דילוג לתוכן העיקרי

בכל דרכיך דעהו

גבעה 596 אינה עונה

א.

הנוסע על הכביש החדש היוצא ממזרח לקרית ארבע דרך איזור התעשיה לכיוון כרמל, מעון, סוסיא וערד חולף  על פני צומת בני נעים (כ-5 ק"מ מן הקריה). צומת זה ועוד כמה מאות מטרים אחריו מצויים באדמות מזרע  התחומות בשטח גבעות, שמבותר בערוצים קטנים, הנשפכים כולם ליובל הדרומי של נחל ערוגות (היובל  הצפוני של נחל ערוגות יוצא מקיבוץ מגדל עוז(. 

 

מעט דרומה מצומת בני נעים מתחיל איזור מדברי של גבעות שחונות, דלות, ורעות תואר, תא שטח שערוציו  נשפכים לנחל חבר שמדרום לנחל ערוגות, והוא מדבר זיף המקראי. העיר זיף מזוהה בחרבת זיף ובתל זיף  שבצומת זיף - מפגש הכביש המוביל מחברון אל יטא עם הכביש המוביל לכרמל, מעון וסוסיא - עד ערד. 

 

מקו בני נעים - תל זיף המצוי בגובה של כ-900 מ' מעל פני הים - יורדות הגבעות בתלילות המדברה, ושמונה  ק"מ משם מזרחה, גובה הגבעות יורד מ-600 מ' והוא ממשיך ויורד עד לרמת חבר שמדרום-מזרח לעין גדי. 

 

באזור גבעות ביניים אלו, שבין הר חברון לרמת חבר, מזוהה (בהשערה בלבד) גבעת החכילה בזהרת  א-כולא, מעל דרך ספר המדבר - בגובה 596 מ' מעל פני הים. על גבעה זו גילו אנשי זיף את דוד ובאו והלשינו  על כך לשאול, ולשם בא שאול עם חיל המשמר שלו לבקש את דוד בטרם ירד הלילה.

 

ב.

 

הלילה מוצא את שאול שוכב ישן במעגל וחניתו מעוכה בארץ למראשותיו, ואילו אבנר וכל חייליו, שתפקידם  לשמור על מלכם, ישנים אף הם. איש אינו שומר, ודוד ושני אנשיו מגיעים אל מרכז המעגל עד לשאול. 

 

האומנם היתה תרדמה זו של שומרי שאול יד ה' בלבד? האם לא ניתן להסבירה במושגים ריאליים? הבה  נתבונן בפרשיות שמסביב לפרשה זו.

 

ג.

 

בעבר הרחוק היה שאול עסוק במלחמות ה'

 

"וילחם סביב בכל איביו במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה  ובפלשתים ובכל אשר יפנה ירשיע" (שמואל א' י"ד, מז)

 

אך מאז שנכנס דוד אל חייו, ושאול חשד בו שהוא זומם  לקחת את שלטונו, הזניח שאול במידה רבה את מלחמתו באויביו, והעסיק את צבאו יותר ויותר ברדיפה אחרי  דוד, מתוך מחשבה מוטעית על ביצור שלטונו. דווקא האיזור הנידון, איזור דרום-מזרח הר חברון, מדבר זיף,  ומדבריות כרמל ומעון, מופקרים יותר מכל איזור אחר לשוסי המדבר ועמלקים למיניהם, הפושטים על ישובי  יהודה, ודווקא שם מפנה שאול את כל כוחו וגבורתו נגד דוד ואנשיו ולא נגדם. 

 

במדבר עין גדי, במערה, נוכח שאול, שפניו של דוד לשלום, והוא מבטיח להשלים עימו. אך אנשי זיף מסיתים  אותו, והוא יוצא למרדף נוסף בגבעת החכילה. 

 

במלחמה הבאה, בגלבוע, מתברר שבחירי אנשיו של שאול עזבוהו וערקו לצבא דוד (דהי"א י"ב), או אז נזקק  שאול לעזרתה של בעלת האוב בעין דור... 

 

ייתכן איפוא, ששומריו הנרדמים של שאול בגבעת החכילה הם נורית אזהרה על מורל ירוד בקרב אנשיו של  שאול, שאין ליבם שלם עם המשימות שנשלחו אליהן - לרדוף אחרי אנשי דוד במקום אחרי אויבי ישראל.

 

ד.

 

ומנגד - דוד ואנשיו. דוד השקיע בתום לב את כל כוחותיו ומרצו בצבא שאול ובמלחמותיו באויבי ישראל. אכן  חטא כששמע את תהילת הנשים ולא מיחה בהן, אך הרי הגנת יישובי הספר וישועת ישראל היו בראש מעייניו,  והרי כלל לא התכוון למרוד במלכות שאול. 

 

אך זוהי דרכה של שנאה. כל מעשה של דוד נדרש לגנאי ולרעה. הכל נתפרש כחתרנות ופריקת עול של 'עבדים  המתפרצים איש מפני אדוניו'. אין כלפיו לא לימוד זכות ולא רחמים, והוא ואנשיו נאלצים לנטוש את בתיהם,  לנדוד במדבר ולהילחם נגד אויבי ישראל - הפלשתים ושוסי המדבר - מחד, ונגד שאול ואנשיו מאידך. הם  מוצאים להם מפלט בהר חברון ובמדבר יהודה.

 

כמה זמן יוכלו להמשיך במתח, בניכור, בהשפלה, בכפיות  הטובה, ובהפרת ההבטחות?

 

ה.

 

והנה בא היום המיוחל. שאול ישן, שומריו רדומים ומכת חנית אחת יכולה לפתור לעד את צרותיהם ותיסכולם  של דוד ואנשיו.

 

"ויאמר אבישי אל דוד, סגר א-להים היום את איבך בידך ועתה אכנו נא בחנית" (כ"ו, ח).

 

וכאן הרגע הגדול של דוד משיח ה'.

 

"ויאמר דוד אל אבישי אל תשחיתהו, כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה" (שם ט).

 

כמה הוראות היתר היו באותו רגע! והלא זה שאול שהכה בחמתו את נוב עיר הכהנים. והלא זה שאול הנאחז  בציפורניו במלכות שה' כבר קרע מעליו. שאול המוציא אל מחוץ לגדר את דוד ואנשיו ומתיר את דמם. שאול  הכורת ברית עם אגג מלך עמלק, הטובל בדם ישראל עד למעלה מאוזניו. והנה אות משמים על הכאתו - תרדמת  א-להים הנופלת על שומריו!

 

אך דוד בשלו:

 

"אל תשחיתהו, כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה".

 

דוד אינו סולח ואינו מוותר, הוא מטיח בשאול מלים קשות ביותר. אך מלים בלבד!

 

שמא זוכר דוד באותם רגעי  הזעם את סלעי המחלוקות. כפסע היה אז מלכידתו ביד שאול, אך שאול חדל מן המרדף כדי להגן מפני  פלשתים שפשטו בארץ. שמא זוכר דוד את מלחמותיו של שאול מימים רחוקים עד שלא כשל בברית עם עמלק.  שמא זוכר הוא את דבריה של אביגיל שמנעה את הנפת חניתו על בעלה נבל, באומרה אליו:

 

"ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני ולשפך דם חנם ולהושיע אדני לו. (שם כה, לא)

ודוד, ברגעו הגדול מכולם, ממשיך שם ואומר בגבעת החכילה:

 

"וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמנתו... והנה כאשר גדלה נפשך היום הזה בעיני כן תגדל נפשי בעיני ה' ויצלני מכל צרה. (כ"ו, כג-כד)

 

ו.

 

שלושת אלפים שנה בדיוק [1]קראה גבעת החכילה את קריאתו זו של דוד, את קריאת נצחונו השקט על אבישי  בן צרויה, שביקש להכות בחנית. לפני כששים שנה הלכו בעקבות קריאתה של גבעת החכילה גדודי דוד בציון  המתחדשת, הלא הם גדודי האצ"ל והלח"י. בדומיה נשאו על בשרם את אימת ה'סזון' ואת ההחרמה והנידוי  כפויי הטובה של היישוב היהודי המאורגן, ונלחמו את מלחמותיו. הגדיל אז מנחם בגין ע"ה, באומרו אל מול  אלטלנה הטובעת את משפטו בן האלמוות - 'רק לא מלחמת אחים'. 

 

שלושת אלפים שנה קראה גבעת החכילה את קריאתו של דוד ועתה דממה...  שמא נצא לילה אחד עם תרמילים כבדי משקל שתנ"ך מבצבץ מהם, כמו בפלמ"ח, עם תנועות הנוער, חובשי  כיפות וגלויי ראש - למסע מפרך בן ארבעים קילומטרים אל מדבר זיף, אל גבעת החכילה. עם אור ראשון,  מזיעים ועייפים נקרא שם שוב את פסוקיו של דוד, ונשיב לגבעה 596 את כבודה. בהתגבר האור, משנכיר איש  את רעהו למרות מרחק ד' אמות, נקרא את 'שמע', נצהיר בקול גדול שה' א-להינו - אחד הוא. עם הנץ החמה -  נעמוד שם בתפילה לפני בוראנו ונאמר - "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך, כי לישועתך  קיוינו כל היום".

 

[1] ע"פ המניין המקובל בקרב ההסטוריונים היתה פרשת גבעת החכילה בשנת 1005 לפני ספירת הנוצרים. כותב שורות אלו כופר בשיטת מנין זו ודבריו בכך כתובים במגדים י"ד - עיין שם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)