יום העצמאות: 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם'

[1] 

מבחינה נפשית, קשה לנו היום לחוג בלב שלם, מלא וגדוש, את יום העצמאות. אירועי הימים האחרונים, מעיבים על מצב הרוח ומעמידים אותנו מחדש - את הישיבה בפרט ואת עם ישראל בכלל - בפני אותן דילמות קשות שעליהן ועל המוקד המיוחד שבהן בתורה קראנו מחדש בשבת האחרונה. פרשת נדב ואביהוא, דילמה של כהן גדול העובד ואינו אוכל, של רצון עמוק ונועז להתמיד - לא רק בחיים נורמליים אלא גם בשמחה אל מול הרגישות וההשתתפות בצער הנובע מאירוע טראגי, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בגלים של אירועים טראגיים, הפוקדים אותנו.

תחושה זו קיימת, ובמידה ואנו רגישים מספיק ראוי הוא שתהא קיימת. ועם זאת, בסופו של דבר, במישור המעשי יש להחליט ולהכריע. חשוב מאד שגם השנה, כאשר אנו מרגישים את הקשיים בגלל האירועים, שנדע אל נכון מהו הדבר שראוי הוא כי יפריע את שמחתנו, מה צריך להעיב על מסיבתנו - ומה לא!

עלי לומר מראש: הדברים אליהם מבקש אני להתייחס אינם קשורים כלל ועיקר עם השקפה פוליטית מוגדרת, או עם קריאה מסויימת של מפת האירועים בכלל ושל הימים האחרונים בפרט, העוברים על המדינה.

ודאי הוא, שבהערכת התהליכים הקיימים, אם מבחינת ההווה ואם מבחינת העתיד, הדעות חלוקות בתוך הציבור הזה. במידה מרובה, יש רבים המתהלכים עם תחושה אמביוולנטית לגבי התהליכים. יהו התחושה וההערכה לגבי התהליכים אלה אשר יהו. גם לו הערכתי ותחושתי, תקוותי ציפיותי ושאיפותיי היו שונות מן הקצה אל הקצה לעומת ראייתי ותפיסתי הנוכחית, גם אז דומני - כך אני מקווה ומאמין - שהייתי מסוגל להתעלות מעל אותם חישובים ושיקולים, חששות ופחדים, ולחוג את יום העצמאות במלוא התנופה ועם כל הלב.

מעין אותם עניינות להם נדרשתי בעת האחרונה לנוכח האירועים, הועלו גם שאלות דוגמת השאלה האם צריך לענוד על הדגל פס שחור ביום העצמאות השתא, והאם להמליץ על ביטול אמירת התפילה לשלום המדינה.

חשוב ביותר, ואני חוזר ומדגיש - תהיינה התפיסות וההערכות הפוליטיות אשר תהיינה - שנדע להתעלות ולהתרומם מעל אותה חרדה ודאגה שמקננת בנו ופוקדת אותנו, שנראה את התמונה הנרחבת, שנכיר את רוב טובו וחסדו של הקב"ה גם כאשר החשש קיים ונובע מעומקא דלבא.

מתוך ראיית הקיים, עלינו לבחון את שנדרש מאתנו במישור ההתייחסות והשבח לקב"ה. בתפילת "אשרי" אנו אומרים שלוש פעמים בכל יום תמיד:

"הדר כבוד הודך, ודברי נפלאותיך אשיחה".

משתמע שיש כאן חובה להתייחס, לשוח ולהשמיע שני דברים: "הדר כבוד הודך" מחד, ו"דברי נפלאות" מאידך.

השוני בין שני הדברים מבחינת אופיים ברור. יש, מצד אחד, נתון סטטי קיים, שבמידה ומתגלה הוא לנגד עינינו, במידה ואנו מודעים ורגישים, אם אך יש בנו אזניים לשמוע ועיניים לראות, מחייב תגובה. הדר כבוד הודו של הקדוש ברוך הוא, מלכות שמיים בתור תופעה מתמדת, תשתית הבריאה, מסגרת קיומנו, אלו דברים המחייבים שבח והודאה.

לצד כל אלו, לצד המרכיב המתמיד והקריים, ניצבים"דברי נפלאותיך". נפלאות הבוקעות ועולות, אירועים שאופיים מתבטא בסטייתם מהנורמה, בחריגה מהמצב הקיים, במציאות שבה הדר כבוד הוד מלכות שמיים מתגלה פתאם ובאורח פלא.

לפסוק הנזכר יש מקבילות לא מועטות. אחת הבולטות שבהן היא פרק קז' בתהלים. בפרק זה יש פסוק החוזר ונשנה, העובר כחוט השני לאורך הפרק כולו.

"יודו לה' חסדו - ונפלאותיו לבני אדם"

ההודאה מתייחסת כאן פעם נוספת לשני מרכיבים. יש "חסד", שפע מתמיד, אותה מידה שבה העולם נבנה ולפיה הוא מתנהג. לצדה עומדות "נפלאותיו", דברים החורגים מעבר לנורמלי, מעבר לציפיה. "ונפלאותיו לבני אדם".

לגבי שני הדברים, החסד המתמיד והנפלאות החורגות, מחוייבים אנו בהודאה, ובהודאה כפולה.

כידוע, למונח "הודאה" יש בהלכה שני מובנים, הנושקים זה לזה אך שונים האחד מרעהו. יש "הודאה" של "מודה במקצת", של "הודאה ממין הטענה", של הכרה בעובדות. זהו הפן האחד, שמהותו קוגנטיבית-עיונית, עניין של תשומת לב, של הבנת הדברים והתבוננות בהם.

לצדו, יש הודאה שהיא בבחינת שבח והודאה, תודה. הודאה זו תופסת מקום מרכזי ביותר בתפילה. חז"ל אומרים במדרש תהלים, שלעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים מלבד קרבן תודה. במקביל, הראשונים אומרים שלעתיד לבוא תישאר רק תפילת ההודאה ואילו התפילה המרכזית שלנו, תפילת הבקשה, תיבטל.

תהא אשר תהא חובתנו לעתיד לבוא, הרי שלגבי מצבנו דהיום ברי הוא שתגובת ההודאה, ההתייחסות העניינית החווייתית שמעבר להכרה, הינה פן מרכזי בעבודת ה'.

אנחנו מחוייבים בהודאה בשני המובנים וביחס לשני ההבטים. על ה"חסד" מצד אחד, ועל ה"נפלאות" מצד שני. עלינו לשאול את עצמנו: אותה מדינה בה אנו חיים, בה רוב רובכם נולד, בה גדלתם, אותה ישות המהווה עבורכם עבר, הווה ועתיד, אותה אתם משרתים והימנה אתם יונקים, התפתחותה והשתלשלותה, מציאותה והמשכה, האם הם בבחינת חסד או נפלאות?

למי שעיניו לא טחו מראות, מי שמוכן לראות דברים כהווייתם, התשובה היא ברורה וחד משמעית: מדובר הן בחסד והן בנפלאות. הקדוש ברוך הוא חנן וחונן אותנו זה שנות דור, קרוב ליובל שנים, ב"חסד", בתשתית איתנה שעם כל העליות והמורדות שבדרכה, עם הבעיות והיגון, קיומה הבסיסי ניתן לה, וצועדת היא בדרך חזקה ובטוחה, שיסודותיה יציבים וחזקים.

מאמינים בני מאמינים נחנו. הדברים תלויים כמובן בהשקעה רבה, בשקידה, בעמל, אך ללא חסדי הקדוש ברוך הוא, "חסדי ה' כי לא תמנו", לא היה קיום למציאות יום יומית זו ללא חסדו של הקב"ה.

אנו מחוייבים איפוא הודאה על החסד כמידה מתמדת המאפשרת את קיומנו וחוסננו.

יתר על כן: המדינה אינה רק בבחינת חסד. ייתכן שבני הדור הצעיר שגדל כאן מקבל את הדברים כמובנים מאליהם. רואים את ה"חסד", אך לא הרבה למעלה הימנו. אבל, מי שרואה את השתלשלות העניינים במרוצת המאה, מי שמתבונן בה לא רק מבפנים אלא גם מבחוץ, מתוך ראייה שראשיתה בגלות וסיומה כאן, מבחין לא רק במידת החסד המתמיד, המזדקר לנגד העיניים, אלא גם בפן ה"נפלאות".

נביט לאחור ונשאל את עצמנו: לו היינו עומדים במקום אותם שחיו לפני לפני חמשים וששים שנה, והיינו מבקשים לצייר לעצמנו תסריט עתידי על שיקרה במזרח התיכון: כלום לא היינו מסתפקים ותוהים האם בכלל תקום מדינה יהודית והיכן? ואם תקום, מה יהא מעמדה אל מול שכניה ואויביה? מה היו התוצאות המסתברות ממלחמת שבעה עממים נגד כבשה המצויה בינותם?

וכי אדם בעל ראיה הגיונית ורציונלית, היודע לנתח עניינים כדמותם, היה מגיע למסקנה שניראה כפי שאנו נראים היום?

אין אלו אלא נפלאות. נודה לה' על חסדו ונפלאותיו, שהעלה אותנו על מסלול בו המדינה מתייצבת ומתעצמת. ברוך ה', שכיום נזקקים אנו פחות לכל אותן "נפלאות". מן הסתם, מיועדות הן לימים מיוחדים, למועדים נבחרים, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". כיום, זוכים אנו בדרך ה"טבע" למידה גדושה של חסד ושפע הזורמת בעוצמה, למתת חסד מאת הקדוש ברוך הוא לעמו וארצו. עד כדי כך, שמי שיבוא לנתח את הדברים מבחינה רציונלית, יגיע למסקנה שגם בדרך הטבע נוכל להחזיק מעמד. הלה לא יכיר את פן ה"נפלאות", ויסתפק במידת החסד.

התייצבתנו היום - לשם הודאה היא באה. הודאה על העבר.

אכן, לא רק על עבר של אשתקד, של "לפני שנתיים", לא רק על חסד של עוצמה מדינית, קיבוץ גלויות ושפע כלכלי. וכי פטורים אנו מלהודות על חסד שלפני שלושים וארבעים שנה? וכי רק "חסד" יש כאן ולא "נפלאות"?

הבה נחזור בדמיוננו כמה עשרות שנים אחורה. או אז נבין את מצבנו העכשווי, ונדע להודות בשני המובנים. גם ההכרה, וגם תגובת השבח וההודאה. על החסד והנפלאות כאחד.

הפסוק מדבר על חסד כפול:

"כי השביע נפש שוקקה, ונפש רעבה מלא טוב".

יש מצב של רעב, ויש מצב של תשוקה. היה זמן שהיינו רעבים. רעב למדינה, לעצמאות, לשיבה לאותה זירה היסטורית בה ניטעו שורשינו, למצב שבו כנסת ישראל - לפחות בתוך גבולות מסויימים - יכולה היתה להחליט ולהכריע על המשך דרכה, לפי הבנתה ורצונותיה. רעב שבא לאחר מאות ואלפי שנים בהם לא הכרנו ולא ידענו עצמאות מהי.

אך יש מצב שבו חרפת הרעב כבר מאחורינו. הצורך הבסיסי נתמלא, אלא שעדיין הנפש נותרת בהשתוקקותה, בציפיה. גם כאן, גמל עמנו הקדוש ברוך הוא חסד כפול, והראנו נפלאות כפולות. הסיע מעלינו את חרפת הרעב הלאומית, סיפק את צרכנו הבסיסיים, הלחם והמים, ונטענו במסגרת כלשהיא, בפיסת קרקע של ארץ ישראל.

גם במצב זה, בו הנפש היתה שוקקה, מלאה תיאבון גדול, בעלת תקוות וציפיות, גם אז השביענו הקדוש ברוך הוא.

וכי על כל אלה עלינו לשים פס שחור על דגלנו? וכי על זאת נבטל תפילה לשלום המדינה?

אפילו יאסוף אדם כל שבלבו, גם אם ביקורת נוקבת בלבו על המדינה, אף אם סבור הוא שמנהיגיה תועים בדרך בישימון ואינם מבינים בין ימינם לשמאלם, וכי תם החסד? וכי אין עוד נפלאות? וכי רשאי הוא להתכחש לחסד ולנפלאות, או שמא ניתן היתר בידו - והדבר אינו חמור פחות - להסיח דעתו מהם?

כשם שביחס לקדוש ברוך הוא יש כאלה הכופרים בו, ולצדם כאלה המסיחים דעתם הימנו, כך הוא ביחס לחסדו וטובו. יש מי שמכחיש, ויש מי שמסיח דעתו מהם, ומניד ראשו לכיוון אחר.

מי שמושרש בעולם של תורה, מי שנטוע בקרקע של יראת שמים, מי שמכיר את המציאות ומודה בה במובנה האחד, הייתכן שלא יודה במובנה השני?

הדברים אינם נאמרים מתוך התעלמות מבעיות פוליטיות קשות הנראות קריטיות, או מבעיות רוחניות, ערכיות ורוחניות העומדות לפנינו. יש בעיות, והן קשות. אפשר שדווקא מי שניסה במשך שנים להתעלם מהן ולהתכחש להן, נוחל היום - כשהדברים אינם הולכים במסלול בו רצה - את האכזבה הקשה ביותר.

מכל מקום, ראיה נכונה ונבונה, ראיה המבינה את מצבנו לאשורו, מחייבת אמירת שבח והודאה במלוא העוצמה ובמלוא ההכרה.

אמירה זו, צריך שתיאמר בראש חוצות, לא רק בינינו לבין עצמנו. הכתוב אומר: "יודו לה' חסדו, ונפלאותיו לבני אדם". ישנה אמירה שביטוייה התייצבות האדם בפני הקדוש ברוך הוא ואמירת הדברים קבל בורא העולם. הודאה, שבח והלל. כשמדובר בהודאה על "חסד" ייתכן, אולי, שהודאה מעין זו מספקת.

אכן, כשמדובר ב"נפלאות", צריך האדם להתייצב קבל עולם ומלואו. "ונפלאותיו לבני אדם". לגבי נפלאות יש חובה מיוחדת של שבח בציבור.

בהתייחסו לדברי הרמב"ם, לפיהם "מצות עשה של תורה לספר בנסים ובנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן", קובע ר' ולול'ה בחיבורו על התורה, כי קיימת חובה מיוחדת לספר ב"נפלאות". "ונפלאותיו לבני אדם".

עם מלוא המודעות למצבים הקשים, במלוא ההבנה לגבי האתגרים העומדים לפנינו, ותהיה תפיסתנו והשקפתנו אשר תהא, דומנו שגם התבוננות במצב במשקפיים הגרועות ביותר, עדיין ניצבים אנו בפני שפע עצום של חסד, אוסף עצום של נפלאות, המחייב אותנו בשבח והודאה בפה מלא.

עלינו לידע ולהכיר בחסדו ונפלאותיו של הקב"ה. נדע להודות לה' בינינו לבין עצמנו, ונספר ברוב נפלאותיו קבל עולם ומלואו, "לבני אדם".

 

---