דילוג לתוכן העיקרי

כיצד להאמין בא-לוהים? | הצעה לאמונה מסוג אחר

[1] 

נתאר לעצמנו בחור צעיר המגיע לאחת הישיבות. כיצד נרכשת או מתחזקת אמונתו במהלך שנותיו בישיבה?

בשלב ראשון אתאר את התהליך המצוי, בשלב שני אנמק מדוע אני מסתייג (לפחות חלקית) מתהליך זה ובשלב שלישי אנסה להציע כיוון מחשבה שונה - והקורא יקרא וישפוט.

לפיכך יתחלק המאמר לשלושה חלקים:

א. תיאור התהליך המצוי[2]

מגיע בחור בן 18 לאחת הישיבות. מן הסתם יש לו כמה שאלות או ספיקות בענייני אמונה. יתכן שהספיקות אותנטיים מתוך אישיותו, ויתכן שמקורם בחיקוי נורמות חברתיות, אך כך או כך ניתן לציין בחיוב שעל פי רוב יזכה בישיבה ליחס ענייני ורציני לשאלותיו.[3]

בחור המקשה ושואל נחשב ל"בחור נורמאלי" וישנם תמיד רבנים שישמחו להתחבט עמו ו"להתקדם" ביחד. ישנם גם ספרים העוסקים בנושאים הרלבנטיים[4] ו"מותר" לעיין בהם גם בתוך בית המדרש כחלק מסדר היום הישיבתי.

בספרים נמצאות "התשובות לשאלות" ונותר רק להתעמק בין דפיהם. מובן שהר"מים או המחנכים לא יכניסו ספיקות יזומות בנפשו של הבחור, אך במידה וספיקות קיימים יענו ברצון להתמודד ו"להתקדם". (ישנם בחורים שמטבעם מאמינים ופחות מסתפקים ובכך "מקילים עלינו" את מלאכת התמזגותם בישיבה). הישיבה מצפה שלאחר כמה שנים קיבל הבחור מענה לפחות לחלק משאלותיו וכך "התחזק באמונה" ותוך כדי לימוד גמרא נעשה לאט לאט לתלמיד חכם.

היעד עכ"פ ברור! הישיבה שואפת שבחורנו יגיע למצב נינוח מבחינה נפשית כשהאמונה מתיישבת יפה בליבו. אם הגענו ליעד זה - "הצלחנו"!

אם מדובר ב"בחור רציני" שנשאר בישיבה עד שנה ח', ט' י' וכד', יש להניח שהוא בוודאי "חזק באמונתו" ומן הסתם כבר יכול להעביר את הדרך לצעירים ממנו וכך תימשך השרשרת. לא סביר להניח שבחור בשנה י' יהיה גם ספקן באמונה ומלא שאלות כרימון.

לסיום תיאור התהליך עלינו גם להיזכר כיצד נראית הישיבה בעיניו של בחור צעיר בתחילת דרכו. בבואו מהתיכון יתכן ששאלות מנקרות במוחו אך הנה הוא פוגש תלמידי חכמים מבוגרים, ר"מים, ראשי ישיבות, לעיתים גדולי דור, שהם בוודאי "יודעים את התשובות" ומן הסתם כבר "עברו את התהליך שעובר עליו כעת ולכן כדאי לשמוע לעצתם. מיד קומתו מתגמדת מול ענקים אלו וכבר "אין לי אומץ" להעלות את שאלותיו. בחורנו הצעיר מרגיש בודד מול "ים התורה הענק" וממילא נותר לו להיטמע בתוכו ובלי מודע להיגרר לתהליך "ההתחזקות באמונה". (בישיבות בהן אין "גדולי דור" מתרחש ברמה מוקטנת תהליך דומה).

עד כאן תיאור התהליך. מכאן תבוא ההסתייגות.

ב. ההסתייגות מן התהליך הנ"ל

מובן שישנן נקודות חיוביות ו/או הכרחיות בתהליך שתואר לעיל אך ברצוני להתמקד בהתסייגות.

ניתן להקשות כמה קושיות על ההנחות שעומדות בבסיס התהליך הנ"ל:

1) התרגלנו לתופעה כמעט אכסיומאטית בישיבות; בלימוד גמרא מותר להתווכח ולהתפלפל. לא רק שמותר, אלא ככל שגדל הויכוח כך נעשה הלימוד מופרה ועמוק יותר.

לא רק לחברותות מומלץ לחלוק זו על זו כסכין המתחדדת בחברתה אלא אף תלמיד על רבו. ההמלצה תמיד "לא להאמין לריטב"א" ו"להתווכח עם הרמב"ם".

האם מעודדים רמה פלורליסטית כזו גם במילי דאמונה?

האם גם מעודדים את הספק או שרק כאשר ישנו, יש צורך ל"טפל בו?![5]

פעמים רבות מזהירים מ"חיפוש יתר" בענייני אמונה שהוא בבחינת "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם - מה "למעלה מה למטה" וכו'. [6]

לעיתים נשמע הדבר כתירוץ וכהתעלמות, מה גם שנחלקו הפירושים על משנה זו.[7]

2) יתרה מזאת: לימוד מחשבה בישיבות נעשה כדי להגיע ל"תשובה הנכונה" ולמנוחת הנפש בלא ספיקות, בעוד שבלימוד גמרא עצם יצירת השאלה והספק הינה תופעה מבורכת. בהקשר לכך כדאי להיזכר כיצד מתארת הגמרא מודל אפשרי של תלמיד חכם[8]; תלמיד חכם יודע לטהר את השרץ בק"ן טעמים ויודע להראות על טמא שהוא טהור ועל טהור שהוא טמא. האם יעלה על הדעת שאדם מאמין יתן ק"ן טעמים לצידוקה של הכפירה או שמא התרגלנו אף לא לחשוב על אפשרות כזו[9]?

3) על עצם ההנחה שככל שבחור נמצא בישיבה שנים רבות יותר כך אמונתו מושרשת יותר, ברצוני לערער.

על פי הנחה זו בחור בשנה ח' מן הסתם כבר "מיושר עם הדרך" ויכול להעבירה הלאה.

מה יעשה בחור מבוגר שככל שחכמתו גדלה ובגרותו מבשילה כך ספיקותיו מתרחבים ומתעמקים? האם בשל כך מקומו מחוץ לישיבה?

האם לא ניתן לחשוב על מודל שבו ריבוי הספיקות הוא חלק מלימוד תורה ועבודת ה' כשלעצמה המשתזרת יפה בלימוד גמרא[10]?

4) מה יעשה בחור שתכונת הספק הינה חלק מאישיותו? תכונתו הספקנית בוחנת שוב ושוב גם רעיונות שנראים אמיתיים ונכונים שהרי תמיד ניתן "לחשוב גם אחרת".

וכך הוא חי בהוויה תמידית של שאלה - תשובה - שאלה - תשובה וחוזר חלילה. אפשרי שכך מנהגו גם בהחלטות כקניית מכונית, בגדים או בחירת מקצוע וכד'. האם יש בכך ליקוי פסיכולוגי או שמא גם זו דרך לגיטימית בעבודת ה'[11]?

5) ושאלה לסיום: רגילים אנו לחשוב שגדולי ישראל חיו בוודאות אמונית ועליהם אנו נשענים. ר' חיים עוזר, הסטייפלער, הרב עובדיה יוסף, ר' שלמה זלמן אויערבך וכד'. מנין נבעה וודאותם? האם משקיעתם בתלמוד בבלי ("שהכל כלול בו". האומנם?) או מהקפדתם במצוות?

מעיון בתולדות חייהם של גדולי ישראל נוכל ללמוד שרבים מהם חיו בוודאות זו כבר מינקותם במסגרת החברה שאפפה אותם עוד בטרם נהפכו לגדולים, כשאמונתם מתעמקת וגדלה תוך לימוד תורה ועשיית מצוות. חלקם הגדול לא עבר תהליכי התחבטות בספיקות ופתירתם[12].

מה יעשה האדם המודרני, שהספק הוא חלק ממכלול חיים המערביים, האם גדולי ישראל יכולים להוות לו מודל בנקודה זו [13]?

ובכלל - גם בין גדולי העולם הכללי, אנשי מופת שהקריבו את חייהם למטרות נעלות, מכח מה נבעה וודאותם?

כיצד ניתן בכלל לדבר על וודאות אם לכל רעיון ניתן למצוא כאלו החולקים עליו?

בהקשר לכך כדאי לצטט את דבריו היפים של הסופר לב שסטוב:

"אותו סוקראטס שכל ימי חייו היה חוזר אחרי הבהירות ... ששלושים יום לפני מותו היה יושב רצופות ודורש לפני תלמידיו שהוא מקבל עליו את הדין לשם האמת ולשם הצדק, אותו סוקראטס גופא, אפשר מאוד, והדבר קרוב לוודאי, שהוא עצמו לא היה יודע לשם מה הוא הולך למות יותר ממה שיודעים ריבואות בני אדם פשוטים ... בשביל מה הם מתים ... אלה הם חיי האדם: כולנו, כולנו מגששים באפילה ומכוננים את צעדינו לפי אותן הכוונות ... שעדיין לא גילו לנו כל אותם הספרים הרבים"...[14]

ג. הצעת מודל אחר לאמונה

עקב ההסתייגויות הנ"ל, ברצוני להציע מודל אחר שיתאים גם לספקן[15].

כוונתי לאמונה מתוך הספק!

על פי מודל זה קשה לחשוב על היקבעות ברעיון או באמונה כלשהי שהרי תמיד ניתן לחשוב גם אחרת.

צידוק לאמונה שנכון היום נעשה מיושן למחר ולפיכך מתאפיינת האמונה בהתחדשותה המתמדת ובהתמודדות חוזרת ונשנית מול אתגרים הניצבים בדרכה. המאמין איננו "זה שיודע את האמת" אלא דווקא זה שתמיד מחפש אחריה [16].

דברים חריפים בכיוון זה כתב אחד מגדולי האמונה והיראה בדורנו שלא זכה לכבוד הראוי לשכמותו:

"המבקשים להם אלילים, חורצים משפט כל דבר במהירות נפלאה ...ליבם בריא עליהם ... לא כן מבקשי האלוקים! הם אינם חורצים משפט כל דבר כי אם אחרי עבודה עצומה מאוד מאוד וגם אז ליבם נוקפם. הם אינם מוצאים חן בעיני עצמם לעולם". [17]

כך גם מאפיין וולפסברג את אמונתו של צייטלין:

"הוא מגיע אל השטח הטראגי של הספק והיאוש ... עומק חוויתו הדתית עומד בהתאמה אל הלחץ המעיק של הספקנות" [18]

גם בתורות המקובלים מצינו אזהרה מפני אמונה מקובעת והמלצות לאמונה מתחדשת ומתמודדת:

"ובכל דרך היה מניח אותי לטייל בו שתי שָׁבוּעוֹת עד שתחקק הצורה בליבי בטוב ... והיה מצווה עלי למחוק הכל והיה אומר לי בני אין זו הכוונה שתעמוד על שום צורה מוגבלת ואע"פ שתהיה בתכלית המעלה" [19]

כך גם מתפרשת המילה "תורה" לדעת ר' אברהם אבולעפיה [20]. "תורה" מלשון הוראה אך גם מלשון לתור = לחפש. זהו אופיה של תורת הנסתר התובעת חיפוש וספק תמידיים בניגוד לתורת הנגלה הוודאית. המושג "תורת הנסתר" מתפרש לדעתו כתורה הסותרת את תורת הנגלה.

על פי המודל שהצענו לא רק שאין לברוח מהתמודדות ברעיונות כפירה אלא שכביכול מתאווה האמונה להעמיק את עצמה דווקא מכח ההתמודדות, ממש כשם שגבורתו של לוחם קאראטה תלויה ביכולת התמודדותו.

רעיונות כאלו פזורים בכתביו של הרב קוק [21], אולם ביטוי יפה ומפתיע לכך נתן דווקא המהר"ל [22]

"ולכך אין ראוי להרחיק שום דבר המתנגד אל דעתו לאהבת החקירה וידיעה ... אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו ... כי העלם דברי המתנגד בדת אין זה אלא ביטול וחולשת הדת ... כי השכל מחייב שלא יהיה מניעה מזה כלל ... וע"י זה האדם בא אל תוכן אמיתת הדברים ... כי כל גיבור שרוצה להתנגד על אחד להראות גבורתו הוא חפץ מאוד שאותו שבא כנגדו יתגבר בכל אשר יוכל"

נוכל כעת להגדיר את אמונת הספקן; המסופק חותר לאמת, אך כל שלב נעשה לאחר זמן מקובע ודוגמתי ויש צורך לבוחנו מחדש ולהקים מעליו מדרגה חדשה.

בכך הספקן בורא עולמות ומחריבן, צובר אמיתות ומפרקן.

כך נובעת אמונתו מתוכו ומכנותו ולא כאמת חיצונית הנמכרת בהגדרות מוכתבות [23].

יתכן שזו דרך קשה, רצופת נפילות וחיפושים, אך מובטחנו שכל "הקורא לה' באמת", מיניה וביה מתקיימת בו הרישא - "קרוב ה' לכל קוראיו"! [24].

את המאמר, שהתפרסם בעלון שבות בוגרים מס' 15 בשנת תשס"ב, כתב ביני ברויאר (מחזור י"ח)


[1] ספרים רבים עוסקים בנושאי אמונה. לעומת זאת יחסית מעט מן הספרים עוסקים בחינוך לאמונה ובדרך להגיע אליה. עסקו בכך למשל ד"ר יוסף שכטר בספרו "שבילים בחינוך הדור", הוצאת זמורה ביתן, תל-אביב, 1988, ובספרו "יהדות וחינוך בזמן הזה" הוצאת דביר, תל-אביב, תשכ"ו. פרופ' ברוך קורצווייל "לנוכח המבוכה הרוחנית של דורנו" הוצאת בר אילן, 1976, הרב קוק "בעקבי הצאן - מאמר הדור", ישעיהו וולפסברג "בעיית האמונה", סיני, תש"ד, ירחמיאל שקד, כ"ע החינוך, אדר ב', תשל"ו ועוד. חיבורים אלו עוסקים בהיבטים כלליים בעוד שמאמרנו יעסוק במציאות הדתית-ישיבתית.

[2] המאמר כתוב בהכללות. ברור שיש תמיד יוצאים מן הכלל אך מטבע הדברים אין המאמר יכול לעסוק בהם אלא דווקא בהכללות.

[3] בישיבות חרדיות לעיתים יוגדר בחור כזה כאחד שיש לו "בעיות באמונה". דומני שהסיבה לכך נעוצה באופן ההתחזקות באמונה בישיבות אלו שבהם מתחזקת האמונה דרך לימוד גמרא אינטנסיבי ודרך חוויות דתיות עמוקות (תפילה, דביקות וכד'). ממילא מי שאיננו קופץ לתוך החוויה הדתית אלא שואל עליה מבחוץ מעורר "בעיות באמונה". שונה הדבר ברוב הישיבות הציוניות בהן על פי רב קטנה יותר הדביקות החווייתית (לצערנו) וממילא הלגיטימציה לשאלות וספיקות גדולה יותר. קשורה לכך כמובן גם הזיקה הקיימת לעולמות שמחוץ לישיבה.

בהקשר לכך אספר רק אנקדוטה קטנה; פעם אחת בלכתי לאחד מגדולי המשיבים ל"בעיות האמונה" בעולם החרדי בדורנו - הרב שלמה וולבה מחבר הספר עלי שור - עמד לפני בתור בחור חרדי וסיפר לי בשמחה כיצד הצליח להיפטר מן העיסוק ב"בעיות אמונה" בעזרתו של הרב וולבה. אותו בחור התלבט מדוע עליו לנהוג באורחות היהדות טרם שבדק גם את הנצרות. "מכח חזקת מרא קמא התחל ביהדות עד שתגלה שאיננה נכונה" - כך היתה התשובה. בפניו של הבחור ניכרה השמחה בשיחרור מן הצורך לעסוק ב"בעיות אמונה" לאחר שיחה זו.

[4] לא אציין את שמותיהם כי רבים הם.

[5] בעקבות "נאום השפנים ואוכלי החזיר" המפורסם של הרב שך נסע העיתונאי ישראל סגל - לפנים תלמיד עילוי בישיבת פוניבז' - לראיין את הרב בביתו. לפתע באמצע הראיון נטל הרב שתי גמרות והציע לתלמידו (לשעבר) ללמוד חברותא כימים עברו.

"מתי תחזור לתורת ישראל סבא?" שאל הרב, וכאן מעניינת תשובתו של העיתונאי: "ממך למדתי להתווכח, לשאול ולהסתפק. רק שכוונתך היתה ללימוד גמרא בלבד, ואילו אני משכתי זאת גם לענייני השקפה".

[6] מסכת חגיגה תחילת פרק שני.

[7] השווה למשל את פירושו של המאירי מול התוספות. הדגש בתוספות הוא קדם-הסטורי ואכסטולוגי. לעצם חיוב ההתפלפלות בענייני אמונה חשבתי על דרך החידוד ללמוד זאת מהגמ' במסכת שבת לא. "כשבא אדם לדין שואלין אותו "נשאת ונתת באמונה" ורק אח"כ "קבעת עיתים לתורה" וכו'. אח"כ מצאתי זאת כפירוש רציני בחידושי הגאונים בעין יעקב. לענ"ד בדרך זו מתורצת בנקל קושיית התוס' בסנהדרין ז. וקידושין מ: עיי"ש.

[8] מסכת עירובין יג:

[9] חברים מישיבת מרכז הרב סיפרו לי בזמנו כי יש החוששים לומר "חבורה" בפני ר' אברום שפירא היות וגם "חבורה" מפולפלת ומבריקה עלולה לזכות בתגובה ש"אפשר גם אחרת". האם גם במילי דאמונה ניתן תמיד לחשוב "גם אחרת"?

[10] עצם ההסתפקות יש בה הרבה מן החיוב שהרי כך מאמינים באמת ולא כפתי. עיין למשל ברמב"ם הלכות יסודי התורה ח/א: "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה" וכו'. פלפול באמונה יכול להיעשות גם אם ישאר לימוד הגמרא כלימוד מרכזי.

[11] טענתי היא שלעיתים כך ולעיתים כך. כוונתי לשאלות האמוניות ולא לשאלת קיום המצוות שזהו נושא למאמר אחר.

[12] מובן שיש גדולים מסוגים שונים. בנוסף לכך אינני מתיימר לדבר חלילה סרה בגדולי ישראל שאלמלי הם נשתכחה תורה ואבדה אמונה מישראל. לצורך המאמר אני מציג כך את הדברים. אין לזה שום קשר לגדלותם שאיננה מוטלת בספק.

[13] על הבעייתיות במושג "גדולי ישראל" כאוטוריטה שאיננה ניתנת לערעור, בתקופה המודרנית המאופיינת ביחסיות וברלטיביות, עיין בספרו של אבי רביצקי "חירות על הלוחות" עמ' 175-176.

[14] בתוך "כל כתבי אורי ניסן גנסין" הוצאת ספריית פועלים, 1982, כרך שני עמ' 241.

[15] מי שאיננו ספקן בטבעו איננו נזקק למודל כזה ולעיתים אף יתרונו בצידו כפי שמובלט יפה במעשה החכם והתם של ר' נחמן מברסלאב.

[16] אימרה המיוחסת לר' מקוצק; "המתפלל היום מפני שהתפלל אתמול - רשע טוב ממנו".

[17] הלל צייטלין במאמרו "הרהורים" בתוך כתב עת "הדור" 1900, גיליון 21, עמ' 9-10. ועיין בצורה מפורשת יותר במאמרו "על שום מה? (משיחותיו של ספקן)" בתוך כ"ע "הזמן" שנה ג', גיליון 194, כ"ח אלול תרס"ה. ועיין מאמרו של ישראל כהן בתוך מאזניים מ"ח, עמ' 250-252, וכן מאמרו של שרגא בר סלע בתוך דעת כ"ו, תשנ"א, עמ' 109-116 ועוד.

[18] "ספר צייטלין" תש"ה 1945, עמ' 70-75. יש לכך שורשים גם בעולם הכללי. בתחילה היו הוכחות לאמונה עד שבא קאנט וסתר את כולן. אך גם אצל קאנט נשאר אלוקים וודאי כפוסטולאט של המוסר. אחריו בא ניטשה והצביע על חולשותיה הסוביקטיביות-פסיכולוגיות של הדת ובכך נותר הספק והיאוש. זוהי ההזדמנות לאמונה מסוג חדש. בכתביו של ניטשה עיין למשל אנטיכריסט 54, זרתוסתרא עמ' 12, מדע עליז 341, 344, רצון לעוצמה 168, 191 ועוד ועוד.

[19] ספר שערי צדק - ביאור לספר היצירה חיברו המקובל הגדול ר' שם טוב הספרדי, שער היו"ד עמ' כ"ג, הוצאת שערי זיו, תשמ"ט.

[20] בספרו "חיי הנפש".

[21] עיין למשל אורות האמונה 17, 22-23, ערפלי טוהר מ"ב ועוד.
 

[22] מהר"ל מפראג, באר הגולה, ירושלים, תשל"א באר שביעי עמ' קנ-קנ"א.

[23] מפי מו"ר הרב עמיטל שמעתי פעמים רבות - "וטהר לבנו לעובדך באמת - שיהיה לאמירותינו ומעשינו כיסוי". ועיין בגמרא יומא סט: "מתוך שיודעין בקב"ה שאמיתי הוא לפיכך לא כיזבו בו", וכן ירושלמי ברכות ז,ג.

בהקשר לכך יפה הסיפור הבא: חסיד חדש שהגיע לפשיסחא נשאל ע"י ר' בונים מדוע הגיע לפשיסחא. "באתי לחפש את ה'" ענה החסיד. "אם כך" - אמר ר' בונים - "לא היית צריך לטרוח לבוא לפשיסחא שהרי מלוא כל הארץ כבודו. לפשיסחא בא האדם כדי לחפש את עצמו". ראה מאיר אוריין "במעגלי החסידות", הוצאת ראובן מס.

[24] לא הסברנו כיצד מגיעים מתוך הספיקות לאמונה וכיצד משלבים דרך כזו בבריאות הנפש ובשמחת המחשבה. לשם כך נדרש מאמר נפרד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)