22: רבי אריה דבי עילאי

  • ד"ר אביעד הכהן

רבי אריה דבי עילאי* / אביעד הכהן

"הימים ימי הרס וחורבן, רבים נמחים מעולם החיים, נופלים קרבן לחרב השולטת ולוהטת ואוכלת בשמחה את בניה, עמים חרבים מסולם החיים, נופלים בשיפוך איברים ללא קום. כדור הארץ מוצף בדם צעירים, גורל הזמן קוצר את קציר המוות, משחית ומפריד משפחות לזמן ולעולמים". מלים מרגשות אלה נכתבו על ניירות מצהיבים, שהוכתרו בכותרת "דברי פרידה", ולצדם בקשה: "כי מי שימצא כתב זה מתבקש להעבירו למשפחתי לפי הכתובת: כפר הרא"ה, דאר חדרה, בנוסובסקי, פלשטינה (א"י). על החתום: "דברי הכותב וחותם בדמע: אריה בן אהרן למשפחת הלוי".

הימים ימי מלחמת העולם השניה. באחת החזיתות, ניצב לו בחור צעיר, אריה בינוסובסקי, שהותיר אחריו בכפר הרא"ה אשה צעירה ותינוק, והתנדב לבריגדה היהודית במלחמתה נגד הצורר הנאצי. שלא כשאר חבריו, לא היה יכול להמשיך ולשבת בבית, לדבר ולבכות. לא רק המדרש עיקר, אלא גם המעשה. זו היתה דרך החיים של רבינו, ר' אריה בינה, "רב אריה" בפי כל, שנסתלק לבית עולמו לאחר מחלה ממושכת והותיר אחריו אלפי תלמידים, בני משפחה וידידים מיותמים.

זכה ר' אריה בחייו למה שלא זכה לו איש לפניו. העמיד תלמידים הרבה, אלפים במספר, הקים לא פחות מחמש ישיבות, את ישיבות ההסדר שבגולן ובמעלות, את ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים ואת ישיבת "הכותל" שבין חומות העיר העתיקה, וגולת הכותרת העולה על כולנה - את ישיבת בני עקיבא "נתיב מאיר" בירושלים, שמוניטין שלה יצא למרחוק, עד ארבע קצות תבל הגיע, ותלמידיה מכהנים פאר בעולם התורה והרבנות, הרפואה והמשפט, החברה והכלכלה במדינת ישראל. האלפים שבאו לחלוק למורם ורבם הנערץ את הכבוד האחרון חשו שתמה תקופה.

בעולם התורה של הדורות האחרונים לא היה מי שישווה לר' אריה, במסכת החיים המופלאה שלו. נעורים בסלונים, לימודים בישיבת מיר, עליה לארץ ועיסוק בעמל כפיים בבניית בתיה של העיר תל אביב, הקמת משק חקלאי בכפר הרא"ה המשולב בעבודת קודש בהוראה בישיבת "בני עקיבא" הראשונה, שירות בבריגדה ונפילה בשבי, הקמת "נתיב מאיר", וישיבות ההסדר, הקמת ישיבת ארעי בפאיד, "ארץ גושן" שעל גדות התעלה, והעמדת אלפי תלמידים, שעשו ועושים חיל, פירות ופירי פירות לתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.

תורה ועבודה, מוסר ודרך ארץ, פיקחות נדירה והדרת פנים שובת לב, חזון מרחיק ראות ויכולת עשייה נדירה, דברי מוסר רועמים שקולם מחריד את לבות השומעים ולצדם נגינת "ישראל, עם קדושים, קומו לעבודת הבורא" בניגון מתוק של אשמורת הבוקר, כל אלה היו בו בר' אריה, ונשתלבו למירקם עשיר, ססגוני, שהעשיר את כל הבאים במחיצתו - אלפי תלמידים - למשך שנים ארוכות. בשורות הבאות שמידתן קצובה וספורה אין משום התיימרות לתאר את מסכת החיים העשירה והמרתקת של ר' אריה. אין אלה אלא ניצוצות ושביבים, ממסכת חייו של הארי הגדול שעלה ממיר לירושלים, והשפיע על תלמידיו טובה וחכמה הרבה.

מרגלא בפניו של ר' אריה מאמר חכמים: "האי מאן דמחדדנא טפי, דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריהו. גדולי ליטא ופולין, דור דעה שתורה ומוסר חברו לו, הם קרקע צמיחתו של ר' אריה, ומהם שאב את כוחותיו וחיותו. ראשית גידולו, בסלונים שבפלך גרודנא, שם יצק מים על ידי אביו הרה"ג ר' אהרן בינוסובסקי, נצר לגזע תרשישים שאיחד תורה וגדולה במקום אחד. האב, "ר' אהרל'ה" בפי כל, היה מכוחות ההוראה הגדולים של אותו דור. בצעירותו למד בישיבות לומז'ה, נבורדהוק וראדין, כיהן רוב ימיו כריש מתיבתא בישיבת סלונים. בהיותו בן שלוש בלבד, הצטרף ר' אריה לשיעורו של אביו בישיבת סלונים. התלמידים האחרים בשיעור, גדולים ממנו בעשר שנים ויותר, הביטו בפליאה על ה"ינוקא" המבכר את הכתה הצפופה שבישיבת סלונים על פני חברת בני גילו. הילד ישב בצד והקשיב. לנוכח כוח ההסברה המופלא של האב קמו דברי התלמוד וניצבו לפניו כתמונה חיה: "כשאבא דיבר על השולח גט", סיפר לימים, "הוא עשה זאת בצורה כה מופלאה שיכולת לראות לפניך את פני השליח ואת הגט, ואת רבינו תם שאבא אוחז בצוארו, מטלטלו ואומר לו: האמנם זוהי קושייתך? שמא רוצה אתה להתחרט?".

משגדל מעט, ביקש להרחיב את ידיעותיו בתורה, ושם פעמיו לברנוביץ', לבית מדרשו של ר' אלחנן וסרמן. כעבור זמן, משגברו הגעגועים, שב לבית אביו בסלונים, ולמד בהתמדה יום ולילה. לא עברו שנים מועטות, ובית המדרש בסלונים היה "קטן" על מידותיו של הנער, ובלבו גמלה ההחלטה: אלך לי אצל גדולי הדור, לישיבת מיר המעטירה, גולת הכותרת של ישיבות ליטא. ר' שבתי יגל, ראש ישיבת סלונים, נרתע לרגע מהעובדה שתלמידו עול הימים, בן עשר בלבד, מבקש ללמוד בישיבת מיר שתלמידיה הצעירים ביותר היו בני מצוה. לאחר הפצרות מרובות ניאות ליתן ביד תלמידו את ה"הסכמה": "כל הנחלים הולכים אל הים", כתב לידידו ר' ליזר יודל פינקל, "הים", נוטריקון : " ישיבת מיר"...

ר' ליזר-יודל קרא את המכתב, התבונן בילד שהביאו, וצעק: "למה שלחו אותך לכאן? איננו מקבלים ילדים בישיבה". הילד לא נע ממקומו. "לכאן רצוני לבוא, וכאן אשאר". משראה ר' ליזר-יודל שככה לו, נתרצה לרגע: "תלמד כמה דפים, ובעוד יומיים אבחן אותך. אם תעמוד בבחינה - תוכל להישאר".

הימים הפכו לשבועות, השבועות הפכו לחודשים ושנים, ושמעו של "לייבל'ה סלונימר" יצא למרחוק. יומם ולילה שקד על תלמודו, כשהוא שותה בצמא את דברי רבותיו: ר' אליעזר-יהודה פינקל, ר' אברהם-צבי קמאי, וה"משגיחים" ר' ירוחם ור' חצק'ל לוינשטיין שאחר תורתם היה כרוך כל ימיו. ר' ליזר-יודל דאג ל"שדך" לו את הטובים שבתלמידי הישיבה, ר' אריה-לייב מאלין, ר' משה סוויפט (לימים - אב"ד בלונדון), ויצחק טוניק (לימים - מבקר המדינה). במשך שנים ארוכות לא משה ידו מיד התלמיד המבוגר ממנו, ר' חיים סטוצ'ינר, הר"ח שמואלביץ' שלימים היה לחתנו של ר' ליזר-יודל, עמד בראש ישיבת מיר, ומוניטין שלו יצא לו כאחד מגדולי הדור. בכל ערב היו יושבים, עד לשעות הקטנות של הלילה, ועוסקים בפלפולא דאורייתא.

בשנת תר"ץ החליטו גאוני הדור בוילנא לייסד ירחון לחידושי תורה בענייני הלכה, "כנסת ישראל" שמו, בעריכתו של ר' משה קרליץ, בן משפחתו של ה"חזון אי"ש". בין המשתתפים בגיליון הראשון היו גאוני הדור: ר' אלחנן וסרמן, ר' יעקב ישראל קנייבסקי (בעל ה"קהילות יעקב"), ור' שמעון שקופ. בסוף הגיליון הראשון, תחת הכותרת "שערי ישיבה", הוקדש מקום למאמר אחד מבחורי הישיבות הצעירים. ומי זכה לכבוד? "ארי' ליב בנוסובסקי, תלמיד ישיבת מיר", כשהערותיו של העורך מלוות את חידושו. כשהיה ראש הישיבה צריך לשלוח שליח למנהיג הדור ודברו, ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי, נפלה הבחירה באופן טבעי על לייבל'ה סלונימר. "בפיקחותך תדע מה לעשות", אמר לתלמידו הצעיר. וכך, זכה לשהות גם במחיצתם של גדולי הדור בוילנה ובסביבותיה, עד שהפך והיה לאיש סודם: ר' חיים עוזר, הרוגצ'ובר, ר' חנוך הניך אייגעש בעל ה"מרחשת", ר' נפתלי טרופ, ה"חפץ חיים", ה"אפיקי ים", ועוד רבים אחרים. עם אותם שעלו לא"י, כמו הרב ישראל גוסטמאן נאמן ביתו של ר' חיים עוזר, ה"חזון איש", ר' יחזקאל אברמסקי והרב מפוניבז', ר' יוסף כהנמן, המשיך את הקשר גם לאחר שעלה לארץ והיה ל"ציוני" וראש ישיבת "בני עקיבא". כזה היה המעיין ממנו שאב "לייבל'ה סלונימר" את כוחותיו, וממנו ינק את חותם התורה והיראה שאיפיין את דרכו בחיים.

חשרת העבים שהתקדרה מעל שמיה של אירופה הניעה את בחור הישיבה הצעיר ממיר לקחת בידו את מקל הנדודים פעם נוספת, ולצאת למחוז משאת נפשו: ארץ ישראל. ביום ד' אייר תרצ"ד נטל רשות ממורו ורבו, ר' אליעזר יודא פינקל: "הנני להודיע בשער בת רבים מעלת ותהלת הרב החריף והבקי, הנעלה והיקר לייב בינאסווסקי, שהוא תלמיד ישיבתנו הקדושה, ובמשך שבתו בה למד בשקידה רבה, ועלה והצליח ב"ה במעלות התורה בחריפות ובקיאות בגמרא, ראשונים ואחרונים, וידיו רב לו לפלפל בפלפולא דאורייתא, ולחדש חידושים נעימים ונכונים בהבנה צלולה וסברא ישרה, וגם למד ויודע היטב שו"ע יורה דעה, ומוכתר הוא ביראת ה', ומצטיין במעלות נפשו ומידותיו החמודות, ובכלל הוא יקר ערך מאד נעלה, אהוב ורצוי לכל יודעיו ומכיריו, ובשקידת לימודו ובכשרונותיו הנעלים עתיד הוא לעלות למעלה למעלה ברום מעלות התורה והיראה, להיות מגדולי ישראל לשם ולתפארת בעזהי"ת".

בדרכו לארץ ישראל שב לסלונים, להיפרד מהוריו וממשפחתו. טרם צאתו, קיבל הבטחה מרבותיו כי יוכל להתקבל לכולל שבראשו עמד ר' זאב פינקל, בנו של ראש ישיבת מיר, ששכן ברח' יהודה הלוי בתל אביב. "תקבל מילגה של שלוש לא"י", הבטיחו לו, "ועם הכתובות של ה'גבירים' שניתן בידך תוכל לאסוף עוד שלוש לירות בכל חודש".

ר' אריה חייך ושתק. לא לשם "שנור" שם פעמיו לארץ ישראל. מספר ימים לפני חג הפסח ארז את מיטלטליו המעטים, והחל במסעו לארץ ישראל. מסלונים לורשה, דרך טרייאסט שבאיטליה, ומשם באניה עד נמל חיפה. את פני הבחור שהיה מוזר בלבושו לעומת שאר הנוסעים, בגדי בחור ישיבה ליטאי, קיבל יעקב כ"ץ (לימים, ח"כ מטעם פא"י). למחרת היום, ערב פסח, נסע לתל אביב, והלך לבקר את ראש הישיבה. ר' ליזר-יודל פינקל שבא לביקור בארץ ישראל ושהה בבית בנו בתל אביב, שמח לראות את פני תלמידו החביב והפציר בו כי יסב עמו לשולחן ה"סדר".

משעברו ימי החג, ביקש למצוא מקום עבודה. המיתון והאבטלה הקשה לא הותירו מקום לתקוות גדולות. למרות זאת, מצא ה"הישיבה-בחור" עבודה אצל קבלן יהודי, איש ה"שומר הצעיר", והשתלב בבניית בתי דירות ברח' הרצל, רחובה הראשי של העיר. כעבור מספר חודשים הצטרפה אליו אשתו, והזוג קבע את ביתו בכפר "חיבת ציון" שליד חדרה, לימים - כפר הרא"ה. את ההמלצה לקבלם כחברים בכפר נתן בידם מיכאל חזני, ששמע על ר' ליב בינוסובסקי מידידו ח"מ שפירא, עמו נפגש ר' אריה עוד בסלונים, קודם עלייתו ארצה. העילוי ממיר ביקש להימנע מעשיית תורתו קרדום לחפור בה. תחת המקום המובטח בכולל מיר שבתל אביב העדיף לאחוז את הקרדום והטוריה בפרדסי השרון. כעבור שנה הונחה אבן הפינה לישיבת "בני עקיבא" הראשונה. תלמידיה הראשונים התגוררו ברפת של האיכר ר' אריה.

משהגיעו הבשורות הנוראות מאירופה, בשנת ת"ש, לא היה יכול ר' אריה לשבת בחיבוק ידיים. כשהוא מותיר בבית שבכפר הרא"ה את אשתו רחל, ובנו התינוק יעקב, הצטרף לבריגדה היהודית, לשורות כוחות הקרקע של חיל האויר המלכותי. מסרפנד (צריפין) המשיך לאלכסנדריה, ומשם ליון. ב"צוואה" שכתב קודם נפילתו בשבי, ביכה את מר גורלו: "נקטף ונכרת אני בעצם ימי עלומיי, טרם הגעתי לשנת השלושים... מת אני מיתה חטופה. ספק פועם בקרבי אם יוודע לכם פעם מקום שכני באם האדמה. ידי נכרים יטפלו בקבורתי שתהיה דומה לקבורת חמור. יכניסו אותי עם בגדיי המטונפים בדם לאחד הבורות יחד עם עוד אחים לצרה, ושם תהא מנוחתנו. נשמותינו יעלו גם משם לפני כסא דין לתבוע עלבון ישראל ושיבת ציון".

בסערת הנפש גילה משהו מצפונות לבו לבנו-יחידו: "שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך.... תפקיד לאדם בעולם. לא לאכול ולהשתולל נברא האדם. חוב לאדם ליפות ולתקן מה בעולם. להביא תועלת גם לעולם ולבאים אחריך... העיקר תקדיש זמנך בתורה. למוד הרבה ושנן הכל. שני הש"סים דע אותם. רכוש לך ידיעה בראשונים ואחרונים. חדש ועלה עלי.... למוד ועסוק במוסר. מזקנים אתבונן. למוד מזקנים אך "אתבונן", לא לקבל כל דבר כהלכה למשה מסיני. ודע להוקיר את הזמן כי הוא הכי יקר". בתורף הדברים, חתם בדמע והביע תקווה כי "משמים ישקיף ה', יכריז שלום ויצווה לחרב לשוב לנדנה, ימשולו צדק ואמת ושמו יתקדש ויתעלה לעולמים".

תפילה עושה מחצה. לא עברו ימים מרובים ור' אריה נפל בשבי כוחות הנאצים (עם חבריו לשבי נמנו גם יצחק בן אהרן ויוסף אלמוגי). הגרמנים העבירו אותם למחנה עבודה ששכן על גבול גרמניה-אוסטריה. בשל התנאים הקשים, נפלו מאות מחבריו חללים, אך כוחו הפיזי הרב ואמונתו התמימה הותירוהו בחיים. לאחר כארבע שנים של שבי, בתנאים איומים, שב לביתו בכפר הרא"ה. ביום עסק בגידול תרנגולות, ואת הלילות הקדיש לשמירה בשדות הסביבה. ביני לביני שקד על תלמודו, נשא ונתן בהלכה עם גדולי התורה בא"י, וביניהם ר' אברהם ישעיהו קרליץ, בעל ה"חזון איש", והרבצמ"ח עוזיאל, רבה של תל אביב.

ראש ישיבת כפר הרא"ה ביקש לגייס את העילוי ממיר לסגל ההוראה של הישיבה, אך ר' אריה הסתייג. "כיצד אוכל לנטוש את עבודת האדמה ולהתפרנס רק מתורה?". לבסוף הושגה פשרה: בשעת בוקר מוקדמת היה ר' אריה הולך, בבגדי עבודה ומגפיים גבוהים לטפל בתרנגולותיו ולנקות את הרפת. לאחר מכן, ככהן גדול בעבודתו, פשט את "מדיו", בגדי החול, ונתעטף ב"חלוקא דרבנן", בבגדי הר"מים. לאחר שסיים את שיעורו שב ופשט את בגדי הקדש ושב לעבוד במשקו. כמעשהו כל ימיו, אף כאן לא היתה עבורו "תורה ועבודה" סיסמא ריקה ומליצה נבובה, אלא דרך חיים, הלכה ומעשה.

כעבור כשמונה שנים, עלה לירושלים וייסד בה את ישיבת "נתיב מאיר", על שמו של הרב מאיר בר אילן. מכאן ואילך נזדהו השמות "ר' אריה" ו"נתיב מאיר" זה עם זה, והפכו לאבני פינה מפוארות בתולדות החינוך התורתי-ציוני בארץ ישראל. גם כאן הלך כחלוץ לפני המחנה: הישיבה נוסדה במבנה בית החולים לעיניים סט. ג'ון, ששכן על קו הגבול הירדני, מול הר ציון. הרבנית רחל בינה שיכנה במרתף הבנין את לול התרנגולות שהביאה מכפר הרוא"ה ואלה סיפקו ביצים טריות לתלמידי הישיבה בשנות הצנע...

חיילי הלגיון צלפו ללא הרף לעבר הבניין והפחידו את התלמידים. בטקס חנוכת הבית נאלצו לחלץ את הרבנים הראשיים הרצוג ועוזיאל לאחר שהצלפים הירדניים החלו לירות עליהם. ר' אריה היה מסתובב בלילות כשאקדח גדול חגור על ירכו, דואג לבטחון התלמידים שנמו את שנתם. משנתערער מצב הביטחון החליט להעביר את הישיבה לבית וגן. ר' אריה גייס מחבריו הקרובים (ובהם בצלאל בזק ז"ל ויבדל"א זרח ורהפטיג) עשרים אלף לירות ושכר בית קטן (בצומת הרחובות הרצל והפיסגה של היום), בו שכן פנסיון "רמה", ששימש כמרכז רב תכליתי: בית מדרש בשעות הבוקר, חדר אוכל, כיתות שיעורים ומקום לינה בשעות הערב. תוך זמן קצר היה לאבן שואבת לעשרות בחורים מכל רחבי הארץ שהתדפקו על שעריו. לימים, עבר בית המדרש לבית הכנסת הספרדי הסמוך, והתלמידים היו הולכים בשיירות ארוכות מדי בוקר מבנין הפנימיה לבית המדרש וחוזר חלילה.

ב"נתיב מאיר" נתגלו בר' אריה כוחות חדשים. שיחות המוסר שלו, מוארות ברוח תורות רבו הגדול, "ר' ירוחם" ממיר, הותירו את רישומן על תלמידיו למשך שנים ארוכות. הפסוק "אריה שאג - מי לא יירא?" הפך והיה לדרך חינוכית. לצד המוסר הרועם, ידע ר' אריה להרעיף אהבה על תלמידיו ואלה השיבו לו כמידתו. עם זאת, חש בכאבו של הזולת, והקפיד הקפדה יתירה בכבודם של עובדי הישיבה. אופייני הוא הסיפור שסיפר בנו, הרב אהרן בינה, בהספד שנשא במסע ההלויה על אביו: באחד מימי הפורים, חמדו להם התלמידים לצון והשליכו אשפה על ראשם של הרב משה רייש ז"ל (מתלמידיו של ר' אריה בכפר הרא"ה שעלה עמו לירושלים וכיהן בה כר"מ) ועל ראשה של אחת מעובדות הניקיון. רוחו של ר' אריה לא שקטה ולא נחה עד אשר מצא את האשמים במעשה. התלמיד שביזה את הרב רייש ננזף, אך לאחר מכן נסלח לו, ואילו האשם במעשה הקונדס שהביא לביזויה של עובדת הניקיון הורחק מן הישיבה. "מה טעם ראית למחול על כבוד התורה, והרחקת דווקא את התלמיד שביזה את עובדת הניקיון?", שאל ר' משה רייש. ור' אריה הסביר: "אתמול היית הרב רייש, ומחר תהיה הרב רייש. כבודך ייפגע אך במעט ממעשה קונדס זה. אך עובדת הניקיון, אין לה בעולמה דבר אלא מעט כבוד עצמי. וכשכבוד זה נרמס - אין לדבר כפרה"...

תולדותיה של ישיבת "נתיב מאיר", אותה בנה ר' אריה בעשר אצבעותיו, פשוט כמשמעו, טרם סופרו. ישיבה זו, כישיבות "הכתל", הגולן, מעלה אדומים ומעלות, ניזונו מרוחו של ר' אריה, ממרצו ומכוח חזונו. דומה כי גדולתו של ר' אריה נתמצתה לא רק בחלומות שטווה לעצמו, אלא ביכולתו להגשימם, ולהוציאם מן הכוח אל הפועל. והכל מתוך דוגמא אישית, ללא גינוני כבוד מיותרים, וענוות אמת של איש אמת (לא פעם הביע באזני תלמידיו את הסתייגותו מאותם גינוני "מלכות" ו"פרומקייט'ן" חיצוניים של חלק מבני הישיבות בדורנו, שאין ברם כתוכם). יעידו עליהן אותם אלפי "בני בינה", תלמידיו הנטועים כיום בכל שדרות החברה הישראלית, ברבנות ובדיינות, בשטחי החינוך וההוראה, ברפואה ובמדע, במשפט ובהנהגה הציבורית.

"חכמת אדם תאיר פניו", אמר החכם באדם. ואכן, כגודל חכמתו ופיקחותו של ר' אריה, כך הדרת פניו. העיניים התכולות, רבות המבע, זקן השיבה הלבן כשלג, המצח חרוש הקמטים, החיוך שובה הלב, ולצדם הקול הרועם שגם בצרידותו חדר עמוק-עמוק לנשמות השומעים, כל אלה איש לא עמד בפניהם. משנתן ר' אריה נמוך הקומה את עיניו הטובות - או לעתים, הזועפות לרגע - בתלמידיו או בגבירים ושועי ארץ, נמס לבם. אותו טעם מוסר, של "כי דבר ה' בזה", שהכה בו בשבט פיו את תלמידיו נותר צפון עמם ומעשה פלאים, מתוק לחיך - למשך שנים ארוכות.

בניגוד לאחרים, רחק כל ימיו מעיסוק בפוליטיקה מעשית, ומנע מיושבי בית מדרשו לקרב אליה בעת תלמודם. תיקון מידות הפרט והכלל, הרביית תורה וחכמה בישראל, אלה היו בראש מעייניו. לצדו עמדו כל העת, גם בימיו האחרונים בהם סבל יסורים נוראים, אשתו הרבנית רחל עליה אמר לא אחת "שלי ושלכם - שלה", בניו ומשפחתו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו.

כאמור בראשית הדברים, טרם תוארה כדבעי מסכת חייו של ר' אריה, ועוד חזון למועד. בשורות שלעיל לא סיפרנו אלא מקצת שבחו, שתמציתו תורה, אהבת הבריות ואהבת הארץ תוך נכונות להקרבה ומסירות נפש, שילוב החזון והחלום עם הגשמתו בעולם המעשה.

"מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. תחת השמש אין יתרון, אבל למעלה מן השמש יש יתרון". מלים אלה התנגנו, מדי שבת בשבתו, באזני מאות תלמידיו של ר' אריה בשעת רעוא דרעוין, בסעודה שלישית של שבת, קודם שפתח לפניהם בדברי מוסרו. המה וסופן ממשיכים להדהד, כמנגינה המלווה את דרך חייו של ר' אריה: "ליושבי קרנות אין יתרון, אבל ליושבי בית המדרש יש יתרון".

כל ימיו היה ר' אריה "מיושבי בית המדרש". אך בכך לא ראה די: לצד בית המדרש של מיר בו נתחנך, הקים ובנה הרבה בתי מדרש, חמש ישיבות בהן נתחנכו ולומדים אלפי תלמידים. אשרנו מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו, שזכינו לשהות ב"בית מדרשו" של ר' אריה, שספוג ורווי היה בתורה ודרך ארץ, מוסר ומידות, מאור פנים וענוות אמת. לבו כלב הארי, וגבורתו בינה.

 


* לפני כעשר שנים, בטרם חלה ר' אריה, נתבקשתי על ידי בני המשפחה - ובעידודו של ר' אריה - לשמר מקצת מתולדות ימיו ולרכז חידושי תורה שכתב ושנתפרסמו בבמות שונות. הפגישות שהיו אמורות להסתיים תוך זמן קצר הלכו ונתארכו, ונצטברו לכדי ספר שלם. כדרכו, שפע ר' אריה סיפורים וזכרונות על משפחתו, שנות ילדותו, לימודיו בישיבת מיר, עלייתו ארצה, עבודתו כפועל בניין בתל אביב, התגייסותו לבריגדה, נפילתו בשבי הגרמנים, עבודתו בכפר הרא"ה והקמת ישיבת "נתיב מאיר" וישיבות ההסדר. לבקשת בני המשפחה, משנאסף לבית עולמו, ועם תום ה"שבעה" העליתי תמצית מהחומר המצוי עמדי על הכתב, הנוגעת בעיקר לשחר ימיו של ר' אריה, תקופת חיים שתולדותיה כמעט ואינן ידועות ברבים. מסיבות שונות לא אסתייעא מילתא לפרסום הדברים בשעתם, והריני מפרסם כאן מקצת דברים, היכולים ליתן טעם, מועט שבמועט, על דמות מופלאה זו ממנה זכינו ללמוד תורה, לינוק חכמה ולשאוב דעת. ברצות ה', יפורסם החומר המלא במקום אחר - א.ה.