19: שערים למשנתו החינוכית של הראי"ה קוק

  • הרב יעקב פישר

שערים למשנתו החינוכית של הראי"ה קוק* / הרב יעקב פישר

שער שלישי: המחנכים

א. חניך, חינוך ומחנך

כפי שהוקדם כבר "בפתחי שערים"[1], אי אפשר היה לו, לזה השער, בלא שני אלה שלפניו. אל החניך יבוא המחנך ובידו כלים וצֵידה מבורכה, אותם יבקש להנחילו, באמצעותם ירצה לעצבו במעשה החינוך. את שמצופה מן המחנך ואת דמות דיוקנו האידיאלית לא ניתן, איפוא, לשרטט, בלא שיוגדר תחילה מושא המשימה, ועל פיו גם התוכן החינוכי הנדרש. שונים ונבדלים הם התלמידים זה מזה באישיותם ובצורכיהם - כשם שפרצופיהם שונים - ועוד משתנים הם בחילופי העתים וב"דרכי החיים המתחלפים בתנאים שונים ומשונים"[2].

בהתאם להשתנות הנסיבות, ובמכוון לחניך או לציבור המסוים דווקא, יש לבחור את התכנים. יעדי החינוך ישתנו, אסטרטגית, אך לא פחות מכך תשתנה הטקטיקה וישתכללו הכלים:

והננו חייבים להכין לנו את הנשק הזמני... אנו צריכים לתרגם ע"פ הסגנון הזמני את כל האוצר הקדוש שלנו, אוצר הדעות והרגשות של כל התורה כולה כמעט, לקרבם לבני דורנו. (אגרות ב', עמ' רכ"ו)

במקום אחר יתבע הרב שימוש מושכל בכלי "הזיין המודרני" דווקא[3].

מן המקום בו עומדים אנו עתה - לאחר שעסקנו כבר באדם המתחנך, ואף בתוכן החינוכי ובמסריו - רשאים אנו ומסוגלים לנסות להתמודד עם החוליה החסרה בתהליך, עם דמותו של המחנך.

ב. מיהו המחנך?

יש לשאול: מי הוא, בעצם, המחנך? לפום ריהטא - קלה התשובה ופשוטה. בעצם, לא בנקל נמצא במשנת הראי"ה הגדרה ברורה ותשובה חד משמעית לכך. ברם, גם בחסרון ההגדרה יש לראות, אל - נכון, כוון ודרך להבנת גישת הרב. סוד גדול מלמדת ומרמזת שתיקתו של הרב, ברוח נפשו הרחבה וראייתו הכוללת והמקיפה.

כולם תלמידים הם, יאמר הרב באלם, כל אחד, גם אם חכם הוא, רק "תלמיד חכם" ייקרא[4]. בה במידה - כולם מורים הם, כל אחד, גם צעיר התלמידים מחנך הוא. מחנך באישיותו, במשאו ומתנו עם הבריות, בדיבורו ובאורחותיו; מחנך במעשיו, ובדוגמא האישית שמפגין ושמשפיע.

בבואנו, אם - כן, לסקור את יחסו של הרב אל המחנכים השונים, יהא עלינו להלוך בכוונים שונים. כמובן, נראה דבריו כלפי המורים והמחנכים, המדריכים והמלמדים במוסדות החינוך הפורמליים והבלתי פורמליים השונים. אבל, בזאת לא נסתפק. נרצה לראות התיחסותו גם למחנכים אחרים - מרצים ואנשי מדע שבאקדמיה; סופרים ומשוררים, ואפילו עיתונאים ואנשי תקשורת; אך בראש ובראשונה: ההורים.

ג. הורים כמחנכים

"בית - יוצר" הוא בית ההורים. יוצר, השותף לד' בעצם יצירת האדם, מעצב אישיותו של האדם, מניח אישיות השקפותיו ומגבש דפוסי חשיבתו והתנהגותו.

ההנחות דלעיל אינן דבר חידוש. אם נאמר שאת זאת מצאנו במשנת הרב - נמצאנו דורכים על קרקע מוצקה, אמנם, אלא שנחטא בחוסר מקוריות, ונעשה עוול למשנה זו, שרב בה החידוש, התעוזה והסער. אשר על כן, בחרנו להראות התיחסותו של הרב אל ההורים כמחנכים, דווקא על רקע של שבר, מבוכה ובלבול במערכת זו, שברגיל - סמל היא לחוף מבטחים, קבוע, שליו ושופע יציבות.

ד. אגרות מרב לאב

במהלך חמש שנים (בין אדר תרס"ח לאדר תרע"ג) מנהל הרב חליפת מכתבים עם הרב דובער הלוי מילשטיין. מילשטיין, אב שבור לב ונפש, שוטח מר ליבו בפני הרב, על כי בניו - יוצאי חלציו - נטשו אורחא דמהימנותא וסטו מדרך התורה האמונה והמצוה. ועוד זאת הוסיפו סרה - אין הם קשורים אל האומה גם מן הצד הלאומי, אינם נמנים אפילו על חובבי ציון או הציונים.

נלכה נא בעקבי האגרות שמשגר הרב, וננסה לדלות מתוכן עקרונות יחסו אל ההורים כמורי דרך בניהם, גם ובעיקר בעתות משבר ומתיחות במערכת יחסיהם.

ה. גשר צר - עיקר

כיסוד לכל רואה הרב את עצם שמירתו של הקשר בין הורים לבניהם. כל עוד קיים הגשר, יודע הרב, אפשר להעביר באמצעותו - גם אם דק הוא, חלוש ורופף - מסרים חינוכיים וערכיים. על כן ינחה הרב את האב, לעשות הכל לשמירה על קשר ומכנה משותף כלשהו בין הבנים להוריהם, ואפילו יהא זה נמוך, רדוד וחסר משמעות רוחנית וערכית. מכל משמר מזהיר הרב לבל ינתק האב, בצר לו, את עצם הקשר עם בניו, כפי שהיו שעשו בטעותם:

כן, ידידי, הנני מבין הרבה את דאבון לבבו. אבל אם יחשוב כת"ר כרוב המון לומדים, שראוי בזמן הזה לעזוב להפקר את אותם הבנים אשר סרו מדרכי התורה והאמונה על ידי זרם הזמן הסוער, הנני אומר בפה מלא, שלא זו הדרך אשר ד' חפץ בה. (אגרות א', עמ' ק"ע)

ו. לקרב ולקשר בנחת ובשלום

גישתו זו מעורה בתפיסתו הכוללת: "שאין לנו להתיאש כלל וכלל משום בן ישראל"[5], ומהכרזתו הנחרצת: "עכ"פ אני על משמרתי אעמודה לקרב ולא לרחק, לקרב אפילו את המרוחקים בזרוע"[6], וזאת כחלק מהדרכתו החינוכית הכוללת ל"כשרי ישראל", שתהא מגמתם "לקשר את כל נשמות עם ד' למקור החיים, ולגלות את אור הקדושה הטמון בהם"[7].

על כן ישוב הוא, בניסוחים שונים, ויבהיר וינחה את האב האומלל, לבל ינהג בכעס ובחופזה, כי אם ילך "בדרך הניחותא וההתקרבות היותר חביבה. כי רק בחבלי אהבה ועשות חסד אנו יכולים להמשיך אלינו לב צעירינו, רק בנחת ושלו'"[8].

כאמור - הקשר עיקר. הרב פונה אל ההורים, כמו גם אל המחנכים בכלל, ומפציר בהם לבל ינסו ליצור את הקשר עם הבנים הירודים ע"י ניסיון תקיף להעלותם אליהם, כי לא ייצלח. "ואם יאבו בחוזק יד להרימם למעלה ממדרגתם, ע"י התלהבות פנימית של קדושה, שהאבות מרגישים בלבבם, לא יועיל כלל להם רק יזיק"[9].

ז. דרך צדקה ומשפט

אל המכנה המשותף יש לשאוף, כאמור, ודווקא אל זה הנמוך והברור ביותר. יש להגיע עמם, לכן, אל הישרות[10] שבלבבם. יש לשאוף לעורר בם את מה שכבר מצוי בקרבם, את יסודות המוסר הטבעי[11], את ה"דרך ארץ" שאף לתורה קדמה. על כן מייעץ רבנו לכל אב, לילך בדרך האב הגדול, הדרך "של בקשת היושר והצדק, שבאמת הוא בעצמו הוא דרך ד' שצוה אברהם אבינו ע"ה את בניו ואת ביתו לעשות צדקה ומשפט... ואז יהיו הם עומדים על הבסיס הטבעי שלהם, ויהיו שלמים בנשמתם"[12].

ההנחה המנחה גישה זו היא, שלבנים נראה כאילו אין רגשי היושר, שחשים הם, שייכים לתורה והולמים את דרכה. על כן יבאר הרב:

ששיטתי היא להתנהג דווקא במידת החסד הגמור עם הצעירים, ולומר להם שיש בנטיותיהם כמה דברים טובים, וכל עיקר טעותם אינו כי אם מה שהם סוברים שהדברים הטובים שהם מרגישים הם נגד התורה. (אגרות א', עמ' נח[13])

תקוותו של הרב, שדרך חינוכית כזו, תיצור זיקה וקרבה מצד הבנים "ליהדות ולמצוות, לכל הפחות להעיקריות והחמורות, שבזה הם עושים חסד ומשפט עם כלל ישראל" (שם).

ח. יציאה ממדרגת החניך

מתוך אישיותם של הבנים יש לצאת, אם כן, ואת מה שבאמת מעסיק ומעניין אותם יש לנצל ולהפנות לאפיק הנכון, ברוח השיטה המרכזית והדומיננטית כל כך במשנת רבנו - "דרך הישר":

וצריך להסביר להם, לפי מדרגתם, שלעשות צדקה נצחית עם האומה, ע"י מה שייגרמו מצידם, שייחיו בקרבה הדברים המקודשים לה מראש מקדם, הוא דבר ישר לכל אדם, ואיש ישראל צריך להרגיש את היושר הזה באופן יותר גדול.(אגרות א', עמ' נח)

אמת, יודע הרב, מדרגה זו היא נמוכה ובסיסית ביותר, אך אל לו - למחנך - לדלג ולוותר עליה, שכן, רק באמצעותה יוכל להגיע אל חניכו, לפתוח את אוטם ליבו ולקרבו, בסופו של דבר, אליו ואל הערכים שנושא הוא:

זאת היא המדרגה הנמוכה מאד, בתכלית השפלות, שכשידברו ההורים אל הבנים על פיה ימצאו להם בהם אזניים קשובות. (שם', עמ' נט)

ט. בעל המאה

כה חשוב הוא ערך שמירת הקשר והגשר כשלעצמו, עד שמוכן היה הרב להשתיתו אף על ערך פחות וגס יותר מן המוסר הטבעי והיושר. כטכסיס לעת מצוא, מציע הרב, אפילו, את הקשר הכלכלי והתלות הכספית שתיווצר בין האב לבניו כגשר; על גביו, יש להתפלל, אפשר יהיה להוביל ערכים ומסרים פנימיים, אמוניים וחינוכיים יותר. בפירוש מביא הוא לידי גילוי דעתו זו, הנועזת ומרחיקת הלכת, בעצתו לאב:

על כן לדעתי, עצתי היא לכבודו, שאמנם יותר מכפי יכולתו ודאי אין שום חיוב להעמיס על עצמו, אבל כמה שיש יכולת בידו יקרבם בסיוע לצרכי פרנסתם וצרכיהם המוכרחים, ויהי' לו בזה מקום להביע דברי מוסר בשכל טוב במכתבים. וברית כרותה היא לדברים היוצאים מן הלב, שהם פועלים אם הרבה ואם מעט, אבל גם המעט הוא יקר מאד. (אגרות א', עמ' קעא)

י. אחריות המחנך

את האחריות לשמירת הקשר ולגישה הסבלנית והסלחנית מטיל הרב על האב - המחנך. הבנים יחושו, מן הסתם, בגישה זו, יידעו להעריכה, ויחלו - אם גם לאט ובשלבים - לחזור אל שורשם הטוב.

ובאופן התקרבות יש תקוה גם מהצעירים כולם, כי ככל אשר ייראו שהריחוק שבין האבות לבנים אינו ניתק בשביל שגיאותיהם שהם עושים בדרכי חייהם מפני החושך של הדור, ככה מוכרחים רגשי תשובה נסתרים להתנוצץ בלבבם, והרגש מביא לידי מעשה, ומעשה מביא לידי אמונה, עד שמצילין ע"י הדרכה זו נפשות ודורות, בעה"י. (אגרות ב', עמ' קמג)

אכן, על ההורים כמחנכים להשפיל עצמם ממדרגתם אל הבנים, השפלה שבתוכן אך גם בסגנון:

כי אנחנו צריכים להרכין את הרגשותינו הקדושות הרבה כדי לספר עם הבנים בלשון שהם נזקקים, ועם זה להאמין באמונה שלמה, שאור ד' שורה על כל יחיד ויחיד מישראל, ושכל הנסיגות לאחור אינן כי אם שגגות גדולות, והם במדרגת טועים בדבר מצוה, שחושבים שכך היא החובה המוסרית, שהיא באמת אמיתת חפץ ד' בעולמו, כי הוא ב"ה אוהב צדקה ומשפט. (אגרות א', עמ' קמד)

י"א. תקווה לעתיד

הנה כי כן, שב הרב ומדגיש את הצורך לכוון את הבנים למצוא את הזהות הבסיסית בין השקפות היושר והמוסר שבקרבם לבין תורת ד'; ומסיים הוא בהבעת התפילה, שבזכות הסבלנות ואורך הרוח - בבחינת דרך ארוכה שהיא קצרה - ועל ידי כך שלא יפקיר את הבנים, יתחילו הם לשוב לדרך הטוב וישלימו בניהם אחריהם:

ע"כ ידידי, עצתי היא, שבכל האופנים לא יפקיר את בניו ויקרבם כפי היכולת, וסופם בוודאי לתשובה, ואם הם רק יתחילו להתעורר לטובה, ישלימו בניהם אחריהם את פעלם לטובה, ורחמי ד' מרובים הם, כי הוא נוהג בחסדו כל דור. (שם)

י"ב. התחשבות ביה"ס בהורים

בהורים - כמחנכים, יש להתחשב גם במערכות החינוך הפורמליות. כאשר באים ליסד מוסד ולקבוע הפרוגרמה החינוכית שלו, אי אפשר שלא להביא בחשבון את תפקיד ההורים, וזאת בשני אופנים:

א. יש להכיר אופי ואופן חינוכם של ההורים את בניהם, כרקע להבנת נפש התלמיד וצרכיו.

ב. כניסת הבן - כתלמיד - למוסד החינוכי, איננה מנתקת אותו מבית הוריו, אף איננה משחררת את ההורים מהמשך אחריותם החינוכית כלפיו. עליהם לעקוב אחר המתרחש בין כתלי המוסד, ללוות את העשייה החינוכית שם, ולגלות מעורבות פעילה בעיצוב תכניות הלימודים.

על כן ידגיש זאת הרב באיגרתו לתלמידו הגדול, הגרי"מ חרל"פ זצ"ל, איגרת העוסקת בשאלת אופי החינוך ותוכנית הלימודים במוסד חינוכי חדש:

הלא נמצא בכל מושבה הורים רבים, והם הרוב, שעם כל מה שהם מוצאים את עצמם מוכרחים ליתן לבניהם חינוך מרוצף עם צרכי החיים המוסכמים בזמננו ביישוב החדש, שהם כוללים חלק מהידיעות השימושיות, ולפחות השפה הערבית, יחד עם הדיבור העברי המנצח בדור הצעיר בא"י, בישוב החדש לפחות, הם רוצים בכל זאת שהקודש יהיה העיקר, והילדים יתחנכו בידיעה הגונה, בתורה, במקרא, במשנה וגמרא, ובהשפעה חשובה של אהבת תורה, כטפוס נצח ישראל או קרוב לו, לפי שינויי הזמן והמקום ולפי התרבות הנסיונית. (אגרות ב', עמ' רסא)

ואם "הם רוצים", ההורים, אי אפשר למוסד שלא להתחשב ברצונם, גם במקום "שיד מורים מזלזלים בכל קודש שלטת"[14].

בשנת תרס"ט, כשעומד על הפרק מינוי מנהל לת"ת בפתח תקווה, מוצא הרב מחובתו להתערב ולהכריז:

שנשתדל שיהיה המנהל של הת"ת איש המרוצה להורים, ושיכול להטביע חותם של כבוד על התלמידים לעומת מורי ומנהלי בתי הספר, אשר לא לד' המה. (אגרות א', עמ' רלט)

י"ג. מחנך בסתר

דרגות ומידות שונות בנותני צדקה מונים חז"ל. הגדולה שבהן: "נותנה ואינו יודע למי נותנה, נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה"[15]. כך פני הדברים גם בתהליך החינוכי. יש שהמשפיע כלל אינו יודע שכך עושה הוא, אינו מעריך אופן ועוצמת פעולתו, ואף אינו מתכוון כלל להשפיע ולחנך. למרות זאת - כבצדקה - דווקא חינוך שכזה הוא הפועל טוב וקדושה, ומסוגל אף להביא לידי מעשה.

כך יתאר הרב את פעולתם של המחנכים האמיתיים, הצדיקים הגדולים והעליונים:

ולעולם יחזיקו צדיקים עליונים הללו, חסידי עליון, הקשורים בעבותות החסד ואור האהבה העליונה באמת, במידתם הגדולה, מידת החסד הנשגב, ודורשים הם תמיד טובת כל האדם וכל היצור. ומתוך דרישה זו, הם מתעסקים בעסק נמרץ ובקשר נשמתי נפלא בצרכיהם של ישראל, בכל הדורות ובכל הזמנים, בכל הדרכים, בכל הערכים ובכל האופנים. והם הם המטים כלפי חסד, האוהבים לצדק את הבריות ואינם חפצים לחייבם, אוהבי צדק ושונאי רשע, דבקים במידתו של אברהם אבינו. ומתוך האהבה הרחבה של כל היצור מתכנסת אהבה נפלאה לישראל בלבבם, ומפני שהיא מצומצמת במקום מרוכז, מתוך התפשטות גדולה של הרחבה מופלגת, היא רבת הכח והעוצמה, ומכה גלים גדולים בנשמה, עד שיש בכוחה לחמם נשמות רבות, ולהכניס אש הקודש של אהבת ישראל במעמקי לבבם ונשמתם, בשעור גדול ועצום, המביא לידי מעשה, וגם מבלי שום פעולה מצידם. (אורות הקודש ג', עמ' שנ[16])

חשוב הוא זה הקטע, זוקק ביאור וראוי לפיתוח כשלעצמו. הבאנו אותו כדי להראות את התייחסותו של הרב למחנכים שאינם עוסקים במקצוע זה באופן פורמלי, אינם בעלי "תעודת הסמכה" לכך, ואף אינם מתכוונים לכך בהכרח.

[נשים נא לב למידת החסד והצדק שמאפיינת אותם, ושבאמצעותה מסוגלים הם להשפעתם הסגולית; ממש כהורים המודרכים ע"י הרב, כמובא לעיל, לאחוז במידת החסד, מידתו של אברהם אבינו, ולהשתית השפעתם על הצדק והמוסר הטבעי].

י"ד. מעורבות במוסדות החינוך

מידת מעורבותו של הרב במוסדות החינוך בארץ היתה רבה ביותר. מעורב הוא בעיצוב תכנים - תכניות הלימודים - עד לפרטים, לעתים, אך לא פחות מכך מגלה ענין ומתערב בגיבושו של צוות החינוך וההוראה למן המנהל [כפי שראינו לעיל בפסקה י"ב] ועד לאחרון המורים.

בשנת תרע"ג, משגר הרב איגרת לחברי ועד ביה"ס "תחכמוני" ומודיע:

אני מוצא את עצמי מחוייב להציע לפני הדרת כבודכם את דרישותי ביחש למוסדנו החביב, שאי אפשר לי להיות נושא את שם השגחתי עליו רק כשיתמלאו אלה בדיוק. (אגרות ב', עמ' צ"ז)

ואז ממשיך הוא ומונה חמש דרישות, שיש לשים לב היטב לתוכנן ולמשמעותן, ובמיוחד לראשונה שבהן:

א. לקיחת מורים והתפטרותם לא יהיו כי אם בהסכמתי.

ב. הפרוגרמה צריכה להתאשר ממני בכל זמן.

ג. כל ספר לימוד וכל ספר למקרא לתלמידים לא יכנס למוסד בלא הסכמתי.

ד. בכל חודש ישולח לי תוכן מפורט מכל מה שלמדו התלמידים בזה החודש.

ה. בכל חודש תהיה אצלי אסיפת המורים לברר את מצבו הרוחני של המוסד. (שם)

ט"ו. שלשה סוגי מוסדות

שלשה סוגי מוסדות חינוך קיימים בארץ עת עולה הרב אליה, והוא עצמו מגדירם ומנסחם:

האחד הוא הכח העתיק, המוחזק בישובנו הקדוש הישן מקדמת דנא, הכנוס הרבה בקדושתו הפנימית, הזורה הלאה כל שכלול חדש באיזו צורה שיהיה, האוסר בחדריו וישיבותיו כל שפה זרה, ואפילו שפת הממשלה והמדינה, וכל לימוד של חול, אפילו היותר מוכרח בחיים...

השני הוא הבא מחדש... האומר שחובתנו הקדושה היא ליתן עוז ותעצומות לרוח ד' אשר על עמו, ולרומם בכבוד את דגל התורה והמצווה, ע"י רכישתם של כל הכוחות התרבותיים הנהוגים בעולם... וביחוד המכשירים אותם למלחמת החיים ברוח איתן... במדרגה שניה אחרי תוה"ק נלמד את בנינו וחניכינו את הלימודים השימושיים, הנחוצים לאדם בחיים. נרגילם ברוח אמיץ ובתכסיס נאה, נשגר בפיהם את השפה הקדושה, שהיא נותנת כבוד ועוז לישראל בארץ ישראל, נוסף על צד הקודש והמצוה שיש בה. נייסד בתי מלאכה בעד הנערים המוכשרים לזה, וגם בבתים האלה נשפיע את הרוח החי והפועל, המכיר את הדור, והמוכשר לחבב עליו באהבה את כל קודש ד' אשר אהב.

הכח השלישי, הוא הכח החילוני לגמרי, המנער את חוצנו מכל קודש, המשים את לבו רק לצרכי החיים הזמניים, של היחידים ושל הכלל, ומתוך שאיפה זו הוא מייסד את מוסדיו, ואת בתי ספריו ואורחות חינוכיו... שעם כל נוכריותו, גנוז בו ניצוץ קודש חזק מאד, הראוי להתעלות ע"י טיפוח של ידיים אמונות. (אגרות ב', עמ' ע"ט)

לכל שלושה סוגי חינוך אלו מתייחס הרב, בכולם מבקש הוא להיות מעורב, ועל כולם להשפיע מרוחו ומהדרכתו בקודש.

ט"ז. אישיות המורה

הרב יודע היטב, כי מעבר לכל שיטות ההוראה ותכסיסי הפדגוגיה עומדת אישיותו של המורה. על כן יקדיש הוא לנושא זה הרבה:

היסוד הראשי הוא החינוך. כל זמן שיהיו עניני החינוך מסורים בידי מורים כופרים, אשר אין אלקים כל מזימותם, אפסה לנו תקוות התיקון של הדור הנולד. (אגרות א', עמ' שי"ג)

על כן יש "לקחת את החינוך בידיים אמונות של תמימי דרך, הולכי בתורת ד'" (שם). בבוא הרב, לכן, לטפל בחינוך החילוני, יבקש הוא תחילה לאתר את מוקד הליקוי, וממנו להתחיל במלאכת התיקון. כמובן, יימצא הוא, שחסרון מורים בעלי אישיות, השקפה ואמונה נכונה - הוא הגורם.

י"ז. ביקורת על המורים

רעיון החול של המנהיגים פעל ביחוד על דרכי החינוך, שתחת קדושת אמונת אומן ואור תורה ויראת ד' טהורה, הראויה להיות מושפעת על ילדי צאן קודשים בכל מקום שהם, ובמדה יותר מאירה ורוממה בהר קודש ד' וחבל נחלתו, ע"י חינוך ע"י מורי תורה מובהקים, מלאים בתורה ייראה ואמונה שלמה[17], נוסדו בתי ספר בצורה של חולין, וממילא הקדושה העליונה נפגמת, ורוח ד' המאיר על אויר ארץ הקודש איננו מתגלה. (אגרות א', עמ' ר"ט)

במר לב הרב עליו, אף מרחיק הוא לכת בתקיפת מורי החינוך החילוני, בשל אישיותם והשקפותיהם, המשפיעות ומדריכות אופן ואופי חינוכם את תלמידיהם:

דבר מפורסם הוא, שהמורים, ביחוד של הגמנסיה, בפרט מורה כתבי הקודש, נוטל הוא את נשמת היהדות מלב חניכיו, ע"י דעותיו הקיצוניות באדיקות נלעגה במבקרי כתבי הקודש היותר רעים. איני רוצה לגעל את עטי להציע את כל פרשת ההצעות השפלות, ע"ד ערך תוה"ק והנביאים, המוצעות לפני צעירינו ע"י המורים המתעים הללו, ואיכה נידום ע"ז, איככה נחשה, עוצו, אחים אהובים ונכבדים, עצה, עוצו ודברו, ואוזר ישראל בגבורה יעזרנו אומץ בעבור עמו ונחלתו. (אגרות א', עמ' שי"ז)

י"ח. ובכ"ז - אין להתייאש

חרף הדכדוך שממלא את הרב בהווכחו במצב החינוך החילוני בשל המורים שאינם ראויים, נאמן הוא להשקפתו, שאין - בשום אופן - להתייאש, ואסור, על כל פנים, לנתק קשר ומגע עם המוסדות החילוניים:

אין אנו פטורים מפיקוח נמרץ, גם בעד אותה השדרה, שבתי ספר הקבועים - עם כל השלילה שיש בהם כלפי הדת והיהדות הנאמנה - עדים לה. עד כמה שאפשר אנו חייבים לדאוג, אולי נוכל גם שמה להכניס איזה זיק של אור, לגרש, עכ"פ באיזו מידה, את ההדיוטיות הגמורה ואת הנוכריות שהם ממלאים את לב חניכיהם... שיימצא מורה ומחנך שידאג בעד ההרגל של המצוות המעשיות... וההדרכה המוסרית ע"פ התורה והמידות הטובות, שהם מורשה וסימן לזרע קודש. (אגרות ב', עמ' ר"ס)

אין הרב תמים, כפי שראינו כבר, ואיננו מתעלם ממכשלת המורים שאינם ראויים למשימה הקדושה. "אבל יודעים אנו ברור, שכמה שנשתדל לצרף קודש אל חול, זה לא נצליח הרבה בכל מקום שהחול הוא העיקר והקודש טפל לו, וק"ו כשיד מורים מזלזלים בכל קודש שולטת, לא יוכל הריווח להיות מרובה, ומ"מ מהמעט שנוכל להגיע אליו אסור לנו לסלק את ידינו" (שם).

שוב מדגיש הוא יסוד זה, במכתבו המתייחס ל"קול קורא" שהוציא "להצלת החינוך בא"י", וכך כותב:

אע"פ שמלחמה כבדה אנו חייבים להלחם עם הלאומיים היבשים, בעלי 'יהודים בלא יהדות', אשר התרכזו ביחוד ע"י הגימנביה שלנו פה, מ"מ אנו חייבים מעבר מזה, להשמר מאד שלא לנתק את פתיל האחדות והאחוה... (אגרות ב', עמ' ס"ג)

י"ט. החינוך - מקצוע למקצוענים

את עבודת החינוך ראה הרב כמקצוע חשוב ונכבד, ועל כן ראוי שיעסקו בה "מקצוענים" של ממש. בכנות, ביושר ובענווה גדולה, מוציא הוא אף את עצמו מכלל המומחים הראויים לעסוק בחיבור תכניות הלימודים הכוללות. עם זאת, לא יפטור עצמו משותפות, לצד המומחים:

ע"ד חיבור הפרוגרמה, אני מוכרח לקיים המידה 'על מה שלא שמע אומר לא שמעתי'. כי אינני מומחה לפדגוגיה בכלל, וללימודי החול שבמוסד בפרט. אני יכול רק להגיד את דעתי הכללית, שהננו צריכים לעשות את התורה עיקר, וייתר המדעים טפלים לה; ובמדעים עצמם דעתי, ג"כ לברר את כל המתייחש לחכמת ישראל, על שאר המדעים. וע"פ יסוד זה אקוה, בע"ה, להגיה את הפרוגרמה שתתחבר ע"פ המועצה הפדגוגית שלנו, שראוי לדעתי שישתתפו בה ג"כ מועצה של בחירי המורים שלנו. (אגרות ב', עמ' רפ"ג)

כ. חינוך באהבה

ככל שחשובה היא ההכשרה המקצועית הפדגוגית, אי אפשר לה שתבוא אלא על גבי אישיות בריאה ועשירה של המחנך. על העוסקים במלאכת החינוך להיות בעלי מידות תרומיות, תלמידי חכמים לא רק בידיעותיהם כי אם גם, ובעיקר, באישיותם ובהשקפתם. צריכים הם להיות אוהבי ישראל באמת, היודעים להרעיף השפעה בדרכי נועם, בנחת, ובאהבה גדולה.

הרב מאמין, שברית כרותה היא להשפעה היוצאת מאופק שכזה ומאישיות שכזו - שלא תשוב ריקם, אלא תיפעל פעולתה:

וסוף כל המורדים והפושעים לשוב בתשובה שלמה מתוך אהבה ושמחה, ע"י אור שפע קדושת אה"ק שתשפיע עליהם, ע"י סיוען של תלמידי חכמים עובדי ד' ואוהבי ישראל באמת, שיתהלכו עמהם בנחת ואהבה, ויראו לכל העולם שהם דואגים עבורם ונכנסים בגורלם ומצבם, ועי"ז יתעורר הניצוץ הנרדם של קדושת ישראל הכמוס בעומק, אפילו בלבם של המוקצים והריקנים, ויהיו כולם יחד כלי מחזיק ברכה להיות לעם לד' על אדמת קודשו, אשר בחר בה מכל הארצות. (אגרות א', עמ' שמ"ח)

כ"א. גדול השלום

הם המחנכים, הם תלמידי החכמים, הם אנשי התרבות והמעש המרבים שלום בעולם:

השלום איננו רק דבר של נטיה מוסרית, עבודת השלום היא עבודה קולטורית תדירה, רוממה ואדירה, עבודה שצריכה להפנות אליה תמיד את כל הכוחות היותר פוריים שבאומה... עלינו לדעת יותר ויותר, כי רוח ד' אשר על אליהו, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת, צריכה להתגלות גם בפעולה נפשית שלנו, פעולת האומה כולה, ע"י כוחותיה היותר טובים, תלמידי - חכמים המרבים שלום בעולם. (אגרות ב', עמ' ר"י)

במקום אחר יכנה אותם הרב - "'מחצדי חקלא' הבאים בסוד ד', ת"ח האמיתיים המרבים שלום בעולם, ומשימים ומטילין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, בהוציאם מן הכח אל הפועל את אור הקודש הגנוז בכל אישי האומה"[18].

כ"ב. המחנך ו"אני"

לא באמצעות טשטוש האישיות של כל אחד מישראל יבוא השלום, לא ע"י השפלת כוחו של כל תלמיד תבוא האחדות. יש להוציא "מן הכח אל הפועל את אור הקודש הגנוז בכל אישי האומה". דווקא ע"י טיפוח והדגשת המיוחד שבכל תלמיד, ע"י פיתוח וביטוי נכון לאישיותו העצמית תושג השלמות, ובראש ובראשונה השלמות החינוכית.

בשער הראשון הרבינו לעסוק בנושא זה. כאן מגמתנו להראות, שאת התפקיד הנכבד הזה ראה הרב כמוטל על כתפי המחנכים.

בקטע המפורסם באורות הקודש, בו קורא הרב ל"בקשת האני העצמי"[19] טוען הוא כנגד המחנכים דווקא, וקובל על כי דווקא הם אינם דואגים להוצאת "האני העצמי" מתוך הגולה בה מצוי הוא.

באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. (אוה"ק ג', עמ' ק"מ)

מפני מה בא הרב בטענות דווקא אל המחנכים?

אין זאת אלא, שדווקא מן המחנכים מצפה הרב לעבודה זו של מתן חופש לעצמיות ולאישיות המיוחדה לכל חניך, שבזאת רואה הוא עיקרה של עבודת החינוך.

כ"ג. אסיפת מורים

אין לתמוה, לכן, על חפץ ליבו הטוב של הרב לסייע לכל פעולה שתכשיר המורים הטובים והנכונים, ועל הרתמו לכל משימה שתעודד פעולה כזו:

כאשר מצב החינוך בכלל, ומצב המלמדים בפרט, דורש תיקון, והמלאכה רבה, וצריך לזה עצה וגבורה בע"ה, ע"כ הנני שמח מאד על רוח טהרה ותפארה, שנתעורר בלב יחידי סגולה אשר באה"ק, לקרוא אסיפה מכל המלמדים אשר בעיר הק' יפו ובהמושבות ת"ו, לכונן מחשבות בעצה לרומם מצב החינוך והמלמדים. ואני תפילה יתן השי"ת שתהי' האסיפה הזאת התחלה לטובה, לקבוע סדרים נכונים והליכות ישרות בדרכי החינוך, סדרים שיתנו כבוד ותפארת לתורה ולתעודה בישראל, ומעשי ידינו יכונן השי"ת ברוב עוז, לתקן מעמד הגון ומכובד לחינוך הילדים ע"י מלומדים יראי ד' וחושבי שמו, שיהיו ראויים לעמוד בפרצות, לגדור גדר ביהודה להרים קרן ביראת ד' על אדמת הקודש. ע"כ הנני מסכים בכל עוז לחפץ כ' המעוררים הנכבדים הנ"ל והנני מוכן לקחת חלק באסיפתם הנכבדה בל"נ. (אגרות א', עמ' כ"א)

כ"ד. הופעתם החיצונית של המורים

עד כמה רבה היתה רגישותו של רבנו לענין סדרי החינוך "שייתנו כבוד ותפארת לתורה ולתעודה בישראל", על כך יכולים אנו ללמוד גם מהחשיבות שייחס אפילו לחיצוניותם של מבני בתי הספר, ואפילו להופעתם החיצונית המסודרת של המורים והתלמידים:

הננו סובלים פה, משני צדדים. הדרך הישן בחינוך יש בו תוך תמציתי טוב, והיינו קדושת האמונה והדרכת יראת שמים, אבל יש בו חסרונות רבים. חסרון הסדר החיצוני של המחנכים והמתחנכים, שהרבה גורם העוני. אבל גם אם יוסר זה החסרון, עוד צריך לסלק את חסרון ההסכמה של הביטול, המצוי במחנה הישנים, לעומת כל הטבת תואר חיצוני, בצורה החיצונית של בית התלמוד, בנקיונו הפנימי, בתלבושת המורים, בסדרי נימוסיהם, בתלבושת התלמידים, במהלכם, וכאלה. (אגרות א', עמ' קי"ז)

כ"ה. רק עוד מלמד הגון אחד

ברוח זו, ומתוך נאמנות למגמתו לאפשר לכל סקטור ולכל יחיד למצוא החינוך הראוי לו, ולהביא באמצעותו לידי ביטוי את עצמיותו - ממשיך הרב ועושה בשדה החינוך. כך מוצאים אנו אותו דואג לצרכי החינוך בראשון לציון, ברחובות ובעקרון, מתוך תקווה "שמבני עניים כאלה תצא תורה"[20], ומתוך מגמה "להציל ילדי קודש מפח הכפירה"[21].

"ברחובות", מחווה רבנו דעה, "דרוש רק עוד מלמד הגון אחד... ואם יהיה לנו עוד מלמד הגון אחד, יש לקוות, שלימים הבאים יומשכו כל הנערים, ועכ"פ רובם, אל הת"ת, להתחנך ע"פ דרך ד' הנאמנה[22].

כ"ו. חינוך בנות

הרב מבין, שיש לשים לב במיוחד לחינוך הבנות, ועל כן יש ליסד בתי ספר ולהכשיר מורים ותוכניות לימודים במיוחד עבורן:

גם הגיע זמן לשים לב לחינוך הבנות. כי אם ניקח בידינו רק את חינוך הבנים, והבנות תהיינה מחונכות בבתי הספר, והן הינן האימות שלעתיד, עדיין לא הועלנו בתקנתנו. ואפילו זולת הצפייה למרחוק, כיון שבבית אחד, שבו יש אח ואחות, כשהאחות מבקרת בביה"ס, משפעת היא ברוחה על האח. וכמובן הקלקולים מתגדלים באפס יד, לא כן התיקונים, הצריכים עמל כפיים והשגחה מרובה. (אגרות א', עמ' רפז)

[ממוצא הדבר נמצאנו למדים, שגם את האחים (ובמקרה זה האחות) רואה הרב כמחנכים זה את זה במסגרת הבית והמשפחה!]

במקום אחר מוסיף הוא לענין חינוך הבנות: "...ולכונן מחלקות לבנות, כדי שיהיו לנו אימות לישראל בארץ ישראל, היודעות להלך עם החיים, חמושות בעוז דעת אהבת תורה ואמונת אומן"[23].

כ"ז. חינוך מקצועי

הרב, מתוך שהיה מצוי ומעורה במציאות החינוכית שביישוב ובצורכי הכלל והפרט שבו, לא יכול היה להעלים עין גם מאלו מן הנערים, שלא נתברכו בכשרון הראוי ללימודים עיוניים ברמה גבוהה.

שתי מטרות עמדו מול עיניו, בבואו לתקן מוסדות חינוך מיוחדים ללימוד מלאכה ומקצוע:

א. הצורך להעניק חינוך תורני ואמוני ראוי, ולהציל בכך את ההמונים.

ב. הצורך לספק ליישוב אנשי עבודה ומעש, בעלי מקצועות, בני תורה, נאמנים לדרך האמונה ודבקים במצוות.

על כן, מזרז הוא את אנשי הת"ת ביפו "שלא יתרשלו מהקמת בית המלאכה, ובאמת הוא נחוץ הרבה מאד, וכעת עוד יותר מהשנים הקודמות. עלינו לדעת כי להציל את ההמונים מטמיון רוחני, אפשר רק ע"י חינוך של מלאכה תחת השגחה הגונה בענייני היהדות, להריחם בריח תורה וקדושת ישראל, וגם במה שנוגע לחפץ המתנדבים בין אנשי המעשה בגולה ודאי דבר בית המלאכה הוא דבר יסודי"[24].

במקום אחר הוא כותב עוד בענין זה:

יש בו עתה ג"כ מחלקה ללימוד מלאכה. זהו דבר חדש, שהרהבתי עז להרשות לתקנו ובע"ה בהמשך הימים ישא את פריו, שיהיו לנו על ידו המון בעלי מלאכה ואנשי השוק, שלא יביטו על דרכי היהדות כ'גויים גמורים', כפי מה שהדבר עלול להיות מתהלך אם לא יקורב כלל החינוך המעשי של אנשי השוק למחיצה שבה ת"ח שרויים ומתהלכים עכ"פ. (אגרות א', עמ' ס"ז[25])

כ"ח. חינוך לגולה

מורה מתאים יש למצוא, לדעת הרב, גם לחינוך יהודי בגולה, ואפילו לבני העדה האתיופית. בשנת תרע"ב משגר הרב איגרת לרב מרגליות אב"ד בפירינצי, כתשובה לבקשתו לשלוח מארץ ישראל מורה עבור בני עדה זו באיטליה. הרב אינו מוכן "לצאת ידי חובה" במשלוח מורה סתם; הוא מבין שהכשרה מיוחדת יש להכשירו, ותכונות מיוחדות יש לבקש שיהיו בו. על כן - בהשיבו - ידגיש זאת:

וע"ד מורה לביה"ס של בני הפלשים, חושב אני שאפשר להשיג מורה בא"י בצביון הנדרש, אבל לפני הצעת הדברים למעשה כמובן צריכים לדעת בפרטיות, מה הן הידיעות שהמורה צריך להיות בקי בהן. כי כת"ר סתם הדברים, בלשונו הזהב, באמרו 'מלומד קצת בחכמות חיצוניות', אבל כמות הקצת הזאת, ופרטי החכמות החיצוניות ההן, לא נתבארו, וכמובן לא ירצה שום איש לנסוע לכתחילה על משמרת עבודה בטרם שיוכל להחליט בדעתו, שבידו למלא את רצון דורשיו במילוי. נוסף לזה נדרש לדעת את תקציב השכירות ופרטי המצב שמורה כזה נתון בו, למשל חיי הסביבה שביה"ס הנ"ל הוא בתוכה וכיו"ב. (אגרות ב', עמ' פ"ג)

כ"ט. אם אין קמח

יפה לשים לב לגישתו המעשית מאד של הרב, שאינו מסתפק בחזון אידיאולוגי עיוני, אלא נותן דעתו לצדדים כספיים, ארגוניים ומציאותיים - מעשיים אחרים.

באיגרת אחרת, אותה משגר הרב לחכם באשי ביפו הרב בן ציון עוזיאל, עוסק הוא בענין זה, ומפרט התנאים והצרכים המתבקשים מן המורה אותו יש ליעד לבני העדה האתיופית באיטליה:

ע"ד אשר נשאלתי מאחד הרבנים הגדולים בחו"ל אם נוכל למצוא בא"י מורה בעד בני הפלשים, שמיסדים עבורם בית ספר, במדינת איטליא. תנאי הידיעות הם לשון הקודש ודקדוק, ובקיאות בדברי ימי ישראל וידיעה הגונה בלשון האיטלקי, ועל כולם שיהי' ת"ח חשוב ויר"א בעל רגש קודש, שיוכל להלהיב בדבריו את לב נידחי צאן קודשים אלה להתקשר בעבותות אהבת התורה והיהדות באמונת אומן יראת ד'. שכרו יקבל שני אלפים פרנק לשנה, חוץ ממזון ודירה. כפי הנראה יוכל מורה כזה להתעלות במצבו, כשיהי' עובד באמונה. (אגרות ב', עמ' צ')

ל'. המכון להכשרת מורים שע"י הישיבה

בשנת תרע"א מוצאים אנו את הרב מעודד משתלמים ממכון להכשרת מורים בפתח תקווה לקבל חיזוק רוחני בישיבתו אשר פתח ביפו:

נוסד ג"כ ע"י ד"ר אויעבאך וד"ר אליאס הנ"ל בפ"ת מכון לחינוך מורים, שמשתלמים בו איזה צעירים בעלי כשרון, והוסכם שיבואו אלינו ג"כ פעמיים בחודש, להסדר בסידור הרוחני והמוסרי הראוי למטרתנו הכללית.

(אגרות ב', עמ' ד')

בשנת תרע"ג מעורר הוא את הועד הזמני של אגודת ישראל להקמת "חוות פועלים אחת שהיהדות הנאמנה מושלת בקרבה"[26], מתוך תקווה גדולה כי תשפיע "על מהלך הפועלים בכלל, ועל חיי יישובנו החדש בהקפו הכללי... יש לנו להקים מוסד של חינוך פועלים צעירים, נוצרי תורה" (שם).

ל"א. מורה מיוחד לתימנים

כמובן, לצורך כל התיקונים החינוכיים הללו ואחרים, יש צורך באיתור מורים ראויים, ובד"כ יש צורך להכשירם היטב למשימתם המיוחדת. על כן, ישוב הרב וידגיש, כי עיקר העיקרים בחינוך על פניו וגווניו השונים - אישיות המורה והכשרתו הנכונה.

גם באגרתו לוועד המושבה רחובות בשנת תרע"ד, הוא מכריז כי:

מצב החינוך מוכרח לקבל תיקון ביחש לענייני הדת. אי אפשר שיישארו בנינו בלא ידיעה מתורתנו הקדושה במקורה, שלא יתרגלו בילדותם בתפילות היומיות, המחיות את הנשמה הישראלית בקרבם. (אגרות ב', עמ' רמ"ד)

אבל גם תיקון זה, אי אפשר לו בלא מורה מיוחד ומתאים, ועל כן ימשיך הרב ויעמיד על כך את אנשי ועד המושבה:

אי אפשר שייצא תיקון זה אל הפועל כ"א ע"י קבלת מלמד הגון מיוחד לעניני הקודש, ברוח קדושה ואמונה תמימה ביראת ד' טהורה... אפשר שהמורה הנ"ל ישמש ג"כ בתור מלמד ומחנך ועד התימנים, שא"א לנו לעזבם במצב של התנוונות מעבר מזה, וחלילה לנו גם לפגוע בתמימותם ע"י השפעת הוראה חילונית, שיותר ממה שהיא עלולה לשבחם עלולה היא לפגמם חלילה בכל המובנים בדת ובחיים המעשיים והרוחניים. (שם)

תשומת לב מיוחדת - מסתבר איפוא - יש להקדיש לחינוכם וללימודם של התימנים. אין החינוך דבר המתבצע מאליו, אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לפעולתו, יש לעשות - ולעשות כל העת - בדיוק נמרץ ואגב ירידה לפרטי פרטים וחילוקים דקים. ואכן, כך בדיוק נוהג רבנו בשדה החינוך. יורד הוא לפרטי פרטים, מתעניין, נוזף, מעודד, מקים ומייסד, עושה ומעשה; מחנך לתלמידים ומחנך למחנכים.

ל"ב. חינוך גם באוניברסיטה

נוכחנו לדעת, כי בהשתדלותו לא פסח הרב על הסוגים השונים של המוסדות, אף לא הדיר התערבותו מאף אחד מן הסקטורים השונים בחינוך - החרדי, הדתי לאומי ואפילו החילוני. ברם, עד כה עסקנו בעיקר בחינוך הגיל הצעיר - תינוקות של בית רבן, ילדים ונערים. שם, מובן הדבר שלא ניתן לדבר על הוראה לבד בלא תשומת לב לצד החינוכי הנלווה והמרכזי. לא הראינו יחסו של הרב, בתחום זה, אל המוסדות להשכלה גבוהה, ודומה שבצדק. שהרי, אם בחינוך עסקינן, ואם בדמות המחנך אנו דנים - מה מקום יש לדון במרצה באוניברסיטה, למשל?

הן שם עיקר - ההוראה, ההשכלה והעברת האינפורמציה האקדמית היבשה גרידא. מסתבר, שלא כך חשב הרב. את מעורבותו כיוון גם לאפיק זה. ואכן, ביום ז' בניסן תרפ"ה, עת נחוגה על הר הצופים פתיחתה של האוניברסיטה העברית בירושלים, מופיע הרב ונושא הרצאה מאלפת. גם תפילה מיוחדת הוא מחבר לרגל המאורע[27].

בדבריו, מתיחס הוא באופן מיוחד לדמותם של מרצי האוניברסיטה. הרב מצפה, כי מורי האוניברסיטה "אנשים אשר עם כל גדולת המדע שלהם, כל אחד במקצועו, יהיו גם שלומי אמוני ישראל בדעותיהם, ברגשותיהם ובכל דרכי חייהם, שהוא גם כן אות על רוחב הלב וגודל ההשקפה המדעית בטהרתה"[28].

ל"ג. בין תקשורת לחינוך

יש התמהים על כך, שבימינו הוענקה סמכות של אחריות ופיקוח על שידורי הרדיו והטלויזיה דווקא למשרד החינוך. מה שייכות וענין יש לאמצעי התקשורת אל החינוך דווקא, ישאלו הם. מסתבר, שאת דבר הקשר העמוק בין השניים הבין הרב - בגודל רוחו ובחזונו - כבר בזמנו.

ידע הוא היטב: יאמרו המורים והמחנכים למיניהם את דברם, ישפיעו השפעתם ויפעלו פעולתם על שדה נפשו של הנער. בסופו של דבר, אפשר שספרות קלוקלת, ואפילו מאמר בעיתון, יהרסו וישבשו את בניין החינוך כולו.

על כן, בבואנו לדון ביחסו של הרב אל המחנכים, לא נוכל ליפטר מלבדוק עמדתו גם כלפי הספרות, השירה ואפילו העיתונות = "כלי התקשורת" של ימיו, גם אלו מחנכים המה. נלך בעקבות דברים מפורשים שיצאו מתחת ידיו, ולדמיון ולהשערה נשאיר התשובה לשאלה: כיצד היה הוא מתיחס היום לאמצעי התקשורת האלקטרוניים?

ל"ד. הנשק המודרני

הרב ידע היטב את כח השפעתו של העט, וראה בו כלי נשק, חרב פיפיות, שעלינו, ודווקא על בני התורה שבנו, להזדיין בו וללמוד לעשות בו שימוש נכון במלחמת הדעות, הרוח והתרבות.

בשנת תרס"ו כותב הרב "מכתב גלוי" אל הצעירים האהובים תופשי התורה היושבים על אדמת הקודש. המכתב נפתח במילים: "הנני כותב לא מפני שיש לי כח לכתוב, אלא מפני שכבר אין בי כח לדום"[29].

ולנימענים חשובים אלו, קורא הרב לאחוז בנשק אשר בו, למגינת לבו, אין הם אמונים ומורגלים:

שמא יאמר אדם שבגבורי המעשה אין לנו מה לקנא, כשם שהם אינם מתגדרים במלאכתנו כך אין לנו להתגדר במלאכתם. אבל בגבורי הרוח העומדים לנגדנו בזרוע חשופה בשרביט של אש נורא... העט כבש לו את העולם, הוא רודה במחשבות, ברגשי הלב, וגם במעשים; בבטחה הוא עושה את דרכו, חיצים שנונים ומדקרות חרב במנוחה הוא שולח. היעלה על הדעת, שאנו רשאים לחשות ולא לקנות לנו את הזיין המודרני הזה? (אגרות א', עמ' כ"ה)

ל"ה. עט נובע

מיד מסמיך הרב הסבר להחשבתו הרבה את העט כנשק:

אבל זה העט איננו 'נהרא דמכיפיה מיבריך', הוא לוקח חילו מאוצר המחשבה, והמחשבה הפוריה היא באה רק מחיקור דין הבא אחרי הידיעה הרחבה, תולדת הגירסא והעיון יחדיו כשהם מתחברים עם הרגש והחיים. (שם)

ואם כך הם פני הדברים, שהעט כפה הוא לאדם, באמצעותו יביע עולם רוחו והשקפתו, ובכוחו ישפיע על זולתו ויחנכו, מובנת תהא - אף מוצדקת - תמיהתו התובעת של הרב:

ואנחנו, למה לא נעשה לנו גם אנו עט, היבשו מוחותינו, חלילה? והם צריכים להיות כטל, מלאים הגיון אמת ודעת קודש. התם כל רעיון מקרב ליבנו פנימה? (שם)

ל"ו. כל ישראל מחברים

במקום אחר ממקד הרב דרישתו זו עוד יותר לכוון הספרות, כשרונה וכתיבתה.

והנני לעורר את כ' ואת כל הצעירים החפצים להתעודד לחיים רוחניים, מכובדים ומתוקנים באמת בע"ה, ע"ד ההסתגלות הספרותית. הננו חייבים לקנות לנו את הכשרון הספרותי, את הסגנון החי לכל צבעיו, את הפרוזי ואת המליצי. ואם יש בנו מי שמרגיש את רוחו בנטייה לשירה ופיוט, אל נא יעזוב כשרונו. יעשו מסות, בחינות, ללמד בני יהודה קשת. (אגרות ב', עמ' רכ"ו)

ל"ז. מלחמה ושלום

שמא נתמה על רוח הקרב שלובש הרב - איש השלום, ממשיך הוא ומסביר:

סוף כל סוף אע"פ שאני מלמד לעצמי ולאחרים, שתהיה מידת השלו' והחסד גברת התכונות בנפשותינו ובסגנונינו, מ"מ חמושים אנו צריכים להיות למלחמת ד' בעמלק הפנימי והחיצוני, והננו חייבים להכין לנו את הנשק הזמני: העט. (אגרות א', עמ' כד)

ושמא יש בנו עוד מי שלא יבין שבגישה חינוכית טהורה נוקט כאן הרב, יבוא ההמשך ויבהיר: "אנו צריכים לתרגם ע"פ הסגנון הזמני את כל האוצר הקדוש שלנו, אוצר הדעות והרגשות של כל התורה כולה כמעט, לקרבם לבני דורנו" (שם).

ל"ח. סופר ומשורר משלנו

על רקע גישתו זו של הרב, אין להתפלא על כך, שבבואו לתאר את דמות הישיבה האידיאלית, שעשויה ומיועדת לגדל גדולי תורה, שישפיעו ויחנכו ויתנו לאומה כל מה שחסר לה, מעמיד הוא את הספרות והשירה במקום נכבד ומיוחד:

אין אני אומר, שכל בני הישיבה יהיו מלומדים גדולים בכל המקצועות. זהו דבר למעלה מן היכולת. יחידי סגולה יכולים להוולד בכשרונות כאלה, שיוכלו להיות סופגים את כל הצדדים, אבל הרוב יתפרדו כל אחד למקצוע שלו, ואין אדם לומד כי אם ממקום שלבו חפץ. אבל בכללות הישיבה חייבת היא ליתן לאומה כל מה שחסר לה, וכיון שבין כל הדברים המושכים את הלב בזמננו, והפועלים הרבה על החיים, היא הספרות והשירה, מוכרחים אנחנו לראות שגם בזה המקצוע יהי' לנו משלנו, ולא תהי' עוד ברית כרותה שכל בעל כשרון ספרותי, וכל משורר מפורסם, מוכרח הוא להיות כופר ופושע ישראל למפרע. את מגדל - תרמית זה אנו חייבים להרוס, ולהראות לכל באי עולם את ההוד השירי והנועם הספרותי, אשר יפרחו בהיותם משוקים ממקור חיי האומה הטבעיים והנאמנים, מקור מים חיים ד'. (אגרות א', עמ' קצ"ה)

הרב החשיב את הספרות ככלי הפועל ומשפיע ביתר תוקף וביתר נמרצוּת ועוצמה אף יותר מקריאה רבנית גדולה. ראיה לכך נמצא בתגובתו כלפי הפונים אליו בבקשה לכנס אסיפת רבנים לפתרון בעיות קשות שבדור. וכך הוא משיב להם:

לא כן, אחי, לא זו הדרך. לא נבקש כעת עדיין אסיפות, כי אם ספרות נייסד, באזמל חד, חרב פיפיות, שגופו וראשו ושני חודיו הינם אותיות של שם מלא, נחתוך את הבשר החי, אשר לא אבד את סגולתו הליבית להיות מתחלחל ומתפחד ומלא מורך. (אגרות א', עמ' ר"מ)

עבודה זו צריכה שתעשה "ע"י מחצדי חקלא הנאמנים, גבורי חיל, אוהבי ד' ועמו, ומחונני בריותיו ועולמו" (שם).

ל"ט. ללכת עם ההורים

כהמשך למגמת ההשפעה החינוכית בכלים החדשים, קורא הוא עוד להקים "במה ספרותית, כתובה עברית, שהיא השפה המהלכת והחביבה בישוב כולו, שתאמץ את רוח כל המתכנסים לדגל אור ד' על אדמת הקודש בכללות הישוב החדש. והתחלה קטנה צריכה להעשות ע"י 'עיתון הרבנות', שצריך הוא לצאת לאור תחת השגחתנו בצירוף חברים לדעה, יראי ד' באמת, בעלי כשרון, היודעים ללכת עם החיים"[30].

מ'. על אנשי קודש ושרי קודש

כמובן, נאמן לגישתו החינוכית הכללית, לפיה עיקר החינוך - אישיותו הטובה והבריאה של המחנך, ולפי שיודע, כדלעיל, שהעט איננו "נהרא דמכיפיה מיבריך", שם הרב דגש עצום על אישיותם של הכותבים.

כך יפסוק הוא באופן קצר אך ברור ומשמעותי כל כך - בהקדמתו לשיר השירים - "רק אנשי -קודש ראויים להיות שרי - קודש"[31].

ובאורות התשובה ייקבע:

ההכרה, שההשפלה במעמד המוסרי היא מעכבת את הפריחה הספרותית, היא הרגשה ישראלית מיוחדה. רק אנו מכירים באמת, שכדי לתקן את הספרות צריכים הסופרים לטהר בתחילה את נשמותיהם. (אורות התשובה, עמ' קי"ב)

ואף באורות התחיה יבהיר: "אי אפשר לספרות ישראלית שתצליח בלא התקדשות הנשמות של הסופרים"[32].

מ"א. ככח הספרות - טהרת הסופר

בכח הספרות לכוון, לחנך, לייעץ ולהורות דרך העם:

כמקרה נסיונות החיים בימים הראשונים, כן מקרה הספרות בימינו אלה. הספרות ראויה באמת להיות היועץ ומורה הדרך לעם בדרכי החיים המתחלפים בתנאים שונים ומשונים. היא ראויה להיות נושאת דגל הכח הלאומי הטבעי, לגדל את רוחו ולרומם קרנו, היא צריכה להכבד על פני העם, ולהשתדל שיהיו דבריה נשמעים, ובראשית כל - לעמוד בקשר טבעי עם רוח העם בכללו, וע"כ צריכים הסופרים להיות מושפעים מרוח הטבעי העממי שלנו, ולהיות מתאחדים עם הציבור בכל דרכי החיים וההרגשות הלאומיות הנקנות על ידם. (תעודת ישראל ולאומיותו)

אחריות כבדה על כתפי הסופרים, איפוא, והיא מחייבת הערכות. על כן ישוב הרב וייקרא בכל חום ותוקף: "טהרו את הספרות, סופרים נכבדים... למדו את בנינו להחזיק במעוז התורה והמצוה, חבבו להם את אמונתנו ודעותינו הלאומיות באהבה לאומית טבעית" (שם).

מ"ב. הוא מותיב לה והוא מפרק לה

הסופרים, מסתבר, הם הם מחנכי הדור הגדולים ביותר. כשדן הרב במצבו של הדור, מנתח הוא את הגורמים השונים שהביאו למצבו המורכב. עוד בטרם יניח אצבעו על הגורם הראשי, יודע הוא שפתרון ומזור יימצא דווקא מתוך "אותו הכח עצמו שטלטל אותו לתוך מצבו הנרעש וההרוס"[33].

כי מה הוא אותו הכח הפועל את כל השינויים הנמרצים בקרבו, שבגללם אנחנו כל כך סובלים אם לא הספרות? וכיון שהספרות פועלת עליו כל כך הרבה, מובן שרק בכח המחשבי שבקרבה היא פועלת. אע"פ שנקבץ בתוכה גם להג הרבה ודברים מחממים ומלהיבים לבד, אבל מכל מקום אם לא היה לה בסיס מחשבי אי אפשר שתתקיים ותקנה כל כך לבבות, להרס ולבלע באופן סיסתמטי.

(אדר היקר, מאמר הדור, עמ' קי)

לכן, סבור הרב, יש "לחזק ידי סופרים ומשוררים, וכל בעלי כשרון אומנותי, המוכשרים לעבוד על שדי המחשבה הצלולה, מחשבת התחיה הלאומית, בנקודת קדושתה העליונה, ששם שרוי נצחה והודה. לחפש כמטמונים אנו צריכים אחרי כוחות רעננים נסתרים מאתנו ממין זה, ולאמץ את הכוחות הגלויים, לייסד במות ספרותיות ע"י עיתונים וירחונים וכל מיני השפעה כאלה"[34].

מ"ג. השפעת העיתון

אין זה מקרה, שהרב מזכיר "עיתונים וירחונים". לא שגגה היא שיצאה מתחת יד קודשו, ולא ניסוח חד פעמי. עוד פעמים רבות, ובהזדמנויות שונות מדגיש הרב את כוחו של העיתון דווקא, כמשפיע וכמעצב דעה והשקפה, ובעצם - מחנך.

הרב מחווה דעתו על כתב עת בשם "הניר" שיצא בתרס"ט, ומעניין, שלצד התועלת הרוחנית הרבה שמקווה הוא כי תופק, ש "הקהל יתרומם על ידו משפלות דעתו ונמיכות מצבו"[35], דואג הרב גם לתפוצתו הרחבה, ושם ליבו אפילו ל"אמצעים שווּקיים":

רק כדי שיהיה הדבר שוה ג"כ לכל נפש הנני חושב להבא לצרף לו בעה"י חלקים פופולריים... והקהל... יכיר תמיד יותר ויותר, שאנו מתחשבים עם דעתו ומצבו להעלותם, וע"י זה יירבו מנוייו בחסדי השי"ת. (אגרות א', עמ' רמ"ב)

ועוד מוסיף שם הרב: "וע"ד עיתון יומי, ולכל הפחות 'דו - שבועי', אשמח מאד אם יעלה הדבר, והנני כמובן מוכן לעשות בזה בל"נ ככל אשר תשיג ידי הכהה" (שם).

ואפילו הרעיון שיהיה הוא העורך הראשי של עיתון זה הוא שוקל, אלא שמסופק "אם הדבר מסכים עם המון טרדותי" (שם).

מ"ד. ירידה צורך עלייה

כאמור, הרב מבקש, באמצעות העיתון, להגיע אל הקהל ואל דעתו, ולשם כך יש להנמיך הסגנון, במידת מה, לכוון הפופוליסטי-עממי. ברם, ידגיש הרב, אין בשום אופן להסתפק בכך. יש לדאוג לא רק להגיע ולהתאים לדעת הקהל, אלא שתתאים דעת הקהל לרמת העיתון, להשפיע ולהעלות דעתם ורוחם של ציבור הקוראים. על כן ידרוש הרב עיתונות מסוג שונה מזה המקובל:

אמנם דעת הקהל הולכת ומתפתחת, והספרות הטובה היא בודאי האמצעי הישר לפיתוחה ושכלולה. והעיתונות הדואגת לפתוחה של דעת הקהל, צריכה היא לעמוד ולהשתדל שתישאר עומדת תמיד על מדרגה יותר גבוהה ומפותחת מהמדרגה של דעת הקהל שבהווה, ולהרציא תמיד אמצעים נכונים איך לסגל את הדעה הקהלית, ולהקריבה לאט לאותו הגובה שכבר באה לה העיתונות בכללה. כמובן, לא על דעתו של העורך הפרטי אנחנו מדברים כאן, כי אם על רוח העיתון וחוג סופריו היותר משפיעים. (אגרות ב', עמ' ח')

מ"ה. עיתונות חשובה

דומה כי ניכרת היטב המשמעות הרבה והעמוקה שמעניק ומייחס הרב לעיתונות, אותה היה רוצה לראות כ "עיתונות חשובה". ואמנם, במקום אחר מדגיש הוא זאת:

חוץ מהרבנים הסופרים, ראוי לדאוג לשורת מאמרים מדעיים ע"י מומחים מיוחדים. כי אין לשער קוצר הנפש שמרגיש כל איש בעל טעם בימינו, בעיתון שממלא את כל שטחו רק בענינים חברותיים יהיו מה שיהיו, אם לא יחולף האויר המוגבל באויר אנושי רחב, ובלא תוספות זו א"א כלל להחזיק מעמד בעיתונות תשובה. (אגרות ב', עמ' קנ"ו)

מ"ו. מזמור שיר חנוכת הבית

בזה בא חיבורנו אל סיומו. כמה יפה לו, לחיבור, שבכך מסתיים; כמה מתאים לכבוד רבנו הגדול, שדווקא בזה מסתיים החיבור, נחנך בית החינוך.

דווקא בפרטים הקטנים עסקנו לעת חתימה, פכים קטנים - עליהם חוזר רבנו - ניצוצות מלקט, ואבוקת אור גדול מניף להאיר לעם ההולכים בחושך גם נבכי חורים וסדקים - עד מקום שידו מגעת.

אין רבנו בז לפרטים הקטנים, נפשו אינה קצה גם בשולי החיים. מאדיר הוא הפרטים למסכת שלמה בהתיחסותו הגדולה ברוח "פינות צבאיו קדושים", שהרי הרב הוא שהדריכנו להבין כי "האנשים הגדולים באים גם להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות"[36].

נטלנו האור בידינו, באנו שלושת שעריו של בית החינוך אותו ייסד רבנו, חדרנו חדריו, חקרנו פינותיו, וניסינו לספוג ולהפנים הדרכת קודשו.

יה"ר, שנזכה להמשיך להלוך באור הראי"ה, להתחנך ולחנך, להרבות אורה, להגדיל תורה ולהאדירה.

 


* זהו חלקו האחרון של חיבור בן שלושה שערים. השערים הקודמים פורסמו בגליונות ו', ז' של עלון שבות - בוגרים.

[2]. "תעודת ישראל ולאומיותו".

[3]. אגרות א', עמ' כ"ה.

[4]. עי' לעיל שער שני פסקה ח': "כולנו תלמידים" (עלון שבות בוגרים, גליון ז' עמ' 86).

[5]. אגרות א', עמ' קמ"ג.

[6]. שם, עמ' ש"ע.

[7]. שם.

[8]. שם, עמ' שס"ח.

[9]. שם, עמ' נ"ט.

[10]. עי' לעיל שער שני, פסקאות ל', ל"ט (עלון שבות בוגרים, גליון ז', עמ' 93, 97).

[11]. עי' לעיל שער שני, פסקה ל"ב (עלון שבות בוגרים, גליון ז', עמ' 94).

[12]. אגרות א', עמ' קמ"ג.

[13]. וע"ע מאמר הדור.

[14]. אגרות ב', , עמ' רס'.

[15]. בבא בתרא, י' ע"ב.

[16]. ראה עוד "אדר היקר", עמ' כ"ב ועמ' מ"ד.

[17]. הרב מבקש: "לייסד בתי ספר כאלה שיהיו המפקחים והמנהלים, המורים והמלמדים, כולם אנשים שהם בעלי אמונה ויראת שמים באמת, ושיהיו מודים בלב שלם בהצורך שיש למילוי הדרישות של החיים בתוכן הלימודים בא"י. ושיהי' בעיניהם דבר זה חובה ומצוה" (אגרות א', עמ' קי"ז).

[18]. אורות עמ' ע"ד. וראה עוד "חזון הגאולה", עמ' ק"ו - ק"ז.

[19]. ראה ביאורו שהובא לעיל בשער הראשון, פסקה י"א (עלון שבות בוגרים, גליון ו', עמ' 106).

[20]. אגרות א', עמ' רפ"ז.

[21]. שם.

[22]. שם.

[23]. אגרות ב', עמ' י"ג. וראה עוד אגרות א', עמ' קט"ז.

[24]. אגרות ג', עמ' ר"ג.

[25]. ראה עוד אגרות א', עמ' קט"ז, בענין זה; ושם עמ' קס"ט תוספת על חשיבות "בתי ספר לעבודת האדמה".

[26]. אגרות ב', עמ' קע"ד.

[27]. ההרצאה פורסמה ע"י האוניברסיטה בספר "חגיגת הפתיחה" (ירושלים 1925) בעברית ובתרגום אנגלי.

[28]. חזון הגאולה, עמ' רס"ט.

[29]. אגרות א', עמ' כ"ד.

[30]. אגרות א', עמ' שי"ג.

[31]. עולת ראיה ב', עמ' ג'.

[32]. אורות, עמ' פ"א.

[33]. אדר היקר, מאמר הדור, עמ' ק"י.

[34]. אגרות ב', עמ' קל"ו.

[35]. אגרות א', עמ' רמ"ב.

[36]. ערפלי טוהר, עמ' נ"ב, ואוה"ק ב', עמ' שע"ז.