יהודה עמיטל, רח' שח"ל 21 ירושלים". משהגיע לארץ, נכנס לישיבה וב"ה הודות לו הישיבה עלתה מבחינה למדנית והגיעה למדרגה גבוהה.

ועם זאת, דומני שחלק מכריע בהתפתחותה של הישיבה נזקף לזכות העובדה ששני ראשי הישיבה, הרב ליכטנשטיין ואני, באנו משני עולמות שונים. כל אחד מדבר בשפה משלו, בקול משלו, אבל הקולות השונים יוצרים קול אחד. לא בכל דבר אנו מסכימים, אבל המטרה הגדולה משותפת לשנינו: בניית תלמידי חכמים יראי שמים. מתברר שקיימת הפרייה הדדית, וב"ה העניינים עלו יפה.

מקום מיוחד נודע ל"טיש", שנתקבל כיום בישיבות רבות. לשעבר, היו הבחורים הולכים לראש הישיבה לשמוע שיחה. אבל אותו שילוב מופלא, של שיח ורב שיח, המלווים בשירה ובנעימה, יצר מסורת שהולכת ומשתלשלת מדור לדור.

השילוב בין שני ראשי הישיבה יצר דפוסים מגוונים גם בדרכי הלימוד. לימוד הלכה מעמיק ולמדני - ששוכלל בידי ר' שלמה לוי - והפך ל"מקצוע" עצמאי, שאינו עוד שינון "קיצור שולחן ערוך" ותו לא.

נוצקו כאן דפוסים מקוריים לשמחת תורה ופורים, סיום ה"זמן", מסיבת חנוכה ויום ירושלים. ניתן כאן חופש - "אקדמי", אם ניתן להשתמש בביטוי זה - לכל מגיד שיעור, הן בתחום הלימוד והן בנוגע להשקפת עולם. לא היה כאן כל ניסיון לאינדוקטרינזציה או הטלת מרום בתחומים אלה. זה חלק מהווית הישיבה.

מה נשתנה מאז ועד היום? אחרי בקשת המחילה מבני המחזור הראשון, לדעתי רמת הלמדנות עלתה. יש גם להזכיר את העובדה שכיום ליד כל בחור נמצאת ספריה שלמה: ש"ס, רמב"ם, ראשונים. כשלמדתי בישיבת 'חברון' וביקשתי לראות את ספר הרשב"א, הייתי צריך להמתין, במקרה הטוב, כמה שעות: "יש לפניך עוד שלושה בחורים, ואז יגיע תורך". בכל בית המדרש היו אולי שני כרכים של הרשב"א ואותו הדבר אמור ברמב"ם. ממילא, אסור היה גם להחזיק בהם יותר מדאי זמן, שלא למנוע טובתם מאחרים. לדעתי הרמה הלמדנית הכללית עלתה. דבר שני: כיום יש יותר בחורים שנשארים בישיבה מעבר לחמש השנים.

מצד שני, אנשים נוטים לצאת יותר לשבתות, יותר מפונקים. לפני שבוע שאלתי תלמיד משנה א': "מה שלומך?", ומה הוא ענה? "קשה לי, כבר שבוע שלישי שלא הייתי בבית"...

קיימות כיום מספר תופעות שיש ליתן עליהן את הדעת. האחת, באה לידי ביטוי בעיקר בישיבות תיכוניות, והיא תחושת הניכור כלפי הגמרא. יש כיום לא מעט דיבורים בנושא השאלה "איך 'מתחברים' עם הגמרא?". זו תופעה שיש להתמודד עמה. תופעה נוספת - שאיני בטוח אם היא משקפת תופעה קבועה, או שמא היא רק אופנה חולפת, היא בקשת החוויות בנוסח קרליבך, עם קפיצות וריקודים, עם "קבלת שבת" של שעתיים וחצי. איני חושב ששתי תופעות אלה מורגשות במידה רבה בבית מדרשנו. בסופו של דבר מגיע לכאן ציבור סלקטיבי למדי. הישיבה מספקת חוויות - אמנם קצובות ומותחמות במועדים מסויימים: הימים הנוראים, פורים ושמחת תורה, סעודה שלישית.

ברצוני להדגיש שני דברים: תחושת המחוייבות הולכת ונשחקת בשנים האחרונות. כך בציבור בכלל, וכך גם אצלנו. רוצים לקיים את התורה מתוך "נעשה ונשמע" ולא מתוך "כפה עליהם הר כגיגית". לא אחת ניתן לפגוש באנשים שמוכנים "לעשות הכל" ובלבד שהדברים ייעשו "מרצוני": "אני רוצה, אני מבקש לעשותם". לא מכוח החיוב והמצווה. תופעה זו מוצאת את ביטוייה גם במידת המחוייבות למסגרות. "אהיה בחור טוב משום שאני רוצה, לא משום שאתם רוצים". זו בעיה כללית ויש להתמודד עמה.

תופעה נוספת שעומדת כיום בראש מעיינם של צעירים רבים היא התביעה למימוש עצמי. לא טובת החברה, העם או אפילו המשפחה אלא המימוש העצמי, הפרטי. כאן מבחנה של הישיבה: האם תשכיל להתמודד עם תופעה זו, לתעל את הרצון למימוש עצמי לאפיקים של עבודת ה'.

הגר"א אומר בפסר משלי שלכל אדם מיוחדת בעבודת ה', והיו ימים שבהם הנביא היה אומר לכל אחד ואחד מה האבן המיוחד שעליה צריך כל אחד להניח את ראשו: אגדה, הלכה, מדרש ומקרא. עלינו למצוא את הדרך לתיעול המימוש העצמי לעבודת ה'. זהו מבחנה הגדול של הישיבה לשנים הבאות ואני מקווה שנעבוד בו. עד אז לא אצא לפנסיה...

קיימת כיום ציפיה סמוייה להכניס לבית המדרש כיוון "מחקרי". המבחן יהיה כיצד לשמר את העיון הלמדני כגורם הדומיננטי בבית המדרש.

אומר כמה מלים אישיות: במה אודה לקדוש ברוך הוא. אנשים מחוץ לישיבה לא תמיד מאמינים שאני בן 74. ככוחי אז - כן כוחי עתה. אני ממשיך במתן השיעורים. והשבח הגדול ביותר - בתפילת הימים הנוראים בשנה האחרונה שמעתי מכמה תלמידים שקולי עתה אינו חזק פחות ממה שהיה לפני עשר שנים...

אני מודה לקב"ה על כל רגע ורגע, על כל נשימה ונשימה שהוא נותן לי כוח. פעם אמרו ששלושים שנה הם "דור". כיום מדברים על עשר שנים, ועל פחות מכך: השינויים הם כה גדולים. איני חושב שלזקנים יש תמיד מה לומר, אך אני סבור שלפעמים יש להם מה לומר, מתוך נסיון החיים שלהם. איני רואה את עצמי כמי ששייך לדור ה"ישן". אפשר שאני לא מבין את הנוער, אך האמת היא שמעולם לא הבנתי אותו...

אני מקווה שהקב"ה ייתן לי את הכוח לומר את מה שיש לי לומר, וברכותיכם ילוו אותי להמשיך ולגדל דור של תלמידי חכמים שיהיו לשם ולתפארת בעם ישראל.