'ריב של אוהבים עם העולם'

המאמר הינו סיכום של שיעור שהעביר הרב במסיבת ט"ו בשבט תשס"ח. השיעור סוכם ונערך על ידי נתנאל הכהן, פורסם באנגלית ב"עלי עציון" ט"ז, ותורגם משם לעברית על ידי אוריה בן-יוסף. התרגום עבר את ביקורת הרב.

א

כיצד עלינו לגשת אל יצירה אמנותית? שאלה זו נשאלת לעתים קרובות על ידי תלמידים העוסקים בספרות, ונראה שהתשובה נוגעת גם לתלמידי ישיבה.

יש הסוברים, שאנחנו, כקוראים, יכולים להתייחס לשיר כאל ישות עצמאית, למרות שאנו יודעים שיש רקע היסטורי שהוביל לכתיבת השיר, שהשיר נבע הן מאישיות המשורר ומחוויותיו שלו, והן מההקשרים התרבותיים והחברתיים בהם הוא נכתב. פרטים אלו אינם מעניינים אותנו כלל! אנחנו מתמקדים בשיר, ביצירה הספרותית, כיחידה מבודדת. מנגד, ישנם חוקרים ידועי שם הטוענים שלא ניתן להבין יצירה אומנותית ללא עריכת היכרות מעמיקה עם הביוגרפיה של הסופר, המתווה הפסיכולוגי שלו והתרבות המקומית שלו. קיימים טיעונים חזקים לכאן ולכאן, כאשר ברור שהדרך הנכונה היא נקיטת 'שביל הזהב' המאזן בין שני הצדדים.

שיקולי זמן מונעים מאיתנו לנתח את יצירתו של פרוסט באמצעות השיטה השנייה, ועם זאת, אנסה במילים ספורות לשרטט קווים כלליים לדמותו של האיש, לתקופה ולמקום שהובילו ליצירתו של השיר הנידון.

רוברט פרוסט חי בין השנים 1874 ו-1963. פגשתי אותו בשיבתו ב-1956. הוא התגורר בורמונט שבניו-אינגלנד, וחי חיים כפריים, שקטים ושלווים, בריחוק ניכר מהרעש, זיהום האוויר, הדחק וההתרגשות שהיו תוצר לוואי של המהפכה התעשייתית. עובדות אלו משתקפות בשירתו. המרחק מחיי העיר מאפשר הזדמנות לבחון מחדש את היחסים בין האדם ובין סביבתו המקורית-טבעית.

נבחן עתה את אחד משיריו המפורסמים ביותר - "בעצירה ליד חורשה בערב מושלג":[2]

לְמִי חֻרְשָׁה זוֹ דּוֹמַנִי שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ.

אַךְ בֵּיתוֹ בַּכְּפָר נִמְצָא;

הוּא לֹא יִרְאַנִי כָּאן עוֹצֵר

לִצְפּוֹת בְּהִגָּדֵש בַּשֶּׁלֶג חוּרְשתוֹ.

לְסוּסִי מִן הַסְּתָם נִדְמֶה מוּזָר

לַעֲצֹר לְלֹא כֹּל בֵּית חָוָה בָּאֵזוֹר

בֵּין הַחֻרְשָׁה וְהָאֲגַם הַקָּפוּא

בָּעֶרֶב הֲכִי שֶׁבַּשָּׁנָה חָשׁוּךְ.

הוּא מְקַשְׁקֵשׁ בִּמְצִלוֹתיו

לִשְׁאֹל הַאִם לֹא נָפְלָה פֹּה טָעוּת.

הַקּוֹל הַבּוֹדֵד הָאַחֵר הִנּוֹ שֶׁל שִיעוּט

רוּחַ קַלָּה וּפְתִּיתֵי רַכְרַךְ.

הַחֻרְשָׁה נָאָה, חֲשׁוּכָה וַעֲמֻקָּה.

בְּרַם, לִי יֵשׁ הַבְטָחוֹת לְקַיֵּם,

וּמַיְילִים לָלֶכֶת טֶרֶם אִישַׁן,

וּמַיְילִים לָלֶכֶת טֶרֶם אִישַׁן.

ב

השיר קצר, ולכאורה אינו עוסק בנושא יוצא דופן. עם זאת, פרוסט מסתיר מאיתנו במכוון מידע קריטי, דבר שיש בו בכדי לטרוד את דעתנו. הכותרת - "עצירה ליד חורשה בערב מושלג" - מציגה בפנינו את התפאורה: המספר עוצר ליד יער בערב מושלג בשביל "לצפות בהיגדש בשלג חורשתו". הוא עומד תלוי בהווה: מאיפה הוא הגיע? להיכן הוא נוסע?

הגמרא בשבת (ה, ע"ב) מחלקת בין מצבים שונים של עמידה בדרך לעניין חיוב העברה מרשות לרשות:

היה טעון אוכלים ומשקין ונכנס ויוצא כל היום כולו - אינו חייב עד שיעמוד. אמר אביי: והוא שעמד לפוש, ממאי - מדאמר מר: תוך ארבע אמות עמד לפוש פטור, לכתף - חייב.

יש שעומדים בשביל 'לכתף', בשביל להעביר את המשא מכתף לכתף ולהקל עליהם את העומס, ומיד ממשיכים בדרכם, ויש שעומדים בשביל 'לפוש', בשביל מנוחה ממשית. בעוד שהתלמוד כלל אינו רואה עמידה מהסוג הראשון כעצירה משמעותית, אלא כחלק מהאמצעים המובילים למטרה הסופית ותו לא, עמידה מהסוג השני נחשבת לעצירה לכל דבר. עצירה זהה יכולה לקבל משמעות שונה לחלוטין, בהתאם לכוונה שהובילה לעצירה. מדוע עצר גיבור השיר?

התמונה שנפרשת בפנינו מתארת שיא של בדידות אנושית. לכל מקום שלא תביט, רואה העין אך ורק משטחים לבנים של שלג. מדובר על "הערב הכי שבשנה חשוך", על ליל אמצע החורף. דממה שוררת, הצליל היחיד שנשמע הוא "שיעוט, רוח קלה ופתיתי רכרך". אין אנשים, אין אור, אין צליל, אין מרגוע - קיים רק המְסַפּר, לבדו. יש להניח שהמקום ממנו הגיע היה פחות בודד - אי שם במרחק שוכנות חוות, מוזכר כפר. אמנם לא מדובר על ערים שוקקות חיים, ועם זאת יש בהם איכות אנושית מסוימת, שיש בה בכדי להדגיש את בדידותו המוחלטת של המספר.

 

דא עקא, בידוד זה מהחברה האנושית מופר מיד: "למי חורשה זו דומני שאני יודע". מה יודע הטבע על בעלות? ליער הפרהיסטורי אין בעלים - הוא שייך לכלל! עצם הרעיון של בעלות, המלווה מעצם טבעה בסכסוכים ועימותים, הוא תוצר של החברה האנושית. האם שאלת זהותו של בעלי היער היא השאלה הראשונה שקופצת לראשו של המספר? נראה שפרוסט מציין שאפילו בלב-ליבה של הבדידות, המספר אינו מנותק לגמרי מההיסטוריה והתרבות האנושית, והוא אינו מתמסר בלב מלא למראה הקסום שעומד בפניו. דבר זה אינו אפשרי, הוא מגיע מהחברה והוא עתיד לחזור לחברה. ועדיין, "החורשה נאה, חשוכה ועמוקה", באותו רגע הוא עומד מוקסם לחלוטין מהמראה הנגלה לעיניו.

 

בהתאם, השיקולים הסמנטיים שהובילו את פרוסט לבחור במילה "חורשה" - "Woods", במקום במילה המקבילה "יער" - "Forest", מובנים. בעוד ש"יער" מצטייר בעינינו כמקום פראי, עתיק יומין ואינסופי, מקום שאין לאדם דריסת רגל בו - "חורשה" מצטיירת כמקום 'מבוית' יותר. באופן דומה, הכפר המוזכר מייצג מעין נקודת מעבר בין העיר ובין פראי הטבע. ה"חורשה" והכפר המדוברים יוצרים את קו התפר שבין הטבע והציביליזציה, ואת הנקודה בה הגבולות ביניהם מיטשטשים. מספר השיר עומד תלוי בין שני כוחות נגדיים - משיכת הטבע מחד, והזיקה הטבעית שלו לתרבות האנושית בה גדל מאידך.

 

השלג הנופל מתואר בחדות ובבהירות, כיאה לורמונט, המפורסמת באתרי הסקי שלה. השלג הנופל, ה"פתיתי רכרך", הוא דינמי, שרוי בתנועה מתמדת, ויוצר בעת נפילתו מעטה דומם של לובן חסר רבב. ה"אגם הקפוא" הוא הניגוד המוחלט של השלג - פסיבי ובלתי ניתן להזזה. הדואליות הזו מכניסה חיים לתפאורה, ומאפשרת לנו להזדהות עם רצונו של המספר להישאר. הוא אינו רוצה שהמראה הקסום שבפניו ייעלם, ועם זאת, הוא ייקח חלק בהריסתו, וירמוס את השלג הבתולי בדרכו הלאה. אלה הן חלק מהמחשבות שמטרידות אותו בעת שהוא עומד שם, לבדו אל מול נוף הקסום.

 

שלושת הבתים הראשונים מתפקדים כאקספוזיציה לבית האחרון, שבתורו מציג ניגוד חמור לנאמר לעיל. פרוסט מציג כאן שני עולמות מנוגדים, שתי מערכות קיומיות שונות. סרן קירקגור, בספרו "או/או", מתאר את ההשקפות השונות של "איש האתיקה" ו"איש האסתטיקה". פרוסט מביע באופן מופלא קונפליקט זה. המשפט "החורשה נאה, חשוכה ועמוקה" מדגיש את היופי הפרדוקסאלי של החורשה שבתמונה, שהיא מחד "נאה", ומאידך "חשוכה ועמוקה". אנחנו לומדים שמצבו הנוכחי של המספר אינו אלא רגע בודד בתוך חייו העסוקים הרועשים, ועדיין פה, במקום הזה, הוא עוצר לרגע מההתרגשות היום-יומית של חייו. ה"עצירה ליד חורשה" עליה הוא מספר, משקפת את הקסם המופלא שהמראה הטבעי הזה מפעיל על דמיונו. יש משהו ביופי של החורשה שמושך אותו פנימה, שמפתה ומעודד אותו לנטוש את מודעותו האישית, את חרדותיו. משהו בתוכו זועק "השתגעת?! להיכן אתה ממהר? הישאר פה! התפלא מהחשכה הזוהרת, מהיופי הפשוט!". "איש האסתטיקה" משווע להקדיש את עצמו לחושים שלו, לא לאלו הגסים, אלא לחושים האסתטיים שלו -העדינים, היפים, הנמשכים לכל היופי וההוד של העולם.

 

יש לציין ש"איש האסתטיקה" מייצג רק צד אחד מאישיותו של פרוסט. בסיומו של שיר אחר הוא כותב לעצמו מצבה:

הייתי כותב על עצמי על המצבה שלי,

היה לי ריב של אוהבים עם העולם.^[3]

הביטוי המהדהד "ריב של אוהבים עם העולם", מושך למספר כיוונים: פרוסט מאוהב בעולם, ועם זאת, גם אוהבים מושבעים עלולים לריב כשכל צד מושך לכיוון מנוגד, עד כדי מצב שיתקשו למצוא אחדות ושלום. "ריב של אוהבים"! הביטוי פותח לנו פתח להבנת טבעו המגוון ורב הפנים של עולמו של פרוסט.

 

"בעצירה ליד חורשה בערב מושלג" מתאר באופן רגיש את התדהמה של בן-אנוש, בבואו פנים אל פנים עם יופיו של הטבע. עם זאת, השיר מדגיש שקיים עולם נוסף מעבר לזה של הטבע - עולם המורכב מפוליטיקה וכלכלה, עולמה של החברה האנושית. חרף העובדה שבילה את מרבית ימי חייו בלב חיי הכפר המבודדים של ורמונט, היו לפרוסט מחשבות ברורות אודות המאפיינים של אותו 'עולם נוסף'. כשפגשתי אותו ב-1956, הוא ביקר בחריפות את הנשיא אייזנהאואר. ביקורת זו, על כל המשתמע ממנה, מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של פרוסט, חלק שלא ניתן להתעלם ממנו. שניות זו, המשיכה האסתטית מחד, וזו האתית מאידך, משתקפת בשיר שלפנינו. ברם, "לי יש הבטחות לקיים", על איזה הבטחות מדובר? כלפי מי התחייב המספר? קיימות שתי דרכים להבנת חשיבותן של הבטחות אלו: מחד, עצם ההתחייבות לקיים הבטחה מונעת מדחף "אתי", כאשר התחייבות זו מנוגדת להלך הרוח ה"אסתטי" של המספר. מנגד, ייתכן להבין שההבטחה המדוברת מייצגת התחייבות כלפי עצם ערכי האתיקה והמוסר - "המוסר" שמחייב שנתנהג באופן "מוסרי", שנקדם ערכים "מוסריים". ה"מוסר" מחייב שנעזוב את היער, את השלג ואת זוהר החשכה. הציביליזציה והמוסר שמנחה אותה הניחו עול על צווארו של המספר: הוא חייב לפרנס את עצמו, לפרנס אחרים ולקחת חלק בצעדתה הארוכה של האנושות אל עבר העתיד והקדמה. הוא חייב לבנות וליצור.[4]

 

לתחושת ההתחייבות המוסרית מצטרפת תחושת לֵאות כבדה, המבוטאת בבית האחרון, כאשר הכפילות של השורות האחרונות מעצימות את התחושה: "ומיילים ללכת טרם אישן, ומיילים ללכת טרם אישן". המספר משתוקק למסור את עצמו, להיכנע לטבע. הוא רוצה להישאר שם, אולי לשעה קלה, אולי ליום, אולי עד שהשלג יימס, אולי לנצח. "היום קצר והמלאכה מרובה" (אבות, פ"ב מט"ו), או בניסוח הלטיני: "Ars longa, vita brevis". היצירה היא אינסופית והחיים קצרים, ואף על פי כן, המספר כּמֵהַּ רק להישאר בשלג, ליד היער, ועדיין יש לו הבטחות לקיים, ודרך ארוכה לפני שיישן, כאשר השינה המוזכרת היא כמובן המוות.

ג

אני מכיר מעט שירים המביעים בעוצמה כזו את האידיאה המוסרית שכובלים אותה לבית המדרש.[5] חייו של המספר היו הרבה יותר קלים לו היה מתכחש לקסם הטבע: "ממה כל העניין? שלג, קרח, עצים, חורש, מה ערכם? אנחנו כאן היום, מחר בקבר! למה אתה מחכה?!". אפשר להשליך אשפה כלאחר יד, אך אם האדם מעוניין לנהל "ריב של אוהבים" עם העולם, הוא חייב ראשית להכיר בערך של העולם. פרוסט העריך את הצבעים והגוונים של העולם, ולמרות שהמספר נמשך למחשבה אסתטית פסיבית, הקול הפנימי-מוסרי, הקורא מתוכו, מנצח לבסוף.

דברים אלו נוגעים גם לנו. קל להתמסר לתורה מתוך שכנוע פנימי שכל מה שמעבר לתורה הוא שטויות. קל לוותר על שטויות! אך אדם שרואה את היופי הגלום ביצירתו של הקב"ה, שהגיע לכדי הערכה ואהבה של עולם זה, חייב לחזק את עצמו בשביל להקדיש את עצמו ללימוד התורה. אסור להתגרש מהעולם, חייבים לנהל "ריב של אוהבים עם העולם".

---