21: "האי גברא דמסתפינא מיניה, האי גברא דילפינן מיניה"

  • הרב משה ליכטנשטיין

"האי גברא דמסתפינא מיניה, האי גברא דילפינן מיניה" / הרב משה ליכטנשטיין

בזמנו, כשהיה מגיע אורח ל"נתיב מאיר", לא היה ר' אריה נוהג להציגו אלא כך היה מכריז תדיר: "אינני צריך להציג בפניכם את רבי פלוני, כולכם הרי מכירים אותו". כך, עד לפני כמה שנים, הרגשתי בבית המדרש הזה ביחס לר' אריה עצמו. לא היה צורך להציג אותו. כולנו היכרנו אותו: תלמידיו הרבים, בוגרי ישיבת "נתיב מאיר" שמילאו את ספסלי אולם זה הכירוהו היטב, ואף אלה שמעולם לא פגשו בו היטיבו להכירו, ולו דרך "כלי שני", באמצעות הרושם החזק שהשאיר על תלמידיו, שהיה בבחינת "טופח על מנת להטפיח".

כך, כאמור, הרגשתי עד לפני שנים מספר. לצערנו, בשנים האחרונות חלה ר' אריה, והליט את פניו מאתנו עוד בטרם נסתלק. לכן, שומה עלי לבוא ולהספידו, בזמן המצומצם העומד לרשותי, כאדם שאינו מוכר לציבור. איני בטוח שהמלים יסייעו בידי, אך אשתדל לנסות לעשות זאת.

בבואי להספיד את ר' אריה, איני יכול לבוא אלא כתלמיד המספיד את רבו. איש רב פעלים היה ר' אריה, ובהרבה מאד תחומים פעל ועשה. אך לדידי קיימת רק זוית אחת - יחסו של הרב לתלמידו, או יותר נכון, יחסו של תלמיד לרבו.

ר’ אריה השאיר רושם כביר על כל בחור ותלמיד שבאו להתחנך אצלו. אם הנני בא להגדיר ולאפיין את גדולתו, נדמה לי שעיקרה בהיותו ראש ישיבה תיכונית. לא סתם ראש ישיבה אלא ראש ישיבה תיכונית. ישנם שלבים שונים בחיי האדם וישנם לכך סוגי ישיבות שונים. בעולם ההלכה אנו מכירים חלוקה משולשת של חיי האדם: קטנות, נערות ובגרות. הקטן "אין לו דעה" והוא עומד כולו ברשות הוריו. הבוגר יש לו דעה עצמאית והוא עומד כולו ברשות עצמו. לעומתם הנער, או הנערה במקרה ההלכתי הספציפי, אינם נמצאים ברשות אחת אלא בשתי רשויות, כשרגלם האחת בתחום הילדות ואילו הרגל השניה לקראת בגרות. מחד, היאעודנה ברשות אביה, אך מן העבר השני היא כבר נמצאת ברשות עצמה. יש לה יד לעצמה ויש בה יד לאביה. מעמדה המדויק אינו פשוט מהבחינה ההלכתית (יעויין קידושין מג, ע"ב וראשונים שם: וגיטין סד, ע"ב), ועוד יותר אינו פשוט מבחינה נפשית. גיל המעבר הוא גיל בעייתי. אדם המגיע לישיבה גבוהה בחר לעצמו, פחות או יותר, את דרכו. הוא יודע לאיזה כיוון הוא שואף ומהו סולם הערכים אותו הציב לעצמו. הוא מגיע לישיבה, מצפה שיצקו לתוכו תכנים וידיעות, שיכוונו את דרכו ויסייעו בידו לנסח את דבריו. הכיוון הכללי ידוע לו, וההחלטה לבוא לישיבה - שלו היא. הוא כבר "בוגר".

לעומת זאת, הנער הלומד בישיבה התיכונית לא הגיע אליה. שלחו אותו. עיקר ההחלטה היתה בידי ההורים. אין לדעת מה יחסו לחיי ישיבה ומה מידת נכונותו לקליטה רוחנית תורנית. מלאכת החינוך של תלמידים הנמצאים בשלב זה של חייהם דורשת חוכמה מיוחדת, שאינה דומה לזו הנדרשת בישיבה הגבוהה.

גדולתו של ר' אריה היתה ביכולתו לחנך תלמידים המצויים בשנות הנערות, בני ארבע עשרה עד שמונה עשרה. הוא ידע את סוד העבודה עם נוער: כיצד יש להעניק לו חוויה רוחנית, האיך מנחים את דרכו בחיים, ומהי הדרך להשאיר על הנערים רושם עז וחזק דווקא בגיל בו עדיין מדובר ב"נייר חלק". הוא ידע כיצד לכתוב על אותו נייר חלק, נייר שלא תמיד מניח שיכתבו עליו, והוא ידע לעשות זאת היטב.

כמדומני שר' אריה עצמו הכיר בכך. לאחר שהקים וביסס את "נתיב מאיר" הקים ר' אריה כמה וכמה ישיבות נוספות: ישיבת "הכותל", ישיבת הגולן, ישיבת מעלות וישיבת מעלה אדומים. לו רצה, יכול היה בנקל להשתלב בישיבות אלה. אך הוא לא עשה כן, והחליט להשאיר כבסיס האם שלו, את "מבצרו", ב"נתיב מאיר". אני משער שחלק מהחלטה זו קשור לאותה אהבת נעורים שהיתה לו ל"נתיב מאיר", מפעלו הראשון, אך אני חושב שהוא חש גם כי כוחו המיוחד הוא בחינוך במסגרת הישיבה התיכונית. ר' אריה ידע שלפניו משימה ואתגר, ובידו הכישרון המיוחד לעבוד דווקא עם בני הנוער בגיל הישיבה התיכונית. ממילא, הוא נשאר ב"נתיב מאיר", שם היתה שליחותו, ולא "קידם" את עצמו למוסדות גבוהים יותר.

מה היה אותו כוח מיוחד שעשה אותו מחנך דגול? כתשובה לכך יש למנות שלושה גורמים: א) אישיות תקיפה וחזקה. ב) כור מחצבתו, בעולמה של תנועת המוסר. ג) הקשר והזיקה לשני העולמות שהשתלבו בו - עולם הישיבה הליטאית מחד, ועולם הציונות הדתית מאידך.

אפרטם אחד לאחד. ראשית, היתה לר' אריה אישיות תקיפה ונמרצת. ר' אריה היה כסלע איתן, וכצור העשוי ללא חת וללא מורא. לא התבייש לא מתלמידיו, לא מעמיתיו ולא מהורי התלמידים. איש לא הזיז אותו מעמדותיו. לו ראה צורך היה גוער וזועק. לא היסס ולא פחד. מרגלא בפומיה היתה אותה אימרה שנונה אך תקיפה: "מדוע נסמכה פרשת נח לפרשת לך לך? ללמדך, שאם לא נוח לך - אז לך לך". זו היתה גישתו הנחרצת: אני לא אשנה את דעתי, אם אינה נוחה לך - אזי כלך לך מכאן.

הגמרא מדברת על "האי גברא דמיסתפינא מיניה". ר' אריה היה, ובמלוא מובן המילה, "גברא דמיסתפינא מיניה". אך היה נכנס למסדרון שהיו בו מאות תלמידים משולהבים,ובהסט יד קלה הפכו כולם לשיים תמימים. אנשים יראו ממנו. ראו אותו בקצה הרחוב והחלו מתנהגים למופת. ר' אריה הטיל מוראו על תלמידיו במובן החיובי. אכן, “גברא דמיסתפינא מיניה".

במובן זה דומני כי בהחלט ניתן לומר "אריה שאג מי לא יירא". אך פתח את פיו, יראו מפניו. יראה שסופה חינוך. לא היתה זו סתם תקיפות לשמה. עמדה מאחוריה עוצמה שאותה שאב בעיקר מתנועת המוסר. ר' אריה היה חניך מובהק של תנועה זו, והדמות שהשאירה עליו רושם בל יימחה היתה דמותו של ר' ירוחם, המשגיח של ישיבת מיר. לו הייתי צריך לאפיין את דמותו, הרי שהייתי מכנהו לא "איש ההלכה" אלא "איש המוסר". ר' אריה דגל במשמעת אישית, בכך שאדם צריך להיות בראש ובראשונה "מענטש", השולט על עצמו. הדבר הבסיסי ביותר עבורו היה המשמעת העצמית. פעם אחר פעם, משעמד בפני שאלות חינוכיות, האם להעדיף שיקול הלכתי צרוף על פני שיקול חינוכי-מוסרי, העדיף ר' אריה את זה האחרון. אנסה לשרטט נקודה זו בכמה סיפורים.

בשנה בה למדנו בישיבה מסכת "בבא קמא", היה תלמיד מתלמידי הישיבה ששבר חלק מהקרש של המטה. ר' אריה נתן שיחה ארוכה על כך, והודיע כי יחייב אותו לשלם ארבעים ל"י, מחירה המלא של מיטה חדשה. והוא הסביר: אני יודע שהגמרא אומרת - ולימדתי זאת לא מזמן - ש"בעלים מיטפלין בנבילה". אך מיד הוסיף ואמר: "אותי זה לא מעניין. איני רוצה לטפל בנבילות". במלים אחרות: מבחינה חינוכית, לא הלכתית, אם אומר לתלמיד שישלם רק את מחיר השבר, שתים-שלוש לירות, לא תהא לכך כל משמעות. אינני רוצה לטפל בנבילות. רוצה אני לעסוק בחינוך בני אדם. ולשם כך, אחייב אותם במחיר מלא.

בהיותו "איש מוסר", לא נמנע ר' אריה מלעסוק בדברים הפעוטים ביותר. הוא היה יכול להעיר על לבוש מרושל, לעמוד ולגעור בכניסה לבית המדרש באנשים שלא באו לתפילה בצורת הלבוש הראויה בעיניו. הוא היה מסוגל לעמוד בבית המדרש ולתת שיחה על כתובת שמצא על אחת מדלתות חדרי השירותים ללא בושה. לדעתו, אם אין לאדם משמעת אישית - חינוכו לא יהא שווה דבר.

גם האהבה לא קילקלה אצלו את השורה. בשנה אחת, באחד מימי הסליחות, התאחר הגבאי שבידיו היו מפתחות בית המדרש. כמה תלמידים שהגיעו מוקדם, על מנת להניח תפילין קודם "סליחות" ולהכין עצמם מבחינה נפשית, ראו שאין מפתח, לא חשבו הרבה וטיפסו מעל לגדר. משהגיע ר' אריה ומצא עשרים איש בתוך בית המדרש רתח מזעם, סילק אותם החוצה, וחייב אותם להיכנס אחרונים. מבחינתו, אדם שטיפס על גדר ראוי שיהיה עז ולא בן אדם, ו"לעזים אין מה לחפש בבית המדרש". מנקודת ראותו, אין טעם שאדם נעדר סבלנות וחסר משמעות יאמר "סליחות". תחילה עליו לארגן את עצמו, ירכוש סבלנות ומשמעת, ואז יוכל להמשיך ולהתקדם.

 

 

בהזדמנות אחרת החליט כי צריך לשנות את סדרי נטילת הידים בארוחות השבת. במקום לקדש וליטול, כפי שנהגו ב"נתיב מאיר" מזה שנים רבות, החליט כי תחילה יטלו ידים ורק אחר כך יקדשו, כמנהג בני אשכנז המופיע ברמ"א. השיקול שלו היה הסדר: "כך יש יותר סדר".

לא היה זה שיקול של נוחיות. זה היה שיקול חינוכי: אם אנשים לא מסוגלים לעמוד בתור כמו שצריך, זהו פגם בדמותם המוסרית ויש לחנך אותם לכך. היתה זו גישה ששורשיה בתנועת המוסר, ואותה ביקש לחרות בלב תלמידיו.

דיברתי קודם לכן על דברים שאיפיינו אותו בחייו היום יומיים. ודאי שכגישה עקרונית, דברים שבין אדם לחברו היו לגביו עניינים קרדינליים. ר' אריה דאג שלא לגרום פגיעה לעובדי הישיבה, עד לפחות שבהם. "בין אדם לחברו" היה אצלו קודשי קדשים. השיחות הנוקבות והקשות ביותר ששמעתי מפיו נאמרו לאחר שמאן דהוא פגע במורים או במי מעובדי הישיבה.

היה מקרה של מורה שנאלצו לפטרו, לאחר שהתלמידים התעללו בו. ר' אריה צעק וזעק, ולא נתקררה דעתו עד שבעומק כעסו דימה עניין זה לזריקת רימון אל תוך מסעדה הומה אדם, היינו: דיני נפשות של ממש. בעצם, היה כאן ישום של דברי הגמרא: "כל המלבין פני חבירו ברבים - כאילו שפך דמים", אלא שאצלו לא היתה זו מליצה, אלא קריאה שיצאה מעומק נשמתו. הוא חי והרגיש שכל המלבין פני חבירו אכן שפך דמים.

נקודה זו של "בין אדם לחבירו", אף על חשבון פיתוח כוחות לימודיים צרופים לשם לימוד תורה היתה עקרונית לגביו. הוא נמנע מל"הקפיץ" תלמידים כיתות, גם אם הדבר היה עשוי לקדם את החזק, כיוון שזה יבוא על חשבון החלש.

איתא בגמרא ברכות (ז, ע"ב): "אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה, שנאמר 'פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו'. 'למד' לא נאמר, אלא 'יצק'. מלמד שגדולה שימושה יותר מלימודה".

אצל ר' אריה העיקר היה "יציקת המים". את עיקר רישומו לא הותיר בשיעורים מלהיבים או בהרצאת חידושים. עיקר היה אצלו "יציקת מים". לאמתו של דבר, מעולם לא למדתי בשיעורו, ואף על פי כן מרגיש אני עצמי כתלמיד מן המנין שלו מאחר וההנהגה היתה עיקר אצלו, לאו דווקא תוכן החידוש. יציקת מים, זו היתה התורה כולה, אלא שבעוד שאלישע התלמיד יצק מים על ידי רבו אליהו, דאג ר' אריה ליצוק מים על ידי התלמידים, מאחר ולא היה בטוח כי כל תלמידיו ירצו לצקת מים על ידיו-שלו.

מכלול הנהגתו וחינוכו של ר' אריה לענין המוסרי השאיר רושם עז ביותר. על ר' אריה ניתן לומר: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייתה". ר' אריה חינך באמצעות ה"עקב". דרך "עקב ענוה יראת ה'". זו היתה דרך חינוכו. חישוב עד לפרטי פרטים. היו שדיברו גבוהה גבוהה על ארץ ישראל, על סגולת ישראל, על בחירה וידיעה. נושאים חשובים כשלעצמם. ר' אריה, לעומת זאת, הרגיש שבישיבה התיכונית מטרתו לא תהא חינוך לדברים נשגבים. עליו לחנך ב"עקב ענווה", בדברים הקטנים והפשוטים. על ידי כך הצליח להטביע את רישומו החינוכי.

ענין נוסף תרם להצלחתו בהקמת ישיבה תיכונית לתפארת. ר' אריה הצליח בכך כיוון שמיזג בתוכו מן העבר וההווה גם יחד. עם ישראל, בגלל מצבו ההיסטורי המיוחד, ידע נדודים לא מעטים. כל נדידה גיאוגראפית ותרבותית יוצרת צורך בהעברת התורה עם הנדידה. כך היה בתקופת החרש והמסגר, כך היה בשעת ההגירה מבבל לספרד, וכך נגזר על דורנו, כשיצאו יהודים מאירופה ומצפון אפריקה לישראל ולארצות הברית. לאמתו של דבר, תהליך זה מתואר כבר בדברי חז"ל, המייחסים אותו ליעקב אבינו. "ואת יהודה שלח... להורות לפניו גשנה" - על מנת שיקים שם ישיבה. מדוע שלח יעקב את יהודה? מדוע לא הסתפק בכך שיקים את הישיבה כשיגיע הוא עצמו לשם? או לחילופין, מדוע לא היה לו די ביוסף, אפרים ומנשה שכבר היו במצרים?

דומני שהתשובה לכך פשוטה: משהגיע יעקב למצרים היה כבר זקן ושבע ימים. מעטים ורעים היו שני חייו. יעקב מגיע למצרים כשבר כלי, כמי שיודע כי אין לו כל סיכוי להכיר את התרבות החדשה. יעקב ידע כי יהיה נטע זר במצרים, למרות כל מאמץ שייעשה מצדו. יעקב ביקש לסיים את מפעל חייו האדיר בארץ ישראל: הוא ידע היטב כי לא יהיה מסוגל לדבר אל הנוער במצרים, השרוי בתרבותה ומעורה במטריאליזם שלה, בשפתו. לעומת זאת, לאפרים ומנשה חסרה ההיכרות הבלתי אמצעית עם תורת העבר. המסורתה החיה חסרה להם. אנשי ספרים הם, שלא הכירו את תורת ארץ ישראל של בית יעקב ושל בית מדרשם של שם ועבר.

 

 

 

יעקב חיפש אדם כמו יהודה. אדם שמצד אחד מעורה במציאות החדשה: יהודה מגיע למצרים, יוסף מציגו לפני פרעה, והוא ממהר ומשתלב במציאות החדשה. ועם זאת, נושא הוא עמו את המסורה שינק בבית אבא, את התורה והמסורה של בית יעקב.

במעבר שגזר הקדוש ברוך הוא על דורינו, היתה אותה בעייתיות. מחד, היו אנשים שעלו מאירופה לארץ ישראל ולא השתלבו בנוף החדש. הם לא יכלו לדבר אל בני הארץ, אל בוניה. הם ראו את עצמם כממשיכים בתלם הישן, כמי שמעבירים את טלז ואת סלובודקה למקום חדש. שינוי מקום - אך לא שינוי כלפי בני המקום החדש. לעומת זאת, רבים מן החלוצים שבאו לארץ ראו את עצמם כמנותקים מעולם הישיבות אותו עזבו מאחורי גוום. הם ראו את עצמם כהתחלה חדשה.

ר' אריה היה אחד מאותם בני "יהודה", שבאו לכאן עם המיטען הישן של עולם הישיבות צהמזרח אירופאיות. ר' אריה היה מוותיקי מיר, כשם שהיה מוותיקי "הפועל המזרחי", והיה מוותיקי "הפועל המזרחי" כמו שהיה מוותיקי מיר. עד יומו האחרון היה נוח לו בשני העולמות, גם בעולמה של מיר וגם בעולמה של הציונות הדתית. ר' אריה יצא ממיר והגיע לכפר הרא"ה. מצד אחד המשיך להתנהג כאחד מבוגרי מיר לכל דבר ואף לבושו היה כשל אחד מבני מיר, אך מאידך ישב בכפר הרא"ה, ורכב על חמורו בין כפר הרא"ה לכפר ויתקין. הוא היה איש רב פעלים ועשייה בארץ, התגייס לבריגדה ועבד את האדמה בכפר הרא"ה. מבחינות אלו היה מעורה היטב במציאות החדשה. חכמתו הביאה אותו, דווקא ב"נתיב מאיר", להדגשת הפן הקודם. בגלל שידע כי מעורה הוא היטב בהווי הארץ, החליט להיות ראש ישיבה תיכונית-ליטאית. הוא היה יצור מיוחד במינו. ראש ישיבה תיכונית שהינו גם ראש ישיבה ליטאית. הוא ייצג שילוב זה גם בפרטים הקטנים. חבש כיפה ליטאית, והנהיג קודם שיחתו בבית המדרש שירת ניגונים מבית מדרשה של תנועת המוסר. הוא דאג להשריש בנו את התחושה ש"נתיב מאיר" הינה ישיבה לכל דבר, ואיננה נופלת מאף ישיבה אחרת. למרות זאת הצליח לדבר אל הנוער, גם בהיותו ראש ישיבה ליטאי. אינני יודע מה ר' אריה חשב, אך אני יודע בוודאות שזה המסר שהוא שידר: אין כל הבדל בין ישיבת "נתיב מאיר" ובין כל ישיבה אחרת. רק סדר היום שונה במקצת. הוא נתן לנו לנו תחושה זו בגלל העובדה שהצליח לדבר "אל החבר'ה" כאדם שמצד אחד שרת בצבא והיה לעובד אדמה, ומצד שני נשאר עדיין אותו בחור ישיבה ליטאי.

לסיום, אני רוצה להזכיר נקודה אחת. ר' אריה עזב אותנו כ"גברא דמיסתפינא מיניה". עדיין ירא אני מפניו. לא אותה יראה של תלמיד כתה ט' מפני ראש הישיבה אלא יראה עמוקה הרבה יותר. ר' אריה היה דמות מוסרית לעילא ולעילא. גם היום, כשאני מרגיש שאינני עומד בסטנדרטים שהציב, רואה אני את דמותו מזדקרת לנגד עיני. אם אני עובר בחדר המדרגות ואיני מרים פיסת לכלוך שהשאיר השכן - ניצבת לפני דמותו של ר' אריה המזדקרת מבין הכתלים ותובעת ממני להרימו. שכן ר' אריה תבע מן האדם לנקות לא רק את הפסולת שהוא עצמו הטיל אלא אף את הפסולת שהשכן זרק.

עודני ירא מפניו: מדמותו המוסרית, מרף המשמעת העצמית שהציב לי. אבל השבוע הרגשתי שאיבדתי גם משהו נוסף. בפעם האחרונה ראיתיו בשעה שביקרתי בסוכתו. אט אט, מתוך השיחה, צרף אלינו ר' אריה מכרים נוספים. הוא זימן לשולחננו את בעל ה"מרחשת", ר' חנוך אייגעש, כדמות חיה ותוססת. לא חלפה לה רבע שעה ור' ירוחם הופיע בפתח. תוך כדי דיבור נצטרפו חכמים נוספים שר' אריה שהה בחברתם, כבעל ה"אפיקי ים" או ר' חיים עוזר. אותנו תלמידיו צירף לשולחן כבנים הסמוכים על שולחן אביהם. כך הצלחתי להרגיש תחושת אינטימיות והיכרות אישית עם חבורה נפלאה זו של חכמי וילנא שר' אריה הכיר לנו. עכשיו, משנסתלק מעמנו ר' אריה, התרחקנו שלב בסולם הדורות. ספריהם ותורתם של גדולי ישראל אלה קיימים במלוא עוצמתם, אך דמויותיהם נסוגות מעמנו. הם יישארו אצלנו כדמויות, אך דמויות של ספרים. שוב לא נוכל להסב עמם לשולחן. לא אוכל עוד לפוגשם בסוכה. כל עוד החזקתי בכנפיו של ר' אריה יכולתי להיתפס בשליבתו בסולם. עכשיו, משנסתלק, נשמטה אחיזתי הימנה.

רבים יחושו בחסרונו. את האבידה לא ניתן להשיב. אבל ניתן לשמר משהו. "צדיקים במיתתן קרויים חיים". ר' אריה במיתתו אינו אריה מת אלא אריה חי. אריה שימשיך ללוות אותנו. בכל אשר נעשה, דמותו התורנית והמוסרית תמשיך ותלווה אותנו. על שהלך מעמנו, נאה לבכות ולומר: "אזל האי גברא דמיסתפינן מיניה, אזל האי גברא דילפינן מיניה". וילפינן מיניה לא רק תורה, אלא גם אורחות חיים.