בהעלותך | בשר ורוח
בשר ורוח - שני עולמות כה מנוגדים, ואעפ"כ - מופיעים הם בפרשתנו בסמיכות. לאחר חנוכת המזבח, אחד מרגעי השיא הרוחניים, ולפני פרשת האצלת הרוח על הזקנים - מופיעה פרשת המתאוננים, שתאוות בשרים היתה בפיהם.
'אֺהב כסף לא ישבע כסף ומי אֺהב בהמון לא תבואה' - ... מהו בכסף - רבנן אמרי אלו תלמידי חכמים שאוהבין דברי תורה... א"ר נחמן: מי שאוהב תורה אינו שבע תורה... א"ר יצחק: מי שהוא אוהב מצוות אינו שבע מן המצווה. (דברים רבה ב, יח)
ואמנם, בדרשתם אין מוציאים חז"ל את הפסוק מידי פשוטו. אם מוצאים באדם תאווה לכסף, תאווה לחומריות ולצרכים גשמיים, יש לחקור, לבדוק ולעקוב אחר שרשי תאווה זו. באדם קיימת תאווה פנימית שלעיתים מכוונת ומוסתת מאפיקה המקורי. צמאון לרוח ולתורה נטוע בלב כל, אלא שלעיתים גילוייה של תאווה זו ושל צימאון זה מתגלים דווקא בצדדים השליליים - בתאווה לסיר הבשר.
שני סוגי תאוות יש ומולן התמודד משה - האחת התאווה לסיר הבשר, והשניה - התאווה לתאווה - "התאוו תאוה" (במדבר יא, ד) - כנגד אותם ששבעו ותאבים שתתעורר בליבם התאווה.
והדברים מתבטאים בשני באורי חז"ל על דברי משה "הצאן ובקר ימצא להם". ר' עקיבא למד כפשוטו - "מי מספיק להם" (תוספתא סוטה ו, ד) - האם יימצא בשר שיספק את תאוותיהם. סיפוק צרכים גשמיים לתאבים להם לא יפתור את הבעיה. הדרישה החומרית דורשת פתרון עמוק יותר - מילוי החסר ברוחניות. ר' שמעון, לעומתו, מתייחס לסוג התאווה האחר - "הצאן ובקר ישחט להם - כדי שיהרגו?!" (שם) - אם תספק את צרכיהם הגשמיים רק תהרגם בכך. לא רק שאין בכך פיתרון אלא אדרבא הדבר יחמיר את הבעיה. סיפוק כל הצרכים והתאוות גורר את התאווה לתאווה, הצורך במילוי אותו חלל שנוצר של חיים בלא מטרה ואתגר.
כנגד טענותיו של משה שאין בתלונתם של בני ישראל אלא חסך בתוכן רוחני, המתבטא בטיעונים חומריים, משיב אכן הקב"ה בהאצלת הרוח על זקני ישראל.
סיכום שיחה שניתנה בסעודה שלישית, שבת פרשת בהעלותך תשל"א. עפ"י סיכומו של הרב אליהו בלומנצוויג.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)