20: עוד על היחס לחילונים

  • ביני ברויאר

עוד על היחס לחילונים / ביני ברויאר

זיכה אותנו עלון שבות בוגרים לדו-שיח מעניין בין הרב מדן לאורי עופרן (גיליון יא, גיליון יב ) בעניין היחס לחילונים. ברצוני להשיג על דברי שניהם ולהציע אף נוסחה משלי, אך קודם לכן אזכיר לקורא את עיקרי דבריהם.

הרב מדן מציע ארבע גישות אפשריות כלפי הציבור החילוני כציבור או כלפי האידיאולוגיה החילונית (אתייחס אליהן בהמשך).

לעומת זאת טוען אורי כי יש להתייחס למערכת האמונות של האדם כאדם. האמונות הפנימיות הרוחשות באדם אינן תואמות בהכרח את האידיאולוגיה המוצהרת שלו ולפיכך הדיון בין חילוני לדתי אמור להתמקד בהאזנה ל'אני מאמין' של כל סובייקט בלי לקבוע מה לגיטימי ומה לא[1]. מתוך אבחנה מעמיקה זו טוען אורי, בצדק, שדיון אידיאולוגי בשאלה מה נכון באופן אובייקטיבי "מפגיש קביעות תיאולוגיות מנוסחות אך לא אנשים". אורי אף טוען, כי המתודה הקבועה של הציבור הדתי, זו המאמצת אידיאולוגיות זרות מתוך הנחה כי לכולן מקור אחד ומתוך התחושה כי לכל הניגודים יש מקום בעולמו הרחב של הקב"ה, היא מתודה המדברת בעצם מגרונו של הרב קוק והנכונה אמנם עבור בני עליה, אך מתעלמת מן האדם הרגיל ומתחושות קודש וחול, המתרוצצים בקרבו ממילא. לשיטתו, יש לפיכך למקד את הדיון בין הדתיים לחילונים בהאזנה ל'מה כל אחד מאמין ומרגיש'. התמקדות ביחס לאידיאולוגיה החילונית יוביל לגישה פטרונית, המחפשת את המקור הדתי לגישה החילונית.

אכן יישר כוחו של אורי על האבחנות המעמיקות והנכונות, אך דומני שדווקא הצעתו מיועדת ל'בני עליה'. דיון בשאלה 'מה כל אחד מאמין ומרגיש', ללא ניסיון לגלות מה נכון מבחינה אובייקטיבית, הוא דיון השמור ליחידים. האדם מן השורה ישאל לאחר דיון כזה - 'מה נכון?', 'מה צודק?'.

ככלל, היכולת להישאר בסימן שאלה ולחיות עמה בהרמוניה, הינה יכולת השמורה לאנשים בודדים. ביטוי נאה לכך נוכל למצוא אצל 'בן עליה' - ר' נחמן מברסלב - באופן שחסידיו התקשו לחקות:

ובעניין הקושיות שקשה על ה' יתברך... אדרבא כך ראוי להיות דווקא שיהיה קושיות על ה' יתברך, וכך נאה ויפה לו יתברך לפי גדולתו ורוממותו. (ליקוטי מוהר"ן תנינא, נ"ב)

טענתי היא שהאדם מן השורה יחפש בנוסף ליחסו לאדם החילוני אופן התייחסות לאידיאולוגיה החילונית.

אמנם כאן אני מסכים עם אורי שיש לחפש אחר התייחסות הנקיה מפטרוניות או משמיעה סלקטיבית. לדעתי, בכל ארבע הגישות המוצעות על-ידי הרב מדן מתבצעת ההקשבה לחילוני באופן חלקי וסלקטיבי ואיננה פתוחה במובן מלא. הקשבה אמיתית פירושה מוכנות שני הצדדים להשתכנע ולשנות את דעתם כמידת השכנוע, אך דא עקא שהאדם המאמין מרגיש פעמים רבות מנוע מלהשתכנע ברעיונות הנוגדים את עיקרי אמונתו.

אכן בכל ארבע הגישות לא קיימת, לעניות דעתי, הקשבה אמיתית, ולתועלת הקורא רק אזכיר בקצרה את הגישות הנ"ל ואת חסרונותיהן, לטעמי:

הגישה הראשונה מדברת על 'תינוקות שנשבו' ויש בכך דרך לאהבת החילוני אך לא להקשבה לדבריו (וכפי שכתב אף הרב מדן). הגישות השניה והרביעית מדברות על אהבת החילוני בבחינת 'על כל פשעים תכסה אהבה' או על הפניית הביקורת כלפי עצמנו תחילה ומתוך כך השלמה עם חוסר השלמות בכלל. אכן, גישות אלו טובות כדרך למיזעור חיצי הביקורת כלפי החילוני, אך בשום אופן אינן תורמות למוכנותנו להקשיב, על-מנת להיות מופְרים 'ממקורות האור' של החילוני.

הגישה השלישית קוראת לפרק את האידיאות החילוניות ליסודותיהן ולמרכיביהן השונים ולברור מתוכן את המרכיבים האמיתיים. בגישה זו אכן קיים דו-שיח יעיל, אך עדיין חלקי, שהרי עדיין בטוח המאמין בדרכו שלו והוא בורר מדרכו של החילוני רק מה שממילא כבר תואם את דרכו. עדיין אין כאן מוכנות לקבל מטען חדש ואולי אף דרך חדשה מן החילוני.

לעומת זאת, על פי דעתו של אורי, "נאמנות לתורה אין פירושה שהתורה כוללת את הכל אלא שאין מאמצים השקפות הסותרות אותה". גם כאן אני שואל: האם האדם המאמין, שקלט והתרשם ממטען רוחני של החילוני, לא יחפש באופן טבעי מקור אלוקי לכל המטענים המוסריים והאמיתיים?!

גם מטענים שאינם כלולים בתורתו של המאמין, כפי שהיא בינתיים, האם אינם כלולים בעולמו של הקב"ה?[2]

אנסה אם כן להציע דרך אחרת להאזנה אמיתית וכנה, המוכנה לקבל 'ממקורות האור' החילוניים. על פי הצעתי ננסה לעקוב אחר המקור האלוקי לכל אידיאולוגיה, אך לא באופן פטרוני, וגם לא באופן הרמוני אינטואיטיבי השמור ל'בני עליה'. אשרטט תחילה סכימה כללית שתומחש אחר-כך בדוגמה.

כשאנו עומדים בדיון או בויכוח מול בן-שיחנו החילוני עלינו 'לשכוח לרגע' את עקרונות אמונתנו. כעת נהפכת ההקשבה להקשבה אנושית רגילה ובמידה והשתכנענו מטענה מכל סוג שהוא עלינו לקבלה. כעת עלינו 'לחזור' לעולם אמונתנו ולבדוק כיצד מתחבר 'המטען החדש' (שאולי אף נראה מנוגד לעולם האמונה), אשר בא 'ממקורות האור החילוניים', אך אשר כבר השתכנענו בנכונותו, אל עולם האמונה[3].

התפיסה העומדת מאחורי צורך בחיבור שכזה היא ההנחה שכל רעיון שהשתכנענו בנכונותו מכח הגיון אנושי או מוסר טבעי, חייב להיות נכון גם מבחינה אמונית[4].

מלאכת החיבור היא מלאכה קשה, שהרי כיצד נוכל לחבר 'מטען מנוגד' לעולם האמונה? הפיתרון היחיד הנראה לעין הוא המסקנה שמה שחשבנו כמנוגד איננו כזה. מסתבר שתפיסת אמונתנו היתה צרה מידי, באופן ש'המטען החדש' נראה מנוגד לה. עלינו להרחיב ולשכלל את תפיסת אמונתנו ובעצם ללמוד אותה מחדש באופן שתכלול בתוכה את ה'מטען החדש'. כך, בכל דור ודור, איימו מטענים חדשים על שלמותה של היהדות; בהקשבה סלקטיבית נוצר עימות חריף ואילו בהקשבה כנה ופתוחה נלמדה תפיסת האמונה מחדש, הורחבה ושוכללה.

דומני שחשוב כעת להדגיש את ההבדל שבין גישה זו ובין הגישה שתוארה על-ידי אורי כגישה פטרונית. אורי התייחס לגישה הדתית הרואה בציונות החילונית קיום מצוות ישוב ארץ ישראל אף כשהחילונים אינם מודעים לכך. על פי גישה זו, החילוני מקיים מצווה שכבר כתובה זמן רב בתורה שלי. לא כך בגישה שהצעתי לעיל, על פיה החילוני חידש לי מצווה או ערך רוחני שלא ידעתי עליו. מסתבר שערך זה יכל להתחדש דווקא 'ממקורות האור שלו' ובאופן כזה לדרבן לימוד מחודש של עולם האמונה ב'מוחין דגדלות'.

אמור מעתה: פטרוניות - אין כאן. לימוד, האזנה ויניקה - יש.

כעת אמחיש את דברי דווקא בדוגמא שהוזכרה על-ידי אורי; אורי כותב ש"עלינו לקבלו (את החילוני) כי הוא אדם טוב ומוסרי למרות שיתכן שמקורות המוסר שלו שונים משלנו" (ההדגשה שלי - ב.ב.).

על-פי דברי לעיל, יש לאמץ את קביעתו זו של אורי בשתי ידיים אך לא להסתפק בה. יש לקבל בפתיחות מלאה את מקורות המוסר שלו, אך מתוך שאיפה למצוא להם אחר-כך מקור אלוקי. להסבר טענתי נתאר את הסיטואציה הבאה: נניח שהאדם הדתי סבור כי מקורו של המוסר הוא מקור אלוקי ומכאן תוקף חיובו. והנה באה 'תפיסה חדשה' 'חילונית' הרואה את תוקפו של המוסר כנובע מן האדם עצמו באשר הוא אדם. מה יעשה כעת האדם הדתי? על פי הצעתי לעיל עליו 'לשכוח לרגע' את עולם אמונתו ולבדוק האם 'התפיסה החדשה' משכנעת ואמיתית כשלעצמה. במידה וכך - עליו לקבלה.

כעת נותר לנו לחבר את 'המטען החדש' לעולם האמוני. ייתכן שנגיע למסקנה שהאדם מכיל בקרבו אמיתות מוסריות ושכליות הנובעות ממנו באופן אוטונומי, אך כוליות האדם האוטונומי הזה הינה יצירה אלוקית.

אך ייתכן שברובד נוסף, כפי שהצעתי לעיל, 'מטענו החדש' של החילוני יגרום לנו ללמוד מחדש ובהעמקה את עולם אמונתנו. בלימוד מחודש נוכל להיווכח כי האדם האוטונומי איננו עומד בניגוד לאלוקים הטרנסצנדנטי. אלוקים איננו רק טרנסצנדנטי אלא גם אימננטי בתוך כל אחד ואחד. האדם האוטונומי הינו בעצם אלוקות מתפרצת ונובעת.

כך יש להבין את דבריו של הרב קוק;

רוח אפינו משיח ה'. זהו גבורתו הדר גדלו איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ה' אלוקינו ודוד מלכנו נבקש... את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא. (אוה"ק ג, עמ' קמ"א)

אסיים בסיפור - דווקא מהתחום ההלכתי - המדגים את העיקרון שאמרנו (את הסיפור שמעתי על הרב משה פיינשטיין מפי אדם נאמן החפץ בעילום שמו). ידועה ההלכה האוסרת להגיש מאכל למי שידוע שלא יברך. חיילים דתיים המשרתים בפלוגות חילוניות נתקלים בקשיים בקיום הלכה זו במסגרת אווירה צבאית שבה מקובל לפתוח חטיפים וממתקים ולכבד את כל החיילים (ישנם פוסקים המציעים להניח את האוכל בלי להגיש, או להגיש את האוכל ולומר מהי ברכתו, או לברך בקול וכד'. לענ"ד באווירה הצבאית והחברתית לא עומדות הצעות כאלו במבחן ההגיון הבריא והמעשי כאחד). שוב ניצב האדם הדתי בדילמה בין ההלכה האלהית ובין המוסר הטבעי(!!) - לכבד את חיילי הפלוגה ממזונו. משנשאלה שאלה זו לפני הרב משה פיינשטיין היתה תשובתו כך: "ברור שמותר לכבד את חיילי הפלוגה וכעת ניגש ונחפש במקורות מנין מותר הדבר"![5]

הנה בדיוק העיקרון שאמרנו. יש להישמע לקול המוסר הטבעי או ההיגיון האנושי הכלולים בעולמו של הקב"ה אף כאשר הם נראים מנוגדים לעולם האמונה. מתוך הקשבה אמיתית וכנה תתבצע אחר-כך מלאכת החיבור וההרמוניה - "והאמת והשלום (מלשון שלמות) אהבו".[6]

 


[1]. עניין זה מתקשר לעובדה שמאז קאנט נעשתה מערכת האמונות למערכת סובייקטיבית נטולת הוכחה אובייקטיבית וממילא אנו מתמקדים ב'מה כל אדם מרגיש ומאמין' באופן סובייקטיבי. אורי אף מונה את יתרונה של אמונה נטולת הוכחות ואני מסכים עימו. החיסרון בדבריו הוא שהם מופנים בעיקר לחילוניות הנובעת מניפוץ ההוכחות על-ידי קאנט, אך לא לחילוניות הנובעת למשל משפינוזה ואשר גם לה נציגים בולטים בחברה הישראלית, דוגמת ירמיהו יובל בספרו 'שפינוזה וכופרים אחרים' ועוד. אמנם, כסייג לדברי, עיין מאמרו של הוגו ברגמן 'אלוהי שפינוזה ואנחנו' בספרו הוגים ומאמינים המתעמת עם שופנהואר וממתן את מידת האתאיזם של שפינוזה. ועיין גם דב שוורץ, בספרו "אמונה על פרשת דרכים", הוצאת עם עובד, 1996, עמ' 145-140. ועיין גם ש.ב. אולמן 'מושג האלוקות בפילוסופיה ובמדע' תלפיות כרך ט' חוברות א-ב 1968.

[2]. אמנם, לגבי פתרון בעיית הרע, למשל, או ביחס לספקות, בלבולים ואפיקורסות, מצאנו הוגים שהגדירו תחומים מסוימים מחוץ לאלוהות. הדבר קשור לשני אופנים אפשריים בהסבר תורת הצמצום של האר"י, ואכן במידה ומבינים צמצום כהפקעת רשויות מסוימות משליטתו של הקב"ה שצמצם את עצמו, ישנה אפשרות לכיוון כזה. (עיין במאמרה של רבקה ש"ץ המופיע ב'כיוונים' 3, 1979. ועיין ליקוטי מוהרן ס"ד, ב). אך אתמהה! האם גם מטענים מוסריים ורוחניים חיוביים נובעים ממקור שמחוץ לאלוהות?!

[3]. בדרך זו ישנו סיכון ולעיתים נפילות רוחניות, אך על כך כבר נאמר 'שבע יפול צדיק וקם', ונפילות רוחניות קשות הן מנפילות פיזיות. ועיין ליקוטי מוהר"ן תנינא י"ט.

[4]. ישנם אנשים דתיים הטוענים שהיגיון אנושי ומוסר טבעי אינם יכולים להבין או לקבוע במוסר והיגיון אלהיים. הצעתי מנסה לחפוף בין המוסר האנושי לאלוהי. בכך אף ינקתי ממו"ר הרב עמיטל שהתבטא כך בעל-פה, בניגוד לחזו"א 'באמונה וביטחון' פרק ג.

[5]. חשוב לציין שכאשר מדובר בעניינים הלכתיים יש להפקיד גישה כזו בידי גדולי הוראה. על כגון זה כבר נאמר - 'לא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול'.

[6]. רצוני להוסיף הערת סיום שאיננה קשורה ישירות לנושא המאמר ובמידה מסוימת אף מנוגדת לרוח העולה ממנו, אך מחזקת דברים שנרמזו בקצרה על-ידי הרב מדן.

הציבור הדתי-לאומי משקיע מאמצים רבים במציאת האמת הטמונה בזוויות ראייה חילוניות ובדו-שיח קבוע עם חוגים אינטלקטואליים חילוניים. בסימפוזיונים רבים יושבים אנשי הכיפות הסרוגות לצד אינטלקטואלים מחוגי השמאל ודנים ומתדיינים זה עם זה.

ישנה לציבור הדתי-לאומי הרגשה שבניגוד לעולם החרדי, אשר לעיתים מתעלם מהישגי המדע והפילוסופיה, הרי שהוא (הציבור הדתי-לאומי) מוצא את השילוב הנכון ומתקרב בכל מאודו לאמת האלוהית ההרמונית.

אכן ברור ששאיפות וכיוונים רוחניים כאלו מצד אנשי הכיפה הסרוגה הינן שאיפות רוחניות ונאצלות כאחד, אך אסור שנשכח את צידו השני של המטבע. דהיינו, שעיסוקנו מתמקד בשכבה מסוימת מאוד של האינטלקטואליה החילונית. בהתמקדות כזו נכנסנו למעין בועה המתעלמת מכלל הציבוריות הישראלית. איננו מחפשים אחר הפריה רוחנית מהעולם החרדי למשל, ומזמן שכחנו את העיסוק האינטנסיבי בעיירות הפיתוח. התמקדנו בחילוניות האידיאולוגית ושכחנו את הציבוריות החילונית העממית.

תפקידים אלו השארנו למפלגות אחרות וכבר שילמנו על כך מחיר במערכות בחירות. חוששני שאם לא נשכיל לשנות זאת נצטרך לשלם מחיר כבד גם בעתיד.