דילוג לתוכן העיקרי

מה נשתנה

מספר שבועות לפני חג הפסח שומעים אנו את ילדי ישראל משננים הלחן המסורתי של שאלות ליל הסדר: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות...".

דומה, שלא כל המלמדים לשנן את נוסח "מה נשתנה" עיינו היטב בסוגיית הגמרא. במסכת פסחים שנינו:

מזגו לו כוס שני וכאן[1] הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה. שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות הלילה הזה מרור[2]. שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי[3] שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים[4] [5] (פסחים י, ד).

האם ברור מפשט המשנה שנוסח מה נשתנה הוא אכן שאלת הבן?

הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ח) לא הבין ששאלות המשנה הן שאלות הבן. נעיין בדבריו:

מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו כל אחד ואחד... ואח"כ עוקרין השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו ומוזגין הכוס השני וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.

יוצא, איפוא, בבירור, לדעת הרמב"ם, שנוסח שאלות "מה נשתנה", המוזכרות במשנה, אינן שאלות הבן אלא הן חלק מדברי עורך הסדר. באוצר הגאונים (מסכת פסחים עמ' 54) מצינו מפורש: "ואומר אותו שמקדש מה נשתנה".

נראה להסביר לפי דעת הרמב"ם, שנוסח השאלות הוא במקרה ואין דעת לבן ואביו מלמדו[6]. לגבי מה מלמדו ישנן שתי אפשרויות לבאר:

א. אביו מלמדו לומר "מה נשתנה", במטרה שהבן ילמד לאמר שאלות אלו ויבינם.

ב. אביו מלמדו לשים לב לשינויים בלילה מיוחד זה, ומטרתו היא שהבן יקלוט את הדברים ויבינם, למרות שלא שאל.

נמצא לפי זה, שהמשנה נקראת כך: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל [שאלות כרצונו]. ואם אין דעת בבן [לשאול מעצמו שאלות שונות] אביו מלמדו מה נשתנה [כדי שילמד לשאול, או כדי שישים לב למתרחש]".

לאור פירוש זה מתבארת גירסת המשנה שלפנינו: "וכאן הבן שואל" וכותב על זה הרשב"ם: "ורבינו קיבל מרבו... וכן הבן שואל כמו 'כן בנות צלפחד' כלומר דין הוא שיהא שואל במזיגת כוס שני מה נשתנה". אם העילה לשאלה היא מזיגת הכוס - מה תועלת בשאלות בהן הכוס אינה נזכרת כלל? אלא נראה, ששאלת הבן, הנזכרת במזיגת כוס שני, אינה דווקא נוסח ארבע הקושיות הכתובות במשנה, כפי שהבהרנו לעיל, אלא שאלות שונות, על פי מה שמתעורר לשאול מעצמו[7].

לפי הנאמר עד כאן הרי נוסח שאלות "מה נשתנה" הוא לכל היותר הנוסח שמלמדים את מי שאינו עירני דיו כדי לשאול מעצמו[8], ונדמה שלא נכון המנהג ללמד את הילדים את הנוסח הזה, שהרי צריכים לשאול מעצמם.

אם ננסה להתחקות אחרי שורש הטעות, נדמה שנגלה אותו בדברי הרמב"ם שהבאנו לעיל. נעיין שוב בדבריו (שם):

מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק... ואוכל... ואח"כ עוקרין את השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו ומוזגין כוס שני וכאן הבן שואל.

מהי אותה "עקירת שולחן" עליה מדבר הרמב"ם?

יסוד הדברים בגמרא במסכת פסחים (קטו):

אמר רב שימי מצה לפני כל אחד ואחד מרור לפני כל אחד ואחד ... ואין עוקרין את השלחן אלא לפני מי שאומר את ההגדה... למה עוקרין את השולחן? אמרי דבי ר"י כדי שיכירו התינוקות וישאלו".

הביטוי "עקירת השולחן" יסודו במנהגי אכילה בימי המשנה, כאשר היו המסובין על שרפרפים או כרים וכסתות, ולפני כל אחד היה מונח שולחן קטן ועליו מזונו. כשהיו רוצים לפנות מן המקום את השאריות היו מוציאים ( = "עוקרין") את השולחן הקטן עם כל מה שעליו[9] [10]

לגבי עקירת השולחן בליל הסדר, מעשה הבא לעורר את הילדים לשאול אומרים הראשונים:

דווקא שולחנות שלהם שהם קטנים אבל שלנו איכא טורח גדול בעקירתו נהגו לסלק הקערה לצד אחד דלהווי עקירת שלחן" (תוספות קטו, ע"ב).

יוצא, איפוא, אליבא דגמרא, שעקירת השולחן בטרם האוכל, היתה תמיהה גדולה ובולטת לילד שהסב עם המשפחה לסעודת חג. מסופר בגמרא על אביי הצעיר ששהה בית רבה, וכשראה שעוקרין השולחן לפני האוכל טען: "עדין לא אכלינן אתו קא מעקרי תכא מיקמן?!" כלומר: טרם אכלנו כבר אתם עוקרים השולחן מלפנינו?!

גם הרמב"ם מביא להלכה שיש לעקור את השולחן ולעורר את תמיהת הילדים וכל זה מתבצע יחד עם מזיגת כוס שני, מעשה שהוא תמוה בפני עצמו, שכן לא נהגו לשתות לפני הסעודה (פרט לקידוש), ועל זה באה שאלת הבן. שאלה ספונטנית המתעוררת למראה עיניו. לאחר השאלה הזו מוסיף האב פרטים נוספים בהם משונה לילה זה מכל הלילות. לצורך העניין הוא משתמש בנוסח מה נשתנה שמציעה המשנה.

באור כזה מצוי גם בדברי המאירי:

וכאן במזיגת כוס זה, הבן שואל אביו אם הוא חכם שהרי עוקרין את השלחן, ואם אין דעת בבן להרגיש בענין ולשאול אביו מלמדו... ואע"פ שתחילת השאלה בעקירת השלחן הוא מוסיף בשאלות לומר לו 'שבכל הלילות אנו אוכלין'[11].

תאור זה מתאים אף לדברים המופיעים בספר פרדס לרש"י:

אח"כ נוטלין מלפניו הקערה כמות שהיא עם שתי מצות שלמות וחצי המצה והירקות ושני תבשילין ומניחין אותה בראש השולחן כדי שישאלו התינוקות מה נשתנה... ובהגבהת הקערה אומר: 'הא לחמא עניא' עד מה נשתנה וכשמגיע למה נשתנה, מחזירין אותה לפניו ומתחיל לספר ביציאת מצרים..

יוצא לפי דברי רש"י, שיש שני "מה נשתנה": האחד - שאלת הבן על מה שרואה בעקירת השולחן ובמזיגת כוס שני, ואח"כ בא נוסח "מה נשתנה" שבמשנה, אותו אומר האב בפותחו את ההגדה.

למנהגנו, שאין עקירת שולחן, נתאחדו שני החלקים לאחד, ושאלת הבן נאמרת בנוסח המיועד לאב.

בחלק הראשון של דברינו, ניסינו לברר את שיטת הרמב"ם וסיעתו, הסוברים שנוסח "מה נשתנה" מיועד דווקא לאב ולא לבן כמנהגנו. אולם יש ראשונים הסוברים, שאכן נכון הוא מנהגנו, והנוסח שבמשנה הוא אכן נוסח שאלת הבן, ששואל שאלות אלו מעצמו או שאביו מלמדו. לפי זה פשט המשנה הוא כדלקמן:

1. מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל: מה נשתנה הלילה הזה...

2. אם אין דעת בבן - אביו מלמדו:

לאמור, נוסח "מה נשתנה" מתייחס לשתי האפשרויות המועלות במשנה ולא רק לשניה, כפי שהסברנו לעיל.

כך בפירוש כותב הראבי"ה:

עוקר מלפניו הכלי שבו המצות ומסיר הכלי לסוף השולחן... ואנו שיש לנו שולחנות גדולות מסירין את הכלי במקום עקירות שולחנות קטנות שהיו להם בימיהם... ומוזג לו כוס שני וכן הבן שואל מה נשתנה הלילה הזה (סימן תקכה).

מדבריו עולה בבירור, שהשאלה היא שאלת הבן כפי הנוסח שהובא במשנה[12].

ואכן, לפי דעה זו נוהגים אנו כשורה בלמדנו את ילדינו את מילות מה נשתנה.

אולם, לפי דעה זו, מתעוררת שאלה גדולה, שנביאנה כאן בלשונו של הרב קוק בפירושו להגדה[13]:

המה ליבי על סדר שאלות אלו, כי הלוא מתחילה מסובין אנו, ואח"כ אנו אוכלים מצה ואח"כ מרור, ואם כן היה צריך להתחיל בשאלה האחרונה שהיא שאלת ההסיבה ואח"כ שאלת טיבול ואח"כ שאלת המצה ואח"כ שאלת המרור!

לשם הבנת סדר השאלות (שכאמור אינו כסדר ההתרחשויות במציאות) ותירוץ קושיה זו, צריכים אנו לבאר את סדר הפסח בזמן שבית המקדש היה קיים, סדר שכלפיו מכוונים דברי המשנה במסכת פסחים.

המרדכי בביאורו לסדר ליל פסח מבאר את דברי המשנה:

דהיינו דווקא בימיהם שהיו עושין הסדר אחרי סעודתן וכך לא היו צריכין אלא מצה אחת שלמה לעשות הסדר עליה דהא כבר ברכו המוציא ואכלו כל סעודתן אבל אנו שעושין הסדר בתחילה קודם הסעודה אז ודאי צריך שלש מצות[14].

אם כן, לדברי המרדכי, המנהג הקדום היה קודם כל לקדש ולאכול סעודת חג רגילה, ולפני סיומה הביאו את קערת הסדר עם מצוות היום: פסח, מצה, מרור וחרוסת. על הקערה הזו אומרים הגדה והלל[15].

עניין זה מסתבר עקב הצורך לאכול את קרבן הפסח "על השובע". וכך הם דברי הרמב"ם (הלכות קרבן פסח ח):

מצווה מן המובחר לאכל קרבן פסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בי"ד אוכל מהם תחילה ואח"כ אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו.

אם קרבן פסח בא בסוף הסעודה, הרי מובן שהוא גורר עמו לאותו מעמד, גם את המצה והמרור, הנאכלים עמו, שנאמר "על מצות ומרורים יאכלוהו", וודאי שכך הדבר לשיטת הלל הזקן שכרך פסח מצה ומרור ביחד. הרשב"ם בפירושו למשנה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" (פסחים קי"ט) כותב:

שצריך לאכל מצה בגמר סעודתו זכר למצה הנאכלת עם הפסח בכריכה וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלים באחרונה לשם חובה.

כלומר, שיטת הרשב"ם היא, שגם בזמן הזה המצה העיקרית היא המצה שבסוף, למרות שאין קרבן פסח[16].

זוהי כאמור שיטת הרשב"ם. בראשונים אחרים לא מופיע הנושא בחריפות שכזו, אולם לדעת הכל, אנו אוכלים בסוף הסעודה מצה הבאה לזכר המצה שנאכלה עם קרבן פסח, והרי לנו שקרבן פסח נאכל אחרי הסעודה, וכאמור לעיל יש להניח שבהגיע קערת הפסח אז נאמרו ההגדה וההלל[17].

סדר ליל הפסח בזמן הבית היה אם כן כזה:

א. כוס ראשון - קידוש

ב. סעודת חג - טיבול ראשון

ג. הכנסת הקערה

ד. מזיגת כוס שני ושאלת הבנים

ה. אמירת ההגדה - ארמי אובד אבי והמדרשים ומשנת רבן גמליאל

ו. אמירת שני פרקי הלל וברכת גאולה

ז. אכילת מצוות היום

ח. כוס שלישי וברכת המזון

י. כוס רביעי והלל

המשנה הדנה בשאלות ה"מה נשתנה" נכתבה אמנם אחר החורבן (כמוכח במשנה ג), אולם ניתן לומר שאחר החורבן עדיין נהגו לעשות כסדר שעשו בזמן הבית. ביאור זה יסביר לנו כמה דברים:

א. במשנה לא מופיע טיבול ראשון כטקס מיוחד זאת משום שטיבול ראשון היה בסעודה ללא שום שינוי.

ב. לעיל הסברנו את דברי הגמרא אודות עקירת השולחן, דבר שלא מופיע במשנה, משום שבמשנה הקערה הגיעה בסוף הסעודה, ועצם הבאתה היתה שינוי גדול.

ג. ניתן להבין את סדר שאלות הבן בנוסח "מה נשתנה", ותתורץ שאלת הרב קוק שהבאנו לעיל[18].

במזיגת הכוס השניה, כבר ראה הבן שהלילה הזה כולו מצה, וכן ראה שהלילה הזה מרור - בשעה שהביאו את הקערה לא היו בה אלא מיני מרור לטיבול, וראה גם שעומדין לטבל טיבול שני ועל כך שואל הוא את שאלותיו.

לגבי שאלת הבשר הצלוי כבר קבעה הגמרא (פסחים ע), שהיא למ"ד שבשר החגיגה בליל הפסח באה צלי ואם כן כבר ראה הילד שהיום אוכלים רק צלי.

יוצא לפי דברינו, שאם נבין את נוסח "מה נשתנה", כנוסח שאלות הבן יש לכך על מה לסמוך בפשט המשנה.

בזמן הזה, כשאין קרבן פסח, אין סיבה לדחות את קיום מצוות המצה והמרור והחרוסת לסיום הסעודה, ועל כן שונה הסדר, ומצוות היום הועתקו לפני הסעודה וקודם להם ההגדה ופרקי הלל. יחד עמם הועתקו גם שאלות ה"מה נשתנה" ונוצרה הבעיה בה דנו.

 


פורסם ב"עלון שבות" גיליון 106 .

[1] עיין ברשב"ם עה"ת המביא גירסא "וכן הבן שואל" ועוד נשוב לקמן לגירסא זו.

[2] עיין דניאל גולדשמידט, הגדה של פסח (הוצ' מוסד ביאליק), הטוען ששאלה זו מאוחרת מן המשנה (שם עמ' 12 במבוא).

[3] שאלת הבשר הצלוי נעלמה אחרי החורבן ויש דעות שונות האם נעלמה מיד עם החורבן אם לאו (ועיין גולדשמידט שם).

[4] עם השינויים שחלו במנהגי האכילה שרווחו בא"י בתקופת המשנה, נשתנה נוסח השאלה והיא מופיעה בהגדות שלפנינו על פי מסקנת הגמרא (פסחים קטז).

[5] בנוסחאות שלפנינו מופיעה שאלה נוספת על הסיבה, לפי הנראה נוספה מאוחר יותר. אולם עיין הרב כשר, הגדה שלמה (עמ' 115), שטוען שגם שאלה זו קדומה היא. ועיין עוד בדברי הרמב"ם הלכות חמץ ומצה ח, ב שמביא נוסח של חמש שאלות ומופיעות בו גם השאלה על הבשר הצלוי וגם השאלה על הסיבה.

[6] עיין היטב בפיסוק המשנה כפי שמופיעה בפירוש ר"ח אלבק: "מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל. ואם אין דעת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה...".

[7] אמנם לפי זה עולה שאין צורך גם בשאלת הבן וגם בדברי האב, ואילו ברמב"ם מוזכרים שני הדברים. ועיין בחת"ס על שו"ע סימן תעג, שמעיר על כך. ושמא יש לומר, שלדעת הרמב"ם חייב בעל הבית לחזור על עיקרי השאלות המתעוררות למען שאר בני הבית, שאולי לא הבינו את דברי הבן. ניתן גם לפרש, שהמילים במשנה "מה נשתנה..." אינן קשורות כלל לנאמר לפני כן, אלא הם המשך הסדר, והעורך חייב לומר דברים אלו כפי שאומר את הדברים שכתובים במשניות הבאות בהמשך הפרק.

[8] לפי אפשרות זו, ייתכן שצריך לקרוא את המשנה בסימן קריאה (מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות!) ולא בסימן שאלה. כמו: "מה נורא המקום הזה!", "מה טובו אהליך יעקב!", "מה יקר חסדך א-להים!" ועוד פסוקים דומים. וכך גם כאן - האב מנסה להחדיר בבנו את התחושה של גדלות היום וחשיבותו, כאשר הבן לא מתעורר לשאול ולהתפעל מעצמו.

[9] תיאור דומה מצוי בדברי תוספות בסוגיא אחרת במסכת פסחים (דף ק, ע"ב ד"ה לאו): "... שהיו להם שולחנות קטנים שכל אחד אוכל על שולחנו".

[10] הרמ"א (תעב, ד) מדבר על הסיבת נשים וכותב: "לא נהגו להסב כי סמכו על דברי הראבי"ה שכתב דבזה"ז אין להסב". ושם בסעיף ז דן על מי שאכל או שתה דברים שצריכים הסיבה ללא הסיבה: "וי"א דבזמן הזה דאין דרך להסב כדאי הוא הראבי"ה לסמך עליו שבדיעבד יצא ללא הסיבה".

[11] עיין לעיל בדברינו בהערה 8. ומדברי המאירי משמע בפירוש, שנוסח המשנה הוא שאלות, ולא כפי שהצענו לעיל, גם כשהוא סובר שזה מיועד לאב.

[12] גם בדברי הרמב"ם היו גרסאות מהן השתמע כדעת הראבי"ה. עיין רמב"ם ספר זמנים מהדורת פרנקל בילקוט שינויי הנוסחאות עמ' תשסה.

[13] עיין בדבריו בעולת ראי"ה חלק ב, שבגלל שאלה זו מגיע הוא למסקנה, שנוסח "מה נשתנה" הוא נוסח שאלות האב, המנסה לגרות את בנו שיתעורר לשאול מעצמו, לפחות את השאלות הפשוטות.

[14] לפי האמת אין צורך בשלש מצות אלא בשתיים וחצי מצות בלבד - שתיים ללחם משנה כשאר יו"ט ועוד חצי מצה לצורך לחם עוני, כדברי הגמרא "מה עני דרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה" (פסחים קטו). ועיין בדברי הרי"ף שם, שסובר שה"לחם עוני" בא על חשבון ה"לחם משנה" ולא בנוסף, וצריך רק מצה וחצי ולא שתיים וחצי.

[15] עיין בהגדת גולדשמידט עמ' 10 הערה 1, המביא מפרשים נוספים הסוברים, שאכן בימי הבית סדר הפסח היה הפוך.

[16] עיין בדבריו מדוע אין מברכים על המצה האחרונה את ברכת המצווה ואכמ"ל. ועיין בשו"ע סימן תפב ובמשנ"ב ס"ק ג שם, שיוצא שדעת השו"ע אינה כרשב"ם, שאם המצווה באחרונה - הרי גם הברכה באחרונה.

[17] לפי זה שאלת המשנה (פסחים י, ו): "עד היכן הוא אומר", אין כוונתם עד היכן אומר הלל לפני הסעודה, אלא עד היכן אומר הלל לפני אכילת הפסח. כלומר, לאחר הסעודה הביאו את קערת הפסח ואמרו הגדה ואח"כ פרקי הלל (מחלוקת ב"ה וב"ש כמה פרקים אומרים, עיי"ש במשנה), אכלו את מצוות היום וסיימו את ההלל. ועיין בדברי ראשונים בפסחים קיח, התמהים על מנהגינו להפסיק בסעודה באמצע הלל. ולפי דברינו, המנהג המקורי היה להפסיק את ההלל לא לכל הסעודה אלא לקיום המצוות, וזה מקל בקצת את כובד הקושיא, אם כי לא דוחה אותה לגמרי.

[18] נדמה, שזהו גם המפתח להבנת המשנה הקשה בפסחים (י, ג) ונבארנה בקיצור: 1. "הביאו לפניו" - את הסעודה. 2. "מטבל בחזרת" - אוכל כדרכו אפילו חזרת ולא יוצא ידי חובת מרור. 3. "עד שמגיע לפרפרת הפת" - עד שמגיע לסיום הסעודה. 4. "הביאו לפניו מצה - בסיום הסעודה מביאים וחזרת וחרסת" לפניו קערת סדר. אמת, שגם לפי פירוש זה לא ברורה לגמרי לשון המשנה הקשה הזו. ועיין בהצעה של אלבק בהשלמות לפירושיו במשנה זו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)