דילוג לתוכן העיקרי

הפטרת השבת שבעשרת ימי תשובה

קובץ טקסט

א.

המנהג הרווח ברוב קהילות האשכנזים הוא, להוסיף בהפטרת שבת תשובה לפסוקים מסוף הושע (יד, ב- י) את פסוקי הנביא יואל (ב, טו-כז), הפותחים ב"תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה". בישיבתנו, ישיבת הר עציון, הנהגנו לפני שנתיים להקדים לתוספת זו את הפסקה 'וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ' (ב, יא- יד), כמנהג המופיע בכמה מן החומשים כ'מנהג איטליה הקדמון'. בשורות הבאות אנסה לבאר את פשר מנהגנו החדש.

לשם כך, נביא כאן את המקראות מיואל:

וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ כִּי גָדוֹל יוֹם ה' וְנוֹרָא מְאֹד וּמִי יְכִילֶנּוּ. וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו בְּרָכָה מִנְחָה וָנֶסֶךְ לַה' אֱלֹהֵיכֶם.

תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם. וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ. וַיַּעַן ה' וַיֹּאמֶר לְעַמּוֹ הִנְנִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וּשְׂבַעְתֶּם אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן אֶתְכֶם עוֹד חֶרְפָּה בַּגּוֹיִם. וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת. אַל תִּירְאִי אֲדָמָה גִּילִי וּשְׂמָחִי כִּי הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת. אַל תִּירְאוּ בַּהֲמוֹת שָׂדַי כִּי דָשְׁאוּ נְאוֹת מִדְבָּר כִּי עֵץ נָשָׂא פִרְיוֹ תְּאֵנָה וָגֶפֶן נָתְנוּ חֵילָם. וּבְנֵי צִיּוֹן גִּילוּ וְשִׂמְחוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי נָתַן לָכֶם אֶת הַמּוֹרֶה לִצְדָקָה וַיּוֹרֶד לָכֶם גֶּשֶׁם מוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בָּרִאשׁוֹן. וּמָלְאוּ הַגֳּרָנוֹת בָּר וְהֵשִׁיקוּ הַיְקָבִים תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. וְשִׁלַּמְתִּי לָכֶם אֶת הַשָּׁנִים אֲשֶׁר אָכַל הָאַרְבֶּה הַיֶּלֶק וְהֶחָסִיל וְהַגָּזָם חֵילִי הַגָּדוֹל אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי בָּכֶם. וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם.

ב.

הפסקה "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן" עוסקת, החל מפסוק יח ("וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ"), בירידת הגשם אחרי מספר שנות בצורת, בביטול מכת הארבה ("הַצְּפוֹנִי", וכן בהמשך הנבואה במפורש) שהכתה בארץ, ואולי גם בסילוק אויב בשר ודם חיצוני שחדר לארץ או איים עליה ("הַצְּפוֹנִי" לפי חלק מן המפרשים). הפסוקים המתקשרים יותר מכול לשבת תשובה הם שני הפסוקים הראשונים בפסקה (טו-טז) ובהם תקיעת שופר, צום ותפילה. ואכן, על פי המדרש שיובא להלן ניתן לדורשם על תקיעת שופר שבראש השנה ועל צום יום הכיפורים, וממילא על השבת שביניהם. זאת, אף שלפי פשוטו של מקרא היו השופר, הצום והעצרה בסוף החורף היבש מגשם, ומענה ה' היה הבטחת ירידת היורה ("הַמּוֹרֶה") בחודש הראשון, הוא חודש ניסן, וגשמי ניסן יפצו את העם על כל הבצורת הכבדה.

הקשר של הרעיון הנזכר לשבת תשובה הוא חשוב, אך דומה שעדיין תחושת ההחמצה שבהפטרה מדאיבה את הלב. שהרי כל פסוקי התשובה היקרים של הנביא יואל נותרו בפסקה שמדלגים עליה במעבר מהושע ליואל, ולא נותרו לנו בכל הפטרת התשובה אלא שני הפסוקים הראשונים שבהושע - "שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל" ו"קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'".

דווקא הפסקה הראשונה בספר יואל, "וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ", שנשמטה במנהג רוב הקהילות, היא הכוללת את פסוקי התשובה מן היפים ומן הנוגעים ללב שבמקרא כולו:

וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם...

 

פסוקים אלו הם הדומים ביותר לפסוקים בספר יונה, הנקרא באותו שבוע בהפטרת מנחה של יום הכיפורים, על פי דברי המשנה בתענית (ב, א)[1]:

וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם. מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד. וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם כִּי שָׁבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וַיִּנָּחֶם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה... כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.                                (ב, ח - ד, ב)

בהיגיון פשוט נראה, אפוא, שראויים ארבעה פסוקים אלו ביואל (פסקת 'וה' נתן קולו לפני חילו'), שהפטרת שבת תשובה - העוסקת בדברים רבים - לא תפסח עליהם, מה גם שהיה מנהג קדום לקוראם.

 

ג.

אלא, שנראה כי לא די בהיגיון פשוט, והצדק עם המערער על המנהג שהנהגנו שישאל, מי שׂמכם לשנות מנהגם של רוב ישראל בדורות אלו. ושתי תשובות בדבר:

ראשית, במנהגנו לא באנו לשנות מטבע שטבעו חכמים בתפילה[2]. לא שינינו נוסח חתימה של ברכה, ולא עברנו על דברי המשנה בברכות (א, ד) "מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר... לחתום אינו רשאי שלא לחתום", שבכך הקפידו חכמים על תקנתם בנוסח התפילה. לא גרענו דבר, אלא הוספנו לקרוא מדברי הנביא מספר פסוקים ברצף אחד עם ההפטרה המקובלת, פסוקים שיש בהם לעורר את הלב לתשובה.

והרי כשם שחשוב שימור נוסחם של אבותינו, דומה שחשוב גם לא להיכנס לקיבעון מחשבתי של צייתנות עיוורת, ויש עניין שכל דור וכל קהילה יתרמו לנוסחם גם דבר הנראה נכון בעיניהם לכבד את ה' בתפילתם שלהם, וכך גם יזדהו עמה יותר. והרי מעולם לא הייתה כוונתנו לערער על נוסח תפילה או קריאה שונה משלנו, ולא באנו אלא ליתן טעם לשבח בהצעתנו לשוב למנהג הקדמון.

שנית, המהרי"ל, שהוא ממניחי היסודות של המנהג המקובל היום בקהילות אשכנז, אכן הזכיר את הפסקה מיואל בהפטרתנו כמתחילה ב'תקעו שופר בציון קדשו צום וכו':

הפטרת שובה היא בתרי עשר סוף הושע (יד, ב), ומסיים אותו נביא ומדלגין אז לנבואת יואל ומתחילין תקעו שופר בציון קדשו צום עד ולא יבשו עמי לעולם (ב, טו - כז). ונראה משום דשובה דסוף הושע הן רק תשעה פסוקים ואין פוחתין בנביא מכ"א פסוקים לכן צריך למלאות בה מנבואת יואל כדפירשתי.

(ספר המנהגים, הלכות עשרת ימי תשובה ג)

 

אך רבים מן הראשונים נהגו אחרת, וכפי שנפרט. ומלשון המהרי"ל נראה, שלא ייחס חשיבות גדולה למקראות מיואל כחלק מהזכרת התשובה, אלא יותר ראה בהם השלמה מבחינת מספר הפסוקים הדרוש להפטרה.

 

ד.

בניגוד למהרי"ל, כאמור, מראשונים רבים נראה, שהנהיגו או שנהגו לקרוא את פסוקי התשובה שבפיסקה "וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ".

רש"י בסידורו הרחיק לכת אף יותר, שכתב:

וכשמפטירין אותה מפטירין שובה ישראל ותקעו שופר בציון וה' נתן קולו לפני חילו וכו', ובין ראש השנה ליום הכפורים .                                                    (ת"ד)

 

רש"י, כמו המהרי"ל, כותב, שהפסקה מיואל פותחת ב"תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן". אך שלא כמהרי"ל, אין כוונתו לפסוק טו - "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה", אלא לנבואה הקודמת, בפסוק א - "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי בָא יוֹם ה' כִּי קָרוֹב", שהרי הביא אחריה את הפסוק "וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ", שהוא כזכור, פסוק יא. שמא עשוי המעבר בין שתי הנבואות, הפותחות ב"תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן", להסביר את פשר חילופי המנהגים בהפטרה.

דבריו של רש"י מתבססים על מקורות קדומים יותר במדרשי חז"ל. וכך נאמר על הפטרת היום בפסיקתא רבתי:

אמר הקדוש ברוך הוא בעולם הזה על ידי שופר הייתי מרחם עליכם, ואף לעתיד לבא אני מרחם עליכם על ידי שופר ומקרב גאולתכם, מניין, ממה שקראו בעניין בנביא תקעו שופר בציון הריעו כי בא יום כי קרוב (ב, א).                             (פרשה מ')

 

הפסיקתא, המתייחסת להפטרה ("ממה שקראו בנביא"), מצטטת את נבואת "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן" הראשונה, וכפי שכתב רש"י בסידורו.

מקור אפשרי נוסף בפסיקתא דרב כהנא, בעת דיונו על ההפטרות בכלל ועל הפטרת 'שובה' בפרט:

וה' נתן קולו לפני חילו וגו'. וה' נתן קולו לפני חילו, בראש השנה. כי רב מאד מחנהו, אילו ישר'. וכי עצום עושי דברו, שהוא מעצים כוחן של צדיקים שעשו רצונו. כי גדול יום ה' ונורא מאד, זה יום הכיפורים. ומי יכילנו , דמר ר' קריספא בשם ר' יוחנן שלש פינקסיות הן, אחת של צדיקים גמורים ואחת של רשעי' גמורים ואחת של בינונים. אלה לחיי עולם - א"ר אילו הצדיקים גמורים. ואלה לחרפות לדראון עולם - אילו רשעים גמורים. ימחו מספר, אילו הרשעים. חיים, אילו הצדיקים. ועם צדיקים אל יכתבו, אילו בינונים שנתן להם הקב"ה עשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אם עשו תשובה נכתבים עם הצדיקים ואם לאו, נכתבים עם הרשעים. לפיכך מזהיר הושע את ישראל ואומר להם שובה ישראל

                                                             (מהדורת ש' בובער, פסקה כה, טז, דף קנז, ע"ב)[3].

 

לא ברור כאן היכן מתחילה הקריאה ביואל, אך ודאי שהיא כוללת בתוכה את הפיסקה "וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ", שמפסוק יא ואילך.

מסתבר שלכך התייחס גם ספר המנהגות של רבנו אשר מלוניל (דף יט, ע"א):

ושמעתי שרבו' ז"ל אמרו על מה שאמר הכתוב וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו, לפני יום הכפורים ביום ראש השנה, כי גדול יום ה' ונורא מאד זה יום הכפורים.

 

וכן הוא במנהגי דורא (עמ' 149). וכן כתב האבודרהם בסדר תפילת ראש השנה:

ושמעתי כי רז"ל אמרו (ילקוט שם) בענין זה על מה שאמר הכתוב וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאוד מחנהו כי עצום עושה דברו כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו נתן קולו ביום ר"ה לפני יום הכפורים. כי גדול יום ה' ונורא  מאד זה יום הכפורים ע"כ.

 

וכך הוא באגור (הלכות תשעה באב תת"ס):

ופירושו דשובה י"ל בשבת שבין יו"כ לסוכות שהוא מדבר בשאלת מטר קודם לחג דמפטירין ביואל... ויפה צעקה לאדם קודם גזר הדין. ודרשו יש לאומרו בין ר"ה ליו"כ דקאמרינן דרשו כו' אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליום כפור.

 

ומכל הני רבוותא נראה שלא כרש"י, שההפטרה החלה ב"תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן" הראשון, אלא התחילה ב"וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ". אך משותף להם ולרש"י, בניגוד למהרי"ל, שפסקת התשובה "וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ" נכללה בהפטרת שבת תשובה.

יש לציין, שבחלק מן המקורות שציינו הובאו דעות חולקות, ולפיהן הפטרת שבת התשובה נקראת בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות, והיא נועדה לבקשת גשמים, ולא לתשובה. אך גם הם הכירו את המסורת, שתחילת ההפטרה ב"וַה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ" ולא ב"תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן" שלאחריה. וכן הוא בתוספות:

ושובה בין כפור לסוכות דכתיב בה ונתתי לך יורה ומלקוש וכן וה' נתן קולו לפני חילו דמישתעי במים ושייך שפיר לפני סוכות וזה המנהג לא ישתנה לעולם ע"פ הפסיקתא וכן פירש ר"ת.                                  (מגילה לא, ע"ב ד"ה 'ראש חודש')  

וכן כתב במחזור ויטרי (לרבנו שמחה, תלמידו של רש"י):

ולפיכך נכון לומר שובה אחר יום הכיפורים. אם חלה שבת אחריו דעיקרה לגשמים. מוי"י נתן קולו לפני חילו. עד ולא יבושו עמי לעולם.                              (סי' רסב)

 

נראה אפוא, שיש למנהגנו החדש מקור לא אכזב במדרשים, בראשונים ובמנהגי הקדמונים, ומקורות אלו מצטרפים למה שאומר הלב, שאין לדלג על פסקת התשובה ביואל בהפטרת שבת שובה:

וְגַם עַתָּה נְאֻם ה' שֻׁבוּ עָדַי בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְצוֹם וּבִבְכִי וּבְמִסְפֵּד. וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחָם...

 

 

 


[1].   אגב, אותה משנה בתענית אף משווה בין הכתובים ביונה וביואל:

סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה לרחובה של עיר ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין וכל אחד ואחד נותן בראשו הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין אחינו לא נאמר באנשי נינוה (יונה ג') וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא א-לוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ובקבלה הוא אומר (יואל ב') וקרעו לבבכם ואל בגדיכם.

מכל מקום למדו מכאן את קריאת ספר יונה בתענית יום הכיפורים. עוד נציין, שעל פי מדרשים רבים יונה הוא ממשיכו של אליהו הנביא, והוא לדבריהם אף בן האישה הצרפית ששב לתחייה על ידי אליהו. יואל מדבר יותר מכל נביא אחר על יום ה' הגדול והנורא, וממלאכי בפסוקיו האחרונים למדנו, שהוא יום בוא של אליה הנביא. בימי אליהו ובימי יואל (ושמותיהם זהים ונגזרים מעניין אחד) הייתה בצורת קשה והיענות ה' לעמו והורדת גשם חזק. על פי הרד"ק היה יואל בימי המלך יהורם, וזה דור אחד אחרי אליהו, ואפשר שהיה תלמידו.

עד כאן מעט מן הקשרים שבין יונה לבין יואל, שאת פסוקיהם הבאנו בפנים. בקשר לכך, מעניין לציין את סיפורו של ש"י עגנון "עד שיבוא אליהו", בספר "עיר ומלואה": גיבור הסיפור הוא שמש בית הכנסת בבוטשאטש, ששינה את דרכיו לטובה עקב פגישתו עם אליהו הנביא. שמו של השמש הוא יואל יונה.

[2].   לפני זמן מה יצא בביטאון אגודת הרבנים 'צֹהר' רב חשוב נגד קריאתו של מו"ר הרב יואל בן נון, להוסיף בתפילת הדרך בקשת הצלה לא רק מן החיות הרעות הנזכרות בה, אלא גם מתאונות הדרכים המצויות בדורנו, בעוונותינו. וכתב אותו רב, שיש בהוספה זו משום 'משנה ממטבע שטבעו חכמים'. ולא היא! וכבר דחאו הר"י בן נון בנימוקים מכריעים נגדו.

[3].   עיין גם בילקוט שמעוני, תקלד. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)