דילוג לתוכן העיקרי

בני ה'פלסמורה' באתיופיה | בין עבר לעתיד

מאת הרב מנחם ולדמן (מחזור ה')

במסגרת פעילותי בקליטת יהודי אתיופיה, נמצאתי מעורב מזה מספר שנים במתרחש סביב שאלת עלייתם של בני ה"פלסמורה" - המתנצרים מזרע ישראל באתיופיה. להלן אתאר מקצת מן המתרחש סביב פרשה זו, שהבטיה כה מיוחדים, מורכבים וחד פעמיים בתולדות ישראל, בימים אלה של איסוף פזורות ישראל מן הגלויות השונות.

לתופעת ה"פלסמורה" אין, כמדומני, אח ורע בתולדות העם יהודי. יש להעריכה בהתאם לייחודם של תולדותיהם, אורחותיהם ומסורתם הדתית של יהודי אתיופיה. רק באתיופיה, אולי, יכול להתקיים מצב של שקיעה כה עמוקה בדת הנוצרית מחד, ומאידך, זיהוי חברתי וזיהוי של מוצא וקשר לזרע ישראל.

תופעת ההתנצרות

המרות הדת בקרב יהודי אתיופיה, נאמני התורה, החלו לפני כ- 150 שנה, כשהגל העיקרי היה לפני כ- 100 שנה. ההמרות נבעו מסיבות שונות: פיתויי מיסיונרים אירופאים; מצבי דחק כלכליים וחברתיים וקשיי הישרדות יהודית בקרב האוכלוסייה הנוצרית; לחצים וכפיות דתיות וכלכליות שהיו בימי הקיסר יוהנס (1889-1868) והתבוללות חברתית.

המתנצרים לא התקבלו בחברה הנוצרית האמהרית, כשווים, מבחינה חברתית, ונותרו באפיונים מסויימים של נחיתות ושנאה, כפי שהתבטאה כלפי יהודי אתיופיה. לכן, המשיכו המתנצרים להתחתן, בדרך כלל, בינם לבין עצמם. יהודי אתיופיה רחקו מהם וראו בהם גויים, אף ששמרו על זיקות חברתיות מסויימות עימם.

המתנצרים שקעו בנצרות המקומית על כל מאפייניה: הליכה לכנסיה, הטבלה נוצרית, קבורה נוצרית, חגים נוצריים ועוד.

כך נוצר מצב שבכ- 140 כפרים בצפון מערבה של אתיופיה - במחוזות דמביה, צ'ילגה אלפה-טקוסה, אצ'פר וקוארה, חיים כ- 30,000 נוצרים בדתם, שהם יהודים במוצאם.

בביקורנו בעשרות מכפרי ה"פלסמורה" נוכחנו בעומק השקיעה בנצרות. במרבית האזורים, ההתנצרות היא בת כמה דורות, וזקני המקום כבר נולדו לאמונה זו. הם שומרים על זכר מוצאם מיהודי אתיופיה, אולם אורח חייהם הינו נוצרי-דתי ככל בני סביבתם.

עמדת הרבנות הראשית

הרבנים הראשיים ליוו את העניין למן הגעתם של אלפי בני ה"פלסמורה" לאדיס-אבבה לפני כשנתיים וחצי, עם הנהירה ההמונית של יהודי אתיופיה מכפריהם אל אדיס-אבבה במטרה לעלות לישראל. מאז מטופלים כ- 2,800 מהם במסגרת מחנה שמנוהל בידי ארגונים יהודיים. כ- 1,200 נוספים הגיעו בעיקר במרוצת השנה האחרונה, ומתגוררים בסביבות המחנה, ליד שגרירות ישראל. כ- 2,000 מבני ה"פלסמורה" הגיעו ארצה עם העולים, בעיקר ב"מבצע שלמה".

עמדתם העקרונית של הרבנים הראשיים הינה - לאפשר דרך של השבה ליהדות באתיופיה, שאחריה יוכלו לעלות לישראל יהודים, שלמים בדתם ובלאומיותם. עמדת הרבנות התקבלה ב"ועדת רובינשטיין", ועדה בין משרדית שדנה בנושא בקיץ תשנ"א.

עם שובנו מאתיופיה, בסיוון תשנ"ב, דנו הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית פעם נוספת בנושא, ונתקבלה החלטה באשר לכ- 3,000 נפש היושבים באדיס-אבבה ומבקשים לשוב ליהדות ולעלות לישראל: "יש לנקוט מיד בפעולות כדי לאפשר לבני ה"פלסמורה" לימוד יהדות במסגרת מסודרת ומאורגנת על מנת שיחליטו אם ברצונם לבחור בהתנתקות מהדת הנוצרית שאומצה על ידם וכן ייבדק ייחוסם. לאחר שילמדו ויבחרו ביהדות יהא עליהם לקבל עול מצוות ולטבול".

גישתה של הרבנות הראשית איננה הגישה של "איחוד משפחות", המתעלמת מן ההיבט היהודי ולמעשה מקנה כרטיס כניסה לישראל, ללא שום זכות עצמית, לאותם בני משפחה שקרובם הצליח להגיע לישראל ועתה הוא דורש את עליית קרוביו.

הרבנות, בבואה למצוא פתרון שלם יותר, מתייחסת לאלו שעזבו את כפריהם, נמצאים זמן רב באדיס-אבבה כפליטים, התנתקו מאורח חייהם הקודם, התקרבו לאמונת ישראל, למצוות ולישראל ודורשים ללמדם תורה ומצוות ולעלותם לישראל. הכלל "ישראל אע"פ שחטא - ישראל הוא" (עפ"י סנהדרין מד, א) תקף ביחס לאותם המיוחסים, מאמם ומסבתם, ליהודי אתיופיה. עם עזיבתם את הנצרות ורצונם הכן לחזור לאמונת ישראל, חלה עלינו גם הערבות לסייע להם בהשבתם ליהדות ולישראל. לאחר תהליך של השבה ליהדות, שיתקיים באתיופיה, בפיקוח הרבנות הראשית, יש לאפשר את עליית בני ה"פלסמורה" הנמצאים באדיס-אבבה. בדרך זו יוכלו להיקלט ולהתערות בשלמות בקרב יהודי אתיופיה והחברה בישראל.

תהליך הסטורי

מתוך ראייה מקיפה, ניתן, כמדומני, להצביע על ראשיתו של תהליך היסטורי שהינו בלתי נמנע ובלתי הפיך. "אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית" כלשוננו, או כפי ששמענו מפי אחד מזקני ה"פלסמורה": "סדק שנסדק בזכוכית בלתי ניתן לתיקון". אכן נראה, שכיוון ההתעוררות, שהחל בקיץ תש"ן, בנהירתם של אלפים מבני ה"פלסמורה" לאדיס-אבבה, מוצא לו נתיב ברור: שיבה לשורשי אבות אבותיהם, לקרובי משפחותיהם בישראל, לעלייה לישראל ולשיבה לאמונת ומצוות היהדות.

אף שההתעוררות האקטיבית היא נחלתם, כיום, של כמה אלפים בלבד - אותם מבני ה"פלסמורה" שהגיעו לישראל ותובעים את עליית קרוביהם, אותם המצויים באדיס-אבבה וקרוביהם בכפרים ה"עומדים על המזוודות", הרי זה רק הנחשון, החלוץ, קצה הקרחון. כל יתר בני ה"פלסמורה" ילכו בעקבותיהם. יש גם לזכור היטב את המציאות באתיופיה: מליוני בני אדם (ואולי כל האוכלוסייה) מוכנים לעשות כל מאמץ על מנת להגיע לארץ כדוגמת ישראל. מציאות זו הינה, בוודאי, מאיץ מרכזי לתהליך ויש להתמודד עם השלכותיו השונות (דברים אלה נוסחו על ידינו כבר בדו"ח שליחותנו באתיופיה לפני כשנה).

כיום, לאחר החלטות ועדת השרים לענין ה"פלסמורה" שנתקבלו גם בידי הממשלה, כמדומני שראייה זו מקובלת על כל העוסקים בדבר. מה גם, שהחלטות הועדה פתחו פתח לעליית אלפים נוספים מבני ה"פלסמורה", אף ללא הליך של שיבה ליהדות, וזאת מכח מחווה הומניטרית לאיחוד משפחות (עפ"י חוק הכניסה) ומכח קרבת נכדים בני מומרים לסביהם היהודים (עפ"י חוק השבות).

השאלה העומדת על הפרק היום איננה אם בני ה"פלסמורה" יעלו לישראל, אלא כיצד יגיעו - האם כיהודים לאחר שיבה ליהדות, או חלילה - כמומרים ואוחזים במנהגי הנצרות. כמובן שאין אפשרות לצפות את התהליכים, לאור מעורבותם של גורמים נוספים, כממשלת אתיופיה, ובהחלט יתכן שהתרחשותם של התהליכים יארך שנים רבות.

רשמי שיחה עם זקן מבני ה"פלסמורה"

קיימנו ראיון במשרד העלייה בעיר גונדר עם זקן נכבד מבני ה"פלסמורה", כבן 70 ששימש בעבר כקס (= כהן דת = כומר). האיש, מולא שמו, פתח בפנינו את ליבו ואת ידיעותיו הרבות וממנו למדנו דברים רבים ומאלפים.

כמדומני, שיש בשיחה זו בכדי להאיר באלומת אור מרוכזת על תופעת ה"פלסמורה", ייחודה ומורכבותה, על הצללים ועל האורות.

אף שפנינו אליו בתואר קס, ביקש מולא שלא נשתמש בתואר זה מכיוון שהוא כבר אינו משמש כקס והוא מבקש לשוב ולהיות יהודי.

הוא נולד בכפר במחוז צ'ילגה למשפחת מתנצרים מזרע ישראל. בדור שלפניו, בזמן ה"קפו-קן" (= "הימים הנוראים", ימי רעב ומלחמות, שפקדו את אזורי צפון מערבה של אתיופיה בסוף המאה שעברה), המירו בני משפחת הוריו את דתם לדת הנוצרית. פלגים אחרים, מצד משפחת אימו, עברו לאזורים אחרים במזרח ונותרו באמונתם היהודית (אחד מקרוביו הינו קס יהודי הנמצא בישראל). בני המשפחות, שנותרו בכפרו, התנצרו כולם. צאצאיהם יושבים כיום בכפרים רבים במחוז צ'ילגה.

עד לתקופת המרת הדת, היתה בכפר הולדתו קהילה יהודית גדולה שמנתה 88 משפחות עם בית-כנסת. בבית הקברות יש 44 קברי יהודים. לפחות מאז לידתו, לפני כ- 70 שנה, אין בכל המחוז יהודים אלא נוצרים ומתנצרים.

מולא למד בנעוריו להיות קס נוצרי. מוריו היו שלושה מלומדים נוצרים ומקום לימודיו היה בכנסיה. לאחר שהוסמך, שימש, מגיל 22, במשך כ- 16 שנים, כקס בכנסיה שבכפרו. בני קהילתו היו נוצרים ומתנצרים. המתנצרים מנו כ- 50 משפחות.

על מעמדם של המתנצרים בקרב האוכלוסייה סיפר, שמצד אחד התרחקו מהם היהודים, ואף שביקרו את קרוביהם, הרי לא נכנסו לבתיהם, לא אכלו ממאכליהם וכן לא התחתנו עימם. גם הנוצרים המקוריים לא התחתנו עימם ואף כינו אותם בכינויי גנאי בשל ייחוסם לשבט היהודים.

לדבריו, נוצר מצב, שהמתנצרים נותרו בין המחנות ונחשבו כ"פגומה". "פגומה" הינו מעין חודש עיבור המתווסף לשנה האתיופית (כדוגמת אדר ב' בשנה מעוברת). זמן זה אינו נמנה לא בשנה שעברה ולא בשנה שלאחריה.

השקיעה בדת הנוצרית היתה מוחלטת. אם בדור הראשון להתנצרות עוד נשמרו בידי הזקנים מעט מנהגי יהדות, הרי מזה עשרות רבות של שנים, לא נמצא כל הבדל דתי בין הנוצרים למתנצרים. כולם הולכים יחד לכנסיה ונוהגים במנהגי הנצרות האתיופית.

הוא תיאר בפנינו כמה מן המנהגים הנוצריים (כידוע קרובים מנהגי הכנסיה האתיופית למקרא ולמנהגי היהדות יותר מכל כנסיה אחרת). לדבריו, הברית החדשה באה להוסיף ולא לסתור את הכתוב בתורה.

ברית מילה מתקיימת אולם לאו דווקא ביום השמיני. מטבילים את התינוקות לנצרות עם ברכת השילוש.

נישואין ראשונים של אנשים חשובים כדוגמת קסים מתקיימים בכנסיה עם ברכת קס באמצעות צלב. יתר החתונות נעשות בלא קס.

הקבורה נעשית בחצר הכנסיה עם תפילת השכבה. המת מונח על גבו וראשו לכיוון מערב. ישנם שינויי מנהגים באשר לקבורת כומר, או נזירה, או סתם אדם.

בביתו של מולא היו מספר ספרים: הברית החדשה, ספר תהלים ותנ"ך. חג הפסחא נקרא "אצעטה גיבס" = יציאת מצרים. הנוצרים, בהשראת דמיטריוס, חוגגים בזמן קרוב ליהודים.

ישנם כמה צומות בשנה: צום אסתר במשך שלושה ימים. צום יונה הנביא, צום יהודית, צום פילסטה - צום על שם מרים הקדושה.

היתה גם נצרות אחרת, זו אשר הובאה מאירופה במאה שעברה על ידי מיסיונרים אירופאיים. אף שאלפים מיהודי אתיופיה התנצרו, בהשפעות המיסיונרים הללו, הרי השפעתם לא התרחבה אל עבר הנוצרים האתיופים שראו בנצרות זו שינוי ופגיעה בנצרות האתיופית המקומית. למשל, ציין מולא, הנוצרים האירופאיים אוכלים כל בשר ואילו הנוצרים האתיופים אוכלים רק בשר בהמות מעלות גרה ומפריסות פרסה ככתוב בתורה.

הוא סיפר שלא נותרו כיום בכל המחוזות יהודים (להוציא מחוז קוארה, שאז עוד נותרו בו מעט יהודים) כי אם מתנצרים. רבים מן המתנצרים, ובהם בנו, עלו לישראל ב"מבצע שלמה" וסיפרו שהם יהודים. אולם מולא הדגיש: "אסור לשקר. התורה אמרה לא לשקר".

על הרצון לעלות לישראל, על הכמיהה לעם ישראל ולדת ישראל סיפר, שכיום מוכנים המתנצרים לחזור בתשובה ליהדות - למקור אבותיהם - ולעלות לישראל. הוא ביקש מאיתנו למצוא דרכים כדי ללמדו את היהדות.

לדבריו, לא נמצא באזורים אלה באתיופיה אף גוי שאין לו שורש יהודי. מרביתם רוצים לעלות לישראל. אולם יש הבדלים בין המתנצרים לבין הנוצרים המקוריים: ראשית, הנוצרים המקוריים עברו לנצרות לפני אלפי שנים ואילו המתנצרים המירו דתם רק בזמן האחרון. שנית, הנוצרים מכנים את המתנצרים בכינויי גנאי ואף עויינים אותם. בשנה האחרונה גם דוחים אותם מן הכנסיה. היו שרפות בתים והתנכלויות כדי שיעזבו את אדמותיהם וילכו לישראל.

על תופעת המרת הדת אמר: "כל אתיופי יחליף את דתו תמורת כסף".

הוא סיפר שקרובי היהודים היו מטיפים להם מוסר שהנה יבוא יום ותפתח הדרך לירושלים ואז יחזרו בתשובה ויעלו לירושלים. דברים אלה נקבעו בליבו ונותרה בו ציפייה לאותו זמן שיגיע.

מולא רוצה ומבקש מעם ישראל וממשלת ישראל, ולדבריו כך גם יתר המתנצרים באתיופיה - לחזור בתשובה ולעלות לישראל.

לעתיד הממתינים לעלייה באדיס אבבה - נכון להיום

הדברים לעיל נכתבו לפני כשנה. מאז היו מספר התפתחויות, חשובות ביותר, ביחס לעתיד הממתינים לעלייה באדיס-אבבה.

באדיס-אבבה התחולל במהלך שלוש השנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה, מהפך היסטורי - 4000 בני ה"פלסמורה" הינם כיום מאמינים באמונת ישראל, שומרי מצוות המקיימים חיי קהילה יהודיים מלאים ורואים עצמם חלק מן העם היהודי ומדינת ישראל.

כמה נתונים אודותם:

א. הם יהודים במוצאם, צאצאים ישירים ליהודי אתיופיה.

ב. למרביתם יש קרובים מדרגות ראשונות בישראל - הורים, ילדים, אחים ואחיות. קרוביהם הם יהודים אתיופים נאמני התורה וכן אלפים מבני ה"פלסמורה", שעלו בעיקר בתקופת "מבצע שלמה".

ג. הם מאמינים בא-לוהי ישראל ומקיימים את מצוות הדת היהודית ככל יכולתם. עם הגיעם מן הכפרים אל אדיס-אבבה במטרה לעלות לישראל (לפני למעלה משלוש שנים), הם עזבו מאחוריהם לא רק את בתיהם אלא אף את עברם הדתי. עם הזמן הלכו הם ודבקו במצוות היהדות בעוצמה ובאינטנסיביות מפליאה: הם הקימו בתי כנסת ומתפללים שלוש תפילות בכל יום - שחרית, מנחה וערבית. מאות ואלפים מהם עומדים בבית הכנסת וברחבה שלידו, ומתפללים את תפילות הסידור שתורגמו לאמהרית; הם שומרים את השבת ואת כל מועדי ישראל, למן פסח ויתר חגי התורה ועד ט"ו בשבט, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות; הם שומרים על דיני הכשרות. חובשים כיפות, ולחלקם אף יש תפילין, טליתות וציצית.

ההתעוררות לשוב לאמונת ישראל ולשמירת מצוות מלאה, כמסורת הנהוגה בעם היהודי, נבעה מהם והסתייעה ביהודים ובאירגונים יהודיים בישראל ובארה"ב. הם תרגמו ספרי הלכות מאנגלית לאמהרית, סרגו לעצמם כיפות וארגו טליתות גדולות וקטנות והטילו בהן ציציות. הם מקיימים לילדיהם בית ספר בשתי משמרות, וכן מערכת מסודרת של שיעורי יהדות לכל בני הקהילה, ילדים ומבוגרים.

החלטתם איתנה להשלים את שיבתם ליהדות ככל אשר תורה להם ההלכה והרבנות הראשית.

ד. מרבית בני הקהילה זוכים לסיוע של הג'וינט ואירגון צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה, אולם כ- 1500 נפש נמצאים מחוץ לתכנית הסיוע. במחצית השנה האחרונה חל שיפור מסוים, עקב מספר פעולות של הג'וינט, אולם מצבם עדיין קשה ביותר, אפילו ביחס לתנאי העוני והדחק הגרועים באדיס-אבבה. מצב זה גובל בסכנת נפשות.

ישנם ציניקנים, המפקפקים ברצינות ובעומק שיבתם של בני ה"פלסמורה" ליהדות. כמי ששהה במהלך השנה האחרונה זמן רב עם בני הקהילה, יותר מכל ישראלי אחר, אני יכול להעיד עליהם שתשובתם כנה ועמוקה והם יהיו יהודים וישראלים נאמנים.

בחצי השנה האחרונה הגיעו לישראל כ- 250 נפש מהם, במסגרת איחוד משפחות, כהחלטות ועדת השרים בראשות השר צבן. הם משלימים את שיבתם ליהדות בהנחיית הרבנות הראשית. הם שומרי מצוות ואזרחים נאמנים!

האפשרות להשלים את הליכי השיבה ליהדות באתיופיה לא נראית ריאלית כיום, לאור התנגדות ממשלת אתיופיה לפעולות שכאלה, ולאחר גירושם של מורים ליהדות, שקיימו בקיץ תשנ"ג תכנית לימודים ביהדות לבני הקהילה. עם זאת, השלימו כבר קובעי המדיניות בישראל, עם הצורך במציאת פיתרון רציני ל- 4000 בני הקהילה.

נקודת הכובד עוברת עתה לעתיד היקלטותם והתערותם בישראל.

האם נשכיל לראות את החיוב הטמון בתופעה ההיסטורית, הדתית והייחודית הפוקדת צאצאי יהודים אלה, ומעוררת אותם לשאוף אל מדינת ישראל, למחוק את עברם ולהידבק בכנות אל כל זיק של יהדות?

האם אנו עושים די, בהכנת הכלים ובהכשרת הלבבות, לקראת הצלחת קליטתם, כדי שיתאחדו מחדש איתנו ויהיו כמונו יהודים וישראלים?

בשאלות אלה אנו נבחנים, ותפילתי שבעזרת ה', המשגיח על עמו ומקבץ נידחים ורחוקים, יימצאו הנתיבים לפיתרון בדרכה של תורה.

 

הרב מנחם ולדמן הוא רבו לשעבר של המושב השיתופי ניר עציון, מייסד מכון שבות עם בימין אורד, דיין בבתי דין לגיור ואב בית דין, נציג הרבנות הראשית לעניין יהדות אתיופיה ובני הפלאשמורה בפרט וחוקר יהדות אתיופיה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)