'וחותם יד כל אדם בו'

*  סוף הדרך. ארבעים יום אנו מהלכים במסע, כנגד ארבעים הימים אותם עשה משה רבינו ע"ה במרום לקבלת לוחות אחרונים, מר"ח אלול ועד יום הכפורים. בעיצומו של הרבע האחרון מצויים אנו. מאחורינו כבר תקיעות השופר המעוררות, אמירת 'לדוד ה' אורי וישעי', הסליחות בהשכמה, ימי ראש־השנה, שבת תשובה ומרבית עשרת הימים.

כלום יש בנו עוד רוח? קול מַלְאֶה מדמה להשיאנו להשפיל מבט, לחדול מן ההתמודדות, ממטען המתח בו רווים הימים, להניח להם לחלוף על פנינו.

אך אנו לא נאבה ולא נשמע לעצת המסית. ידוע נדע כי יש להתבונן וללמוד ערכם של ימים, על מנת שנפיק תועלתם ויקרתם[1].

ואכן, כך מלמדנו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל:

...לא כן בהרוחניים, שהידיעה על יקרת הדבר וערך הפעלתו, היא היא המוציאה מכח אל הפועל את כל התועלתיות העתידים לבא מהם, וערך ההתגלות לפי ערך הידיעה וההרגשה... וענין זה עצמו כבר מחייב אותנו ללמוד וללמד נשגבות הערך של הימים המקודשים הבאים לקראתנו, שכל מה שנדע יותר יקרתם והפלאתם, יותר ירשימו הרשמתם ויפעלו הפעלתם עלינו ועל כל היצירה כולה. (אורי וישעי, עמ' יב)

נעמיק נא, לכן, התבוננות ותבונה באלו הימים. נטה אוזן לאשר קוראים ותובעים המה מאיתנו, ונגלה, כי תביעה אחת לימי אלול, ואחרת לחלוטין לעשרת ימי תשובה.

על עבודת אלול נלמד מהתבוננות בפרשת "שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען", שתרגומו: "ויאללון ית ארעא דכנען". הלא דבר הוא, שכך מקובלנו: "שמות חודשים עלו בידם מבבל" (ירושלמי, ראש השנה, א, ב).

אף אנו, כאותם תיירים, יוצאים הננו באלול למסע של ריגול, חיפוש וחיטוט. אף הם כמותנו יוצאים למסע בן ארבעים יום - "וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום" (במדבר יג, כה). הם תרים את הארץ, ואנו את הלב. כתיקון לחטאם מצטווים הם, בסוף אותה הפרשה, במצוות "ועשו להם ציצית", שתכליתה - "ולא תתורו אחרי לבבכם...", ואף אנו, בני אלול, לא אחר הלב נתור, כי את הלב עצמו.

נתבונן, אפוא, בפרשת אלול זו, נבדוק מה באמת היה חטאם של התיירים התרים את הארץ? לכאורה, נהגו הם בדיוק כדרך שנתבקשו - תרו, בדקו, התרשמו ודווחו נאמנה. הן לא אשמתם היא כי "עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד" (שם, כח) וכיוצא בזה... ואפילו את פרשנות העשרה, הקובעים: "לא נוכל לעלות"!, אף אותה ניתן להבין כביטוי לתחושת האחריות והמחויבות לאחיהם בני ישראל.

נראה, בעליל, כי כשלונם וחטאם נעוץ בסיפא של הנאום, שם מפטירים הם בשפה רפה: "ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם" (שם, לג).

ואף אנו לעומתם נענה ונדרוש: אל תיקרי "וכן" אלא ולכן...

הרואה עצמו חגב - אל ייפלא אם ידרכו עליו. נטולי תחושה היסטורית היו הם העשרה, ראו עצמם רק במסגרת מקומם ושעתם ולא כחוליה בשרשרת הדורות; ואכן, בתור שכאלה - קטנים היו כחגבים. קטנים שכאלה, בוודאי לא יוכלו לכיבוש הארץ והמלכת מלך בתוכה; קטנים שכאלה, בוודאי לא יוכלו גם לכיבוש לבבם והמלכת מלכו של עולם בתוכו...

ואנו, לכן, לא מן העשרה נלמד, כי מן השניים - יהושע וכלב, המכריזים בעוז: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה"! רואים הם עצמם כחוליה בשרשרת, יודעים כי מאחוריהם זכות אבות וברית אבות, ולפניהם אחריות למשימות נכבדות, ובהן הורשת הארץ לבנים.

יהושע בן נון יודע כי משרת משה הוא, וממשיך דרכו ומשימתו, ויונק עוצמה רבה לצורך ההתמודדות עם כיבוש הארץ. כלב בן יפונה יודע שמשבט יהודה הוא בא, מגור אריה, ממנו לא יסור שבט ומחוקק עד כי יבא שילה, ושואב עוז ותעצומות לצורך ההמשכיות עד המלך דוד והמלך המשיח. אף עלינו, בעבודת אלול שלנו, לזכור כי לא בודדים אנו, לא תלושים. עבר לנו, אף עתיד; אבות לנו, אף בנים[2]. אם אמנם גמדים אנו כשלעצמנו, על כתפי ענקים אנו ניצבים; ובזה נבוא אל המלך, בתום ימי אלול, להכתירו.

לא כאלה הם עשרת הימים האחרונים שבמסע הארבעים. כאן שונה היא המשימה, כעת שונה היא הקריאה והתביעה שבזמן, ולכאורה, אף מנוגדת והפוכה לזו שבאלול.

וכך לומדים אנו בגמרא:

אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מניין לגזר דין של ציבור שאינו נחתם? - אינו נחתם?! והכתיב "נכתם עונך לפני"! (ירמיה ב, כב), אלא אע"ג שנחתם - נקרע, שנאמר: "כה' א-להינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז). והכתיב: "דרשו ה' בהמצאו"? (ישעיה נה, ו) - התם ביחיד, הכא בציבור.

ביחיד אימת? אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.(ראש השנה יח, ע"א)

אמור מעתה: עשרת הימים - ימים של יחידים המה.

אם גם קשה הייתה עלינו תביעת אלול לראות עצמנו חלק מן הכלל, חוליה בשרשרת, דומה כי התרגלנו למצב זה, ואולי אף החל הדבר למצוא חן בעינינו... לעמוד עם הציבור בתפילה, דבר המאפשר להצניע, להדחיק ולהסוות פגמינו וחטאינו, להסתתר.

בעשרת ימי תשובה בוחן אותנו הקב"ה כיחידים. אין הוא מבקש עוד לראות אותנו כציבור, כביכול, ולעומת זאת - לכל יחיד מוענק כח ומעמד של ציבור[3]. בעשרת ימי תשובה מופיע כל יחיד חשוף - "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון".

הופעה כזו, טבעה שמחייבת היא את האדם לגלות את עולמו, לבקש את תפקידו.

נדייק בנוסח בו בוחר הרמח"ל לפתוח וליישר המסילה לפנינו:

יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. (מסילת ישרים א)

מספר חידושים וחיובים במשפט סגולי מפורסם זה. האחד - חובת הידיעה שיש לו לאדם בכלל חובה; השני - הצורך לברר ולאמת מהותה ואופיה של חובה זו.

ברם, דומה, כי החידוש הגדול מכולם נעוץ ב"מה חובתו בעולמו" - "עולמו" דייקא! כל אדם עולם הוא, ולכל אדם עולם משלו, "עולמו". לכל אדם שם, מהות ומשימה המיוחדים אך לו לבדו. (כמה יפה דיוקו של הרב עמיטל - 'מעשה איש ופקודתו' - איש איש ותפקידו...). 'כשם שאין פרצופין דומין זה לזה, כך אין דעתן דומה זה לזה' (ירושלמי, ברכות ט, א); איש איש ודעתו, איש איש וייעודו, כל אדם והאות שלו בתורה.

וכבר היה ר' זושא מצהיר: "אין אני חושש שלכשאגיע לעולם האמת ישאלוני מדוע לא הייתי משה רבינו או הרמב"ם. חושש אני שישאלוני מדוע לא הייתי זושא!...", כי לכל אדם עולם יש, לכל אדם שער.

על אדם הניצב מול שערו, מספר לנו פרנץ קאפקא בספרו "המשפט". אדם זה מגיע אל שער החוק, ומבקש מן השומר כי יאפשר לו את הכניסה אל החוק. אלא שהשומר, דמות גדולה ומאיימת, אומר "כי עכשיו אין הוא יכול להרשות לו ליכנס". האיש, במהלך השנים, בהן עומד הוא נוכח השער וממתין, ממשיך ומפציר, ואף מנסה לשחד את השומר במתנות, אך ללא הועיל. השומר מקבל מידיו, אמנם, כל דבר, אך בשעת מעשה הוא אומר: "הריני מקבל את זה ממך רק לבעבור לא תחשוב: היה בידי לעשות דבר, והחמצתיו". כבר זקן האיש וכפוף, וברבות השנים למד הוא לזהות ולהכיר אף את הפרעושים שבאדרת השיער שעוטה השומר, ואף אל הפרעושים פונה הוא, ומבקשם שיסייעו בידו ויהפכו לב השומר לטובה עליו[4]... כבר כהו עיניו והוא נוטה למות. לפני מותו, מתלכדים במוחו כל הנסיונות שהיו לו במשך כל הזמן שעבר עליו ומצטרפים לשאלה אחת, שעדיין לא הציג אותה לשומר הפתח: "הן החוק הוא מחוז שאיפתם של כל האנשים", הוא לוחש, "וכיצד זה לא ביקש איש מלבדי במשך כל השנים הרבות הללו, כי יורשה לו ליכנס?..."

שומר הפתח רואה כי האיש עוד מעט ואיננו, ובכדי שהדברים ייקלטו בחוש שמיעתו הגווע, מרעים הוא עליו בקולו: "כאן לא יכול איש מלבדך לקבל את רשות הכניסה, כי השער הזה רק בשבילך נועד. עכשיו אני הולך וסוגר אותו"[5].

הן אמרנו - לכל אדם עולם, לכל אדם שער. לעתים נראה השער חסום ובלתי עביר. או אז יש לדפוק עליו בעוז, בלא לאות. לפי שאין אנו מאמינים שהוא פותח שער לאומרי תשובה, שבי או חוזרי בתשובה, אלא "וכל מאמינים שהוא... הפותח שער לדופקי בתשובה"!, הדפיקה עצמה היא הפועלת, בנחישות הרצון ובלהט ההתמדה. שכך דורש הרבי מקוצק על הפסוק: "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה י-ה, זה השער לה' ..." - פתחו לי - זה השער!

והדפיקה, בלא חשבון, בלא הגיון ובדיסוננס מוחלט. שכך מוצאים אנו (סנהדרין קג, ע"א) את מנשה המלך הרשע עומד ודופק על פתחי התשובה במהלך שלושים ושלוש שנים, ובלא כל קשר לחשבון הקטיגורי הנוקב, שעורכת עמו הגמרא במהלך הסוגיא, מסכם ר' יוחנן: "כל האומר: 'מנשה אין לו חלק לעוה"ב' - מרפה ידיהן של בעלי תשובה". שורת הדין מעכבת, אך הקב"ה חותר לו מחתרת, ומחדירו דרכה ללא ידיעת שורת הדין (ועיין רש"י, שם).

לא מליבו בדה מנשה שיטת תשובה זו. מן הקודם לו למדה, מאדם הראשון. וכך מספר לנו המדרש:

"ויצא קין מלפני ה'"... פגע בו אדם הראשון, א"ל: מה נעשה בדינך? א"ל: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: כך היא כוחה של תשובה, ואני לא הייתי יודע... מיד עמד אדם הראשון ואמר: "מזמור שיר ליום השבת"...(בראשית רבה כב, כח)

לפי חישוב הגמרא (עירובין יח, ע"ב), היה משך זמן תשובה זו של אדם הראשון מאה ושלושים שנה. האין זו דפיקה?! זו אפוא, הקריאה אותה מפנים אלינו עשרת ימי התשובה, וזו התביעה: יתייצב נא כל איש מול שערו, וידפוק.

חיים הננו בעולם, הטורח בטשטוש זהותו ואישיותו של הפרט. עולם של המוניות אופנתית, בייצור, במיכון, במחשוב ואף בחשיבה. עולם של חיקוי המצטיין בשיטות צילום ושכפול המוני, ואפילו על "שכפול גנטי" מדברים. מצטופפים להם המוני אנשים בגורדי שחקים מבוטנים ומסוגרים, נוהרים להם בגודש עדרי אדם על כבישי אספלט שטוח. והפרט - נירמס, ושערו - נהרס.

ובדור שכזה בוקעת ומנסרת זעקת עשרת ימי התשובה: אדם, אייכה?! היכן אתה, ואי הוא שערך?

"ביחיד אימת?... אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים".

לנו, חובשי בית-המדרש, נדמה כי חסינים אנו בפני זו הסכנה, ושמא דווקא בשל כך חמורה וקשה היא ביותר. נזכור נא, כי תחפושות רבות לו, לייצר הרע, והמוצלחת והמסוכנת שבכולן - היצר הטוב...[6]

גם בביהמ"ד אורבת סכנת העדריות. לא פעם ניתן לשמוע, גם מבחורים צעירים ומתחילים, על "שיטת לימוד" שמאמצים הם, ויש שמצהירים שלא באו לבית מדרשנו אלא בעקבות "השיטה". ויושב הצעיר, אף נוהר עם העדר, ומדקלם מושגים ושיטות, וחם לו אז, נעים, בטוח ונחמד, ופועה וגועה הוא כעגל לא לומד. אף כאן ישמיעו עשרת ימי תשובה את קריאת תביעתם: שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה, ומצאו איש את שערו!

גם בתוככי בית-המדרש, ודווקא שם, אל נאבד את עצמאותנו המחשבתית, מקוריות ויצירתיות, כי גם שם, ודווקא שם, עלולים אנו לאבד את האות שלנו בתורה, כפשוטו!...

אמרנו בר"ה, ונשוב ונאמר ברטט קודש גם ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה:

ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום. ובו תינשא מלכותך, ויכון בחסד כיסאך, ותשב עליו באמת. אמת, כי אתה הוא דיין ומוכיח, ויודע ועד, וכותב וחותם, וסופר ומונה, ותזכור כל הנשכחות, ותפתח את ספר הזיכרונות, ומאליו ייקרא, וחותם יד כל אדם בו...

זה שהקב"ה כותב וחותם - זה ברור, אך מה עושה שם בספר הזכרונות, חותם ידינו שלנו?!

אין כחתימת ידו של אדם וכטביעת אצבעותיו, בטוי נאמן ואמין יותר לזיהויו, לעצמיותו, לייחודו ולמקוריותו.

ואולי יושב הקב"ה בעוצם קדושת היום, שאת תוקפו מתנים אנו, ובוחן ובודק אמינות חותם ידינו, ואולי שואל הוא: "אייכה?!..."[7]

*

ערב היום הקדוש, יעשה כל אחד מאיתנו מאמץ מיוחד להיות, אכן, מה שהוא באמת, שיהא חותמו אמת.

ונאחל, ונייחל, ונתפלל, שהקב"ה, שחותמו אמת, יזכנו לחתום באמת, וגם להיחתם באמת לחיים טובים ולשלום!

 

---