דילוג לתוכן העיקרי

איש ימיני

*'עמוד הימיני' - קרא הרב שאול ישראלי זצ"ל, לספר שהוציא בשנת תשכ"ה, בו ריכז מבחר ממאמרי ההלכה שלו בענייני חברה ומדינה. וכדרכו הסביר בהקדמה, מה ראה לקרוא בזה השם, תוך שהוא חורז ממקרא למדרש ומתלמוד למחשבה.

את ספר אסופת מאמריו האחרון (יצא לאור בשנת תשנ"ב, בו נקבצו מאמרי הלכה שלו משלש העשורים האחרונים לחייו), קרא: 'חות בנימין'. בשני כמו גם בראשון יש משום מזכרת לכבוד אביו הרב בנימין הי"ד.

אולם העקביות הזאת - "ימיני", "בנימין" - דומה שמבטאת את הבנימיניות שבבן, הרב שאול.

בנימין היה היחיד מבני יעקב שנולד בארץ, אף הוא לא היה בכלל האחים שכופפו את גוום והשתחוו לעשיו.

הרב ישראלי אמנם לא נולד בארץ, אבל כבר למדו חכמים מן הכתוב בתהלים פ"ז:

"ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון" - "אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה" (כתובות עה.).

והרב היה מצפה גדול. לא ציפיה פאסיבית אלא ציפיה אקטיבית ויוזמת. הוא ברח, הוא גנב גבולות והוא פעל במסירות נפש ממש עד שהגיע לכאן.

ומשהגיע הפך להיות... ישראלי. את שמו - איזראעליט - עיברת והפך לישראלי. אכן תופעת העיברות מצויה היתה אצל חלק לא קטן מהעולים, אבל בקרב הרבנים כמעט ולא היתה מצויה. ולא רק בשל שמרנות טבעית, אלא גם בשל זהירות מהזדהות פומבית ומופגנת עם מפעל התחייה. אבל לא כן הרב ישראלי שהיה כל כך... ישראלי.

ודאי שאין הדברים אמורים בפנים העוקצניות לעיתים של הישראליות: הבּוֹטוּת הקרובה להיות גסות; הקולניות; הרדידות; ה"סחבקיות". שהרי כל שהכיר אף מקצת הליכותיו של הרב, ידע שהוא כמעט היפוכו הגמור של ה"צבר" מן הבחינות הללו. אבל הדברים אמורים כלפי מפעל התחייה של העם והחברה הארץ והשפה. ואף זאת - התורה. על מאפייני תורתו ננסה לעמוד להלן

ראש וראשונה רחבות תורנית. תורתו שלו לא נצטמצמה ולא נתרכזה במקצוע אחד, אלא מלאה ומקיפה היתה. החל מסדר זרעים שלענייניו הקדיש את ספרו הראשון 'ארץ חמדה', ובמידה רבה בתחומים אחדים במצוות התלויות בארץ ממש בנה את המקצוע. דרך נושאי אורח חיים - שבת ומועדים, עבור לנושאי לומדות ופסיקה בסדר נשים ובסדר נזיקין, בהם נזקק הן לשאלות ציבור הן לשאלות יחידים. פרי למדנותו ופסקיו בתחומים אלו מצויים בספריו: עמוד הימיני וחוות בנימין.

ולא רק באופקים התורניים מבחינת ההיקף הצטיין, אלא גם ברחבות אופקים מבחינת דרכי העיון.

יש ההולכים בדרך הבירור הלמדני, ויש המשיבים כדרכם של הפוסקים המבקשים את נתיב הפסיקה, הלכה למעשה.

הרב ישראלי היה שילוב נדיר של רב, דיין, ראש ישיבה ופוסק.

הקורא את אחד מפסקיו בשבתו כדיין בבית הדין העליון, יטעה לחשוב בתחילה כאילו שיעור למדני בישיבה לפניו. והקורא מאמר למדני יגלה כי בסופו פסק ברור.

יש בירור ההן ובירור הלאו, אבל בשום פנים אין "רפיא בידיה". סופו של בירור מוליך לקראת מסקנות מאירות ושמחות.

אבל לא רחבות למדנית חודרת, אלא גם היכרות מעמיקה עם החיים הריאליים המציאותיים על חולשותיהם וסיבוכיהם, אורותיהם וצלליהם. שהרי הרב הדיין הפוסק אינו יכול להסתפק בד' אמות של הלכה, אלא עליו לשית ליבו גם אל הליכות החיים כולם. הן זו האפורה היומיומית, והן זו החזונית הרואה במתרקם כאן התגשמות של דברי נביאים וחוזים.

אופייני למי שמצוי אצל עורקי החיים הזורמים החברתיים והרוחניים, שהוא מפרסם דבריו בכתבי עת, שהרי זה ממהותם של כתבי עת שיש בהם גם מחותם הזמן, וחיי שעה אחוזים בהם עם חיי עולם. יותר נכון שחיי שעה מכוונים בהם על ידי תורת חיים, היא המוגדרת כחיי עולם.

אבל הרב ישראלי אינו בגדר משתתף בלבד, אלא הוא היוזם והפעיל, וכאן אנו מגיעים לרובד נוסף באישיותו - החלוציות.

חלוץ הוא ההולך לפני המחנה. כחלוץ עוזב הוא את בית תלמודו לפני מרן הראי"ה והולך לשמש כרב בכפר נידח בשרון. כחלוץ מייסד הוא את הבמה הקרוייה 'התורה והמדינה', במה המרכזת סביבה את גדולי התורה מחוגים מגוונים. הוא המייסד את הירחון של היכל שלמה 'שנה בשנה', וכנשר המחדש את נעוריו מייסד הוא במה תורנית רבנית 'ברקאי', והוא בן שבעים וחמש שנה.

אכן, יש אנשים שאין להם מנוח והם נדחפים ליצור ולחדש ופונים מיוזמה ליוזמה. אבל הרב ישראלי אינו מן הנדחפים. ליבו מלא חידושים, אך כולו אומר התמדה מתונה יציבות ועקביות.

שמו כבר הולך לפניו והוא אישיות מרכזית רבנית, ועדיין יושב הוא באותו כפר קטן ושליו, כך משך עשרים ושמונה שנה. הוא שוקד על תלמודו יומם ולילה כבימי בחרותו בישיבה, שקדנות מופתית ללא מסגרת וללא חברותא, ובסדר יום מוקפד ומושגח.

עם ייסוד ועריכת כתבי העת מתגלות בו שתי תכונות, שאולי לא מצויות ביותר בין תופסי התורה. האחד - סגנון מלוטש ובהיר קריא ונהיר. לא שעטנז עילג של לשון קודש וארמית, אלא עברית נאה ועכשווית, הייתי אומר ישראלית. ותכונה נוספת - אין הוא מחזיק טובה לעצמו אלא מקבץ דברי אחרים ועורך אותם ונוהג בהם מנהג דברי תורה קדמונים שיש להגות בהם ולהעיר ולהאיר כדרכה הראויה של תורה. והא מקיים "כקטֺן כגדול תשמעון" ומתייחס לדברי תורה של קטנים כלדברים של גדולים שבגדולים.

דרך זו שדרך בה הרב ישראלי דורשת הרבה נועזות, ויש בה הרבה מן המקוריות. עיון נמרץ שזיכה דברי אחרים ומשא ומתן בכתב ובעל פה שערך עמהם מתאפיינים בשני מאפיינים: האחד - עמידה על דעתו שלו. והאחר - כיבוד הזולת.

הרבה עדינות, הרבה התחשבות, הרבה דרך ארץ ומתן כבוד, אבל אין הוא מבטל דעתו שלו, ואף אין הוא מצניע דעתו. ותרן גדול במידותיו אבל לא בדעותיו. לא נשא פני איש, ולאחר שבירר על פי דרכה של תורה - ורק על פי דרכה של תורה - לא חשש להביע את שעימו.

בשעתו היה הוא היחידי בין ראשי ישיבת מרכז הרב בהבעת דיעה לא פופולרית שם, ואף הושעה בשל כך חודשים ארוכים ממתן שיעור.

מאידך, לא נרתע מהתייצב במלא כובד משקלו כנגד עמדת הרב עובדיה יוסף שליט"א, שאמר שבשל סכנת נפשות יש לחייב ויתור של חבלי ארץ ישראל לנכרים, ובמאמר מקיף בתחומין י' הוא מתפלמס עם טענות הרב יוסף אחת לאחת. הוא מקדים שם:

"מאחר ולאחר עיון, שורת ההלכה מחייבת שאין להיכנע ללחץ ולאיומי מלחמה למסור בידי נכרים שטחים מארץ ישראל, בפרט הללו המיושבים בידי יהודים, אמרתי לחוות את דעתי ברבים..."

"אמונה זה סדר זרעים", וכבר הזכרנו כי בשטח זה עשה הרב ישראלי גדולות בעיקר בהלכות כלאים ושביעית, ערלה ותרומות ומעשרות.

אבל אמונה זה שם של מקצוע בתורה הקרוי גם מחשבת ישראל.

כהיום הזה הרי זה מקצוע מוכר ולעיתים אף חביב. אבל מעטים יודעים כי מי שבנה את המקצוע, ממש מן המסד, היה הרב ישראלי.

ושוב - כמה אופייני - חלוץ ההולך לפני המחנה. לפני כחמישים שנה נתבקש להורות פרקי מחשבה ואמונה, וכחלוץ האומר הנני נענה. מידי שבוע היה עולה על הטנדר בואכה מדרשית נעם, כדי לנסות ולהעלות את החבר'ה העליזים על מסילות אמונה ומחשבה.

אמונה זה מפתה, זה מאיר, זה גדול. אבל כוחו וגדולתו של הרב ישראלי היו לחלק את האור הגדול לפרקי ניצוצות. לפרק ולפרט ולהרכיב נושאים ונושאי משנה. לא דרשות מתלהמות ושיחות נלהבות על גאולה ובטחון וכיוצא בזה, אלא עיון בשיתין ובספרי היסוד. לא רק ירידה אל הנוער וערכיו, אלא נסיון רציני וראשוני להעלות את הנוער אל מערכת הערכים הטהורה של מחשבת ישראל הקלאסית.

ואף זה בדרכו היסודית והבהירה; פרקים פרקים סדורים וערוכים מן המסד של מקרא וחז"ל, דרך נדבכי הראשונים, עד לטפחות של גדולי רבותינו האחרונים מגדולי החסידות והמוסר ועד למעיין הגדול, מעיינו של מו"ר הראי"ה קוק זצ"ל.

ושוב כמה אופייני לרב ישראלי - מחד, רחבות אופקים הנוטלת מכל אוצרות הרוח התורניים ויודעת כי אלו ואלו דברי א-להים חיים, ועם זאת אינה נמנעת משורה אחרונה מסכמת.

בשנתיים האחרונות היה הרב אחוז חרדה גדולה. כשהוא רואה בבעתה כיצד כוחות שהיו שוליים במדינה, אי שם בסיטרא דשמאלה, פרצו והשתלטו על המימסד השלטוני, התרבותי, המשפטי והתקשורתי, והם מבקשים להוליך את המפעל כולו - התורני הציוני והלאומי - תהומה ח"ו. הרב, שמסר נפשו ממש על התורה והמדינה, הלאום והארץ, קרא וזעק בכל דרך לעמוד בעוז כנגד המגמות המסוכנות וההרסניות הללו.

הנה דברים שהשמיע:

"מאבק עז נטוש בתקופה זו במדינה, על דמותה וזיקתה לעבר המפואר של האומה. העמוד הימיני "יכין" עומד בסכנת התמוטטות ח"ו. רועי תוהו מלעיטים את העם בסיסמאות שווא אשר תכנם הכללי הוא: 'ככל הגוים בית ישראל'. וחינוך זה ללא תורה וללא אמונה כבר הבשיל פרי באושיו בפריעת כל חק מוסר, בריב אחים, בליבוי וטיפוח יצרים אפלים, בהתפרעות והתבהמות של חלקים גדולים מן הצבור, ובמיוחד של הנוער, אשר אליו תלויות עיני האומה, ובו תקוות עתידה בארץ ובגולה. מנהיגים מתגלים בנוולותם, בנכונותם להפקיר כל ענייני האומה, ובלבד, שיבואו על סיפוקם יצרי הכבוד והשלטון שלהם. תנועות חברתיות אשר חרטו על דגלן התמסרות לצרכי האומה, לאורח חיים של צדק ויושר, להקמת חברה החיה בצניעות, ביושר לבב ובדאגה לזולת, הפכו למתחרות זו עם זו בזכיה בנתח שמן של תקציבי המדינה, והבטחת חיי רווחה לבעלי מרפקים שבהם על חשבון העם, ואין אומר השב".

לשומע דומה, כי נאמרו הדברים בחודשים האחרונים, אולם לא כן. את הדברים כתב הרב בשנת תשכ"ה, לפני כשלשים שנה, בהקדמה לספרו "עמוד הימיני", והרי בכך יש לחזק ולהראות כי כבר היה לעולמים. דברים שכתב הוא שם בהמשך הם המירשם שלו לתיקון -

"...ואיתנה אמונתנו, שבהתחזק ה'בועז' הוא עמוד התורה בגבורה ובעוז, יתחזק ויתאושש לעומתו גם ה'יכין' הוא עמוד המלכות, להכין ולכונן כיסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".

לדידו הדרך היא חיזוק ה'בועז' בו שרוי העוז, ואין עוז אלא תורה. ומכאן לדברי החיזוק שלו בהם חתם את מאמרו ב'תחומין' הנ"ל:

"נתחזק באמונת אומן ובבטחון בשומר עמו ישראל, שינחנו בדרך מישור ויציל נפשותינו מן השעות הרעות, לגאולה וישועה בקיבוץ נדחי ישראל והולכתם קוממיות לארצנו, ובארצנו".


* דברי מספד שנאמרו בהיכל הישיבה

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)