24-15: צומות החורבן בדורנו

  • ביני ברויאר

קריאה לשינוי

 

הקדמה

שורות אלו נכתבו זמן קצר לאחר צום עשרה בטבת. עימו שוב עלו ובאו אותן תחושות מנקרות, באופן שכבר אי אפשר להיפטר מהן, וכפרפראזה מדברי הראי"ה זצ"ל - "לא שיש כוח לכתוב, אלא שאין כבר כוח לידום".

ברצוני לעורר קריאה שכבר נשמעה מדי פעם בעבר (בדרך כלל בקול ענות חלושה), לגבי מיסודם של צומות החורבן בדורנו. ידוע לרבים כי לאחר מלחמת הנס והפלא של ששת הימים, בשבעה עשר בתמוז, הזמין לביתו חוקר התלמוד הנודע פרופ' אלימלך אורבך כמה אנשים נכבדים למניין של מצווה, בלא סליחות ובלא קריאה בתורה של תענית, כמתחייב מנבואתו של זכריה בדבר הפיכת הצומות לששון ושמחה. לומדי התורה ויושבי בית המדרש מתייחסים בדרך כלל למעשים מסוג זה כסוג של רפורמה חוץ-אורתודוכסית, שיש לדחותה בשאט נפש.

בכוונתי לחדד כמה נקודות הסובבות סביב סוגיה זו ולזעוק בסופן. אין בכוחי הדל לעשות דבר מעבר לזעקה עצמה, ולחכות שייעשה שינוי על ידי בעלי הכתפיים הראויים לכך.

 

א. הזעקה הפשוטה מול הלמדנות המורכבת

כבר עמד הרב קוק על כך שפעמים רבות ישנו פער בין תחושותיו הבריאות של ההמון לתחושותיהם המאופקות של המלומדים ותלמידי החכמים. בדרכו הדיאלקטית והמורכבת מונה הרב יתרון וחיסרון בכל קבוצה. להמון ישנן תחושות בריאות ואינטואיטיביות, שאולי חסרות את דקדוקי החיים. המלומדים, לעומת זאת, יודעים לשמור על פרטי המוסר ודקדוקי המצוות, אך בה במידה מפסידים לעיתים את האינטואיטיביות ואת הזעקה:  

האינטליגנציה חושבת שיכולה היא להפרד מעל ההמון, שאז תהיה יותר בריאה ברוחה, יותר אצילית במחשבתה. זוהי טעות יסודית, טעות שאינה מכרת את הצד הבריא שיש בההכרות הטבעיות, ברגשות הטבעיות, ובחושים הטבעיים, שלא נתתקנו, אבל גם לא נתקלקלו ע"י שום השפעה קולטורית. הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה. יותר מובהקים הם המלומדים בדברים הפרטיים של המוסר, בחוקיו ודקדוקיו, אבל עצם הרגשתו זאת היא מצויה באנשים בריאים טבעיים, שהם הם ההמון, עם הארץ. ולאו דוקא בהרגשת המוסר השרשית עולה הוא ההמון על אנשי הסגולה, (אלא) גם בהרגשת האמונה, הגדלות האלהית, היופי, החושיות, הכל אשר לחיים בדרך ישרה, בלתי מסוננת ע"י הצינורות המלאים שכר אגמי נפש של הדעת וההחכמה, הוא יותר בריא וטהור בההמון    

(שמונה קבצים, קובץ א, קמ).[1]

בהקשר לזה אציין אנקדוטה ששמעתי פעמים רבות מפי מו"ר הרב יהודה עמיטל זצ"ל, ושאליה נחשף בהיותו פעם בכותל המערבי. אחד המתפללים ניגש אליו בזעקת כאב על מצבו העגום של הר הבית העומד שמם בקדושתו. תלמיד חכם שנכח במקום הגיב באופן מיידי כי קדושתו של הר הבית בימינו תלויה במחלוקת המצוטטת לרוב בין הרמב"ם לראב"ד. הרב עמיטל פנה לאותו חכם ואמר לו, כי בידע הלמדני שלו הצליח לאבד את הזעקה הספונטנית והכאב הפשוט שצריך ללוות כל יהודי בהקשר למצבו של הר הבית[2].

 

אם נחזור לנושא שלנו, דומה שישנו פער בין הזעקה הפשוטה והספונטאנית אודות צומות החורבן, לבין התגובה הלמדנית. תמוה ומפליא הדבר, כיצד עם שעבר ניסים ותהפוכות כה משמעותיים בדורנו - חזר מגלות בת אלפיים שנה, והקים מדינה של מיליונים וצבא כה חזק - ממשיך לצום צומות המבטאים חורבן ומדינה הנשלטת בידי זרים, ונוהג כאילו דבר לא קרה?

זעקה פשוטה זו נתקלת בדרך כלל במגוון תשובות. יש המבררים את העניין באמצעות הגמרא בראש השנה (יח, ע"ב), ומגיעים למסקנה שאין לשנות מהנוהג המקובל[3]. אחרים משתמשים בכלל לפיו "בטל הטעם לא בטל הדין", וכן "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו". אחרים מצטטים את שאלתם של אנשי דור הבית השני לזכריה "האבכה בחודש החמישי" (זכריה ז, ג), אשר באה בעקבות שיפור המצב המדיני, ואת תשובתו של זכריה. אחרים אומרים שממילא ישנן בימינו צרות כה רבות, ועל כן כדאי להמשיך לצום. לחלופין, יש הטוענים כי גם כיום איננו שולטים בירושלים (במיוחד לא בעיר העתיקה), שכן האומות לוחצות עלינו לחלקהּ והר הבית לשועלים יהיה.[4] אחרים אומרים שיש לצום על השואה. ואף בזאת לא מיצינו את כל מגוון התשובות, ואידך זיל גמור.

 

ב. דיון קצר בטענות

לא ניתן במסגרת מאמר קצר זה לערוך בירור הלכתי מעמיק של הגמרא בראש השנה או של דברי זכריה. מלבד זאת, כאמור לעיל, עיקר ענייננו בתחושה האינסטינקטיבית הבריאה. ובכל זאת ננסה בקצרה להעלות שתי נקודות, והקורא יבחן את הדברים לעומקם. באופן כללי נדמה, שהזעקה גדולה וחזקה מסך התשובות המתקוממות לדחותה[5].

1.

חלק מן הראשונים פירשו, שמצב של שלום היינו כאשר בית המקדש קיים. לפי זה מצבנו כיום הינו באמצע: אין שלום, אך גם אין שמד. אך יש ראשונים, דוגמת הרשב"א, שפירשו כי "מצב של שלום" היינו שישראל שרויים על אדמתם, או, לפי רש"י, שאין יד עובדי הכוכבים תקיפה עלינו. כך גם טוען ה"שפת אמת" בדעתו של הרמב"ם בפירוש המשניות לראש השנה, ש"שלום = שהמלכות ביד ישראל"[7] . אם כן, על פי ראשונים אלו, ישנה לכל הפחות אחיזה לטעון שמצבנו כיום הוא מצב של "יש שלום", ואין מתענין.

יתרה מזאת, גם לדעת הטוענים שהעיקר הוא מציאות המקדש, יש לזכור שאומנם אנו היום ללא מקדש, אך מצבנו מבחינת הפאראמטרים האחרים של "ישראל שרויים על אדמתם" או "שאין יד הגויים תקיפה עלינו" טוב פי כמה ממצב ישראל בזמן בית שני, שהתאפיין באוכלוסיה מועטה ובשלטון חלש, אף שהיה להם מקדש. יש לכל הפחות לצרף זאת כסניף לדיון במצבנו כיום.

 

גם אם נסכים שמצבנו היום הוא מצב ביניים, אין שלום ואין שמד, הרי כבר נאמר בו "רצו מתענין, לא רצו אין מתענין". ניתן לספור על כף יד אחת הלכות שעצם קיומן תלוי ברצוננו האנושי (של הפוסקים או של רוב העם) , כך שניסוח ייחודי זה רומז באופן ברור על הגמישות שיש בקביעת ההלכה והצום. האם אירועים מהפכניים וחובקי עולם, כפי שעברנו בדור האחרון, איננה מצריכה פתיחה ואוורור מחודשים של שאלת ה"רצו"?[8]  האם אותה קביעה של לפני אלפי שנים נשארת באופן מאובן, כפי שנשאר בעינו (בצדק כמובן) רצון של "קיבלו עלייהו כחובה" לגבי תפילת ערבית?

 

2.

 

במילים אחרות, אפילו אם נפרש שזכריה פסק לצום –  ייתכן שיושבי ארץ ישראל באותה תקופה לא צמו (אם כוונתו הייתה לתושבי בבל), וזאת על אף שבנייתו של הבית השני טרם הושלמה. קל וחומר אם נבין שזכריה אכן קרא לביטול הצומות[9].

 

 

 

 

ג. פירושו המפתיע של המלבי"ם

הדברים אינם ממצים, הן מבחינת הדיון בפשוטו של מקרא והן מבחינת ניתוח המצב בימי הבית השני. ובכל זאת, נבקש לחתום בפירושו המפתיע של המלבי"ם לפסוקים. המלבי"ם מעיר, שבשאלתם לזכריה הסתפקו הדוברים באזכור שלושה צומות בלבד. צום גדליה הושמט מן הדיון. צום זה נתקן בעטיו של רצח שסתם את הגולל על סיכוי כלשהו להשארת פליטה בארץ יהודה, ועל הסיכוי לשמור על גחלת שממנה תהיה תקווה לבנייה מחדש. לדברי המלבי"ם, לשואלים היה ברור שכעת, עם חזרת ציבור גולים - ואפילו קטן - לארץ ישראל, ניעורה התקווה לבנייה מחדש, וממילא אין מקום לצום גדליה.

 

ברצוני להיאחז בפרשנותו של המלבי"ם ובכך לחתום את המאמר. רבים ישללו את טענות המאמר מן הסיבות שהזכרנו לעיל. יש שיטענו שהחורבן מהווה שרשרת של תהליכים, שראשיתם במצור על החומה וסופם במקדש, ומשום כך יש לצום כחדא מחתא בעשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז ותשעה באב[10]. כפי שכבר כתבנו ניתן לחלוק על טענותיהם, אך בכל מקרה שונים הדברים כאשר מדובר בצום גדליה. כאמור, צום זה איננו קשור דווקא לבית המקדש, ואפילו לא לירושלים, אלא לקיומה של שארית יהודים בארץ ישראל.

כדי לקיים את דברי המלבי"ם ניתן לפתוח מחדש את שאלת ה"רצו מתענין, לא רצו אין מתענין", להכיר בקיומם העכשווי של "אלפי אלפים שאריות יהודים בארץ ישראל" - ולבטל מתוך חדווה של מצווה את צום גדליה.[11] בכך נבטא את זיקתנו להכרה בחסדי ה' בדור זה, לקראת מגמת ביטול שאר הצומות כחלק מהכרה בתהליך הגאולה הכללי, ולא נהיה כ"אבירי לב" הרואים חמה בזריחתה ואינם מגיבים.[12]

 

ד. מילות סיום

הציונים הדתיים והחרדים נחלקים זה מזה בשאלת ההכרה בחסדי ה' בדורנו, ואין להאריך בדברים. הערנות לשינויים המתחדשים הינה נחלתה של קבוצה מסוימת. דומה שהוא הדין גם ביחס לנושא מאמרנו. אלא שהיום, דומה כי לעיתים מנהיגי הציונות הדתית חשים כי הגדלות התורנית האמיתית הינה נחלתם של "גדולי הדור" החרדים, ומשום כך נמנעים פעמים רבות מלהשמיע את קולם, אף אם יש צורך בכך[13].

 

ולסיום ממש נביא סיפור ידוע. פעם אחת, בתפילת ערבית של יום העצמאות, עבר הרב גורן לפני התיבה בבית הכנסת בתל אביב, ובירך ברכת "שהחיינו" בשם ומלכות. כששאלוהו לפשר הדבר, הוציא הרב (בציניות) את קצה גופייתו החדשה. היה זה מעשה חינוכי, שנועד להדגים כי לא את הכול יש לכמת בקטגוריות הלכתיות, ויש מקום גם לתחושת "שהחיינו" על מדינה חדשה - שהיא גדולה לעין ערוך מחולצה חדשה[14].

 

 

 

[1].   מאמרים רבים נכתבו לגבי היחס בין העם לתלמידי החכמים. האם תהליכים מהפכניים מובלים על ידי מנהיגי העם ודורשיו, או שמא נעשית המהפכה על ידי ההמון, ובעקבותיהם הולכים תלמידי חכמים בודדים המגלים עירנות ומבינים את הצורך בשינוי. ראש לכל הגמרא בערכין יז האם "פרנס אחר הדור או דור אחר פרנס". הנושא מפורסם למשל בנוגע לתנועת הציונות והחלוצים. מעניין בהקשר לכך מחקרו של פרופ' אביעזר רביצקי בספרו "הקץ המגולה ומדינת היהודים", הטוען שאפילו הרב קוק לא חזה בעצמו את תנועת ההפיכה הציונית החילונית, אלא נגרר אחריה ביורדו מסיפון האוניה ביפו.לטענת רביצקי, כל עוד היה הרב קוק בחו"ל, הייתה גישתו דומה לגישה החרדית הקלאסית, בשינויים קלים. רק משעלה ליפו וחזה בגדולתם הנפשית של החלוצים החילוניים, שינה את דעתו והפך ממובל למוביל.

[2] .  מובן שציטוט הסיפור איננו מעיד כי הרב היה מסכים עם המשך הדברים להלן.

[3].   יש שהציעו שינויי נוסח מזעריים בתפילת "נחם" בתשעה באב. פרופ' אורבך עצמו הציע כמה שינויים, וכן כמה פוסקים גדולים וחשובים. עוסק בכך מאמר בתחומין כא של ד"ר יעל לוין כץ (ותודה לידידי הרב עדיאל כהן שהפנה אותי למאמר זה). לעניות דעתי זוהי טיפה מן הים, ואין הקומץ משביע את הארי.

[4].   זאת בוודאי לשיטת הרמב"ם, הסובר שישנו דין מקדש לכל ירושלים. ראה מסכת ראש השנה פרק ד משנה א בפירוש המשניות לרמב"ם. וראה ב"נפש הרב" עמוד עט את תגובת הרב סולוביצ'יק להצעה לשנות את נוסח ברכת "נחם". 

[5].   מזכיר הדבר לעיתים את נושא הגילוח בימי ספירת העומר. הגע בעצמך - ימים כה חשובים ושמחים בהכנת הנפש מפסח לשבועות, ימים המכונים על ידי הרמב"ן כחול המועד אריכתא, הוטלו עליהם מנהגי צער מסויימים עקב מותם הטרגי של תלמידי ר' עקיבא ואירועים נוספים. יש להדגיש שעדיין מדובר בימים טובים, אלא שציינו בהם תזכורת של הימנעות מחתונה ותספורת. האם כוונת המחוקק הייתה גם לכאלו הנוהגים להתגלח כל יום, ועקב כך מופיעים בציבור באופן כה דוחה, והופכים בכך את הימים לימי אבל של ממש? גם כאן לא נוכל למצות את הדיון ההלכתי מול הזעקה הבריאה שלעיתים גדולה ממנו.  ישנם פוסקים ששמעו לפחות חלקית את הזעקה. יעויין למשל שו"ת חתם סופר חלק ב יורה דעה סימן שמח והרב מן-ההר בגיליון שמעתין. לאחרונה ביטא באומץ אפשרות להיתר הרב נחום רבינוביץ' בספרו שו"ת שיח נחום ואכמ"ל.

[6].   איננו דנים כאן בתשעה באב, שכן – כפי שנאמר בגמרא שם – קיים הבדל בינו לבין יתר הצומות, כשאין בית מקדש. זאת, על אף שכבר הוכיח פרופסור דוד הנשקה בגיליון פרשת שבוע של אוניברסיטת בר-אילן משנת תשנ"ו על פרשת דברים, שאף מיסודו של תשעה באב קשור גם לעצמאות מדינית ולא רק לחורבן בית המקדש.  ועל אף שמצינו הן לגבי תשעה באב מקור מפורש להקל בצום, עיין מדרש רבה - פתיחתא דאיכא יז -  "ישיחו בי יושבי שער, אלו ישראל... שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט' באב", ולפי הבית יוסף או"ח תקנב (הגהת מהר"צ שפיץ) הכוונה לתשעה באב עצמו ולא לערב תשעה באב (בניגוד לרוב הפרשנים האחרים). ברור גם שדיוננו איננו עוסק בצום תענית אסתר, שכן זה איננו קשור לאירועי החורבן. 

[7].   הרמב"ם והשפת-אמת לסוגיא שם בדף יח

[8].   הטור (אורח חיים, סימן תקנ), אשר מדגיש את חיוב הצום בזמננו,  משתמש בביטוי "רצו רוב ישראל". זהו כעין משאל עם, ולא קביעת הפוסקים. משום כך קובע הירושלמי (תענית ד, ח כת"י ליידן) שניתן להקל בצום שבעה עשר בתמוז "מפני שלא קיבלו אותו רוב ציבור עליהן". עיין גם באוצר הגאונים על מסכת ראש השנה הוצאת וגשל, אוצר התשובות עמוד 32:  "... הילכך שלושה צומות מי שאינו רוצה לצום אין בכך כלום ואינו מחוייב בהם, אבל תשעה באב הואיל והוכפלו בו הצרות חייב לצום..." . משאל עם מחודש ראוי שייעשה בעידן של שינויים כה מפליגים. נוכל ללמוד זאת ממדינת שווייץ.

[9].   בשאלה האם ביטל זכריה את הצומות נחלקו הן הפרשנים הקלאסיים והן החוקרים החדשים. עיין למשל גדליה אלון "תולדות היהודים בארץ ישראל" כרך א עמ' 166, הטוען שזכריה ביטל את הצומות, לעומת יחזקאל קויפמן "תולדות האמונה הישראלית" כרך ח בפרק על זכריה - עמודים 266-268 , הטוען שזכריה דיבר על עתיד רחוק ולא ידוע כרגע. הדבר זוקק גם דיון בגירסת המשנה בראש השנה יח "על שישה חודשים השלוחין יוצאין" (כדי להודיע לקראת מועד החגים או הצומות), האם יוצאים אף על אייר או על אייר (במקום אב, כשבית המקדש היה קיים כי בוטל הצום באב.  כך למשל גורס ה"שאגת אריה" בחיבורו טורי אבן למסכת ראש השנה). עסק בכך גם פרופסור יוסף תבורי בספרו "מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד עמודים 398-400 .             ק בכך פרופסורסאגב,הדבר זוקק גם דיון סביב גרסת המשנה שם בדף יח האם כשבית המקדש היה קיים יצאו שלוחי בית דין אף על אייר מפני פסח שני,או על אייר כתחליף לחודש אב- מאחר ולא צמו עוד בתשעה באב. עסק בכך גם פרופסור יוסף תבורי בספרו "מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד  

[10]. ביחוד לפי הרמב"ם לעיל שישנו דין מקדש לכל ירושליים, כלומר שלא ניתן לחלק בין הצומות.

[11]. יש הטוענים שצום גדליה ממוקם יפה לאחר אכילה כבדה בראש השנה, ויש הטוענים שממילא ישנם הצמים כל עשרת ימי תשובה. אלו טענות שאינם מן הענין. בהקשר זה נזכיר את תשובת ה"ראש יוסף", המובאת בט"ז אורח חיים סימן תקמ"ט, הטוען שממילא קל דינו של צום גדליה משאר הצומות, לעניין זה שהוא צום נדחה, שהרי לפי פשטי המקראות התרחש  הרצח בראש השנה. בכיוון אחר הציע פרופ' ישראל רוזנסון במאמרו בגיליון אקדמות כ"ג (יוצא על ידי בית מורשה), לקשר בין צום גדליה לרצח רבין. יש להתמודד עם גופי טענותיו, אך לעניות דעתי אין לרצח רבין קשר לחיסולה של שארית הפליטה וקץ התקווה. ובכלל, "פוק חזי מאי עמא דבר", שרק על צום גדליה מתהלכות בדורותינו בדיחות על אותו אדם שהסביר לחביריו שלוש סיבות מדוע איננו צם את צום גדליה, ו"אם אינם נביאים הם, בני נביאים הם".

[12]. אין סתירה בין הצעתנו ובין החובה להיות מודעים לצרות הרבות האופפות אותנו, ובכלל זאת למצבו הרוחני של העם. יש להתמקד בכך בשאר הצומות שאנו צמים, ובכלל בפעילות חינוכית מתוך זעקה לריבונו של עולם. גם זכר השואה, כמובן, לא ישכח לנצח, עד בוא יום ה' הגדול והנורא.

[13]. כך גם לגבי גילוח בימי הספירה שהוזכר לעיל. לדידו של הפוסק החרדי, יהודי מתאפיין בגידול זקן ואין צורך "להתאמץ" כל כך להיתרים עבור יהודי שמתגלח כל יום. יתכן שגם משום כך נרתעים רבנים לאומיים להזדקק לשאלת הגילוח, ובכך לקומם עליהם את גדולי הדור החרדיים.

[14]. ואם כך, שמא יש מקום לחשוב, לפחות להלכתא למשיחא,  גם על שהחיינו גם בשעת חופת חתן וכלה, גם ללא תוספת מלאכותית של טלית חדשה?!