26: בין כותלי הישיבה

  • רבני ותלמידי הישיבה

בין כותלי הישיבה

בל' סיון תשנ"ד נערך ברמת גן ערב הוקרה לראשי הישיבה, בנוכחות מאות רבות של בוגרי הישיבה, ידידיה ובני משפחותיהם. הערב, שאורגן על ידי עמוס ספראי, נפתח בהעלאת זכרם של בוגרי הישיבה שנפלו במערכות ישראל, ובתפילה לשלומו של זכריה באומל, בוגר הישיבה שנעדר מאז מלחמת שלום הגליל (ראה ב"צ גרובר, זכרון שבויים, עלון שבות לבוגרי הישיבה ד (תשרי תשנ"ה) ). לאחר קטעי נגינה מרגשים, בליווּיוֹ של רמי ינאי, שהחזירו את הנוכחים לשעה קלה לאוירת הימים הנוראים בבית המדרש, נאמרו דברים בשם הורי התלמידים מפי שופט בית המשפט העליון, השופט צבי טל (בנו משה ז"ל למד בישיבה ונפל במלחמת יום הכיפורים). לאחר מכן נשאו את דברם ראשי הישיבה, כשקודם להם נתכבדו שנים מתלמידיהם, הרב אהרן אדלר והרב אליהו בלומנצויג בהזמנתם לשאת דברים. במהלך הערב הוקרן סרט על תולדות הישיבה, והוא נחתם בריקודים שנמשכו שעה ארוכה, אל תוך השעות הקטנות של הלילה. לבקשת רבים, שנבצר מהם להשתתף בשמחת הישיבה, ראשיה, תלמידיה וידידיה, הננו מביאים כמה מן הדברים והתמונות שליוו ערב מרגש זה.

השופט צבי טל:

כבוד ראשי מתיבתא, רבנים, ראשי עם קודש, תלמידי הישיבה בעבר ובהווה, קהל נכבד.

הוטל עלי הכבוד והעונג להביא את ברכתו של ציבור הורי בני הישיבה, את הערכתם לראשי הישיבה. אבל קודם לכן אבקש להביע את הוקרתנו והערכתנו, לאיש צנוע ונחבא אל הכלים, איש חיל רב פעלים, מר משה מושקוביץ, "מושקו", שאלמלא הוא ספק אם גוש עציון היה קם, ואם הישיבה היתה קמה. כחבר משואות יצחק לפני חורבנה במלחמת השחרור, היה במושקו חזון של תקומת הגוש, וזכית להוסיף כמה ישובים ולהקים ישיבה בארץ ישראל, וזכות הרבים תלויה בך. תחזקנה ידיך.

כיוון שהזכרתי את הישיבה, אומר כמה מלים אודות הישיבה. לכתחילה לא חשבתי לעשות כן. אבל לפני כמה דקות לחש לי הרב עמיטל "דבר על הישיבה ולא על ראשי הישיבה". והנה, תפילה עושה מחצה: אדבר קצת על הישיבה, אך לא אמנע מלדבר על ראשי הישיבה. קטונתי מלהעריך את הישיבה כערכה. לכאורה ישיבת "הסדר" ככל ישיבות ה"הסדר", המשלבת עול תורה ועול דרך ארץ, ועול מלכות ישראל, והגנת ארצנו וערי אלוקינו, ואף על פי כן יש בה יחוד נפלא, הנובע מן השילוב שבין שני ראשי הישיבה. שיטת ישיבות הונגריה ושיטת בריסק, תורה, מחשבה, ופילוסופיה של תורה, מוקד ואבן שואבת מארצות הברית ומשאר תפוצות ישראל, מכון להכשרת מורים על שם ד"ר הרצוג מתוך הכרה שהחינוך היהודי הוא הצורך הכמעט עליון של דורנו. הקשר עם התלמידים בצבא, עם הבוגרים, פירסומי הישיבה, וה"יחד" של כולם.

אני זוכה, כמעט מדי שנה, להשתתף בעבודת יום הכיפורים של הישיבה. והלב מתמלא מן הניגונים ומנאד הדמעות ומן הריקוד הקדוש שלאחר תפילת נעילה, "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה". והנשמה ניזונה מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה.

עצם התופעה של שני ראשי ישיבה הפועלים יחד לאורך השנים, מזה כחצי יובל שנים, ומתוך שיתוף פעולה והרמוניה היא מיוחדת במינה. אני מכיר רק עוד דוגמא אחת מישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, ישיבת נעורי. אם תרצו דוגמא היסטורית, הרי שעלינו לחזור עד תקופת הזוכות בימי בית שני, אך אפילו שם לא היה שיוויון מלא: האחד היה נשיא והשני אב בית דין.

מובא בשם אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא", שצריך לחיות עם הזמן. הדברים נשמעו בתמיהה, כאמירה "משכילית", עד שבא בנו ופירש: צריך לחיות עם פרשת השבוע. ואם פרשת השבוע, הרי שהיה לי נוח יותר עם פרשת השבוע הבא, פרשת "זאת חקת התורה", שבה נאמר "את והב בסופה". ידועה דרשת חכמינו ז"ל על שני תלמידי חכמים שעוסקים בתורה וגם אם מתוך להט הלימוד ולהט הויכוח נראים כאויבים זה לזה, אינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה לזה. וכך שני ראשי הישיבה, ה' עליהם יחיו, השונים במזגם וברקע שלהם, והנה נעשו משלימים זה לזה ואוהבים זה את זה.

המארגנים לא שאלו לאסטרולוגיה שלי, אֵימָתַי העת והעונה לערוך סעודה זו, והריהי נערכת דווקא בפרשת קרח, ובראש חודש. ולכאורה מוקשה כל העניין, הן מפרשת השבוע והן מעניין ראש חודש. פרשת השבוע, הריהי עומדת בסימן המחלוקת, "ומדוע תתנשאו", ובסימן האחד ולא השנים. כדברי רש"י: אנו אין לנו אלא ארון אחד, ותורה אחת, ומזבח אחד וכהן גדול אחד, ורק האחד הוא שנבחר. זאת ועוד: הלוא ראש חודש היום, ושעיר ראשי חודשים בא לכפר על מיעוט הלבנה, שקטרגה ואמרה אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד ומאן מלכי? רבנן. אם כן מהי תופעה זו שלפנינו?

וצריך לומר: אימתַי אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד? בשעה שכל אחד מחזיק עצמו מלך לגבי חברו והוא מקטרג וטוען כנגדו: "מדוע תתנשא". אך בשעה שכל אחד ממעט עצמו לגבי חברו, וכל אחד ממליך את חברו על עצמו, שם יכולים גם יכולים השנים לשמש כאחד. והא ראיה, שכך נבראו המאורות מתחילה, שווים היו, שנאמר: "ויעש אלקים את שני המארות הגדולים", ובכל מקום דרשו חכמים את הייתור "שני" - שווים היו. משמע, שכך עלתה במחשבה לפניו יתברך, שיהיו שניהם גדולים ושניהם שווים, ואלמלא קיטרגה הלבנה היו משמשים בכתר אחד.

אף כאן כך: שני המאורות הגדולים, העומדים בראש הישיבה, שווים הם. וכל אחד ממעט עצמו לגבי חברו, וכך הם נשארים בגדולתם ומשמשים כאחד. סיפר לי אחד מתלמידי הישיבה הותיקים שבזמן שהרב ליכטנשטיין הוזמן להצטרף לראשות הישיבה אמר הרב עמיטל: "מכאן ואילך ראש הישיבה האחד הוא הרב ליכטנשטיין". הרב ליכטנשטיין סרב בתוקף, ואמר: "אם כך, אני עוזב". ממילא נתקיים בהם מאמר חכמינו, שכל אחד מיעט עצמו לגבי חברו, והמליך חברו עליו, וזו הסיבה וזהו הסוד ששניהם כאחד משמשים בכתר אחד ובהרמוניה נפלאה לאורך השנים. וכמו שאמרו חז"ל: "תלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימים זה לזה בהלכה ונוחים זה לזה".

אמרו במדרש קהלת רבה: "טובים השנים מן האחד". 'טובים השנים' - זה משה ואהרן. 'מן האחד' - זה לעצמו וזה לעצמו. כשבא משה לברך את ישראל, לא שרתה שכינה על ידו. ב]פרשת פקודי, בהקמת המשכן, נאמר "ויברך אתם משה", אך לא נאמר ששרתה שכינה על ידו. וכשבאו שניהם וברכו, "ויברכו את העם", מיד שרתה השכינה.

יתן ה' שיזכו שניהם כאחד להשרות שכינה בישראל, ונזכה יחד אתם שיוסיפו לשמש בראשות הישיבה באלון שבות, לאורך ימים ושנים, מתוך בריות גופא ונהורא מעליא. ירחיב ה' את גבולם בתלמידים, יזכו להגדיל תורה ולהאדיר, ולהעמיד תלמידים הרבה עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.

הרב ד"ר אהרן אדלר:

באמריקה, כשמציגים את נשיא ארצות הברית בפני קהל, נוהגים לומר ובצורה פשוטה ביותר: "גבירותי ורבותי, נשיא ארה"ב!", והקהל מבין היטב שכל המוסיף - גורע. על רקע דברי חז"ל במסכת גיטין, שלפיהם "מאן מלכי? רבנן", הרי דומני שבציבור חשוב זה, מצויה ממילא תחושה כללית של אין אנחנו מספיקים להודות לרבינו הדגול, ראש ישיבתנו, מורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א. אכן, לאור דברי מורנו הרב סולובייצ'יק זצ"ל באחת מדרשות "על התשובה", הרי שקיים ביהדות יסוד חשוב של "משהו". יסוד זה בא לידי ביטוי הן במישור ההלכתי, כגון במצוות תרומה הנזכרת בפרשת השבוע שלגביה נקבע כי אפילו חיטה אחת פוטרת את הכרי כולו, והן במישור ההשקפתי.

לפיכך, ארשה לעצמי לומר מספר מלים, על דרך רעיון הכרת הטוב של הרב סולובייצ'יק ז"ל, שאצל מרוחו על תלמידיו הרבים ובמיוחד על תלמידו המובהק ללא עוררין, חתן מורנו ורבנו, הרב ליכטנשטיין.

שאלת מעמדו המיוחד של מנהיג העם עומדת במוקד הויכוח בין קורח ועדתו לבין משה ואהרן. "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע

תתנשאו על קהל ה'", כך טען קורח. אגב, טענה זו נשמעת די פופולרית, ליברלית, ולכאורה אף דמוקרטית. בהסברה, אמר פעם הרב סולובייצ'יק ז"ל שקורח אימץ לעצמו רק חמשים אחוזים מהמושג של קדושת ישראל. קורח אכן הסכים לקדושת הכלל, אולם דחה בשתי ידיו את קדושת הפרט, ואמר: "ומדוע תתנשאו על קהל ה'".

טענה זו עולה מבין השיטין של אותם שני מדרשים מפורסמים לפרשה זו: "אמר לו קורח למשה: רבינו, טלית שכולה תכלת מהוא שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו משה: חייבת בציצית. אמר לו קורח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, ארבעה חוטים פוטרין אותה?". לכאורה, אין לך פסק הלכה אבסורדי מזה. ואף בהמשך כן: "בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו משה: חייב במזוזה. אמר לו קורח: כל התורה כולה אינה פוטרת את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?". היכן ההיגיון?

אכן, מדברי המדרש עולה מעמדם המיוחד של אנשי סגולה מיוחדים. אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה ויושבים כבר בבית מלא ספרים, אנו זקוקים למזוזה, לאותו מגדל אור רוחני שיסמל את שאיפתו של כל בן תורה בתחום ההתמדה בלימוד תורה, דבקות נפשית בתורה, יושר אינטלקטואלי, טוהר המידות, אהבת ארץ ישראל בכלל ואהבת תלמידיו בפרט.

לפי הרמב"ם, המזוזה מדרבנת את המיפגש התמידי עם הקב"ה. על פי דברי חז"ל במסכת מנחות, באמצעות המזוזה הקב"ה שומר על כולנו. "ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך".

כתלמידי הרב ליכטנשטיין, תמיד ראינו את מורנו כמזוזה, שדרכו מתקיים המיפגש המתמיד בינינו לבין הקב"ה, באמצעות לימוד תורה המתקיים מסביב לשעון. מזוזה, השומרת שמירה מעלייתא על שיטת בריסק במיטבה, בישיבה, לטובת הישיבה ולתפארתה.

אפילו היינו כולנו בבחינת "טלית שכולה תכלת", מצב היפוטטי לחלוטין, הרב ליכטנשטיין היה נשאר בשבילנו אותו פתיל תכלת מיוחד.

אחד מסממניה של תרבות לאומית הוא סגנון הלבוש של העם. כשהיה עם ישראל במצרים לא שינה את לבושו, היינו: שמרו על זהותם כעם נפרד.

על הפסוק בבראשית "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם" נאמר במדרש רבה: בתורתו של רבי מאיר כתוב "כתנות אור".

דומני שלא אחטיא את המטרה אם אומר שבין כל אותם דברים מיוחדים שספגנו כולנו בתור תלמידי הרב ליכטנשטיין היתה גם אותה רגישות לתוכן הטמון בתרבויות השונות והמגוונות בתולדות האנושות כולה. על פני השטח רואים, אולי, רק כתנות עור, עם עי"ן, אולם בעומק ניתן לגלות גם כותנות אור רוחני בכל בגד ובגד, בכל תרבות ותרבות, ולהשתדל להבין טוב יותר את ערכי היהדות באספקלריה של כתנות אור אוניברסליות.

עברו ימים רבים, מאז ששמעתי בעת שהייתי בבית המדרש, תלמיד תמים במיוחד, ששאל את הרב ליכטנשטיין, בעת שציטט באמצע שיחה את הסופר מילטון, "האם מהראשונים הוא או שמא מהאחרונים". פתיל תכלת מיוחד במינו, ומזוזה מהודרת, הם הם תשובתנו לשאלה "ומדוע תתנשאו על קהל ה'" בישיבת הר עציון שבאלון שבות.

אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו.

הרב אהרן ליכטנשטיין:

את תחום העיסוק בו בחרתי אני רואה כזכות וחובה גם יחד. כמוהו כחפינת הקטורת בלשון חז"ל, "עבודה קשה שבמקדש". זאת, לא רק מבחינה טכנית וביצועית אלא בעיקר מבחינה נפשית.

החינוך איננו מישור חלק, ודרך ההולך בו רצופה עליות ומורדות. סיפוק מעמיק ומרומם מכאן, ותיסכול ועוגמת נפש רבה מכאן. תנועה ותנודה בין מצוקת התנפצות תקוות ובין תחושת אושר ועושר, של "השמח בחלקו", אשר כאמרתו של רבי יעקב קמינצקי ז"ל, תקפה לגבי תחום החינוך.

אם על חיי אדם בכלל קבעו חכמינו כי "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", הרי שלגבי מישור החינוך הדברים נכונים שבעתיים. הערב הזה שייך לחצי התאווה המתגשם, לסיפוק ולאושר.

הריני מודה מקרב לב לא רק להוגיו ומארגניו שטרחו ועמלו רבות לעצבו ולבנותו, אלא בראש ובראשונה לציבור התלמידים בעבר ובהווה העוסקים בקודש כמקיימים יישובו של עולם, אשר לימודם בישיבה ועיצובם הרוחני במסגרתה, נתנו ונותנים סיבה לשמחה. הם הם הישיבה.

לעיתים תלמידים הינם מקור מבוכה ואכזבה, אך בראיה כוללת ורחבה מקור אושר ותנופה. הבנים, כלשון הרמב"ם, המהנים לעולם הזה ולעולם הבא. ולהם-לכם תודתי וברכתי שלוחה.

בהופיעי כאן הערב הנני חובש, אם תרצו, שני כובעים. זה של אורח כבוד, וזה של ראש ישיבה. ותרשו לי אם כך לדבר בשני קולות. כמקבל, אני נאלץ לומר דברים אשר יישמעו שיגרתיים, אך דברים הנטועים כל כך ומוטבעים בעומד הווייתי נשמתי, ש"עצור במלין לא אוכל". כראש ישיבה אשתדל לתמצת את שאיפות ודרך הישיבה כפי שהם מצטיירות בהבנתי ובדמיוני.

ראשית, הקול הראשון. חונכתי על ברכי הכרת טובה. אבא ז"ל, לא היה מרפה מלצטט את דברי רבינו בחיי בספרו "חובות הלבבות", שהתורה כולה מושתתת על הכרת טובה. אותה, את ההכרה הזו, אני רוצה להביע מעומקא דליבא.

בראש ובראשונה, שבח והודאה לרבונו של עולם אשר לקחני, עם בית אבי, מארץ מולדתי, והנחני בדרך אמת למקומות תורה בהם נתאפשר לי ללמוד וללמד, וזיכני בהמשך להרביץ תורה על אדמת הקודש, ומתוך כך להשתתף בתהליך בנייתה ועיצובה.

ברמה אחרת, וגם על כך שבח והודאה לבורא עולם, תודתי לאישים שעיצבו אותי ואת עולמי, ומעבר לכל להורי מורי זכרונם לברכה, שלהם אני חב את כל ישותי, שהצעידוני לחיי העולם הזה והעולם הבא גם יחד. לרבותי לאורך הדרך, בעיקר כמובן לרבי המובהק מורי חותני הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל, אך גם לאחרים. אזכיר במיוחד את מורי ורבי הגאון רבי יצחק הוטנר ז"ל, ויבדל לחיים ארוכים, הגאון רבי אהרן סולבייצ'יק שליט"א.

במישור אישי יותר, אין מילים בפי להביע את חובתי ותודתי לאשתי, מקור אושר ותמיכה הרבה מעבר ל"עזר כנגדו", ולילדים נפלאים ולנלווים אליהם, ממשיכי ומחדשי מורשת אבות, מקור בלתי נדלה של שמחה. ביחס למסגרת הספציפית המלכדת אותנו הערב, תודה מעומק לב לאלה שהגו ומובילים את ישיבת "הר עציון". בראש ובראשונה, לאדם אשר בעיקר בגללו בחרתי דווקא בישיבה זו, לעמיתי הגאון הרב עמיטל שליט"א, אשר ביוזמה נדירה של שילוב, נדיבות לב וחזון הזמינני לחלוק עמו את ראשות הישיבה. שנית, ל"מושקו", אשר פעילותו הבלתי נלאית למען רווחת הישיבה ותלמידיה, מאפשרת לצוותה הרוחני להתמקד בעיסוק הרוחני הצרוף. יעקב דרורי ז"ל, שכל כך עודד וסייע בתקופת עלייתנו. ייבדלו לחיים כל צוות ההנהלה, הרמי"ם, המשגיחים וכל עובדי הישיבה העומדים לצדנו באורח מתמיד.

ושוב, כמובן, התודה לתלמידים. "את אשר ישנו פה עומד עמנו היום, ואת אשר איננו פה".

אינני יודע עד כמה אני כשלעצמי ראוי להוקרה. "אם למדת תורה הרבה", אומרת המשנה באבות, "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת".

ואני מוסיף: "אם לימדת תורה הרבה, הוא הדין". אדרבה, לו הייתי נוהג אחרת הייתי ראוי בפירוש להוקעה. על הפסוק שקראנו השבת, "כי דבר ה' בזה ואת מצוותו הפר", אומרת הגמרא בסנהדרין: "תניא, היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה ואינו מלמדה זהו 'דבר ה' בזה'. רבי נתן אומר: כל מי שאינו משגיח על המשנה. רבי נהוראי אומר: כל מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק". לכך נוצרתי.

אם הקב"ה פקד ילד ממרגלות פר-לה-שז (Pere-La-Chaise) בפריס, נכד יחיד מצד אמו ששרד למשפחה עניפה, כאוד מוצל מאש, וזיכהו להתיישב בירושלים ובגוש עציון, הזכות מחייבת. אני חי ופועל מתוך תחושה עמוקה של שליחות ואחריות.

אינני יודע כמה אמנם מגיע על כך, ועם זאת, כפי שחונכתי כך אני משתדל לחנך. להכרת תודה. אני מקבל בסיפוק רב את הבעת התודה, את הברכה וההערכה להם אני זוכה הערב, מאלה המרגישים שבמידת מה הארתי והעשרתי את עולמם הרוחני.

אומר כמה מילים בנוגע לשאיפה ודרך. אמש התקשר אלי תלמיד לשעבר הלומד כיום במכון חינוך יוקרתי, וביקש לקבוע ביקור בישיבה עם קבוצת מנהיגים חינוכיים המעוניינים לראותה מפני שהם רוצים לראות מוסדות שעל פי הגדרתם, "מונעים על ידי חזון".

בדיוק כך. חלום, חזון, שאיפה, אולי אפילו שאפתנות. ומה תוכן החזון? שילוב של תלמוד ומעשה, של בית המדרש ושל שווקים ורחובות, של חוויה וביצוע, של חווית בניה אישית ואחריות היסטורית.

וכיצד הוא אמור להתגשם ולהתממש? הכל מסוכם בפסוק אחד, מוכר וידוע, מספר זכריה (ד,ו): "ויען ויאמר אלי לאמר זה דבר ה' אל זרובבל לאמר, לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות". למי שאינו מכיר את הישיבה, פסוק זה ודאי ישמע כסיסמה מוזרה דווקא לישיבת הסדר, אך הדבר בליבנו ובנפשנו. גם בהיותנו משולבים, בגין כורח הנסיבות, ומתוך אחריותנו ההלכתית והמוסרית למערכת הצבא. שימו לב: בפסוק הזה "רוחי" אינה מופיעה כתחליף להגשמה ועשיה, אלא כדרך המרכזית המאפשרת את הבניה ומובילה אליה.

כך, ורק כך, נאמר לזרובבל, יבנה בית המקדש. כך, ורק כך, תיבנה במקביל מלכות ישראל בארצה המתחדשת והנגאלת.

"רוחי", רוח זו איננה אורירית ומופשטת. היא ירדה לעולם כתורה מן השמים, ובמרוצת הדורות קרמה עור וגידים כתורה, על כל תכניה וגווניה. בעיקר, כמובן, כעולמם של חז"ל וכל המסתעף ממנו, כשבמרכז "דבר ה'- זה הלכה". הוויות דאביי ורבא וכל המשתלשל מהן. הראב"ד והרמב"ם, ה"קצות" וה"נתיבות". אלו עומדים במרכז, אך לא בלעדית. על הפסוק "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני", נאמר במדרש: "אמר רבי לוי אמר רבי שמעון בן לקיש: מה כלה זו מקושטת בכ"ד מיני תכשיטים, כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים". ביתר הרחבה, מופיע רעיון זה במדרש תהלים, ריש פרק עח, כשמדובר בתחומים נוספים, הכוללים אפילו משל וחידה. לתורה זו, הגשמת ה"רוח" וה"כוח" המובילים אותה הם עומק והקף. שאיפותנו, חרף המודעות הברורה שישנה בשטח סתירה בין שאיפה לעומק ולהקף, השאיפה היא להשיג את שניהם.

מדי יום אנו מתפללים: "אבינו, אב הרחמן, רחם עלינו, ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה". פותחים בהדגשת העומק והעיון, ומסיימים בהבלטת נימת ההקף והבקיאות. "את כל דברי תלמוד תורתך".

בשטח אמנם קיימת סתירה, ואנחנו מתמודדים אתה כל הזמן. אבל מבחינת החלום והחזון, השאיפה והתפילה, אנו רוצים את ה"להבין ולהשכיל", וחותרים ל"את כל דברי תלמוד תורתך". כמובן, לא רק במישור הקומונוטיבי, כאוסף של ידע וכליבון נושא.

לא רק ידיעת והבנת תורה לנגד עינינו, אלא אהבתה. "באהבה". זיקה קיומית, שהיא ערך כשלעצמה, אבל בסופו של דבר, גם הערובה היחידה שהתורה אמנם תופנם וערכיה יתגשמו לא רק במשך השהות בין כותלי בית המדרש, אלא גם כשעוזבים אותם ופונים לכל תחום שיהא.

לתורה זו יש לא רק עומק והיקף, אלא גם אופי. אופי זה עבורנו הוא, בעיקר, לימוד תורה כתורת חסד. תורת חסד בכמה וכמה מובנים. אנחנו מכירים בחסדו הגדול של הקב"ה שנתנה לנו, ושאותה אנחנו לומדים מתוך מודעות של הכרת טובה ותחושה של חרדת קודש.

תורה שתכניה - חסד המה, כדברי הרמב"ם המפורסמים בהלכות שבת.

תורה ההולכת -וזהו לב ענין ההסדר - שלובת זרוע עם ערך וחווית החסד ותודעת הנתינה. תורה שהינה רב גונית, המסתעפת בפלורליזם בריא של ממש בתוך תחומי תורה, "פרה ורבה כנטיעה", כלשון הגמרא בחגיגה. תורה מתפשטת, וזו מהות החסד כלשון המקובלים.

וכמובן, תורה שהיא תורת חסד באותם שני מובנים שחז"ל הבליטו בגמרא בסוכה: "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה', וכי יש תורה של חסד ותורה שאינה של חסד? אלא תורה לשמה זוהי תורה של חסד, שלא לשמה - זוהי תורה שאינה של חסד, וכדאמרי: תורה ללמדה - זוהי תורה של חסד, תורה שלא ללמדה -זוהי תורה שאינה של חסד.

בתפיסתנו ובהווייתנו, תלמוד תורה אינו רק ערך עצמאי, אותה "תורה לשמה" שמסורת וולוז'ין, ממנה אנחנו יונקים, כל כך הבליטה. תלמוד

תורה הוא גם מנוף לפיתוח האדם והחברה, לתיקון עצמי ולתיקון עולם.

הלימוד משתלב בישיבה, במהלך דיאלקטי, עם בניית אישיות. אישיות רוויית מוסר ויראת שמים, בעלת כושר חשיבה והתבטאות, ומה שהוא לעתים לא פחות חשוב - בעלת כושר שמיעה. שמיעה לזולת גם כשלא שוררת הסכמה והבנה מלאה. בניית אישיות אשר במסגרתה מופעלים בעוצמה כוחות הנפש החוויתיים והאינטלקטואליים, שהם הם לב צלם אלוקים שבאדם ויסוד קדושת ישראל היחודית.

לקראת סיום, אני פונה לקב"ה כמודה על העבר ומבקש על העתיד. בשאיפה לראות את הישיבה כחלק מבניית הארץ והעם, להגדיל תורה - ולהאדירה.

ניתן להודות לקב"ה, ניתן להתפלל. אבל לתבוע ממנו אי אפשר. אבא ז"ל היה מצטט את המדרש באיכה: " 'מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו' - די לו שהוא חי!"

אפשר להודות, אפשר לבקש, אפשר גם לדרוש ולתבוע. בתביעה ודרישה זו אני רוצה לסיים: חיו חיי רוח שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים, בנויים על ראיה נכונה של היחס בין חיי עולם וחיי שעה, ובזה אל תתפשרו. לא לגבי ביתכם וחינוך ילדיכם, ולא ביחס לסביבתכם. חיו מתוך אמונה, ומתוך כך תרבו אמונה. המשיכו לעסוק בתורה ולהרביצה, ללא קשר עם תחום עיסוקכם המקצועי. קדשו שם שמים, והיו גורם ממריץ, מתסיס ומדרבן מתוך אחריות אישית ותודעה היסטורית. יהי רצון שנזכה כולנו, לאורך ימים טובים, לסייעתא דשמיא, שתשרה שכינה במעונותיכם ובמעשה ידיכם.

הרב אליהו בלומנצויג

ביום חגיגי זה, כשהעינים נשואות בעיקר לשעות המרוממות שהישיבה הגיעה אליה, אני מרגיש צורך להפנות את המבט לתחילת הדרך, לאותה שנה ראשונה שבה נפתחה הישיבה עם הקבוצה הקטנה בכפר עציון. האוירה המיוחדת של אותם ימים, שליוותה את חבורה שהיתה בישיבה באותם ימים ובאותו מקום, היתה באמת אוירה מיוחדת במינה, והרבה סיבות יש לכך. אותה אוירה חמה ומיוחדת נחרטה בזכרון כולנו, אבל ללא ספק הסיבה מרכזית קשורה לנוכחותו של הרב עמיטל. אותו מפגש עם אישיותו של הרב עמיטל הטביע בנו חותם אדיר, ותרם תרומה בל תתואר לאותו משב רוח מרענן ומיוחד שליווה אותנו. אני מנסה להרהר, אולי קצת בקול, מה קסם לנו באותה אישיות כשנפגשנו בה לראשונה.

ניתן לומר הרבה דברים, אך אעיז ואציין שנים מהם, הנראים לי בעלי משמעות. האחד, אותה תחושה שברובד הפנימי של האישיות בוערת אש תמיד, שלא מפסיקה לבעור, ובעוצמה לא רגילה.

אמת נכון הדבר, ניתן לראות הרבה אנשים פעילים המשקיעים הרבה עמל, אבל לפעמים נראה שהרובד הפנימי מקביל - פחות או יותר - לפעילות המרובה שמתגלית בחוץ. אצל הרב עמיטל התחושה שליוותה כל מיפגש היתה שכל מה שאתה פוגש בחוץ הוא רק משהו מאיזו אש תמיד הבוערת ולא מרפה ממנו. אש היוצרת רצון להתקרב ולהתחמם, ולא אסתיר שלפעמים היא גם מאיימת בהתפרצות מעין גחלתם של תלמידי חכמים. גם זה יוצר רצון לקירבה אדירה.

הדבר השני הוא אותה דרישת אמת נוקבת. כל מי שניגש מדי פעם לרב עמיטל עם רעיון כלשהוא, מכין את עצמו לאפשרות שהרב עמיטל יצביע עליו ויאמר: "אמור לי, מהם מניעיך? מה באמת מוביל אותך לעשות זאת? תבדוק לפני שאתה מתלהב". זו רק דוגמא לדרישת אמת בלתי מתפשרת, לאמירת הדברים כפי שהוא מאמין, באופן פנימי ועמוק.

שילוב זה, של תסיסה פנימית, בלתי נלאית, עם דרישת אמת מאוד נוקבת, דומני שהוא היה מקור הקסם. לא רק קסם, אלא מסר שחדר לעצמות ותפס אותנו בזרועות בלתי נראות.

הרב עמיטל אינו מרבה באמירות ישירות, בשליחת אצבעות למטרה באופן הישיר, אבל הזרועות הבלתי נראות לפתו חזק את מטרתן וחדרו לעצמותינו.

הרב יהודה עמיטל:

בזמן הקצר שעומד לרשותי, לא ארבה בדברי תודה לרבים שאני חייב להם תודה. אשתדל לא לדבר על רגשותיי בראשית הישיבה והיום, ואצטמצם בכמה דרישות שיש לי כלפיכם, בעיקר כלפי התלמידים.

עשרים וחמש שנה עברו מאז ראשיתה של הישיבה. בתקופה זו גדלה הישיבה והתרחבה מעבר למה שתוכנן. שתי סיבות לדבר: האחת, לא יכולנו שלא להיענות לבקשות של תלמידים, מן הארץ ומחוצה לה. כמו כן לא יכולנו לעמוד מן הצד בשעות היסטוריות, כשהגיעו גלי העליה מרוסיה ומאתיופיה. נאלצנו להכין להם תוכניות לימודים מיוחדות.

הסיבה השניה שהישיבה גדלה היא שבשנים האחרונות גדל מספרם של התלמידים המאריכים את תקופת לימודיהם מעבר לחמש שנים. כמו כן הולך וגדל מספרם של אלה שעזבו את הישיבה וחזרו אליה לאחר שסיימו את לימודיהם האקדמיים. אם עד אז התופעה היתה מקובלת בעיקר אצל בני ארצות הברית, היום אנו עדים לכך שגם בני הארץ, לאחר שסיימו את לימודיהם האקדמיים וקודם צאתם ל"חיים" מרגישים צורך להקרדיש שנה או יותר ללימוד תורה אינטנסיבי. כך נוצר מצב שמספר התלמידים בישיבה גדל פי שנים מן המתוכנן בתחילה.

אם לפני עשרים וחמש שנה החלום היה להגיע לשלוש מאות תלמידים כ"י, היום הגענו לשש מאות תלמידים, עליהם אומר "כן יגדלו בתורה". לומר "כן ירבו" אני חושש. לא יהיה די מקום...

בתקופה זו היו הרבה שינויים בחברה הישראלית. לא כאן המקום לעמוד עליהם. אני רוצה רק לעמוד על נקודה אחת. בימינו הצורך בידע ובהשכלה חדר לכל תחומי החיים. אין כמעט מקצוע בארץ או בעולם שאפשר להתקדם בוללא השכלה וידע תוך התעדכנות מתמדת. בעת כזו לא ייתכן שעבודת ה' של האדם תתרכז אך ורק בחובות האיברים, ויוזנח אותו תחום בו נעשה שימוש באבר החיוני ביותר, המוח. לא ייתכן שעבודת המוח, האינטלקט יתרכז אך ורק בקידום מטרות חומריות, קידום קריירה. היום תלמוד תורה הוא הכרח חיוני קיומי לכל אדם מישראל. מעבר לחובת תלמוד תורה מצד המצווה. בשביל להגיע לרמה מסויימת של חיים שיש בהם יראת שמים, חייבים להקדיש זמן לתלמוד תורה, לעבודת המוח. לכן, תלמוד תורה נדרש כיום מכל אדם בישראל, מאיש ומאשה, מזקנים ומצעירים.

בתחום זה המסר שהישיבה משדרת בעצם קיומה ודרכה המיוחדת הוא לא להסתפק בלימוד שטחי. הוי אומר: יש צורך בלימוד יסודי, בהבנה, בהעמקה, ביגיעה ובלימוד חווייתי בו מנוצלים כל כוחותיו האינטלקטואליים של האדם. דברים אלה יש להדגיש במיוחד כיום, כאשר התקשורת, על כל צורותיה, חודרת בצורה דורסנית ותוקפנית לכל בית ומשדרת רדידות ושטחיות. מי שנזכר בישיבה חייב לדעת שבשביל להחזיק חיים שיש בהם יראת שמים יש צורך להקדיש זמן ללימוד תורה מתוך יגיעה וביסודיות.

אנחנו עומדים היום בארץ ישראל לפני שתי מערכות גורליות. המערכה על גבולותיה של מדינת ישראל בעקבות התהליכים המדיניים, והמערכה השניה נוגעת לדמותה היהודית שדל מדינת ישראל. אשר למערכה הראשונה, חשיבותו של המאבק חדרה לתודעת כולם ואנו עדים לכך יום יום. במערכה השניה טרם חדרה חשיבותו של המאבק בצורה מספקת לתודעתם של רבים, אם משום חוסר הכרה בחשיבותו של המאבק, ואם משום תחושות של הרמת ידים ויאוש.

לצערנו יש כיום תהליך של התבוללות פנימית בתוך מדינת ישראל. תהליך זה מכוון, מודרך ומואץ על ידי אנשים שבידיהם התקשורת, על צורותיה השונות, ואמצעי הבידור. החלל הריק של תרבות הפנאי מתמלא על ידי בידור תפל וולגרי הנושא בחובו מסר אנטי יהודי מובהק. מדינה יהודית ללא זהות יהודית - יש בה סכנה קיומית. נדמה שאין צורך להרחיב את הדיבור בפני ציבור זה. הבית בוער ואסור לנו להרים ידים ולגלות חוסר אונים. בל נהיה שותפים לאותה ראיה מסולפת של המציאות בארץ כפי שהיא מוצגת בתקשורת המציגה, ובזדון, תמונת עולם כפי שהיא רוצה שתהיה ולא כפי שהיא במציאות.

המוני בית ישראל, גם אלה שאנו קוראים להם חופשיים וחילוניים עדיין אינם מוכנים לזרוק כל זיקה יהודית כפי שהתקשורת רוצה להציג. יש כאן עיוות הטומן בחובו לא רק חוסר יושר אינטלקטואלי אלא גם חוסר יושר מוסרי. המציאות כיום, כמות שהיא, היא ודאי קשה ורחוקה מלהסביר פנים. אבל היא מציאות שעדיין ניתן להשפיע עליה ולעצב את כיווני התפתחותה לכיוונים חיוביים מבחינה יהודית.

יש הבדל גדול בין שתי המערכות. במערכה המדינית ההכרעה נתונה בידי הממשלה והכנסת השואבות את כוחם מקולותיהם של האזרחים שהצביעו. בחזית זו אין כל משמעות לאיכותו של הקול. אין הבדל בין קולו של תלמיד חכם לקולו של בור ועם הארץ, אין הבדל בין קולו של חכם לבין קולו של טיפש, כמו שאין הבדל בין קולו של צדיק לקולו של רשע. כאן רק הכמות קובעת ולא האיכות.

לא כן במערכה השניה, הרוחנית, הדתית, המוסרית, הציונית והתרבותית. כאן האיכות קובעת. איכות של תורה, איכות של מוסר, איכות של כנות וענווה, ואיכות של אהבת תורה ואהבת ישראל.

אנשי איכות אלה, שפניהם אל העם, הם שיקבעו את גורלה של מערכה זו. וכאן המבחן של הישיבות. כמו שבמערכה צבאית אין ניצחון ללא נחישות ומסירות נפש של חיילי היחידות המובחרות העומדים בקו האש, אותם שמרגישים שעל כתפיהם מונח גורל ביתם ומשפחתם וגורל המדינה כולה וזה מה שנותן להם את העוז ואת העוצמה להילחם, כך אנחנו חייבים להיות חדורים בתחושת אחריות שעתיד המדינה כמדינה יהודית מונח על כתפינו. אנו אחראים במעשינו, במחדלינו, בהתנהגותנו, באיכפתיותנו וברגישויותנו.

בפרשת נח, מתאר הזוהר את נח כשיצא מן התבה, ואמר לפני הקב"ה: רבונו של עלם, נקראת רחום. מדוע הבאת חורבן לעולם ולא ריחמת על בריותיך? השיבו הקב"ה: רעיא שטיא, רועה שוטה, עכשיו אתה אומר? כעת אתה בא בטענות? כשאמרתי לך "כי אתך ראיתי צדיק לפני" וציוותיך לבנות תיבה, מדוע אז לא טענת? נתתי לך הזדמנות, ולא ניצלת אותה. עכשיו אתה בא?

בהמשך הדברים, מנסה הזוהר ב"רעיא מהימנא", בהשמטות לספר בראשית, להסביר מדוע באמת לא ביקש נח רחמים על דורו: "אמר בלבו: אולי לא אימלט". מדוע חשש שלא יימלט אם יתפלל? אי אפשר להתפלל על חברך אם אינך מרגיש אותו. אינך יכול להרגיש אותו אם אינך מנסה להבין אותו. ואם אתה מנסה להבין אותו קיים חשש שתזדהה עמו. נח ידע שעדיין אין הוא צדיק מושלם, אלא רק "צדיק בדור הזה". נח חשש שאם יתפלל, שאם ינסה להבין את הטרגדיה של הרשעים אולי יבוא להזדהות עמם. ולכן בחר להיות "צדיק בפרווה" ולא התפלל על דורו.

גם כיום קיימת הסכנה של "צדיקים בפרווה". רבים חוששים ממעורבות שמא עם המעורבות תבוא הזדהות כלשהיא שתשפיע עלינו. לצערנו נשמעים קולות כאלה באחרונה גם בקרב הציונות הדתית. בל נקשיב לאלה המתכסים באיצטלה של נביאי זעם ומנסים לרפות את ידינו, להכניס אותנו לתוך גטאות עם גוון דתי לאומי, תוך סגירה הרמטית וניתוק מכלל הציבור. אם נדע להקשיב לאותם אותות מצוקה שמשדרים אלינו רבים, נוכל לשמוע קול בכיו של אותו תינוק. אותו מסר שבסיפור החסידי, שהיווה רקע לפתיחת הישיבה לפני עשרים וחמש שנה, מבהיר לנו שאדם הלומד תורה ואיננו שומע קול בכיו של תינוק יהודי - לימודו פגום. אם נדע להקשיב לאותות המצוקה, נכיר בהם את בכיו של אותו תינוק, ואז נדע מהי חובתנו בשעה זו.