20: "נעשה ונשמע" מול "ושמענו ועשינו" - שתי גישות

  • ד"ר בני גזונדהייט

לשלמה נ"י אשר שומע ולומד ועושה

הקדמה

המילים "נעשה ונשמע" נהפכו ע"פ הגמרא בשבת (פח, ע"א) לסמל של קיום המצוות המוחלט אף בלי הבנת כל פרטי וטעמי המצוות על בוריים. ללא ספק יש מבחינה חינוכית חשיבות רבה לקיים את המצוות לכל פרטיהן ולכל דקדוקיהן גם לפני הבנתן. אך מאידך "לא עם הארץ חסיד"[1] ולא ניתן להגיע לידי שלימות בעבודת ה' בלי להבין את טעמי המצוות "שאין שום צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצוות אלו ויודען"[2].

ברצוני לבדוק את העיקרון החינוכי של "נעשה ונשמע" ע"פ פשוטו של מקרא ולנסות להגיע לידי מסקנות חינוכיות הלכה למעשה[3].

ספר שמות - "נעשה ונשמע"

בדברי ה' מודגש באופן עקבי במספר פסוקים שבני ישראל צריכים להקדים את השמיעה לקיום המעשי של המצוות:

ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך. (שמות טו, כו)

כי אם שמוע תשמע בקלו ועשית כל אשר אדבר ואיבתי את איביך וצרתי את צרריך[4]. (שמות כג, כב)

שמות פרק י"ח הוא מעין הקדמה לעשרת הדברות: יתרו מודיע למשה את "התורות" ואת החוקים כבר לפני מתן תורה, עשר פעמים מופיע בפרק השורש "דבר". משה מקבל בסופו של דבר את דברי יתרו "וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר" (יח, כד).

גם בפסוקים אחרים מודגשת בדברי ה', באופן עקבי, הדרישה של השמיעה לפני העשייה[5].

גישה שונה לחלוטין מוצגת במעמד הר סיני בדברי בני ישראל: על פי דבריהם העשייה קודמת לשמיעה ומופיעה אפילו ללא שמיעה כלל:

ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'. (שמות יט, ח)

ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. (שמות כד, ז)

יושם לב להבדל בין הפסוקים: במעמד הר סיני עצמו בני ישראל מתלהבים מהתגלות ה' ודי להם להביע את קבלת עול מלכות שמים באותו מעמד ע"י קבלת קיום המצוות במישור המעשי (שמות יט, ח[6]). אך בכריתת הברית, אחרי מעמד הר סיני, בני ישראל רואים צורך להוסיף לעשייה גם את השמיעה, כי בעתיד לא יהיה קיום לעשייה בלי השמיעה, ולכן הם מצהירים - "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז).

עשייה בלי שמיעה אין לה קיום: כעבור ארבעים יום נכשלים בני ישראל בחטא העגל בבקשם מאהרן "קום עשה לנו א-להים" (שמות לב, א וראה גם דברים ט, יב טז יח)[7]. גם מצד ה' יש, כביכול, תגובה במישור המעשי בלבד: "... ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול... וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב, י יד). - רק כשבני ישראל מסוגלים לשמוע שוב, הם מבינים את חומרת המצב וחוזרים בתשובה: "וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו" (שמות לג, ד).

ספר דברים - "ושמענו ועשינו"

כשמשה מתאר, אחרי ארבעים שנה, את מעמד הר סיני בספר דברים, השמיעה קודמת לעשייה לא רק בדברי ה'[8], אלא גם בדברי העם. בדורות הבאים, אשר לא שמעו את דברי ה' ואת קול השופרות ישירות במעמד הר סיני, השמיעה קודמת לעשייה, לצורך קבלת המצוות לעתיד לבוא:

כי מי כל בשר אשר שמע קול א-להים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי: קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' א-להינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' א-להינו אליך ושמענו ועשינו: וישמע ה' את כל דבריכם בדברכם אלי ויאמר ה' אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו כל אשר דברו: מי יתן והיה לבבם זה ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעֹלם: ... וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להיכם אתכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה: למען תירא את ה' א-להיך לשמר את כל חקתיו ומצותיו אשר אנכי מצוך אתך ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יארכן ימיך: ושמעת ישראל ושמרת לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' א-להי אבתיך לך ארץ זבת חלב ודבש: שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד (דברים ה, כג - ו, ד)

בפסוקים אלו מודגשים שלבים שונים של השמיעה[9]: התקרבות לה' לצורך שמיעה, דיבור ולימוד, הממלאים תפקיד חשוב כדי להגיע לידי יראת ה' עם בנים ובני בנים, ע"פ ההבטחות לאבות. יושם לב לתגובת ה': העם מבקש לשמוע ולדבר וה' ממלא את בקשתם ועל ידי כך מתפתחת שמיעה הדדית בין ה' לישראל עמו: העם שומע את קול ה', וה' שומע את קול העם. השמיעה לשלביה השונים קודמת לעשייה.

אחר קריאת הפסוקים האלו המסר לדורות הבאים ברור ביותר: השמיעה מופיעה בפרשה הסמוכה בלי העשייה "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד"[10]. בהמשך לשמיעה זו מדובר על אהבה, לימוד עצמי וחינוך הילדים, אשר כוללת בסופו של דבר גם את החלק המעשי של המצוות, כמו תפילין ומזוזות[11].

גם בפרשת התשובה, בדברים פרק ל, מתוארת ההתפתחות ההדרגתית של התשובה, השמיעה והעשייה[12]:

(א) והשבת אל לבבך
(ב) ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקלו ככל אשר אנכי מצוך היום
(ה) והביאך ה' א-להיך אל הארץ אשר ירשו אבתיך
(ח) ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום
(י) כי תשמע בקול ה' א-להיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה

אחרי תשובה אל הלב (א) באה תשובה עד ה', אשר פירושה שמיעה בקול ה' ובשלב זה עדיין בלי קיום המצוות (ב). אחרי החזרה לארץ ישראל (ה) השמיעה בקול ה' כוללת גם כן עשיית כל המצוות בפועל (ח)[13] ובסופו של דבר גם שמירה של כל החוקים, כפי שהם כתובים לכל פרטיהם בספר התורה (י).

הציווי מוסב בהתחלה על התשובה בלב (א) ואחר כך גם לשמיעה בקול ה' (ב). רק בשלב יותר מאוחר הציווי כולל גם את קיום המצוות המעשיות (ח).

הפרשה הסמוכה חוזרת בצורה ברורה ביותר על חשיבות השמיעה לפני העשייה. בשביל אותו הדור קבלת עול מלכות שמיים קודמת לקבלת עול מצוות[14] ולכן "קניית תורה" בדורות הבאים דורשת שמיעה לפני העשייה:

לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה.
ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה. (דברים ל, יב-יג)

בפרשת הקהל, אשר היא מעין חזרה בזעיר אנפין של מעמד הר סיני[15], קודמת מצוות השמיעה לעשייה. לגבי הבנים הקטנים, אשר לא עמדו בהר סיני, התורה דורשת רק את השמיעה בלבד ומוותרת, בשלב זה, במפורש, על העשייה:

הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' א-להיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת.
ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה את ה' א-להיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה. (דברים ל, יב-יג)

"פני הרב כפני השכינה" - בני ישראל למדו בסוף ספר דברים להתייחס גם ליהושע לפי הדגם של שמיעה לפני העשייה:

ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה.

"שמיעה בקול" מול "שמיעה בקול"

המלבי"ם הבחין בשמיעה עצמה בשני שלבים שונים: ה' מבטיח למשה "ושמעו לקלך ובאת אתה וזקני ישראל אל מלך מצרים" (שמות ג, יח), אך משה חושש "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי" (שמות ד, א). "שמיעה לקול" פירושה התעניינות והתייחסות בניגוד ל"שמיעה בקול", שהיא ציות וביצוע מעשי: "יש הבדל בין שמיעה לקול לבין שמיעה בקול שמיעה בקול הוא שמקבל דברי הפוקד ועושה כדברו ושמיעה לקול מציין שמטה אזנו לדבריו ושומע אל ראיותיו וחוקר ודורש עליהם ואינו מציין ששומע בקול לעשות פקודתו ... ובזה ל"ק מ"ש משה ולא ישמעו בקולי כי ה' לא הבטיחו רק שישמעו לקולו לא שישמעו בקולו ויעשו כדבריו ... מ"ש לו ה' ושמעו לקולך אין פירושו שיעשו כל אשר יצוום שע"ז צ"ל ושמעו בקולך בב', רק ר"ל שישימו לב לדבריו לבחנם אם אמר אמת בשם ה' שאז ישמעו בקולו לעשות כל אשר יצום". הקב"ה נותן בידי משה ניסים נוספים, כדי שעל ידם משה ימשוך את תשומת לבם של בני ישראל בהקשר של אמונה: "והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקל האת הראשון והאמינו לקל האת האחרון והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקֹלך... " (שמות ד, ח-ט).

ה' הבטיח למשה התעניינות עקרונית מצד בני ישראל, אך משה ציפה - בטעות - כבר לציות בפועל ולכן התאכזב מאוד מתגובת העם. תפקיד המחנך הוא למשוך את הלבבות, אך אסור לו לצפות כבר בהתחלה לתוצאות מעשיות[16].

על פי החילוק הלשוני הזה מובן גם הויכוח בין יתרו ומשה. יתרו מייעץ למשה בלשון של ציווים ופקודות: "עתה שמע בקֹלי איעצך... אם את הדבר הזה תעשה..." (שמות יח, יט-כג). משה אמנם שוקל ומקבל את העצה של יתרו באופן עקרוני, אך אינו מציית בלא מחשבה והתמודדות עם הרעיון, אלא: "וישמע משה לקול חתנו ויעש כל אשר אמר" (שם כד). משה הבין שאין לקבל עצות בתור פקודה, אלא חייבים לשקול את הרעיון ולהגשימו באופן מתון ואחראי.

באותה רוח מפרש המלבי"ם את מעמד אליהו בהר חורב: "... קול דממה דקה... הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם רק בקול דממה וממנו ילמדו שלוחיו ונביאיו בל יסערו סער בל ירעשו רעש ובל יבעירו אש כמו שעשה אליהו בקנאתו לה' צב-אות שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה וימשכו את העם בעבותות אהבה ובדברים רכים".

יישוב הסתירה בין ספר שמות לספר דברים והמסר החינוכי

לעולם ה' דורש שמיעה לפני העשייה.

בספר שמות, הדור של מעמד הר סיני מדגיש מצדו, מרוב התלהבותו, את העשייה בלבד, או מקדים אותה לשמיעה. בני מעמד הר סיני, אשר ראו את נפלאות ה', אינם צריכים ואינם רוצים הסברים נרחבים לקיום המצוות. התפיסה הזאת של התלהבות פתאומית היא חוייה דתית נשגבה ומרוממת, אבל היא לא מבוססת על השרשה עמוקה בעולמה של תורה ולכן כוללת סכנות גדולות של סטייה מהירה מן הדרך (שמות לב, ח). "וכיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לעבודה זרה... כיון דבמעשה בלא תלמוד תורה מיירי מיקרי אין עושים רצונו של מקום"[17]. ואכן, ארבעים יום אחרי ההצהרה של "נעשה ונשמע" בני ישראל עובדים עבודה זרה ומשתחווים לעגל הזהב[18]. ההצהרה של "נעשה ונשמע" מאפשרת גם את הצטרפותם של ערב רב, למרות שקבלת המצוות שלהם שיטחית ביותר: "... ה' בם סיני בקדש: עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכן י-ה א-להים: ברוך ה' יום יום יעמס לנו הא-ל ישועתנו סלה" (תהלים סח, יח-כ)[19].

ספר דברים: ארבעים שנה מאוחר יותר, כשרוב הדור של יוצאי מצרים מתו, חייבים בני הדור הבא להתמודד מחדש עם קבלת עול מצוות, ולכן מבחינתם השמיעה קודמת באופן טבעי לעשייה. כי הרי "אין עם הארץ חסיד" (אבות ב, ה). על בני אותו הדור להכיר קודם את מצוות ה' ורק ע"י לימוד התורה הם באים לידי קבלת עול מלכות שמיים וקבלת עול המצוות. רק אחרי ארבעים שנה הדור קיבל "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע ... ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דברים כ"ט ג ח). - בשעה ש"נעשה ונשמע" היא התפיסה של בני ישראל אשר עמדו במתן תורה של הר סיני בלבד, ספר דברים פונה לכל הדורות הבאים ומאפשר להם גישה הגיונית והדרגתית. על פי יסוד זה גם פרשת תשובה ומצות הקהל מבוססים על העיקרון של שמיעה ולימוד, אשר מביאה בסופו של דבר להבנה עיונית ולקיום מעשי - "והמאור שבה מחזירם למוטב" [20].

ע"פ פשוטו של מקרא מובנת גם ההתפתחות החינוכית של הילדים: בספר שמות הם שאלו שאלות כלליות ביותר, בלי שייכות והתענינות מיוחדת - "מה העבודה הזאת לכם" (שמות יב[21]). כעבור ארבעים שנה השתנתה רמתם התורנית והם שואלים שאלות של חכם ומנסחים את שאלותיהם באופן מדוייק - "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אתכם" (דברים ו, כ).

ההבדל העקרוני בין ספר שמות לספר דברים מתבטא גם בדוגמא הבאה: בספר שמות מודגש האופי הדתי - "אנשי חיל יראי א-להים אנשי אמת" (שמות יח, כא). לעומת זאת מודגשים בספר דברים הערכים העיוניים והשכליים "אנשים חכמים ונבונים" (דברים א, יג)[22].

בספר שמות התגלות ה' היא עובדה מציאותית ולכן הפסוק מנוסח בלשון עבר - "כל אשר דבר ה' נעשה" (שמות יט, ח) או "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ח). בניגוד לכך קבלת התורה בספר דברים היא תהליך ממושך ומתמיד ולכן הוא מנוסח בלשון עתיד "כל אשר ידבר ה' א-להיך אליך ושמענו ועשינו" (דברים ה, כד)[23] ולפי זה השמיעה קודמת לעשייה[24].

ע"פ פשוטו של מקרא עולה לדעתי המסקנה הבאה: יש תקופות בהן בני ישראל חיים בתוך אווירה של תורה, כמו במעמד הר סיני ולכן העשייה קודמת והלימוד כאילו מיותר. מאידך, יש תנאים בהם הלימוד קודם לעשייה ועל ידי השמיעה בלבד באים בסופו של דבר לידי העשייה - "המאור שבה מחזירם למוטב". בהקשר הלכתי נוסחו הדברים ע"י התוספות בלשון הבא: "ויש מפרשים דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחילה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד" (לשון התוספות בקידושין מ, ע"ב ד"ה תלמוד גדול). - חשוב להבין את נשמתם של בני דור מעמד הר סיני לעומת נשמתם של בני ישראל אחרי ארבעים שנה במדבר. הכרת והבנת התנאים השונים של כל דור קובעת בסופו של דבר את התוצאות וההצלחה של החינוך: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב, ו).

"נעשה ונשמע"

"ושמענו ועשינו"

שמות יט, ח:

"ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה"

בהתגלות של הר סיני היתה קבלת מצוות מוחלטת - אין צורך בהסברים.

דברים ה, כד:

"כל אשר ידבר ה' א-להינו אליך ושמענו ועשינו"

אחרי מ' שנה הדור החדש אינו מכיר את החוויה של התגלות בהר סיני, אך ע"י לימוד התורה הם באים לידי קבלת מצוות כאילו עמדו בהר סיני. - העם שמע את קול ה' - ה' שומע את קול העם, שמיעה הדדית.

דברים ל, ח: חזרה בתשובה ע"י שמיעה ועשייה

דברים ל, יב-יג: וישמענו אתה ונעשנה

דברים לא, יב: המבוגרים שומעים ועושים, הילדים רק שומעים ולומדים.

שמות כד, ז (יהושע א, יז-יח):

"ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"

אחרי התגלות ה' בהר סיני חובה לשמור את המצוות לעתיד, ולשם כך חשובים הסברים כתוספת לחוויה של קבלת המצוות בהר סיני- ניסוח מקביל לשמות י"ט ח, אך בתוספת "ונשמע".

דברים ו, ד:

"שמע ישראל ה' א' ה' אחד"

אחרי תיאור מתן תורה חשוב להדגיש את הצד העיוני, אהבת ה' ולימוד תורה באוירה משפחתית תורנית (פ' שמע) "והמאור שבה מחזירם למוטב" (ירושלמי). אדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד, אבל אדם שלמד כבר - המעשה טוב יותר מלימוד" (תוס' קידושין מ, ע"ב).

דברים יא כו-כח; ל טו: החלטה עקרונית בין ברכה וקללה מדגישה את הצד החוויתי, אהבת ה' בלי חשיבות מרכזית של קיום מעשי של המצוות.

דברים לא, יג: הילדים שומעים ולומדים, לעשייה שלהם אין בשלב זה חשיבות מרכזית.

 

 

נספח: תהלים קמ"ה

עיון וניתוח של מזמור קמה יראה לנו מהלך דומה בפסוקים הבאים[25]:

(י) יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה:
(יא) כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו:
(יב) להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו:
(יג) מלכותך מלכות כל עולמים וממשלתך בכל דורו ודור:

שני הפסוקים הראשונים מדברים על תהילת החסידים (י - יא). הם מודיעים את גבורות ה' גם לבני אדם אחרים ומשתפים אותם עי"כ בקבלת עול מלכות שמים (יב - יג). - שלשה הבדלים בולטים בין שני החלקים מתפרשים היטב ע"י השינוי הזה:

· "כבוד המלכות" של החסידים נהפך ל"כבוד הדר מלכות": ע"י פירסום שמו אצל שאר בני אדם ("להודיע לבני אדם גבורותיו"), מלכות ה' מתבססת כביכול וזוכה לניסוח נוסף של הדר ע"פ הפסוק " ברב עם הדרת מלך ובאפס רזון מחתת רזון" (משלי יד, כח)[26].

· החסידים מקדימים את קבלת המלכות ואחר כך מפרטים את גבורת ה' (יא), כי אצלם מלכות ה' היא נקודת המוצא מקובלת שמתוכה הם באים לפרט את גבורת ה'. אך החסידים יודעים שבבואם לפרסם את שם ה' אצל בני אדם אחרים עליהם להקדים את גבורות ה' בפרוטרוט ורק עי"כ בני אדם יבואו לידי הכרה במלכות ה' (יב), אשר היא תביא בסופו של דבר לידי מלכות ה' בכל העולם ולכל הדורות (יג).

הפיכת הסדר של קבלת מלכות שמים וגבורת ה' בין החסידים ושאר בני אדם דומה להפיכת הסדר של עשייה ושמיעה של דור הר סיני ובני ישראל אחרי ארבעים שנות המדבר.

· בינם לבין עצמם החסידים מדברים על גבורת ה' בלשון יחיד ("גבורתך") בשעה שלבני אדם אחרים הם מודיעים את גבורות ה' בלשון רבים ("גבורותיו"). מתוך קבלת עול מלכות שמים החסידים מבינים את כל מעשי ה' בעולם כביטוי אחיד של גבורתו. הגישה של שאר בני אדם הפוכה: מתוך התבוננות מפורטת בכל גבורות ה' לפרטיהן הם באים בסופו של דבר לידי הכרה במלכות שמים[27].

למרות שהחסידים מחפשים את קירבת ה', הם פונים לבני אדם אחרים, כדי לכלול אותם בהכרת מלכות שמים. הפנייה לבני אדם מתבקשת אפילו כשעי"כ החסידים מתרחקים כביכול לשעה קלה מקרבת ה'.

הדבר מוצא ביטוי דיקדוקי עדין בפסוקים: בשעה שהחסידים מודים לה', ה' מנוסח בלשון נוכח. אך כשהם מודיעים לבני אדם את מלכות ה', תשומת הלב מרוכזת כביכול בעיקר על בני האדם ואיזכור ה' הוא באופן זמני רק בלשון נסתר[28]. אחרי הצטרפות בני אדם אחרים, ה' נזכר שוב בלשון נוכח ורק אז מלכות ה' ניכרת בכל העולמים ולכל הדורות.


[1] ראה משנה אבות פ"ב מ"ה ותוספות בקידושין מ: ד"ה גדול המצוטטים למטה.

[2] לשון הרמב"ם פי"ד מהלכות איסורי ביאה ה"ג וראה גם פ"ט מהלכות תשובה בהרחבה. לפי הכלל הזה הרמב"ם סידר את ספרו "משנה התורה": ספר מדע קודם לספר אהבה. ראה יצחק טברסקי "מבוא למשנה תורה", ירושלים, הוצאת מאגנס, תשנ"א, עמוד 60 ועמוד 257.

[3] בלי נדר נבדוק במאמר נפרד את שתי התפיסות השונות המוצגות במאמר זה לפי הגמרא וספרות הפוסקים עד דורנו אנו.

[4] על ההבדל בין "שמע לקול" לבין "שמוע בקול" ראה את הסבר המלבי"ם המצוטט למטה בהערה 10 - פירושו מסביר את ההבדל בין שני הפסוקים המצוטטים: לפני התגלות ה' בהר סיני הקב"ה מדבר על שמיעה לקול ה' ורק אחרי מתן תורה דרושה שמיעה וציות לקול ה'.

[5] ראה לדוגמא ויקרא כ"ו יד ועוד פסוקים רבים.

[6] ראה גם ירמיה י"א ד ו ל"ה י

[7] על דרך הדרוש בעלי המדרש מצאו רמז לשלילת השמיעה בהסרת הזהב "אשר באזניהם" (שמות ל"ב ג).

[8] ראה דברים ו' ג, ז' יב, ט"ו ז, כ"ו יד, כ"ז י, כ"ח א יג טו, ראה גם מל"ב י"ח יב כ"ב יג.

[9] שבע פעמים מופיע השורש "שמע" בפרשה.

[10] ראה משך חכמה לדברים י"א יג בשם הירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ופתיחה איכה רבה פ"ב "המאור שבה מחזירם למוטב"

[11] ברוח המהלך הזה נוסחה גם ברכת אהבה לפני קריאת שמע, אשר מבטאת את הבקשה של הדורות הבאים להתקרב ע"י השמיעה לעשייה: “בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חקי חיים כן תחננו ותלמדנו ... ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה והאר עיננו בתורתך ודבק לבנו במצוותמך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך ...”.

[12] במסגרת עבודה זו נוכל להתייחס רק לכמה הערות כלליות של ההתפתחות הנפשית-דתית של בעל התשובה, אשר דורשת ניתוח במאמר נפרד.

[13] בחו"ל קיום המצוות הוא בבחינת "שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו" (רש"י דברים י"א יז בשם הספרי).

[14] "ומקדימין לרקות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ולתמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על שאר כל המצוות" - לשון הרמב"ם ריש הלכות קריאת שמע על פי ברכות י"ג.

[15] "יום הקהל" בספר דברים פירושו מעמד הר סיני.: ט' י, י' ד, י"ח טז

[16] הפירוש הלשוני של המלבי"ם מתאים גם בהקשרים אחרים - ראה למעלה הערה 4. הבדל דומה נמצא בין הפסוקים הבאים: "ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ אשר ה' א-להי אבתיכם נתן לכם" (דברים ד' א) - קודם השמיעה במובן של התענינות ולימוד. רק בשלב שני מדובר על ציות וקיום המצות בפועל: "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם" (דברים ה' א).

[17] לשונו של משך חכמה דברים י"א יג.

[18] ראה רש"י דברים ל"ב כ "... אמרו בסיני נעשה ונשמע ולשעה קלה בטלו הבטחתם ועשו העגל".

[19] בניגוד גמור למדרש הידוע בשבת פ"ח, מצאנו כמה מדרשים הרואים בהצהרת "נעשה ונשמע" ניסיון לגנוב דעת עליון:

"וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה שנאמר "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כ"ד ז) כביכול נגנב הוא לכם ת"ל "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וכו'" (דברים ה' כו) אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו והלא כבר נאמר "ויפתוהו בפיהם ובלשונם וכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" (תהילים ע"ח לו) אע"פ כן "והוא רחום יכפר עון וכו'" (תהלים ע"ח לח) ואומר "כסף סיגים מצופה על חרש שפתים דולקים ולב רע" (משלי כ"ט כג) ....(תוספתא בבא קמא פ"ז ה"ט)

"מצינו כשהיוישראל עומדים על הר סיני בקשו לגנוב דעת עליון שנאמר "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" כביכול אמר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים (דברים ה' כו) שלא תאמר אין הכל גלוי וידוע לפניו ת"ל "ויפתוהו בפיהם וגו'" אף על פי כן "והוא רחום יכפר עוון" (ילקוט שמעוני לתהילים ע"ח תת"כ - ראה גם שמות רבה מ"ב ח' ויקרא רבה פי"ח דברים רבה ז' ח')

ע"פ ההשוואה למדרשים הנ"ל הסיק הראי"ה קוק זצ"ל השלכות הלכתיות לגבי קבלת המצוות של הגר כשאינו מתכוין לשם שמים:

כל זמן שהיתה קבלה בפה כראוי י"ל שאין לנו ענין עם דברים שבלב שאינם דברים כלל ואפילו אם יבוא אליהו ויגיד לנו שהיה בלבבו אחרת מאשר בפיו אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב ... וגם באבותינו קרא כתיב "ויפתוהו בפיהם וגו'" ואמרו במדרשים שהיה לבם פונה לע"ז ופסל מיכה היה עמם ומכל מקום כיון שקבלו בפה נגמרה הגירות (שו"ת דעת כהן סימן ק"נ - ראה גם בשו"ת בית יצחק ח"ב סימן ק').

[20] ההבדל דומה לתשובה הפתאומית ולתשובה ההדרגתית אשר מתוארת בתחילתו "אורות התשובה" של הראי"ה קוק זצ"ל.

[21] על פי מדרש ההגדה זו שאלת "הרשע". גם שאלת "התם" ו"שאינו יודע לשאול" מקומן בספר שמות.

[22] אני מודה לאחי שמעון נ"י אשר הפנה את תשומת לבי לדוגמא הזאת וציין כמקור M. Weinfeld “Deuteronomy and the Deuteronomic School”, Oxford, 1972, pp 298-306.

[23] ואולי לשון עתיד פירושו כאן פעולה חוזרת כמו שמואל א' א' ז איוב א' ה .

[24] החתם סופר התייחס להבדל בין ספר שמות לספר דברים ופירש את השוני על פי תפיסתו הוא. למרות שהכיון דומה, הסברו לא מתאים לפשוטו של מקרא: "מה שאמרו חז"ל בשבת פ"ח. מכאן מודעא רבה לאורייתא והדר קבלוהו בימי אחשורוש י"ל שהקשו תוס' הא הקדימו נעשה לנשמע תי' הראשונים דעל תורה שבכתב הקדימו נעשה לנשמע אבל על תורה שבעל פה כפה עליהם הר ועל זה קאי המודעא ונ"ל כי זה מרומז מה שכתוב המתן תורה שמות כ"ד כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ובפרשת ואתחנן ה' אמרו למרע"ה ושמענו ועשינו הקדימו שמיעה לעשייה ... ואמנם שיהיו מסורים ביד חכמים לא אבו לקבל עליהם דברי חכמים מבלי שיהרהרו ויפקפקו על תקנתם אולי לא ישרו בעיניהם על כן אמרו למרע”ה ושמענו ואחר כך עשינו ומ"מ הקב"ה כפה אותם על כרחם לקבל עליהם גזירות חכמים ותורה שבעל פה בלי הרהור אחריהם ... " (בשו"ת חת”ס ח"א או”ח סימן ר"ח ד”ה ולתשלום ענין).

[25] ראה ניתוחו של מאיר וייס "מקראות ככוונתם", ירושלים, ביאליק, תשמ"ח, עמוד 263.

[26] הניסוח "השתחוו לה' בהדרת קדש" בתהלים כט, ב; צא, ט נאמר בהקשר של קידוש ה' בפרהסיא.

[27] הדוגמאות הבאות אמורות להוכיח את ההבדל בין לשון יחיד ללשון רבים הן בלשון מקרא והן בלשון חז"ל:

- שמות כו, יח: "ועשית את הקרשים למשכן עשרים קרש לפאת נגבה תימנה" - תיאור רעיוני של המשכן ומשמעותו. בניגוד שמות לו, כג: "ויעש את הקרשים למשכן עשרים קרשים לפאת נגב תימנה" - כתיאור מקצועי של ביצוע מצקועי של מעשה המשכן ע"י בצלאל. באופן דומה ניתן להסביר את ההבדל בין "כעשרים איש" בשמ"א י"ד יד ובין "עשרים אנשים" בשמ"ב ג, כ.

- רש"י לבראשית מ"ו כו ע"פ ויקרא רבה פ"ד ו: "עשו שש נפשות היו לו והכתוב קורא אותן נפשות ביתו (בראשית לו, ו) לשון רבים לפי שהיו עובדין לאלהות הרבה יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן נפש לפי שהיו עובדין לא-ל אחד".

- רש"י לשמות יד, י "והנה מצרים נסע אחריהם - בלב אחד כאיש אחד", יט, ב "ויחן שם ישראל - באיש אחד בלב אחד".

- נדרים נג: "חטה שאני טועם אסור לאפות ומותר לכוס חטים שאני טועם אסור לכוס ומותר לאפות וכו'" ודוגמא דומה רמב"ם פ"ו הלכות נדרים הי"א.

- זבחים יב: "אמר שמעון בן עזאי מקובלני מפי שבעים ושנים זקן למה לי למתנא שבעים ושנים זקן (רש"י ליתנא זקנים) דכולהו בחדא שיטתא הוו קיימי".

[28] וכך עשה אברהם אבינו: אפילובשעה שה' נראה אליו, הוא יצא לקבל אורחים "קודש הוא והיה אומר להקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורים" (רש"י לבראשית יח, ג).