16: לולב וערבה

  • הרב משה ליכטנשטיין

לולב וערבה[1] / הרב משה ליכטנשטיין

מלבד מצוות סוכה, הנותנת לחג הסוכות את שמו, ישנן מצוות נוספות הנוהגות בחג, ואלו נימנו במשנה, בראשית הפרק הרביעי שבמסכת סוכה. שתיים מביניהן - לולב וערבה - נמנות במשנה בחדא מחתא, ואף דומות בכך ששתיהן הינן מצוות היום, המתקיימות בארבעת המינים (או בחלק מהם) ויש בהם מעשה לקיחה ומצוות נטילה.

אך למרות ששתיהן ממצוות היום המתקיימות בארבעת המינים, מצינו כמה הבדלים ביניהן:

א. לולב נוהג מדאורייתא במקדש כל שבעה ובגבולין יום אחד, ואילו ערבה אינה נוהגת כלל בגבולין, למרות שאף היא נוהגת כל שבעה במקדש.

ב. אף מדרבנן יש הבדל בזמן חיובם. לולב נוהג בגבולין מדרבנן כל שבעה, ואילו ערבה אינה נוהגת אלא יום אחד, וכבר עמדה על כך הגמרא (סוכה מד, ע"א).

ג. לא רק בזמן אלא אף בתוקף החיוב ישנו הבדל בין ערבה לבין לולב. בעוד שלולב בגבולין הינו חיוב גמור מדרבנן, מכח תקנת ריב"ז, הרי שביחס לערבה נחלקו אמוראים בגמרא אם הוי יסוד נביאים או מנהג נביאים, ואנן קיימא לן שמנהג נביאים היא, אין לה אלא מעמד של מנהג ועל כן אין מברכים עליה.

כפי שניתן לראות מנקודות אלו, קיים הבדל גדול בין חיוב ערבה בגבולין לחיוב לולב בגבולין. בעוד שלולב בגבולין הינו חיוב גמור, אם מדאורייתא יום אחד ואם מדרבנן כל שבעה, הרי שערבה בגבולין כלל אינה נוהגת מדאורייתא, ואף מדרבנן אין חיוב גמור, אלא מנהג בעלמא, הנוהג יום אחד בלבד.

עוד יש להוסיף לכך את דברי ר"ת, שאף בתורת מנהג אין ערבה כשאר המנהגים. שהרי, בעקבות הסוגייא בגמרא, נחלקו ראשונים אם מברכים על מנהג או לא. דעת ר"ת, בניגוד לשיטת הרמב"ם, שעל מנהג מברכים, אך ערבה שאני כיוון שאינה אלא "טלטול בעלמא", ומעמדה נחות משל שאר מנהגים.

כדי לעמוד על טיבם של דברים, יש לבחון את מצוות ערבה שבמקדש.

מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצידי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. (סוכה ד, ה)

 

הנראה מכאן, שאין מצוות ערבה חובת גברא, אשר קיומה הוא מעשה מצווה המתבצע על ידי האדם הנוטל, אלא קיום במקדש - יש צורך לזקוף ערבות על גבי המזבח, כקילוסו וכעיטורו; מוקד המצווה הוא המזבח ולא האדם.

אלא שיש גם לבחון את התמונה המתקבלת מתוך העיון בסוגיות.

הגמרא (מג, ע"ב) דנה בשאלה אם מצוות ערבה היא בזקיפה בלבד, או שיש בה אף מצוות נטילה. אם יש בה מצוות נטילה, אזי יש מקום לומר, שיש בה גם קיום של מעשה נטילה כבלולב. אמנם, נראה שזה תלוי בהבנת מצוות הנטילה. בתחילת הסוגיא השוותה הגמרא נטילת ערבה לנטילת לולב. אך בהמשך מנסה הגמרא להוכיח את קיום נטילה שבערבה מהקפת המזבח, ובכך ראתה לכאורה את הקיום שבנטילת ערבה. אם קיום הנטילה הוא בהקפת המזבח, אזי עדיין יש לראות את עיקר קיום המצווה במזבח. הקיום שמסביב למזבח אינו רק בעיטורו בבדי ערבה אלא בהפיכתו למוקד שמסביבו סובבים אנשים.

לכאורה, שאלה זו שנויה במחלוקת אמוראים. דעת ריש לקיש היא שכהנים בעלי מום נכנסים בין האולם למזבח, מקום שאסורים הם בכניסה אליו בדרך כלל, על מנת לצאת ידי חובת מצוות הקפה. על כך באה תגובת ר' יוחנן: "מי אמרה בנטילה דילמא בזקיפה, מי אמרה בבעלי מומין דילמא בתמימים". מלשונו של ריש לקיש - שהם נכנסים על מנת לצאת בו - משמע שיש חובת גברא במצווה, ולכן יש צורך להתיר את כניסתם, על מנת שיוכלו לקיים את חובת היחיד שלהם. כך פירש רש"י את מחלוקתם בשאלה אם יש חובת יחיד, או שצריך רק שהמזבח יהיה מעוטר, ואם כן די בכהן אחד. כן הוא פירש, שמחלוקת זו תלויה בשאלת נטילה-זקיפה; לריש לקיש, שיש לדעתו מצוות נטילה, ישנה אף חובת יחיד, ואילו לר' יוחנן, שיש מצוות זקיפה אין צורך שכולם יזקפו, שהרי אין כאן חובת יחיד אלא קיום במזבח, וממילא די בחד. יוצא לדעת רש"י, שלמ"ד שהמצווה בנטילה, אכן יש קיום יחיד, דומיא דלולב.

התוספות שם נחלקו על רש"י, ופירשו את דברי ר' יוחנן כ"אם-תמצי-לומר". לדעתם, סבור ר' יוחנן שאף למ"ד שהמצווה בנטילה אין זה בהכרח דין המסור לכל, אלא נתון לתמימים הראויין לעבודה דווקא. אם כן, לדעת תוספות נחלקו ריש לקיש ור' יוחנן אף לדעת האומר שהמצווה בנטילה, ולדעת ר' יוחנן אף אם הוי בנטילה אינה חובת יחיד, אלא קיום במקדש ולכן נעשה ע"י תמימים הראויין לעבודה. כך כתב גם הריטב"א: "שמא היא (= הנטילה) כשאר עבודות שהן מסורות לתמימין בלבד ולא לבעלי מומין".

התוספות העירו, דבכל הסוגיא משמע שדוקא כהנים הקיפו, ורק בהם היתה מצוות נטילה, ופשוט שאין ישראל נוטלים ומקיפים. לעומתם כותב הריטב"א, שישראל גם כן נטלו בעזרה, אלא שלא נכנסו להקיף. כך היא אף שיטת הרמב"ם, שהיתה מצוות נטילה ללא הקפה (שהרי הוא פוסק שהקיפו בלולב) וכן פסק ש"כל העם" היו נוטלין. כך נכתב אף בילקוט שכל ישראל גדולים וקטנים הקיפו, וכך אף הביא הראבי"ה בשם ספר ירושלמי בפירקין.

שאלתנו, אם כן, תלויה במחלוקת ראשונים זו. לריטב"א ולרמב"ם, שישנה נטילה אף ללא הקפה, ישנה חובת יחיד ליטול ערבה, וכל ישראל חייבים בה. ההקפה לריטב"א היתה מוגבלת לכהנים מפני איסור כניסה של ישראל. עוד יש לומר שאף אם יש מצוות נטילה על כל אחד עדיין מצוות הקפה היתה בעלת אופי שונה - וזה תלוי במחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש. אך לתוספות, שכהנים בלבד הקיפו ונטלו (שהרי הם מבינים שאין חילוק בין נטילה להקפה, וכפשטות לשון ר' יוחנן) אזי אף הנטילה אינה חובת יחיד אלא קיום במזבח.

זאת ועוד - לדעת אבא שאול (לד, ע"א), ערבה נדרשת מהפסוק "ולקחתם לכם" הנאמר לגבי לולב, ואינה נלמדת מהלכה למשה מסיני נפרדת. אם כן, לדידיה נראה גם כן, שיש מצוות נטילה. ואכן, אף התוספות כתבו שלדעת אבא שאול היתה מצוות נטילה לישראל בעזרה מלבד הקפת המזבח.

העולה מכל האמור הוא, שהשאלה אם יש בערבה גם קיום יחיד או רק קיום למזבח, נתון במחלוקת תנאים (אבא שאול ורבנן), שנוי במחלוקת אמוראים (ריש לקיש ור' יוחנן) ומשולש במחלוקת ראשונים (הרמב"ם והריטב"א כנגד רש"י ותוספות).

לאור זה נוכל לשוב אל הראשונות ולבאר את החילוק שבין לולב לערבה בגבולין. כפי שראינו, יש מקום לומר שערבה עיקר קיומה הוא קיום מקדש המתייחס למזבח, וכפי פשטות לשון המשנה, שעיקר מצוות ערבה הוא בזקיפה וקיום המזבח הנובע מכך. ואף דקיי"ל שערבה אף בנטילה, הרי ראינו שניתן לראות את הנטילה כהרחבת קיום המזבח. בזה שאני ערבה מלולב, שהרי לולב במקדש אינו קיום במזבח (למעט דעת ריב"ב (סוכה מה, ע"א), הסובר שהיו זוקפין חריות של דקל ולא של ערבות) אלא חובת יחיד המתקיימת ע"י מעשה הנטילה במקדש. על אף שגם ביחס ללולב יש לחקור אם עיקר קיומו הוא קיום לולב או קיום שמחה במקדש (עיין במאמרו של מו"ז בספרו "קובץ חידושי תורה") עדיין רב ההבדל בינו לבין הערבה. בלולב, אף אם הוי קיום שמחה, הרי משמעות הדבר שיש מצווה לשמוח לפני ה'. אך זוהי מצווה המתקיימת ע"י היחיד, כאכילת מעשר שני ושלמי שמחה, ואינה קיום בסדרי בית המקדש. מה שאין כן ערבה, שאינה רק מצווה לשמוח במקדש, אלא מצווה המתקיימת כמצוות המקדש, כשמירת המקדש וכיו"ב, ולכן נעשית ע"י כהנים דווקא.

אם כן , מובן ההבדל שביניהם בגבולין. לולב שקיומו הוא קיום יחיד שייך הן במקדש והן בגבולין, ומעשה היחיד יש לו משמעות אף בגבולין. לכן מדאורייתא יש חובת לולב בגבולין. ערבה אינה נוהגת בגבולין, שהרי אין משמעות כלל לערבה ללא מזבח. זהו גם טעם שחלוקים הם בתקנתם מדרבנן. לולב, שיש משמעות לנטילתו בגבולין תוקן כמצווה דרבנן גמורה. משמעות זכר למקדש היא שעושים בגבולין את אותו מעשה המצווה שעשו לשעבר במקדש. ממילא הוא נוהג אף שבעה ימים, כבמקדש. אך ערבה, אין לה כלל משמעות מחוץ למקדש, ואי אפשר לנוטלה בגבולין דומיא דמקדש, שהרי ללא מזבח, הקיום אינו דומה כלל למצווה המקורית במקדש. על כן אינו אלא מנהג הבא להזכיר את המקדש, ואינו תקנה זכר למקדש כפי שעשו במקדש. ממילא לכן סגי ביום אחד. זוהי משמעות לשון הגמרא "לולב - דאית ליה עיקר מן התורה - בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר למקדש. ערבה דלית ליה עיקר מן התורה - בגבולין לא עבדינן שבעה זכר למקדש". היינו, כפי שהסברנו - הלולב, כיוון שיש לו עיקר מן התורה בגבולין, מוכח שיש משמעות למעשה מצוותו בגבולין, וממילא אפשר לתקן מדרבנן מעשה מצווה כל שבעה. אך ערבה, אין לה עיקר מן התורה בגבולין, כיוון שאין בה קיום כלל מחוץ למקדש, וממילא אי אפשר לתקנה כמעשה מצווה כבמקדש כל שבעה, אלא כזיכרון בעלמא (ובכך סגי ביום אחד).

זהו גם הפשט בדעת ר"ת, שמנהג זה גרוע משאר המנהגים ואינו אלא טילטול בעלמא. היינו, שערבה מחוץ למקדש אינה יכולה להיות אלא טילטול בעלמא ללא המזבח, ולכן אינה נהפכת למעשה מצווה. מה שאין כן שאר מנהגים כחצי הלל ויו"ט שני, שיש להם משמעות כמעשה מצווה דומיא דהלל שלם ויו"ט ראשון, וממילא מברכים עליהם.

כמדומני, שניתן על פי דברים אלו, לעמוד אף על נקודה נוספת המיוחדת לערבה. הזכרנו לעיל, שנחלקו אבא שאול ורבנן במקור מצוות ערבה. לדעת אבא שאול מצוות ערבה נלמדת מהפסוק הכתוב בלולב, ואילו לדעת חכמים אינה מפורשת בקרא וכל כולה הלכה למשה מסיני. זהו מאמרו של ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: "עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני". אמנם מצינו הרבה הלכות שנאמרו כהלכה למשה מסיני, אך המייחד את ערבה (וניסוך המים) הוא שכל כולה הוא הלכה למשה מסיני, בניגוד לשאר מקומות שעיקר העניין ידוע מן התורה, וההלכה באה להשלים פרטים (דוגמת שחור בתפילין, חמישה פסולי שחיטה וכד'). נראה שזה קשור לעניין הקודם: דווקא בבית המקדש ישנן מצוות אשר כל כולן הוא הלכה למשה מסיני.

ניתן לתת לכך שני טעמים:

א. המקדש הוא מקום משכנו של הקב"ה עלי אדמות, ועל כן ניתן לקבוע את דבריו בקבלה שמסר הקב"ה למשה. ואילו בשאר מצוות שנוהגות מחוץ למקדש, המופנות לאדם בביתו ובמעשיו, גזרה חכמתו יתברך שצריכים מקור בכתוב, בתורה שבכתב, על מנת לחייב את עיקר העניין.

ב. עוד יש לומר, שבמקדש ניתן לראות את הערבה וניסוך המים כמשתלבים במערכת רחבה יותר של סדרי העבודה בכלל, וסדרי העבודה של חג הסוכות בפרט, וממילא שוב אין כאן אלא פרטים במסגרת רחבה יותר.

אך במופלא ממך אל תדרוש, ואין הדברים יוצאים מגדר הרהור.