מגיד | בעקבות תורתו של הרב סולובייצ'יק

מאת יונתן צ'יפמן* (מחזור 1974)

ההגדה היא הספר הקשה ביותר בכל ספרותנו. קשה להבין את הקשר והסדר הפנימי של כל הדברים שנאמרים בהגדה. הקושי מובלט במיוחד בדברים הנאמרים על כוס שני, דברים המהווים את מצוות ההגדה גופה.

סדר ההגדה, ה"מגיד", נחלק לשלושה חלקים עיקריים:

* מ"מה נשתנה" עד "והיא שעמדה".

* מ"ארמי אובד אבי" עד סוף "דיינו".

* מ"רבן גמליאל אומר" עד "גאל ישראל".

לפני שנבין את ההבדל בין שלושת חלקים אלה, נקדים ונאמר כי קיימים שני קיומים שונים במצוות סיפור יציאת מצרים.

א. האחד, הוא לספר ביציאת מצרים – לספר את כל המאורעות שקרו בזמן יצ"מ, להעביר לדור הצעיר את סיפור הניסים והנפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו.

ב. לספר ביציאת מצרים – להרגיש בתוכנו את חווית הגאולה מארץ מצרים.

שני קיומים אלו מופיעים בשתי הלכות נפרדות ברמב"ם. בפ"ז מהלכות חמץ ומצה אומר הרמב"ם: "מצוות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל ט"ו בניסן. שנאמר: 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים'" (שם הלכה א').

בהלכה ו' שם פוסק הרמב"ם: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים. שנאמר: 'ואותנו הוציא משם'. ועל דבר זה צווה הקב"ה בתורה: 'וזכרת כי עבד היית', כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית".

את ההלכה הראשונה אנו מקיימים על-ידי דיבור בלבד, ואילו את ההלכה השניה אנו מקיימים באמצעות אכילת דברים המסמלים את גאולתנו (פסח מצה ומרור, שהן גם מצוות בפני עצמן), הסיבה, שתיית ד' כוסות של יין, ומתן שבח והודאה לקב"ה. משום כך, אחרי שאנו מסיימים את סיפור המאורעות, אנו מתחילים בקריאת ההלל, ודווקא בשני הפרקים הראשונים שבו, שכולם שבח והודאה, ומברכים ברכת "אשר גאלנו". שני אלה מבטאים את יחסנו האישי ליציאת מצרים.

מעניין, שהנוסח המקובל על ארבע הקושיות משקף את שני הדברים הכלולים במצוות סיפור יציאת מצרים. לאחר השאלות אודות המצוות המיוחדות ללילה הזה (מצה ומרור, ובזמן הבית גם פסח) הילדים שואלים על ריבוי הטיבולים ועל ההסיבה. שני המנהגים קשורים למצוות סיפור יציאת מצרים. אמנם, בעוד שהטיבולים הנוספים הם משום "הכירא לתינוקות" (פסחים קי"ד), מהווה ההסיבה קיום בדרך חירות.

לאחר שהסברנו את חלקם האחרון של הדברים הנאמרים על כוס שני, צריכים אנו להבין את הסיפור גופו. והשאלות הן שתים.

א. מדוע תיקנו חז"ל לומר מדרשי פסוקים, ולא תיקנו קריאה של המאורעות כפי שנכתבו בתורה?

ב. מדוע בחרו דווקא במדרשי פרשת הוידוי, הנאמר בהבאת ביכורים?

עלינו להבין, שחז"ל לא ראו את סיפור יציאת מצרים כסיפור דברים גרידא, אלא כקיום של מצוות תלמוד תורה, ומכאן בחירתם בצורה הקלאסית של לימוד תורה שבעל פה – המדרש. חז"ל בחרו דווקא בפרשת "ארמי אובד אבי", כי רצו להדגיש את הצד השווה לסיפור יציאת מצרים ולהבאת ביכורים. הצד השווה שבפרשיות אלו הוא הכרת הטוב ותודתנו עליו. אנו חייבים לבטא את תודתנו לקב"ה על כל המתנות שנתן לנו. הן על מתנת הגאולה, והן על הארץ המצמחת פירות טובים.

מאחר וראינו שעיקר הקיום של סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו הוא קיום של תלמוד תורה, יקל עלינו להבין שההבדל בין החלק הראשון והשני (לפי החלוקה דלעיל) הוא הבדל הנמצא בכל התורה כלוה, החילוק בין הלכה מזה ואגדה מזה. בחלק בראשון יש לנו מבחר של הלכות פסח, המגדירות את סיפור יציאת מצרים גופו. בחלק השני מופיעים מדרשי חז"ל אודות המאורע.

"ברוך המקום, ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לישראל, ברוך הוא. כנגד ארבעה בנים דברה תורה".

תלמוד תורה היא המצוה היחידה שאינה דמוקרטית מטבעה. במצוות אחרות, דוגמת שופר, לולב, תפילין וכדומה, מעשה המצווה שווה כלפי הכל. אף אם ישנם הבדלים בין אדם לאדם בהבנת המצווה, או בהרגשה המלווה את חוויית קיומה. בתלמוד תורה, לעומת זאת, עצם מעשה המצווה תלוי בכוחותיו ובכשרונותיו של כל יחיד ויחיד. אכן, למרות עובדה זו, התורה שייכת לכל ישראל, ומאמר ארבעת הבנים מדבר על שייכות זו של התורה לכלל ישראל למרות ההבדלים שבין כל אחד ואחד.

ישנם שני זוגות בתוך ארבעת הבנים. החכם כנגד התם, והרשע כנגד זה שאינו יודע לשאול. כשיש לאדם בן חכם, הרי הוא מצווה ללמדו את כל אשר הוא יודע. "אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'". כלומר, חייב אתה ללמדו את כל מסכת פסחים, עד המשנה האחרונה. כמובן, תכלית יציאת מצרים היא דווקא דתית – ליצור "קהילה לומדת ומלמדת" – קהילה שתלמוד תורה והוראתה עומדים במרכז חייה. "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה".

לעומת החכם, התם הוא אב טיפוס לאותו שאינו מסוגל ללמוד ולהבין את כל התורה, אך יכול הוא להבין את כוחו של הקב"ה, "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים".

זה שאינו יודע לשאול אינו בהכרח טיפש, אלא שחסר עניין הוא. ישנה אפשרות, וגם חיוב, לעורר בו את הרצון ללמוד.

הרשע הוא אדם המורד באופן פעיל בעולה של תורה, ומורד בעצם שותפותו בגורל עם כלל ישראל. יכול הוא להיות מאמין דתי המדקדק בקיום המצוות שבין אדם למקום, אך פורש הוא מדרכי ציבור. לפיכך כופר בעיקר הוא. "אף אתה הקהה את שיניו", כלומר, הוכיחו על טענותיו. הראה לו שעל ידי פרישתו מן הציבור הופכים כל חייו חסרי טעם ותכלית.

המדרש אודות ארבעת הבנים פותח בצורה האומרת דרשני. בכל ההגדה מופיע הכינוי "הקדוש ברוך הוא", ומדוע כאן מופיעה בפתיחה הלשון "ברוך המקום ברוך הוא"?

שמא יש לומר, שהכינוי "הקדוש ברוך הוא" מבטא את קדושתו ועליונותו של ה'. מושג זה מובן למי שחי חיים של תורה ומצוות, חיים שיש בהם קדושה. אך ההגדה רוצה להוכיח שהתורה, וסיפור יציאת מצרים בפרט, יכולים להיות מובנים על ידי הכל, הקרוב והרחוק כאחד. לפיכך משתמשת ההגדה בכינוי "המקום" – שהוא מקומו של עולם, אי אפשר להתעלם הימנו, ומאידך, פותח הוא גם יד לקבל שבים (מעניין הדבר, שגם לגבי מצוות ביקור חולים וניחום אבלים, משתמשים חז"ל דווקא בכינוי "המקום"). אמור מעתה: בתורה יש עמקות המספקת את מאוויי החכם הגדול ביותר, אך יש בה גם דברים פשוטים, שיכולים להיות מובנים על-ידי האיש הפשוט, התם. כוח ההוכחה אף הוא חזק די הצורך, כדי לעמוד נגד טענותיו של האפיקורס הגמור. "ברוך המקום ברוך הוא".

הבדל עצום טמון בצורת פנייתם של החכם והרשע לאביהם על דבר הפסח. אצל החכם כתוב: "כי ישאלך בנך מחר". היינו, החכם מקיים את ה"נעשה ונשמע", הוא עושה תחילה את המצווה כדין, ורק אחר כך, "למחר", שואל את אביו ורוצה לדעת טעם הדבר. הרשע, לעומתו, מתנפל מיד בשאלותיו וקושיותיו ואינו מחכה לזמן שלאחר קיום המצווה.

 

---