21: "ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו"

  • הרב יוסף סלוטניק

"ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו"* / יוסף סלוטניק

ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרה"ר, ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו. (שבת כא, ע"ב)

ברייתא זו דנה במקום בו צריך להניח את נר חנוכה. ההבנה הפשוטה בגמ' היא שיש רמות שונות של פרסום הנס המתבטאות במקום הנחת הנר. הרמה הגבוהה ביותר היא הנחת הנר על הפתח כדי שהעוברים והשבים יראוהו. אם אין לו פתח מניחו על החלון הפונה לרה"ר. גם אז הפרסום מיועד לבני רה"ר אלא שלמעשה פחות אנשים יבחינו בנר מכיוון שהוא מונח על החלון. אם יש מצב שבגללו אינו יכול כלל להניחו כלפי רה"ר, כגון בשעת סכנה1, "מניחו על שולחנו ודיו", ובכך יש פרסום הנס לבני ביתו בלבד.

לפי הבנה זו יתכנו עוד רמות ביניים בפרסום הנס אלא שהברייתא לא טרחה להזכירן. ואכן כך עולה מהדיון סביב נושא הדלקה בשני פתחים בזמן הזה. זו לשון הטור או"ח (תרע"ב):

חצר שיש לה ב' פתחים מב' רוחות צריך להדליק בב' פתחים שלא יחשדו העוברים לומר כשם שלא הדליק בזה הפתח כך לא הדליק באחרת... וכתב בעל התרומה לדידן שמדליקין בפנים, אפילו בב' רוחות די לו באחד מהן שאין היכירא אלא לבני הבית והם יודעים ששני הפתחים של איש אחד, ונראה שאין להקל ואף לדידן איכא חשש כיון שמדליקין בפתח הבית העוברין רואין שלא הדליק ואיכא חשד.

וכותב הב"ח:

נראה דדברי רבינו הם לפי זמנו שהיו מדליקין בפתח הבית, הסמוכה לחצר אלא שהיו מדליקין בפנים... אבל למנהגנו שמדליקין בבתי החורף אין היכירא כלל לא לבני רה"ר ולא לבני החצר וליכא חשדא.

מדבריהם עולה שגם אם מדליקין בפתח הבית מבפנים יש קצת היכירא לאנשי רה"ר, ואם מדליקין בפתח הבית לחצר יש היכר לבני החצר וכדומה. אם כן שעת סכנה המחייבת הדלקה על השולחן היא תחתית סולם הפרסום בכך שהפרסום הוא רק לבני הבית, אך באופן בסיסי יש כאן קיום אותה מצוה של הדלקה.

יוצא מזה שלא שייך לשנות שום דין מדיני הנר מלבד זה של מקום ההדלקה המשפיע על הפרסום, שהרי המצוה הבסיסית היא פרסום הנס והיא מתקיימת בכל מצב הדלקה.

אלא שנראה שלא כל הראשונים הסכימו עם הסבר זה:

1. בדף כא ע"ב, אומרת הגמרא - "מצותה משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק" ולמאי נפקא מינה - "דאי לא אדליק מדליק". מסביר תוס' (שם ד"ה "דאי"): "אבל מכאן ואילך עבר הזמן... ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין בפנים". לכאורה קשה - למה הגביל תוס' את היתר ההדלקה לאחר שכלתה רגל מהשוק רק לזמננו? אם אפשר להדליק ולפרסם הנס לבני הבית למה יבטל המצוה? גם שלא בשעת סכנה ידליק לאחר שכלתה רגל מן השוק ויראו בני ביתו!2

2. הנפקא מינה השניה שלמדה הגמרא - מ"עד שתכלה רגל מן השוק" היא - "לשיעורה". מסביר רש"י: "שיהא בה שמן כשיעור הזה". אם כן נקבע שיעור זה כשיעור השמן לנר חנוכה. לכאורה גם בפרסום הנס לאנשי הבית נקבע שיעור זה. ואם תמצי לומר שלא קבעו שיעור אלא הכל לפי זמן הפרסום ולכן דוקא בפרסום לרה"ר צריך עד "שתכלה רגל" אם כן בפרסום לבני הבית צריך להדליק כל זמן שבני הבית ערים. אכן כך כתב הגה"מ (הל' חנוכה פ"ד אות ב') "אמנם כיון שאין אנו מדליקין אלא בבתים מבפנים ואין כאן פרסום נס כי אם לבני הבית אם כן כל זמן שאין בני הבית ישנים צריך פרסום נס אפילו עד עמוד השחר".

אלא שהמרדכי (שבת סימן רסו) לא כתב כן אלא אמר: "וכן הא דבעי הכא שיעורא דמשתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק הני מילי לדידהו שהיה צריך היכר גדול אבל אנו אין אנו חוששין כלל" דהיינו שאין שיעור כלל להדלקה!3

3. לפי הסברה הנ"ל שמצוות פרסום הנס קיימת בכל מצב, אך ברמות שונות, מקום הנחת הנר ביחס לקרקע צריך להיות בכל מצב בתוך י' טפחים כמו שנאמר בגמרא (כא:) "זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה"4.

מטרת ההנחה במקום כה נמוך היא - כדי שיהיה ברור שהוא אינו דולק לשימוש אחר. אלא שהמרדכי (שם) שוב אומר אחרת "וכן עכשיו שהרגילו להניחה בפנים נראה דאין קפידה להניחה למעלה מי' דאיכא פרסום"5 אם יש פרסום גם למעלה מי', למה צריך לשים למטה מי' כאשר אין סכנה? למה מקום ההנחה תלוי בשאלה למי מכוון הפרסום - בני רה"ר או בני ביתו?

4. "אמר רבה נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח... והלכתא משמאל כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין" (כב.) פרש"י "... שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה"ב הניחו שם". גם דין זה מייחד את מקום הנר כדי להבהיר שלא שמו את הנר אלא בשביל פרסום הנס, ולכאורה דין זה שייך בכל הדלקה לשם פרסום הנס ולאו דווקא בהדלקה לבני רה"ר. ועיין בריטב"א (כא: ד"ה "למעלה"): "שמעתי בשם הר' מאיר האשכנזי ז"ל שהיה מקפיד להניחו מבפנים בטפח הסמוך לפתח אחרי הדלת כשהיה סגור", אך הריטב"א עצמו חולק - "אבל כשהניחו בפנים כמנהגנו אין להקריבו לפתח דהא אמאי!" ולא מובנת תמיהתו הלא צריך להניח ליד הפתח מאותה סיבה שתמיד מניחים ליד הפתח, שידעו שזה נר חנוכה6.

יתכן לתרץ שבזמנים כתיקנם המצוה היא לפרסם הנס דוקא לבני רה"ר לכן - אם עבר זמן הפרסום - כלתה רגל מן השוק, שוב לא יכול להדליק כי עבר זמנו. גם שאר דיני הנר נתקנו כדי להרבות בפרסום לבני רה"ר. בשעת סכנה, כאשר אי אפשר לפרסם את הנס לבני רה"ר העבירו חכמים את מוקד פרסום הנס - מבני רה"ר לבני ביתו, ובעקבות זאת השתנה זמן ההדלקה ושאר דיני הנר - כגון מקום וכיו"ב. מכיוון שבני ביתו ידעו שנר זה הוא נר חנוכה גם אם לא יהיה בתוך י' ובפתח הבית. אכן כך משמע מדברי תוס' - "דאנו אין לנו היכירא אלא לבני הבית שהרי מדליקין בפנים".

אך נראה לי שאפשר להסביר אחרת את דברי הריטב"א והמרדכי: הם אינם סוברים שהדלקה בתוך הבית היא עקרונית אותה מצוה כמו הדלקה מחוץ לבית אך ברמה פחותה, אלא שבשעת סכנה השתנה משהו מהותי במצוה. בעוד שעד עתה המצוה הייתה לפרסם את הנס, בשעת הסכנה הגדירו את המצוה בתור מצוות הדלקה גרידא אע"פ שאינה מובילה לפרסום. המצוה הבסיסית היתה לפרסם את הנס על ידי ההדלקה והמצוה החדשה שנוצרה בעקבות צורך של שעת הסכנה היא עצם ההדלקה אע"פ שהתרוקנה מכל תוכן של פרסום. חכמים הסתפקו בשימור מעשה המצוה של ההדלקה ללא הפרסום כדי שלא ייווצר מצב שבו לא מדליקים כלל, למרות שהמצוה החדשה איבדה לכאורה את הקשר למצוות חנוכה - פרסום הנס.

אלא שדבר זה צריך תלמוד, היכן מצאנו חובת הדלקת נר בלא פרסום הנס המתלווה לו שהיא בעצם מטרתו?

לעיל הזכרנו את שיטת תוס' בעניין "אי לא אדליק מדליק" בהסבר "עד שתכלה רגל מן השוק", האומרת שאם לא הדליק עד שתכלה רגל אינו מדליק [מצד עיקר הדין]. אלא שהרשב"א חולק ואומר:

"ופרישנא דאי לא אדליק מדליק - לאו למימרא דאי לא אדליק בתוך שיעור זה אינו מדליק דהא תנן כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה אלא שלא עשה מצוה כתיקנה דליכא פרסומי ניסא כולי האי ומיהו אי לא אדליק מדליק ולא הפסיד אלא כעושה מצוה שלא כתיקנה לגמרי. (חידושי הרשב"א, שם, כא ע"א)

נראה בבירור בשיטת הרשב"א שיש מצוה גם בהדלקה עצמה ללא פרסום הנס אלא שאין זו מצוה כתיקנה. וגם אם יש להעלות ספק בכוונת הרשב"א הרי שהראבי"ה (תתמ"ג) אומר במפורש שאם לא הדליק בלילה מדליק ביום, וביום ודאי שאין פרסום הנס שכן "שרגא בטהרי לא מהני". מוכח מכאן שיש דעות הסוברות שיש מצוות הדלקה מנותקת מפרסום הנס. וגם תוס' החולק יתכן שחולק רק במצוה הבסיסית, שם פרסום הנס הוא חלק עיקרי של המצוה אך יתכן שבשעת סכנה אף הוא מסכים שהמצוה היא עצם ההדלקה אף בלא פרסום הנס.

השתא דאתית להכי, מתורצות כל הקושיות: לא שייך להגביל את זמן ההדלקה עד שתכלה רגל מן השוק כי לא צריכים פרסום הנס ואפילו עד עלות השחר יכול להדליק. אין גם צורך בשיעור הדלקה - המדליק יכול לכבות את הנר, מיד אחרי שעשה את מעשה ההדלקה7. וכן ברור שלא צריך להדליק במקום המשפיע על פרסום הנס כי אין צורך בנר דולק המפרסם את הנס, ולעניין מצות הדלקה מקום אחד אינו טוב יותר מאחר.

על סמך הסבר זה, אפשר לתרץ בכיוון אחר, ולצורך זה נבדוק מקומות אחרים בהם טעם המצוה הוא פרסום הנס:

1. מקרא מגילה - "מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא" (מגילה ג, ע"ב).

2. ארבע כוסות - "...שאפילו עני שבישראל לא יפחות מד' כוסות והטעם משום פרסומי ניסא..." (על פי מגיד משנה הל' חנוכה ד, יב).

ביחס למקרא מגילה אומרת הגמ' (מגילה ה, ע"א): "אמר רב מגילה בזמנה קורין אותה אפי' ביחיד, שלא בזמנה בעשרה". ההבדל בין קריאת מגילה בזמנה וקריאה שלא בזמנה היא, שכאשר קורין שלא בזמנה פרסום הנס צריך להיות לאחרים כי אחרת אין פרסום כלל. אך בזמנה אף הקריאה ביחיד מהוה פרסום הנס כי הכל קוראים בו ביום ועצם הקריאה היא הפרסום. כך אומר רש"י שם: "בזמנה - בי"ד [באדר] מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד קורין אותה אפילו ביחיד, דהכל קורין ואיכא פרסום" - מעשה הקריאה בזמנה הוא הפרסום.

גם במצוות ד' כוסות אין מעשה המפרסם את הנס לאחרים הבא בעקבות השתייה. עצם השתייה היא היא הפרסום: היות שהכל שותים באותו ערב ד' כוסות הוי פרסום נס יציאת מצרים, אף שלא עשו זאת בציבור.

כך נסביר גם בהדלקת נר חנוכה: לא נאמר, שבשעת סכנה אין כלל למצוות פרסום הנס, וחכמים תיקנו הדלקת נר רק כדי שלא תישכח למצוות הדלקה.

אלא - גם בשעת סכנה יש למצוות פרסום הנס - אך פרסום מסוג שונה. לא פרסום בכך שבני רה"ר רואים את הנר - אלא בכך שכולם עושים באותו זמן את מעשה ההדלקה. כפי שמצאנו במגילה וד' כוסות - פרסום בעצם המעשה ולא בתוצאות המעשה.

 


1. בהגדרת שעת סכנה נחלקו הראשונים. עיין ריטב"א האומר שאפילו כשנושבת הרוח מדליק בפנים ולעומתו פירשו הרבה ראשונים - שעת סכנה ממש.

2. עיין ריטב"א המביא פירוש תוס' ומוסיף "ולפי פירוש זה יש לפרש דהכי קאמר, דאי לא אדליק מדליק מחוץ עד ההיא שעתא אבל בתר הכין אינו מדליק אלא בפנים דלדידהו נמי ודאי משום דלא מצי למעבד היכירא לרשות הרבים לא נפטר מלעשות היכירא לו ולבני ביתו, דהא לקמן אמרינן דבשעת סכנה מדליקה על שולחנו ודיו" אך ברור שתוס' חולק עליו.

3. ניתן לתרץ שהפרסום הוא לבני הבית ואפשר לכבות לאחר שהם ראו את הנר ולא אחר ההדלקה, אלא שלא משמע כן.

4. יש מחלוקת ראשונים האם מצוה להניח בתוך י' או לא. לצורך דיונינו נקטנו שכך ההלכה.

5. 'בגדי-ישע' גרס "דליכא פרסום" - כלומר שאין צורך בפרסום שאם היה צורך בפרסום היה מניחו בתוך י' כדי שלא יאמרו שלאורה הוא צריך.

6. הריטב"א עצמו מגביל זאת ואומר שיש מצוה להניח סמוך לדלת אלא שפתרון זה אינו עונה על הבעיה שהנר אינו ניכר אלא בדלת עצמה. לכן נראה לי שהריטב"א מנסה לשמר את המנהג הקודם ככל האפשר וכן בדעה שמדליקים בטפח הסמוך לפתח ממש מדליק משמאלו שזה בעצם ימין הנכנס כלומר באותו צד של המזוזה, כדי לשמר המנהג שמניחים בצד שמאל. עיין ראבי"ה תתמ"ג (עמ' 575 הערה 5) שכך דוייק.

7. כמובן שדין זה לא מקביל לדין "כבתה אין זקוק לה". בדין "כבתה אין זקוק לה" - האדם מצידו ביצע את חובתו - לדאוג לפרסום הנס. אם הנר לא מתקיים - זאת לא אחריותו להדליקו. דין זה אומר שאין כלל מצות פרסום הנס - אלא רק מצות הדלקה.