16: התמודדות ואתגר במציאות חדשה

  • הרב יהודה עמיטל

התמודדות ואתגר במציאות חדשה / הרב יהודה עמיטל*

מניעי התמיכה בהסכם

הרמב"ם כותב (סוף ספר זמנים), כי "גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בועלם, שנאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". דברים אלו, המסכמים את תפיסת העולם היהודית ביחס לערך השלום, תופסים מקום מרכזי בתודעתי הדתית. יחד עם זאת, עלי להודות כי לא נושא זה הביא אותי לתמוך בהסכם העקרונות עם אש"ף. אני רחוק מלהיסחף אחרי בעלי החזון. תמיכתי בהסכם נובעת מן החשש הכבד מפני אפשרות מלחמה.

כשחז"ל מביאים את הסיפור על קמצא ובר קמצא, כגורם ישיר לחוברן ירושלים (גיטין עה ע"ב), הם פותחים בלשון זו: "אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב 'אשרי אדם מפחד תמיד, ומקשה לב יפול ברעה'? על קמא ובר קמצא חרוב ירושלים...". כותב שם רש"י: "'מפחד – דואג תמיד לראות את הנולד, שלא תארע תקלה אם אעשה זאת".

ואמנם, אני מן הדואגים והמבקשים לראות את הנולד. המשך המצב הקיים בסכסוך הישראלי-ערבי, ללא התקדמות מדינית משמעותית, עלול היה להביא למלחמה בטווח הבינוני או הארוך. עשרים שנה עברו מאז מלחמת יום הכיפורים, הלקח המרכזי ממלחמה זו הוא שאל לנו להיות שבויים בקונספציה שלא תהיה מלחמה.

באחרונה, עם עליית הפונדמנטליזם בעולם הערבי בכלל, והשתלטות החמאס על הרחוב הפלשתיני ומאבקו המדיני בפרט, החשש מפני אפשרות של מלחמה הפך להיות ממשי יותר. מעורבות איראנית הולכת וגוברת באוכלוסיה הפלשתינית, טומנת בחובה פוטנציאל של התלקחות חזית מזרחית נגדנו, בקואליציה ערבית זו או אחרת. מלחמה בימינו, גם אם תסתיים בניצחון ישראל, עלולה להיות הרת אסון, ח"ו, אם ניקח בחשבון את כלי הקטל ההמוניים שבידי האויב ואת טווח יעילותם. גם זאת למדנו ממלחמת יום הכיפורים וממלחמת של"ג – אילו השלכות לאומיות, חברתיות ופוליטיות גובה מחיר הניצחון.

בעקבות מלחמת המפרץ נוכחנו לדעת, שגם מדינות שאינן גובלות אתנו יכולות לנהל נגדנו מערכה, בנשק ארוך טווח. למדנו גם, שבאותן מדינות ערב בהן ערך החיים אינו חשוב כל כך, אין בחשש מפני מכת נגד בכדי להרתיע, גם כשבכוחה של אותה מכה להביא לאובדן רבבות חיילים ואזרחים.

כל הסכם מדיני בין ישראל והערבים חייב להיות כרוך בפשרה כואבת. הדיבורים אודות הסדרים מדיניים נוסח "שלום תמורת שלום", ללא פשרה, אין להם כל אחיזה במציאות. במקרה הטוב, הם משקפים תפיסה שלא יכול להיות שלום עד בוא המשיח. במקרה אחר, הם מס שפתיים ריק מכל תוכן.

זה שנים רבות אני נמנה על אלו הסבורים שהזמן אינו פועל אך ורק לטובתנו. החמצנו בעבר הזדמנויות להגיע להסכמים בתנאים טובים יותר. האפשרות שלולא הושג ההסכם הנוכחי היינו חותמים בעוד מספר שנים הסכם גרוע הרבה יותר עם החמאס, אינה מבוטלת בעיני כלל וכלל. להערכתי, עיקרון זה נכון ביחס לכל ממשלה אחראית בישראל, בין בראשות "העבודה" ובין בראשות "הליכוד", והסכמי קמפ-דיוויד יוכיחו.

ובאשר להסכם עצמו.

אני תומך עקרונית בהסכם, למרות שאינני נמנה על המתלהבים ממנו. יש בו חסרונות, יש בו סכנות, ויש בו גם ויתורים מפליגים. אפשר גם לבוא בביקורת על אופן השגתו. אולם אי אפשר להתעלם מיתרון ברור שיש בו: ההתיישבות היהודית ביש"ע אינה כלולה באוטונומיה, והיא נתונה לחסותם הבלעדית והמלאה של מדינת ישראל וצה"ל.

המשמעות המעשית היא המשך ההתפתחות הטבעית של ההתיישבות ביש"ע מתוך ביטחון וכבוד. לא תעצר הבניה, כולל בתים ומפעלים.

בשיחה שקיימתי עם ראש הממשלה לאחר חתימת ההסכם, הוא אישר בפניי את המשמעות הזו, והוא עומד מאחוריה. יש בכך מסר חיובי כלפי מפעל ההתיישבות ביש"ע, שעולה בקנה אחד עם ההסכם עצמו [לתקופת חמש השנים בהן הוא תקף].

אני תומך עקרונית בהסכם, למרות שאינני נמנה על המתלהבים ממנו. יש בו חסרונות, יש בו סכנות, ויש בו גם ויתורים מפליגים. אפשר גם לבוא בביקורת על אופן השגתו. אולם אי אפשר להתעלם מיתרון ברור שיש בו: ההתיישבות היהודית ביש"ע אינה כלולה באוטונומיה, והיא נתונה לחסותם הבלעדית והמלאה של מדינת ישראל וצה"ל.

אמנם, קיימים בהסכם העקרונות הרבה "חורים" וערפולים אותם יש למלא, ועליהם יש להאבק במשא ומתן. יתרה מזאת, יכולת העמידה והנחישות של ישראל על ענייני החוץ ובטחון היישובים באופן המקסימלי, הוא מבחן לכוחה של המדינה ותנאי לסיכוי לשלום. משוכנע אני, כי על אף הקשיים, יש ביכולתם של צה"ל וזרועות הביטחון להבטיח את בטחון היישובים. ההסכם כולו, ועמו המשך קיומה של הממשלה הנוכחית, מותנים בכך. עלינו לזכור, כי אנו החזקים, השולטים פיזית בשטח. לערבים יש יותר מה להפסיד. לכן יש יסוד לשער, שידנו תהיה על העליונה בהשגת התנאים הנחוצים לנו להתבססותנו בשטח ולהצבת גבולות ביטחון. יש לנו גם אזניים קשובות אצל ראש הממשלה ומנהלי המו"מ, ובכך יש מקום רב עוד לפעול.

לאור כל האמור, ועם כל החששות והסיכונים שיש בהסכם זה, רב בו הסיכוי על הסיכון. כל אלטרנטיבה אחרת (אי השגת הסכם, דחייה או ביטול), מסוכנת למדינת ישראל הרבה יותר מההסכם עצמו. מכאן נובעת תמיכתי העקרונית בהסכם, תוך הבטחת ביטחונה והתפתחותה של ההתיישבות בארץ-ישראל.

ואוסיף הערה: גם מי שאינו מסכים עם הערכת מצב זו, וסובר שיש בהסכם סיכון רב יותר מאשר סיכוי, חייב לעת שלמן היום שבו חתם ראש הממשלה על ההסכם, השאלה האם להעניק לו לגיטימציה או לא היא משנית, ונטולת משמעות מעשית. המחשבות על אודות יכולתו של הציבור המתנגד להסכם להביא לעצירתו הינן חלומות באספמיה ומשאלות לב בלבד.

השאלה החשובה באמת איננה אם לתמוך בו או לא, אלא כיצד להגביר את הסיכוי שבו ולצמצם את סכנותיו. העיסוק המוגזם וחסר התועלת בשאלת הלגיטימציה של ההסכם, מסיח את הדעת ומונע מן הציבור לעסוק ברצינות ובדחיפות בשאלה הקריטית והחשובה באמת.

ולבסוף: הממשלה החליטה שלא לדון בשנתיים הקרובות בהסדר הקבע. אך שאלת הסדר הקבע עומדת בפתח. בפגישתנו עם ראש הממשלה, לאחר שהודיע בפנינו שהוא דבק בהתנגדותו למדינה פלשתינית, אמר הוא לנו, כי אופיה וגבולותיה של אותה יישות חשובה לא פחות מאופיה.

גם מי שאינו מסכים עם הערכת מצב זו, וסובר שיש בהסכם סיכון רב יותר מאשר סיכוי, חייב לדעת שלמן היום שבו חתם ראש הממשלה על ההסכם, השאלה האם להעניק לו לגיטימציה או לא היא משנית, ונטולת משמעות מעשית. המחשבות על אודות יכולתו של הציבור המתנגד להסכם להביא לעצירתו הינן חלומות באספמיה ומשאלות לב בלבד.

גבולות אלו, להערכתי, תלויים במידה רבה במעמדה ובמצבה של ההתיישבות היהודית ביש"ע בתקופת הסדר הביניים. ככל ששמרו היציבות, השלווה והחוסן של ההתיישבות ביש"ע, ההשפעה החיובית שתהיה לכך על עמדת הממשלה תהיה רבה יותר. משום כך אני שואל: האם רואי השחורות, המדברים ללא הרף בגנותו של ההסכם, והזורעים ייאוש בין השורות, תורמים בדרך זו לביסוסו וחיזוקו של מפעל ההתיישבות?

בירור אידיאולוגי בציונות הדתית

כידוע, זה שנים רבות אני נמצא בעימות אידיאולוגי נוקב עם אלה שתפסו הגמוניה על דרכה הרוחנית של הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים, וחינכו לאורה את מיטב הנוער בבני עקיבא, בישיבות ובאולפנות. הוויכוח התמקד בשלושה תחומים: בתחום ההלכתי, בתום ההשקפתי ובתחום הערכי:

א. בתחום ההלכתי – התפיסה שרווחה בחוגי הציונות הדתית היתה זו שטענה שמצוות יישוב ארץ ישראל שונה מיתר המצוות, בכך שאינה נדחית מפני סכנת נפשות ושפיכות דמים, בניגוד ליתר המצוות, ולעד עוד, אלא שיש מצווה מעשית ליזום מלחמה לכיבוש כל חלקי ארץ ישראל. מתוך הנחה זו התפתחה תפיסה מפליגה, לפיה אין לוותר על ריבונות מדינת ישראל אפילו בשטח מזערי ביותר, גם כשהדבר נוגד אינטרס קיומי של המדינה, ועלול לגרום, חלילה, לשפיכות דמים של רבים. מנגד, ניצבת התפיסה הקובעת שאין מצוות יישוב הארץ יוצאת מכלל יתר המצוות, והיא נתונה לשיקול דעת מדוקדק באלו מצבים ובאלו תנאים לקיימה, בפרט כשהמדובר בעניינים הנוגעים לחיי אדם. העיקרון המרכזי שמנחה אותנו הוא שלא ניתן לקבוע הלכה חד משמעית "בעניין השייך להנהגת הכלל, הנוגע לסכנת נפשות" (עיין בדברי הנצי"ב ב"העמק דבר", דברים, יז, יד), ועל כן, טובת הכלל, שקביעתה נתונה להנהגת המדינה, היא האמורה לקבוע מתי יש לקיים את המצווה ומתי לא.

ב. בתחום ההשקפתי – הוויכוח התמקד בין שתי תפיסות בהבנת המושג – "ראשית צמיחת גאולתנו". יש הטוענים, שמכיוון שמדובר בתהליך א-לוהי של גאולה, הרי על אף שמדובר בתהליך איטי של "קמעא קמעא", בכל זאת התוצאות גזורות מראש, לא רק ביחס לסוף התהליך, אלא ההצלחה מובטחת בכל שלב ושלב בו. מתוך תפיסה זו, אין חובה להתחשב במציאות הריאלית, בסכנות האפשריות, במצב המדיני, החברתי והכלכלי, ובעיכובים העלולים להתרחש במהלך הדרך. שכן, מדובר בתהליך א-להי הכרחי, ובלתי תלוי בהיענותו של העם לדרישות הא-לוהיות המפורשות בתורה.

אל מול תפיסה זו יש להעמיד תפיסה אחרת, לפיה הדבר המובטח היחיד שהוא סוף התהליך, ומשך התהליך – ארוך או קצר – תלוי במעשינו ובהתנהגותנו. כיוון שהמדובר בתהליך טבעי וריאלי, אין לנו כל ביטחון שההצלחה תאיר לנו פנים בכל שלב ושלב. ההצלחות והשכלונות תלויים בגורמים טבעיים, במעשים ובמחדלים, שהאחריות עליהם מופקדת בידי ההנהגה הנבחרת של העם. אנו מאמינים שההשגחה העליונה מכוונת את דרכינו על-ידי יצירת הסיטואציות והאופציות בכל תחומים, כשהבחירה באופציה הנכונה, כל עוד אין נביא בישראל, תלוייה בשיקול דעתה המדינית.

ג. בתחום הערכי – עיקרו של הויכוח בתחום זה הוא בשאלה האם במכלול שלות הערכים – עם ישראל, תורה וארץ ישראל – אין משקל יתר לערך אחד לעומת האחר, או שיש לקבוע סולם ערכים, כשבראש הסולם עומד עם ישראל (עיין תנא רבי אליהו, פרק טו, י), אחריו – התורה, ואחריה ארץ ישראל. עצם העיקרון של סידור ערכי הקודש בסולם ערכים זה למעלה מזה הוא יסוד מרכזי בתורה ובהלכה (עיין, למשל, במשנה בתחילת מסכת כלים). בפרט בנושא שלפנינו, הצורך בקביעת סולם הערכים האמור נובע מכך שבמציאות לא תמיד ניתן להגשים את שלושת הערכים בשלמות, ולעתים יישום ערך אחד מתנגש בחברו, ועל כן יש לקבוע איזה מהערכים גובר. לעומת הטוענים ש"ארץ ישראל בסכנה", אנו טוענים ש"עם ישראל בסכנה" והערך של עם ישראל קודם של ארץ ישראל.

דומה שלעימות אידיאולוגי זה היו גם השלכות על חילוקי דעות שהיו ביננו ביחס לראיית המציאות, והערכת המצב ביחס לחוסנו הרוחני והלאומי של העם בישראל ושאיפותיו. אלו שסרבו להכיר במורכבות של הגאולה שבדרך הטבע, עצמו עיניהם מלראות ומלהבין את התהליכים שעברה החברה בישראל, ופיזרו סביבם אשלייה מדומה כי "העם איתנו", "אנחנו מובילים" וכד'.

ויכוח זה, כאמור, נמשך זה שנים רבות. אולם כעת אנו ניצבים בפני תופעה מפתיעה. עם חתימת ההסכם, היינו משוכנעים ששוב יעלה הוויכוח האידיאולוגי במלוא חריפותו, וכמו בימי הנסיעה מסיני נשמע שוב דיבורים על ביטחון וודאות ששום דבר שלילי לא יכול לקרות, כיוון שאנו נמצאים בתהליך גאולה, ושוב יעלו הטענות ההלכתיות בגנות ההסכם. והנה, חלפו כבר כמה שבועות מאז החתימה עליו, וטיעונים אידיאולוגיים כמעט שאינם נשמעים. כל שאנו שומעים הוא טענות של רבים המדברים על הסכנות הבטחוניות בלבד. אם תופעה זו מעידה על שינוי כיוון אידיאולוגי, הרי שהדבר יהיה לברכה מבחינה רוחנית. אולם עלינו להיות ערים לכך, שיתכן שאנו ניצבים בפתחו של משבר רוחני.

עם ערעור התפיסה הקיצונית השלטת, קיימים כבר כעת סימנים של אובדן הציונות הדתית בכלל. אנו עדים לדיבורים על כשלון הציונות, ובערוץ 7 נשמעים קולות על קץ הציונות בכלל.

דומה שלעימות אידיאולוגי זה היו גם השלכות על חילוקי דעות שהיו ביננו ביחס לראיית המציאות, והערכת המצב ביחס לחוסנו הרוחני והלאומי של העם בישראל ושאיפותיו אלו שסרבו להכיר במורכבות של הגאולה שבדרך הטבע, עצמו עיניהם מלראות ומלהבין את התהליכים שעברה החברה בישראל, ופיזרו סביבם אשלייה מדומה כי "העם איתנו", "אנחנו מובילים" וכד'.

מכאן קצרה הדרך להתחפרות הרמטית והתרחקות נפשית מהציבור החילוני, סביב הטענה כי "המחלוקת היא לא על ארץ ישראל, אלא זו מחלוקת בין יהדות והתיוונות", והקביעה ש"תמיכה בהסכם נובעת מחיים ללא ערכים". ובינתיים, הציבור בכללותו נמצא במבוכה רוחנית. מבוכה איננו ואקום וממילא היא עלולה לגרום להיסחפות ובריחה של הנוער לכל הכיוונים האפשריים: לבני-ברק, ולהבדיל – לכיוון דיזנגוף וחוף הים, ואפילו לכיוון ניו-יורק. מחובתו של כל ציוני דתי נאמן, להתייחס ברצינות רבה לאפשרויות אלו.

מפליא הדבר, שחזון הגאולה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, שעיקרו היו תחייה רוחנית של עם ישראל עם השיבה לארץ, נצטמצם בשנים האחרונות אצל אלה הרואים את עצמם כתלמידים וכממשיכי דרכו, למצוות יישוב ארץ ישראל בלבד, וגם זה רק בכיבוש שטחים חדשים. יעיין כל אחד בספר "אורות" ויבחן כמה מקום תופס הנושא של ארץ ישראל [שלא לדבר על גבולות הארץ], לעומת נושא "התחייה הרוחנית של עם ישראל". והנה, עובדת תהליך נסיגתו של העם מבחינה מוסרית ורוחנית מאז מלחמת ששת הימים לא יצרה כל משבר אצל אלה שחיו באופוריה משיחית, ורק אפשרות נסיגה טריטוריאלית יוצרת משבר ומבוכה שכזו? אתמהה!

בעליית עזרא, שמנתה – "כל הקהל כאחד ארבע רבו אלפים שלש מאות ושישים", נמנו גם הסוסים, ועל כך אומר המדרש (ילקוט שמעוני, תתרס"ז) – "בא וראה כמה חיבב הקב"ה ביאתה של ארץ ישראל, להלן (רות א'): 'וילך איש מבית לחם יהודה – גרדום [- לבדו]: ברם הבא – סוסיהם, חמוריהם וגמליהם". הניתן להתעלם מכך שכיום מדובר על למעלה מארבע מיליון ושלוש מאות אלף יהודים ששבו לארץ! האם אין בעובדה משמעותית זו בלבד כדי להסיר סימני שאלה על עצם קיומה של הציונות והמדינה, ואולי גם למנוע את המשבר כולו? הלא מאת ה' היתה כל זאת, היא נפלאת בעינינו.

עובדת תהליך נסיגתו של העם מבחינה מוסרית ורוחנית מאז מלחמת ששת הימים לא יצרה כל משבר אצל אלה שחיו באופוריה משיחית, ורק אפשרות נסיגה טריטוריאלית יוצרת משבר ומבוכה שכזו? אתמהה!

לאור כל זאת, עלינו להכריח שהציונות הדתית הקלסית לא קרסה. מה שקרס הוא אותה תפיסה שטחית ומסולפת שהשתלטה על הציונות הדתית בעשרים השנים האחרונות. יש תקווה לציונות הדתית. יש תקווה גם להתיישבות הציונית ביש"ע!

לא היתה עוד תקופה שבה הציונות הדתית היתה כל כך נחוצה למדינה כמו היום. כשזהותה היהודית נמצאת בסכנה. מדינת ישראל אינה יכולה לוותר בשום פנים על הציונות הדתית, שפניה כלפי העם באהבת ישראל ובדרכי נועם. אולם, כדי שהציונות הדתית תוסיף להתקיים, עלינו להכריז על קיומה של ציונות דתית אחרת, שבה יש סדר מדויק יותר של סולם ערכים ושבה יש יותר אחריות ושיקול דעת. עלינו לשדר תפיסת עולם המשלבת תקווה וביטחון, עם אחריות ואמונה.

למנוע קרע בעם

הזכרתי לעיל את העיקרון הבסיסי, שטובת עם ישראל קודמת לכל. אולם דווקא משום כך, אני מודאג מפני תופעה נוספת.

כאשר אנו מדברים על "עם ישראל", הקודם ערכית לארץ ישראל, אין הכוונה רק להישרדותו הפיזית של העם, אלא גם לדומתו המוסרית, הדתית, החברתית והתרבותית. אני מודאג מן הקרע ההולך והמתרחב בעם בעקבות ההסכם. קרע זה הוא פוליטי בראשיתו, אך הוא עלול, חלילה, להביא, להעלמותה של ה"ציונות" מן הציונות הדתית, עד כדי התנתקות נפשית ורגשית ממדינת ישראל, ראשיה, שריה ויועציה, בדומה לציבור החרדי: וכתוצאה מכך, למוטט את יסודות שיתוף הפעולה בין הציבור הדתי והלא דתי, דבר שתוצאותיו ההרסניות למדינת ישראל ולזהותה היהודית מי ישורן. אנו עדים להתפתחות תהליך של דה-לגיטימציה משני הצדדים. מתיישבי יש"ע נתפסים כרודפי מלחמה, אשר כל העולם הערכי והרוחני שלהם מצטמצם בדבקות פאנאטית בכל גבעה בארץ ישראל, ומנגד, כבר הזכרנו את תופעת ראיית הציבור החילוני התומך במהלכי השלום כציבור נטול ערכים, אשר רק הנהנתנות בראש מעייניו.

תהליכים אלו מחריפים במידה ניכרת כתוצאה מתחושת היאוש המקננת בחלק מן הציבור. הדמוניזציה של ההסכם מצד השוללים אותו, זורעת בהכרח יאוש, שכן היא מבוססת על תיאורים מעוררי חלחלה על החיים שלאחר ההסכם. באורח פרדוכסאלי, הייאוש הפך להיות סימן לציונות אמיתית. אולם קיים גם גורם נוסף, המשמש זרז להתליך ערעור הקשר למדינה ולציונות. בקרב ציבור גדול, שאיננו שותף לשלילה הטוטאלית של ההסכם, והחי בתחושה כנה של חרדה – הן לביטחון האישי, והן לגורל היישובים, נשמעים באחרונה קולות המביעים חוסר אמון בסיסי להבטחות הניתנות מפי דוברי הממשלה. חוסר אמון זה עלול להביא, בסופו של דבר, למשבר אמון במדינה ובציונות בכלל.

אחריות כבד מוטלת על שני הצדדים, ובידם להקטין את הקרע, או חלילה, להעמיקו.

מחובתה של הממשלה, עם חתירתה ליישום ההסכם, למצוא ערוצי הידברות עם המתיישבים, להחדיר לתודעתם שאין הממשלה זונחת אותם, ושאין היא מתייחסת אליהם כאזרחים סוג ב'. על הממשלה להבהיר, שלדיבורים על האחריות לביטחון המתיישבים יש כיסוי בשטח. הממשלה, שהוציאה את היישובים מכלל האוטונומיה, חייבת לשכנע את המתיישבים שפירושו הממשי של סעיף זה הוא הבטחת קיומם והתפתחותם הטבעית של היישובים בכבוד. בדרך זו תוכל הממשלה לתרום רבות לעידוד רוחם של המתיישבים, ולהוציאם מעמק עכור לפתח תקווה. אם תחושות הייאוש ילכו ויתגברו, עלול הדבר להיות מסוכן לחברה במדינה כולה.

מחובתה של הממשלה, עם חתירתה ליישום ההסכם, למצוא ערוצי הידברות עם המתיישבים, להחדיר לתודעתם שאין הממשלה זונחת אותם, ושאין היא מתייחסת אליהם כאזרחים סוג ב'.

הממשלה יכולה לעשות הרבה, אך לא הכל. גם על מנהיגי המתיישבים מוטלת האחריות לפעול באומץ לב ותבונה למניעת הקרע בעם:

ראשית, מוטלת החובה לערוך חשבון נפש אמיץ ונוקב, למניעת המשבר הרוחני עליו דיברנו לעיל. זכורני, שלאחר הנסיעה מסיני הוזמנתי להשתתף באחד הכינוסים של חשבון נפש מצד מנהיגי המאבק נגד הנסיגה. הוזמנתי לשם לא בגלל השתתפותי במאבק, אלא דווקא בגלל עמדתי השונה. התרשמתי אז עמוקות מן הכנות בה התנהלו הדיונים.

לדעתי, אותו כינוס חייב להיות מודל לימינו. הציבור נדרש לחשבון נפש כללי ביחס לדרך כולה, בנקודות שהזכרתי לעיל, וביחס לנתק שכבר קיים בין הציבור הדתי ובין הציבור החילוני בארץ.

שנית, גם על ציבור זה להפסיק את הדה-לגיטימציה כלפי הצד שכנגד. אין להכחיש, שקיימת בעם ישראל תופעה מדאיגה של חילון מוחלט וניכור לערכי יהדות ומוסרק בכלל. אולם דווקא משום כך, יש להיזהר מלערוך חפיפה מלאה בין תופעה זו ובין ההשקפה הפוליטית. קל מאוד להציג את הדיעה המנוגדת כדעה "מתיוונת", שהרי כך נפטרים ללא כל מאמץ מכל צורך להתמודד באופן ענייני עם אותה דעה. האמנם כל מי שרואה בהסכם ערכים? האם באמת כל מי שחרד משפיכות דמים ומאמין שזו הדרך בה יש פחות סיכונים מכל דרך אחרת הוא אכן מתיוון? האם ראשי הליכוד מגלמים ערכי יהדות ומוסר יותר מראשי העבודה?

ולבסוף, יש להיזהר מאוד מהחדרת הייאוש ללב הציבור. יש לחדד את האמונה בהשגחה העליונה, המצמיחה את ראשית צמיחת גאולתנו בדרכים שלא תמיד מובנות לנו. "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם. כי אשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב, כי אם הרווה את הארץ והולידה והצמיחה. ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל, כן יהיה דברי אשר יצא מפי, לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו" (ישעיהו נה).