24-11: פרש רשת לרגלי - עבודת ה' בעידן האינטרנט

  • הרב משה ליכטנשטיין

רב שיח*

הרב משה ליכטנשטיין, הרב אמנון בזק

 

 

הרב יוקי מאיר (מנחה)

האינטרנט שינה את חיינו. אולם, השאלה היא האם השינוי הוא חיובי או שלילי? כיצד משפיע המדיום הזה, אם בכלל, על עבודת ה'? האם הזמינות של המידע והקלות שבה ניתן להשיגו תורמת לנו?

 

הרב משה ליכטנשטיין

לפני מספר שנים פגשתי את אחד מכותבי האנציקלופדיה התלמודית. הוא אמר לי, בשם הרב זוין, ש"עכשיו אפשר באמת ללמוד". סוף-סוף כל המידע מרוכז במקום אחד, ואין צורך להשקיע משאבים רבים באיסופו וליקוטו.

חשוב להבין שאינפורמציה היא רק שלב ראשוני, פתיח לעבודה האמיתית. לפיכך, אחת הסכנות המרכזיות של האינטרנט הינה באשליה שהכול זמין ואין צורך להתאמץ. כביכול לא צריך להכין שיעור, כיוון שניתן למצוא בקלות 'וורט' לפרשת השבוע ברשת. ויתר על כן – האשליה שאין צורך במגע אנושי עם מחנך או קהילה, היא חמורה ביותר בעיני. חשוב להדגיש שהאינטרנט הוא תוספת, לא תחליף. כל אדם חייב להשיג לעצמו רב, מורה-דרך, חברותא ואדם שניתן לתקשר עמו.

אני אישית מעדיף שיעור לכיתה של עשרים תלמידים חיים, על פני כתיבת שיעור המופץ במייל למאות אנשים. אני אמנם יודע שהשקעה של ארבע שעות תגיע לאנשים רבים יותר מאשר חוג לארבעה-חמישה אנשים מהשיעור שלי, אולם חשוב לי מאוד הקשר הקיומי עם בני אדם, הרבה יותר מזריקת מידע לחלל וירטואלי.

נקודה נוספת: כאשר האינטרנט התחיל לצבור תאוצה, לפני כ-12 שנים, שוחח עימי רב מארה"ב על בעיית שמירת הנגיעה בקהילה שלו. הוא סיפר שיש לו פתרונות מגוונים, אולם הבעיה היא שכל אחד מבני הקהילה הולך לרשת ומביא פסק של רב כלשהו. איבוד סמכות ה"מרא דאתרא", בין היתר כתוצאה מהתפתחות האינטרנט, היא פגיעה חמורה בקהילתיות. חשוב מאוד לשמור על הקהילה ועל המרקם הייחודי שלה, אשר מוכרים לרב הקהילה הרבה יותר מכל פסיקה אינטרנטית.

 

נקודה אחרונה לעת עתה: השטחיות והאינפורמציה הרדודה. עם השנים פותחו כלי מדידה למקורות ברי סמכא, גם בעולם התורני וגם בעולם האקדמי. אולם באינטרנט, בגלל ההתלהבות שבראשוניות, אין ביקורת. היום כולנו מתלהבים מהמדיה האינטרנטית ולא חושבים על כך שכל אחד יכול להעלות מהרהורי ליבו ללא שום בקרה עצמית או חיצונית. עשרות פרופסורים מקוננים על השימוש בויקיפדיה במקום בבריטניקה. אדם חכם מבין שהכול תלוי במי שמגיש את המידע, אולם לא כולם מודעים לכך. אגב, בעבר, תופעה זו הייתה קיימת ביחס לספרים; גם לגבי שו"תים צריך לזכור שאף אם הודפסו, אין זאת אומרת בהכרח שמדובר בפסיקה נכונה ומדויקת.

 

עבודת ה' בעידן האינטרנט אינה שונה מכל עידן אחר, שכן באופן בסיסי האינטרנט הוא כלי גרידא. עבודת ה' האמיתית עדיין עוסקת באופן שבו האדם מתפלל, בהתמודדות עם ייסורים וטרגדיה, ביחסים הבין-אישיים וכן הלאה. באופן דומה, הסיבה שאנחנו יכולים עדיין לקרוא בעניין טרגדיות יווניות היא שטבע האדם באופן בסיסי נותר דומה. טבע זה לא ישתנה גם בגלל האינטרנט.

 

 

הרב אמנון בזק

היות ויש עוד דברים בהן דעתנו חלוקה, אבקש להתייחס בקצרה לנושא זה שהזכיר הרב משה. אדגיש צד חיובי שלא בא כל כך לידי ביטוי בדברי הרב משה: התרומה הגדולה ביותר היא שעד לפני כמה שנים בחור שעזב את הישיבה שאל את עצמו איך להמשיך ללמוד. אדם התרגל לרמת שיעורים מסוימת שלא יכול היה להשיג בקהילתו, ומאידך לא היה מעוניין בלימוד 'סתמי'. התוצאה הייתה שלא למדו כלל. שנים רבות בעיה זו הייתה רווחת ביותר, ובנקודה זו מסייע האינטרנט להמשך הקשר של הישיבה עם בוגריה – בשיעורים כתובים ומתומללים, אודיו וּוידאו. גם ברמה האישית, לימוד התורה שלי שודרג: לאחר התעמקות בסוגיה אני מחפש בגוגל את "המגביה מציאה לחברו", ולעולם לא יקרה שלא אגלה שם משהו חדש. כך, זמינות המידע משפרת איכותית את הלימוד.

 

בנוגע לתפקיד הרב, אין ספק שהוא השתנה. לפני מספר שבועות הייתי באזכרה לאבא של תלמיד שביקש כי אמסור שיעור. שאלתי מדוע לא לפנות לרב הקהילה, והאבא הסביר כי רב הקהילה לא ביקר במשך שנה שלימה את הסבא ששכב חולה, והוא לא מעוניין להיות קשור אליו. תפקיד הרב, וגם תפקיד הר"ם כפי שאנו רואים בישיבה, השתנה – אנשים מחפשים לא רק שיעור וטיש, אלא גם קשר יומיומי ומפגש אישי עם הרב.

 

הרב יוקי מאיר

לאינטרנט יש יתרון אחד, אשר בולט במיוחד למי שמצוי מחוץ לעולם הישיבה - נגישות המידע התורני. ישנה קבוצה גדולה של אנשים, אשר לא איבדו את הזיקה המשמעותית לעולם התורה, אלא נמצאים במצב של חיפוש אחר הדרך לחזור וללמוד. אנשים אלו, אלמלא האינטרנט, אם היינו מבקשים מהם להעביר דבר תורה קצר או שיעור בשבת - הם היו מסרבים, בגלל החשש לחקור את הנושא ולפתוח את המקורות. לעומת זאת, בזכות הנגישות - קל יותר לאנשים לחזור וללמוד, וכך הקשר מתחדש.

 

הרב משה ליכטנשטיין

אני בהחלט מסכים ואוסיף ברשותכם משפט אחד לדיון זה. עסקנו במידע תורני זמין, ואני מבקש לעסוק בנקודה מבורכת נוספת, שנוגעת בשאלה כללית יותר של עבודת ה' האוניברסאלית מול הפרטיקולארית.

בעבר, מדרך הטבע, עבודה ה' והפרספקטיבה הצטמצמה לקהילה המקומית ולעם ישראל. אולם כיום, העובדה שאדם יכול לשבת במקום אחד, ובו בזמן רשתו פרוסה על כל העולם - משנה את נקודת הראות. האינטרנט מסייע להבין שהקב"ה ברא עולם עם שבעים אומות, ואנחנו לא חיים רק עם כמה חסידי גור באיזה שטיבל נידח. בעיני, תחושה זו היא מאוד משמעותית. יש חשיבות להפנים את ההכרה, שהאדם איננו חי בעולם שבו חיים עוד כמה יהודים בלבד.

 

הרב יוקי מאיר

אבקש לעבור לנקודה נוספת. אנו קוראים בפרשת השבוע על ההגבלות שהיו סביב הר סיני, ונזכרים בשיח סביב בעיית חוסר הצניעות שבאינטרנט. השאלה היא כיצד עלינו להתמודד עם בעיה זו: מהו האיזון הנכון בין חינוך הגולש לאחריות אישית, לבין שימוש באמצעי סינון לתכנים בלתי ראויים בעינינו?

 

הרב אמנון בזק

אני יכול לענות תשובה מאוד פשוטה, בשתי מילים: "אינטרנט רימון".

אני מסכים שההתמודדות עם היצר לא התחילה רק עם האינטרנט. הבעיות הללו הופיעו בצורות שונות לאורך הדורות. ואף על פי כן, אני חושב שהאינטרנט מְזַמֵן התמודדויות מסוג אחר, שהן בעייתיות מכמה כיוונים. בראש ובראשונה בגלל הזמינות; אותה זמינות שבזכותה ניתן להשיג שיעורי תורה מכל הסוגים, מאפשרת גם נגישות לתכנים בעייתיים מכל הסוגים. מדובר בדברים ממכרים, שמציבים בפני הנוער את אחת מהבעיות המטרידות ביותר. זה מטריד את הנוער, אך לא רק את הנוער; כל מי שיסתכל בשו"תים באינטרנט, יגלה משפחות שלמות שמעורבות בכך. ממש כאותו סיפור בגמרא על האב ששם את בנו בפתח בית בושת עם שקית מטבעות, ושואלים חז"ל – "מה יעשה הבן שלא יחטא?". להציב נער מתבגר, או אפילו גבר נשוי עם אישה וילדים, בפני האפשרות להגיע לכל התועבות שבעולם בלחיצת כפתור - היא בבחינת "מה יעשה הבן שלא יחטא?".

 

ישנה תפישה חלופית, הגורסת – בתשובה לשאלה לעיל - "יחטא. לא נורא". כביכול מדובר בחלק מתהליך ההתבגרות, ומוטב שיחטא בשליטה בתוך הבית מאשר שיגיע למקומות אחרים. אני אישית חולק על תפישה זו. אמנם לא ניתן להציג סטטיסטיקה מדויקת, אבל אין ספק שלתת לילד לגלוש באופן חופשי מזמין סכנות לאינספור. מדובר בהרגל ממכר, כאש בנעורת. אדם לא צריך להעמיד בניסיון כל כך קשה את משפחתו ואת ילדיו. הלוא אין סיכוי שילד נורמאלי לא יגלוש באתרים שאסור לגלוש בהם. מכמות התלמידים שבאים לדבר איתי על זה, וממה שהם מספרים על חברים שלהם ועל מה שהם שומעים על חברים שלהם - מכל הדברים האלה ברור שמדובר בתופעה בעלת היקף עצום. ואם אפשר למנוע את הזמינות הזו בצורה פשוטה וחלקה, חבל שלא להשתמש בזה. אני רואה בזה רק ברכה.

 

אגב, אני מתנגד בתוקף לתוכנות סינון המאפשרות להורים לשחרר את החסימה. מבחינה חינוכית מדובר בעניין הרסני, שכן האב משדר לבן – "לך אסור ולי מותר".

 

הרב משה ליכטנשטיין

אכן, באופן תיאורטי מסנן אינטרנטי יפתור את הבעיה. אבל אותי מטרידה התחושה שאין אמון בחניך ובילד. הלוא בסופו של דבר הילד יצא לעולם, ויהיה עליו להתמודד עם הדברים הללו. כולנו מכירים את האנשים שאין להם טלוויזיה בבית, אבל הילדים הולכים לשכן. כך ההורים גם משדרים לילד שאין להם אמון בו, וגם בסופו של דבר הילד רואה טלוויזיה אצל השכן ונהנה מ"מים גנובים". לדעתי, בסופו של דבר, תחושת האמון היא שאלה עקרונית: האם אתה משדר אמון בכוחות של הילד, וביכולות שלו להתמודד.

אני חושב שהשאלה איננה מסננת כן או לא, אלא האם לתת לילד את התחושה שסומכים עליו. אני יודע שאני באופן אישי לא רוצה שמישהו יסתכל כל הזמן על ההרגלים שלי. אמא שלי, הספר הראשון שאמרו לה לא לקרוא – זה הספר הראשון שהיא קראה, וכולנו מכירים את התופעה הזו. לא רציתי שיגידו לי איזה ספרים לקרוא ואיזה לא לקרוא, לא רציתי שיבדקו את הדואר שלי וכן הלאה, ואני מתאר לעצמי (על אף שכרגע אני הפכתי להורה החכם והנבון, והילד שלי הוא המתבגר שלא מבין כלום), שגם הילד שלי רוצה שלא יחטטו אחריו.

 

אספר סיפור אישי, על הפעם היחידה שהייתה להורים שלי "החלקה" רצינית בחינוך, שעד היום הם מתחרטים עליה. בשנה מסוימת ביקשה אחת מהבנות משהו לאפיקומן, וההורים שלי סירבו מכיוון שחששו מהתכנים שיהיו במתנה. הילדה פרצה בבכי, ולא בגלל עצם הסירוב – אלא מכיוון שהרגישה שאין בה אמון. אבא שלי הרגיש כל כך רע, והוא הלך והתנצל בפניה.

בנוסף, אני סבור שהמסנן היחיד שבאמת עובד נמצא בין האוזניים. כל מסנן אחר - תמיד יקום החכם שימצא את הדרך לפרוץ אותו. אין מחסום שלא ניתן לעקיפה. הדרך היחידה להקים מחסום בלתי-עביר, היא לתת אמון באדם.

לטעמי, העניין תלוי גם בשאלה איזו חשיבות אנחנו מייחסים לגלישה באתרים בעייתיים. אם מישהו סבור, שגלישה לאתר הלא נכון שקולה ל"סוף העולם" - ברור שלדידו קיים צורך משמעותי בחומות גבוהות. אבל אם אתה סבור שאמנם אין זה ראוי, אבל העולם – כלומר, נפשו של האדם ואישיותו המוסרית והדתית - לא יתמוטט מזה, ממילא פוחת גם הצורך בחומות. הויכוח נוגע, אפוא, גם לשאלת הערכת הסכנה. אני סבור שבשקלול הסיכון מול הסיכוי, מפריזים יותר מדי בערך הסיכון. אינני יודע בדיוק כמה אנשים באים לדבר עם הרב בזק על הנושא הזה, אבל עובדה היא שהם עדיין תלמידים, ועדיין לומדים תורה, ובסך הכול עולמם הדתי והרוחני לא התמוטט. אם המספרים הם כפי שמתארים אותם, אז הישיבה הייתה אמורה להיות ריקה. אבל היא לא ריקה, כך שאחת משתי אפשרויות: או שאנשים מדברים על זה יותר משהם עושים את זה, או שזה לא הורס אותם בדרך שבה הדבר מוצג.

בהקשר הזה אוסיף נקודה אחרונה: מטרידה אותי ההיסטריה שיוצרים סביב הנושא. יש לי בעיה עם כך, ששאלת "אינטרנט רימון – כן או לא" הפכה לבעיה הבוערת של הציונות הדתית. בעיני, מראה התפילה בבית הכנסת - מטריד פי מאה משאלת הרגלי הגלישה. אני מוטרד מכך שמדברים עם ההורים יום ולילה אך ורק על הנושא הזה. יוצאים בקמפיינים על גבי קמפיינים בנושא הזה בלבד, בעוד שדברים אחרים וחשובים בהרבה כמעט ולא מקבלים יחס. לשם השוואה, רובנו מסתכלים בזלזול על העולם החרדי, שכן כל מיני דברים שנתפסים אצלנו כסתמיים - מלאים אצל החרדים במתח מיני. דווקא מי שעושה מזה עניין גדול - מעצים את המיניות ויוצר מתח מיני. הציבור שלנו עובר עם האינטרנט תהליך דומה, אשר הופך כל דבר לתועבה.

 

ועוד דבר, בלי קשר ישיר לאמור קודם. פעם באו וביקשו שאחתום על עצומה ציבורית למען אינטרנט רימון. ברשימת החותמים היו כמה רבנים שאני מאוד מכבד, מעריך ומוקיר. במקרה הזה בחרתי להגיב, ופרסתי את משנתי הכפרנית - שאולי עדיף לא להשתמש בפילטרים. חלק מן התגובות שקיבלתי היו חיוביות, ועודדו אותי לחשוב שאולי אני בדעת מיעוט, אבל לא בדעת יחיד. אולם מה שהטריד אותי באותה עצומה נגע לערבוב בין רבנות לבין חברות מסחריות. אינטרנט רימון מוכרים מוצר המיועד לדתיים. זו יוזמה מסחרית, ואני חושש שכאשר רבנים ממליצים על חברות כאלו - אנו חוצים קו אדום. אני בטוח שכל מי שעושה זאת פועל מתוך רצון טוב, אולם מדובר במדרון חלקלק.

 

הרב אמנון בזק

אנצל את זכות התגובה ואומר שני דברים ביחס לסיטואציות שעליהן דיבר הרב משה.

ראשית, אני מאוד מסכים עם הביקורת על מידת ההיסטריה. אני גם אומר זאת לתלמידים: לא מדובר בסוף העולם, או בקץ העולם הדתי. אבל אני מזהה כאן גם היסטריה לכיוון ההפוך - נגד אינטרנט רימון. בסך הכול לא מדובר בהבעת אי-אמון בתלמיד, אלא בהכרה של הטבע האנושי של כל אדם. אני לא רואה בהכנסת אינטרנט רימון מעילה באמון. יש לי אמון מלא בבריאותם הנפשית של ילדיי, ודווקא מחמת כך אני מעדיף שלא להציב אותם מול ניסיונות שאדם לא אמור לעמוד בהם.

שנית, בעניין הקשר בין רבנות לבין חברות מסחריות: אני לא רואה בכך בעיה גדולה, מכיוון שבינתיים ממילא אין תחרות בשוק.

הרב משה ליכטנשטיין

נדמה לי שהצלחתי, תוך כדי שהרב בזק דיבר, להגדיר טוב יותר את הויכוח. הלוא ההלכה מלאה בסייגים, וקצרו הדוגמאות: כשרות, נידה, שבת ועוד. מדוע, אם כן, אני סבור שאינטרנט רימון הוא שונה? התשובה קשורה למה שאמרתי קודם לכן. אני לא אכניס למקרר שלי בשר טרף, כדי לבדוק אם הילד שלי מספיק חכם ולא יאכל ממנו. אבל אני כן אניח במקרר בשר בחלב, ואסמוך עליו שלא יערבב ביניהם. לכך התכוונתי מקודם כשדיברתי על ההיסטריה: האינטרנט איננו טריפה גמורה. מדובר במקור אינפורמציה עצום, שחלקה רעה וחלקה טובה. לכן לא צריך להציב עליו מגבלות וסייגים, אלא לאפשר לילד ליהנות ממנו – ולסמוך עליו שידע להפריד בין טוב  לרע.

 

הרב אמנון בזק

אספר לכם רק דבר אחד. לפני מאה שנה בערך היה אדם, שהצליח לזייף ירושלמי על סדר קדשים. אותו זייפן מוכשר השיג חתימות של כמה מגדולי הדור, אשר אישרו שאכן מדובר בירושלמי אותנטי על סדר קדשים. אחד מאותם גדולי הדור היה החפץ חיים, אשר היה בקי גדול בירושלמי. כיצד, אם כן, השתכנע לתת את הסכמתו? התשובה היא שהחפץ חיים היה כזה צדיק, עד שלא העלה על דעתו שאדם מסוגל לעשות מעשה כזה. זה הסיפור, ואתן לכם להבין לבד את הנמשל.

 

הרב משה ליכטנשטיין

אני אספר לכם סיפור אחר. פעם אפשרתי לאחד התלמידים גישה לאינטרנט שלי. יום אחד אני פותח את האינטרנט, ויש שם תמונה שלא החפץ חיים שם אותה שם. רציתי להיכנס להיסטוריה של הגלישה, כדי לדעת על מה ולמה התמונה הזאת קפצה למסך. אולם עצרתי, חשבתי לדקה, ואחר כך סגרתי את המחשב ולא אמרתי לבחור מילה, מאז ועד היום. חששתי שאם אומר לו משהו – אקבור אותו לנצח. אגב, היום הוא בן תורה, ירא שמים וקובע עיתים לתורה.

 

הרב יוקי מאיר

רציתי להעלות שאלה נוספת: האם עידן האינטרנט מחייב להוסיף נדבך להכשרת מחנכים, כדי שיתאימו עצמם לדור ולעידן הנוכחיים?

 

הרב משה ליכטנשטיין

השאלה מובנת, אבל אני לא יודע אם יש לי תשובה. לפי כל מה שאמרתי הערב בינתיים – אני לא חושב שיש צרכים משמעותיים וחדשים. ברור שבכל דור צריך להכיר את הטכנולוגיה ואת אורח החיים, ואסור שהר"מ יהיה מרחף. אבל אני לא חושב שהעבודה החינוכית השתנתה באופן בסיסי.

 

תמיד יהיה פער מסוים בין דור לדור. אני זוכר שפעם כמה חבר'ה מהישיבה הלכו לבלות בבַּאר, והרב מדן אמר: "לא מפחיד אותי שהם הלכו, אלא שאני לא מבין מה בכלל משך אותם". במילים אחרות, לא מטריד שיש לתלמידים יצר הרע, אלא שאני בכלל לא מבין את היצר שלהם.

 

בדרך כלל אין הבדלים בטבע האדם הבסיסי. השאלות הבסיסיות נותרו על כנן: המתח בין זהירות לאמון, בין תחושת יראת הכבוד ובין הרצון לדחוף חניך קדימה, ההתמודדות עם טרגדיה, יצירת קשר אישי בין רב ותלמיד – כל אלו לא השתנו. אגב תקשורת בין-אישית, אני בטוח שלרב עמיטל אין שום מושג איך נכנסים לגוגל, אבל אין לכך שום חשיבות – כיוון שהוא ניחן בתקשורת בין-אישית מדהימה. אדם שיש לו תקשורת אישית, ושמבין באנשים - יכול להיות מחנך גדול, ולא משנה עד כמה הוא מעודכן בגאדג'טים.

 

שנית, אני רוצה לחזור ולהדגיש את השטחיות שגלומה באינטרנט, ובמיוחד בשו"תים שבו. אפשר אמנם לכתוב תשובה של עשרה עמודים, אבל הבעיה היא לא רק בקוצר, אלא גם בחוסר ההיכרות עם השואל. אספר בהקשר זה סיפור קצר: פעם אחת בא לאבא שלי יהודי עם שאלה הלכתית, ואבא שלי פסק לו כמה קוּלות גדולות. כעבור זמן-מה חזר היהודי, וסיפר בתמיהה שכששאל שאלה דומה את הרב שלו בבוסטון - הלה פסק לו פסיקה חמורה יותר. אבא שלי נשך את שפתיו, ורצה להסביר לו את הסיבה: אני מכיר אותך ואת אשתך, ויודע שיש מתחים של שלום בית, ולכן חיפשתי כל מיני פתחים וקולות כדי לשמור על שלום הבית שלכם.

 

 

 

*     רב שיח במסגרת סדרת מלווי מלכה שערכו רבני הישיבה לבוגרים ברחבי הארץ במוצ"ש פרשת יתרו, כ"ב בשבט תש"ע. מפגש זה נערך ברעננה בבית הכנסת שבטי ישראל. נטלו חלק: הרב משה ליכטנשטיין והרב אמנון בזק בהנחיית הרב יוקי מאיר. הדברים תומללו ונערכו ולא עברו את ביקורת הדוברים.