24: טעמי מצוַת המילה על פי הרמב"ם

  • ד"ר יהונתן יעקבס

לכבוד בננו בכורנו

נדב אברהם

טעמי מצוַת המילה על פי הרמב"ם / יהונתן יעקֹבס

א

עיון בספר "היד החזקה" לרמב"ם מגלה שהרמב"ם הקדים שלוש הקדמות לספרו הגדול:

1. הקדמה כללית - בה סוקר הרמב"ם את הדורות שלפניו ומבאר את מטרתו בחיבורו.

2. מניין המצוות - מצוות עשה ומצוות לא תעשה. סדרן זהה לסדר של ספר המצוות.

3. מניין המצוות על סדר הלכות הרמב"ם - "וראיתי לחלק חיבור זה לי"ד ספרים" - ופירוט י"ד הספרים ושמותיהם, המשותף לכל המצוות בכל אחד מהספרים, והמצוות המנויות בכל ספר.

רק לאחר מכן עובר הרמב"ם לגוף ההלכתי של הספר .

את הלכות מילה ממקם הרמב"ם בסוף ספר אהבה. ספר אהבה כולל את הלכות קריאת שמע, תפילה, תפילין, ציצית וברכות. המשותף לכל ההלכות הללו הוא, שהן הלכות בין אדם למקום ותלויות בזמנים מסויימים. מה עניין מילה להלכות אלו?

בהקדמתו השלישית, מסביר הרמב"ם את הסדר בו סידר את ספרו ותחת הכותרת "ספר שני" הוא כותב:

אכלול בו כל המצוות שהן תדירות שנצטוינו בהם כדי לאהוב המקום ולזכרו תמיד כגון ק"ש ותפילה ותפילין וברכת כהנים. ומילה בכלל, לפי שהוא אות בבשרנו להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיוצא בהם. וקראתי שם ספר זה - ספר אהבה.

אם כן, הרמב"ם עצמו מנמק את מיקומן של הלכות מילה:

מצוות ק"ש, תפילה, תפילין - מזכירות את הקב"ה בשעה שמקיימין אותן.

בשעה שלא מקיימין אותן - תפקיד המילה, שהיא אות תמידי בבשרנו, להזכיר לנו את הקב"ה.

ב

המצוות המופיעית בספרי "מדע" ו"אהבה" ביד החזקה, הן מצוות הקשורות לידיעת ה' ואהבתו. אלו הן גם המצוות הפותחות את מניין המצוות בהקדמתו השניה של הרמב"ם:

מצוה ראשונה... לידע שיש שם אלוה... ב' - לייחדו... ג' לאהבו... ד' - ליראה ממנו... ה' - להתפלל אליו... י' - לקרות קריאת שמע... י"ב - לקשור תפילין... י"ד - לעשות ציצית. ט"ו - לקבוע מזוזה... י"ז - לכתוב ספר תורה... י"ט- לברך אחר המזון וכו'...

על פי העיקרון שהתווה הרמב"ם בסדרו את הלכות מילה בספר אהבה - היתה צריכה גם מצוות מילה להיות בחטיבת המצוות הפותחות את מניין המצוות שהקשר ביניהן - ידיעת ה' ואהבתו1.

ואולם במניין המצוות העדיף הרמב"ם לדחות את מצוות המילה עד מצות עשה רט"ו!

המשותף לחטיבת המצות בה משולבת מצוות מילה במניין המצוות הוא - שכל המצוות קשורות בעניניי אישות: רי"ב - לפדות ולרבות, רי"ג - לבעול בקידושין, רי"ד - לשמח חתן את אשתו שנה, רט"ו - למול את הבן, רט"ז - לייבם, רי"ז - לחלוץ...

את מצות אלו מיקם הרמב"ם ב"יד החזקה" בספר הרביעי - ספר נשים, עליו אמר בהקדמתו השלישית - "אכלול בו המצוות של בעילה כגון קידושין וגירושין וייבום וחליצה".

א"כ שלוש תמיהות יש לתמוה:

א. מה עניין מילה לעניין מצוות בעילה?

ב. ממה נפשך - אם רוצה הרמב"ם להיות עקבי בשיטתו, היה צריך לשבץ את הלכות מילה בספר הרביעי, ספר נשים, כפי ששיבצם בסהמ"צ, או לחילופין - לשלבם בסהמ"צ בין המצוות הקשורות לאהבת ה', כפי ששיבצם ב'יד החזקה' - בסוף ספר אהבה!2

ג. המקור שמביא הרמב"ם למצוה שונה בין סהמ"צ ל'יד החזקה': במניין המצוות מביא הרמב"ם את הפסוק "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (ויקרא יב, ג) ואילו בהלכות מילה (א, א) מצטט הרמב"ם את הפסוק - "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו - ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (בראשית יז, יד).

ג

נראה שהרמב"ם הבין שלמצות המילה יש שתי משמעויות:

א. המילה היא אות בבשר היהודי, ומטרתה - סימן לזכרון הקב"ה ולאהבתו. על ידי המילה זוכר היהודי באופן תמידי את הברית הכרותה בינו לבין בוראו.

ועדיין נשאר הרמב"ם תמה - מדוע נעשתה ברית זו דווקא באיבר הרבייה, ולא באיבר אחר, אולי גלוי יותר, כגון האוזן, הזרוע? המשמעות הראשונה מסבירה את עצם עשיית האות, אך לא מנמקת את המיקום הגופני של הברית!

ב. המילה היא אות באיבר הרבייה דווקא - וזה מסמל את קדושת חיי המשפחה. כל מצוות ביאה מתקיימות על ידי איבר הרבייה. יצר הרבייה - יצר המין - הוא מהיצרים הגופניים החזקים והקיצוניים ביותר הקיימים באדם. על מנת לזכור את הקב"ה גם כאשר אנו ממלאים את צרכינו הגופניים ביותר, עניניי תשמיש המיטה - טבע הקב"ה באיבר הרבייה את אות בריתו.

ב"יד החזקה" שם הרמב"ם דגש על המשמעות הראשונה - המילה קשורה למצוות המזכירות לנו את הקב"ה וגורמות לנו לאהוב אותו.

במניין במצוות שם הרמב"ם דגש על המשמעות השנייה - קידוש הביאה, ולכן שילב את מצוות המילה בין שאר עניניי הבעילה.

ד

את חלקו האחרון של ספרו - "מורה נבוכים" ייעד הרמב"ם להסבר טעמי המצוות. הוא חילק את המצוות לי"ד חלקים (לא מקבילים לי"ד ספרי היד החזקה!) והסביר את המשותף לכל אחד מהחלקים.

בחלק ג', פרק ל"ה כתב הרמב"ם:

והקבוצה הארבע עשרה כוללת את המצוות התלויות באיסור מקצת הביאות, והם אשר מנינום בספר נשים והלכות איסורי ביאה וגם באלה הכוונה מיעוט התשמיש ככל האפשר... וגם את המילה מן הקבוצה הזו.

גם בפרק מ"ט חוזר הרמב"ם וכותב:

וכן המילה, לדעתי אחד מטעמיה מיעוט התשמיש והחלשת האבר הזה כדי שימעט בפעולה זו ויתאפק ככל האפשר... וזהו הגדול בסיבות המילה לדעתי.

לכאורה מצדיק הרמב"ם בדבריו אלו את הסידור שסידר במניין המצוות - המילה קשורה למצוות הביאה, אולם באותו פרק ממשיך הרמב"ם ואומר:

ויש במילה לדעתי עוד עניין אחר חשוב מאד, והוא שיהו כל בעלי ההשקפה הזו כלומר סוברי יחוד ה', להם אות אחד גופני הכוללם... וכך המילה הזו היא הברית אשר כרת אברהם אבינו על הדעה בייחוד ה' וכך כל הנימול הרי הוא נכנס בברית אברהם ומתחייב בבריתו להיות בדעה על הייחוד... וגם זה עניין חשוב כמו הראשון בטעמי המילה, ואולי אף יותר חשוב מן הראשון.

נראה שבמורה הנבוכים, ספרו המחשבתי המרכזי, התלבט הרמב"ם איזה משני הטעמים למצוות המילה הוא החשוב יותר - האם טעם זכרון ה' או טעם ריסון התאווה. עד כדי כך, שהוא קרא לשני הטעמים - "הטעם הגדול ביותר". לכן, בספרו ההלכתי, החליט הרמב"ם לשלב את שני הטעמים - וזאת על ידי שילוב מצוות המילה במקומות שונים, אחד במניין המצוות, ושני - בגוף הספר.

האם שאב הרמב"ם את החילוק בין שני טעמי מצוות המילה ממקור קדום? עיון בתורה שבכתב יעלה ממצא מעניין מאד:

מצות המילה מופיעה בתורה בשני מקומות:

בספר בראשית פרק י"ז מצווה אברהם למול את בנו, כשהרקע למצוה זו מפורש - כריתת ברית בין הקב"ה לבין עם ישראל:

ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם... והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם.

בספר ויקרא פרק י"ב נאמר:

אשה כי תזריע וילדה זכר... וביום השמיני ימול בשר ערלתו.

אין כאן דגש על ברית בין ישראל לקב"ה. ההקשר פרטי יותר - בתוך דיני אישה יולדת, ואולי מזכיר את דיני אישות. ייתכן שהרמב"ם הסתמך על שני מקורות אלו בחילוקו בטעמי המצווה3.

ה

השתא דאתינא להכי ברצוני לנסות לענות על השאלה השלישית שנשאלה לעיל ולשעֵר מדוע השתמש הרמב"ם בשני פסוקים שונים כמקור למצוות המילה:

בהלכות מילה ציטט הרמב"ם כמקור למצוה את הפסוק מספר בראשית: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", בהקשר אותו הוא רוצה לתת למצוה - דהיינו אות ברית בין ה' לישראל. ובמניין המצוות ציטט הרמב"ם כמקור למצווה את הפסוק מספר ויקרא "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", בהקשר אותו הוא נותן למצווה בספר המצוות - דהיינו קידוש חיי האישות ומצוות הביאה.

 


1. קולמוסין רבים נשתברו בנסיון להבין את הסדר הפנימי של מניין המצוות - המקביל לסדר המצוות בסהמ"צ. ודאי שיש חטיבות מסויימות בעלות קשר פנימי אך הגבולות ביניהן והסדר הכללי נתון במחלוקות. עיין - "המצוה והמקרא", א. רבינוביץ עמ' 34-32.

2. על דרך השאלה מהגדרותיו של ר"י בעל הטורים ניתן לנסח את הבעיה כך: או שמצוות מילה קשורה לספר אורח חיים - עניינים בין אדם למקום, או שהיא קשורה לספר אבן העזר - ענייני אישות. בעה"ט עצמו העדיף לשלב את הלכות מילה דווקא בספר יורה דעה - בין הלכות הלוואה להלכות עבדים...

3 . בששה סדרי משנה איננו מוצאים מסכת המיוחדת לענייני מילה. רבי שילב את המצווה בשני מקומות כבדרך אגב: במסכת שבת פרק י"ט - אגב עניין מילה בשבת, ושבת היא כמובן אות וברית בין ישראל לקב"ה. ובמסכת נדרים פרק ד' - מסכת השייכת לסדר נשים.

האם רצה גם רבי לרמוז לשני האופנים להבנת מצוות המילה?