29 בהר: כי ימוך אחיך

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

פתיחה

לעומת מדרש בראשית רבה, המבאר את פסוקי התורה כסדרם – מילה מילה, פסוק פסוק, ענין ענין – במדרש ויקרא רבה אנו עדים לאופן אחר של דרישת הכתוב. המחקר האקדמי של מדרשי חכמים מבחינים בין מדרש "ביאורי", כדוגמת בראשית רבה, למדרש "דרשני", שאינו צמוד לכתובים אלא לנושאים מוגדרים.[1] בין מדרשי האגדה הקלאסיים, פסיקתא דרב כהנא וויקרא רבה הינם מדרשים דרשניים; האחד עוסק במועדי השנה, ואילו השני עוסק בנושאים נבחרים מתוך הפרשה.[2]
ככלל, מדרש ויקרא רבה עוסק ברוב ענייני הפרשה.[3] לעומת זאת, הדרשות על פרשת בהר עוסקות בשני נושאים הקשורים לתחום בין אדם לחברו – איסור הונאה והדאגה לאדם מישראל שירד מנכסיו. מצוות אחרות המופיעות בפרשה בהרחבה כמצוות שמיטה, יובל ובתי ערי חומה חסרים מן הספר. לאור זאת יש לשאול מדוע מדרש ויקרא רבה על פרשת בהר עוסק רק בעניינים אלו?
כתשובה, נראה לי להצביע על שתי סיבות הכרוכות במציאות חייהם של יושבי ארץ ישראל בתקופת האמוראים. ראשית, העוני היווה תופעה כוללת ואופיינית, כך שההתמקדות של הדרשות בנושאים חברתיים היא מתבקשת. טעם זה קשור לא רק לציווי לתמוך במי שהגיע לקריסה כלכלית, אלא גם לאיסור הונאה במסחר, מכיוון שבמצב של מחסור אין הבריות נוחים אלו לאלו. הסבר אחר לעניין זה היא העובדה שמצוות יובל ל/א נהגה בשלמותה מאז חורבן בית המקדש, ושגם קיומה של מצוות שביעית הייתה כרוכה בקשיים גדולים מאד.[4]
במסגרת לימודנו נתמקד בנושא השני המופיע במדרש – הדאגה לאדם מישראל שירד מנכסיו.
הלשון "כי ימוך אחיך" מופיעה שלש פעמים במהלך הפרשה:
"כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו"
                                              (ויקרא כה, כה).
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ..."
                                                      (שם, לה).
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד"
                                                      (שם, לט).
הפסוק הראשון מתייחס לחיוב לגאול את נחלתו, השני מכיל ציווי לתת לו הלוואה ללא ריבית, ואילו השלישי עוסק במצב בו הוא נמכר לך לעבד. לשון זו מופיעה פעם נוספת, בסגנון שונה מעט, ביחס למצב בו אדם נמכר לגר תושב: "וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ..." (ויקרא כה, מז). הדרשה לא מבחינה בין הפסוקים, לא מתייחסת ישירות לתוכנם אלא דורשת אותם לנושא של נתינה לזולת: 
א.
"רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'" (משלי כט, יג).
"עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה'" (שם כב, ב).
ב.
"רש", זה שהוא רש מן התורה.
"איש תככים", זה שהוא שונה סדר אחד או שני סדרין.
אמר רש לאיש תככים: השניני פרק אחד והשנהו.
"מאיר עיני שניהם ה'", שניהם קנו חיי העולם הבא.
"עשיר ורש נפגשו", עשיר זה שהוא עשיר בתורה ורש זה שהוא רש מן התורה.
אמר רש לאותו עשיר: השניני פרק אחד ולא השנהו.
אמר לו: מה אנא בעי מיתב מתני יתך במשקין או במאמתי קורין. זיל ותני עם דכוותך (=מה אני צריך לשבת ולשנות עמך "במשקין", שהוא מסכת מועד קטן פרק ראשון, או בפרק "מאימתי קורין", שהוא הפרק הראשון במסכת ברכות? לך למד עם שכמותך)!
"עושה כולם ה'",
מי שעשה את זה חכם יכול לעשותו טיפש, ומי שעשה את זה טיפש יכול לעשותו חכם.
ג.
ד"א,
"רש ואיש תככים נפגשו".
"רש", זה שהוא רש מן הנכסים.
"איש תככים", זה שהוא עושה בפעולה.
אמר רש לאותו איש תככים: תן לי מצוה (=צדקה) ונתן לו.
"מאיר עיני שניהם ה'", זה קנה חיי שעה וזה קנה חיי העולם הבא.
"עשיר ורש נפגשו",
עשיר זה שהוא עשיר בנכסים, ורש זה שהוא רש בנכסים.
אמר רש לאותו עשיר: תן לי מצוה ולא נתן לו.
"עושה כולם ה'", מי שעשה לזה עשיר יכול לעשותו עני ומי שעשה לזה עני יכול לעשותו עשיר.
אמר עשיר לאותו עני: לית את לעי ונגס, חמי שקין חמי כרעין חמי קפדיין (=אין אתה עמל ואוכל, ראה שוקיים, ראה כרעיים, ראה בשר)!
אמר לו הקדוש ברוך הוא (=לעשיר):
לא דייך שלא נתתה לו משלך אלא במה שנתתי לו אתה מכניס בו עין רעה?
לפיכך "והוליד בן ואין בידו מאומה" (קהלת ה, יג),
מן כל מה דהוה ליה (=מכול מה שהיה לו).
לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם "וכי ימוך אחיך".             (ויקרא רבה לד, ד).
ביחידה שלפנינו מופיעות שתי דרשות מקבילות ללא שם אומר, הבנויות מהצלבה של שני פסוקים דומים מתוך ספר משלי – "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה'" (שם כט, יג) ו"עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם ה'" (משלי כב, ב) – והעמדתם זה מול זה כמתייחסים למצבים קוטביים (שני הפסוקים מובאים בראשיתה של הדרשה, ומצוינים לעיל כחלק א). הפועל פג"ש, ועצם הצגת המפגש בין הרש לבין אדם אחר המופיע בשני פסוקים באותו ספר מן המקרא, יוצר השוואה טבעית ביניהם ומהווה בסיס לדרשתם של חכמים.  
שורש זה מופיע בתנ"ך בהקשר של מפגשים שיש בהם מימד של מתח או איום, לדוגמא בשמות: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ" (שמות ד, כז), שם לא ברור מה תהיה תגובתו של אהרן על מינויו של משה למנהיג, ובירמיהו: "וַיֵּצֵא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לִקְרָאתָם מִן הַמִּצְפָּה הֹלֵךְ הָלֹךְ וּבֹכֶה וַיְהִי כִּפְגֹשׁ אֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֹּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם" (ירמיהו מא, ו).[5] המפגש יוצר ציפיות, ובשל כך הינו "מרחב" טעון; הדרשות הנדונות להלן נותנות לכך ביטוי נאמן.
הדרשה הראשונה עוסקת בשיתוף או אי שיתוף של מי שלא זכה ללמוד תורה על ידי מי שכן זכה לכך. הפסוק הראשון "רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה'" (שם כט, יג) מוסב על מצב בו הלומד מוכן להיענות לבקשתו של מי שלא למד, ללמדו את מה שהוא למד. המילה "תככים" פירושה מריבה כמו "הַוּוֹת בְּקִרְבָּהּ וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ וּמִרְמָה" (תהלים נה, יב) ו"מִתּוֹךְ וּמֵחָמָס יִגְאַל נַפְשָׁם וְיֵיקַר דָּמָם בְעֵינָיו" (תהלים עב, יד), אולם הסיפא החיובי של הפסוק "מאיר עיני שניהם ה'" מקשה על ההבנה של "תככים" כפשוטו.[6]
הרלב"ג בפירושו על פסוק זה מקצין יותר ומפרש "איש תככים" כאיש העסוק במושכלות הנתון בסבך סברותיו ההגיוניות: "הנה הרש והוא העני בעיון שאין אצלו מחשבה יכנס ממנה אל העיון ההוא והוא נבוך מפני זה בעיון. ואיש תככים שיש לו מחשבות רבות מקבילות בדרוש אשר יחקור בו נפגשו בענין המבוכה והדלות בעיון [...] והנה השם יתברך הוא מאיר עיני שניהם במה שישפע ממנו על השכל האנושי". כלומר, התואר "איש תככים" מבטא את היותו אדם שעמס על כתפו את היגיעה בעיון השכלי ובלמידה, לעומת הרש שאין לו את הכלים והידע הנדרשים ללמידה. בעוד הרלב"ג לוקח את הפסוק למחוזות פילוסופיים, הדרשה מתייחסת למישור של שינון ולימוד תורה. עם זאת, פירושו מאיר דרשה זו של חכמים.[7]  
הלומד כאן אינו מאופיין כחכם או תלמיד חכם, אלא כמי "שהוא שונה סדר אחד או שני סדרין", כלומר אדם מן השורה שיודע לשנן משניות. אם כן, המפגש ביניהם הוא לא של שני אנשים השייכים למעמד חברתי שונה, אלא מפגש יומיומי פשוט בין אדם שקצת למד למי שלא למד כלל. לעומת זאת, הפסוק השני מתאר פער מובחן יותר, בין הרש ל"עשיר בתורה". נראה לומר כי הבדל זה משקף את מה שקורה בחיים בפועל, שבמקרה בו אדם מסרב ללמד את זולתו תורה, מדובר בדרך כלל בידען או תלמיד חכם שידיעותיו הרבות הביאוהו לידי גאווה, ולא באדם פשוט.[8]   
בשני הפסוקים, החלק הראשון מתאר את קיומה של פגישה בין הרש לדמות נוספת, ובחלק השני יש התייחסות לפעולה אלוקית ביחס לשניהם, המתרחשת בהווה (מאיר עיני שניהם, עושה כולם ה'). לפי פשוטו של מקרא, הלשון "מאיר עיני שניהם ה'" בפסוק הראשון מתייחסת לעצם חוויית הפגישה ששניהם יוצאים ממנו שמחים. הדרשה מעבירה לשון זו אל המישור הדתי בעתיד, ששניהם זוכים לחיי העולם הבא – זה משום התורה שלימד וזה משום התורה שלמד. ביחס לפסוק השני, הדרשה עושה שימוש בלשון הווה כדי להנגיד בין המתנות שהוענקו לאדם בעבר, עם ביאתו לעולם (שכל, עשר), ליכולתו של ה' ליטלם ממנו עם הוא אינו משתף בהם אחרים. כך, שכרו של מי שלימד את חברו הוא לעולם הבא, בעוד עונשו של מי שלא ניאות ללמד הוא בעולם הזה.
הדרשה השנייה מתייחסת לתחום של מתן צדקה. "איש תככים" בהקשר זה מזוהה בה כ"זה שהוא עושה בפעולה", שנראה לפרשו כאפיון הדומה למה שקרוי בלשוננו "איש עסקים" או "איש העולם הגדול" המצוי בדרכי העולם ויודע להסתדר. לגבי הפסוק השני, הדרשה מרחיבה מעבר לבקשתו של העני, סירובו של העשיר והעונש המגיע לו בשל כך. היא גם חושפת את עמדתו הפנימית של העשיר ביחס לתופעת העוני, הנובעת לדעתו מחוסר נכונותם של העניים להתאמץ ולהשתכר למחייתם. תגובתו הנזעמת של ה' על צרות עינו של העשיר, הבאה לידי ביטוי בדרשה בכך שצאצאיו יהיו עניים, אינה מותירה ספק לגבי המסר המועבר, שבתוך המערכת התורנית-אמונית אין מקום לעמדה זו כלל.
העמקה נוספת במשמעותה הנפשית-רוחנית של העשיר ברוח או בחומר, כפי שהם מוצגים בדרשה, מראה שיש הקבלה ביניהם. חוסר נכונותו של העשיר בתורה ללמד משניות "קלות" מעידה על זלזול מצדו לא רק כלפי האדם שאינו יודע, אלא גם כלפי התורה עצמה וערך הוראתה לרבים. הביקורת הנשמעת מתוך דבריו של העשיר בנכסים מלמדת על חוסר הבנה וחוסר רגישות כלפי מורכבותם של בני אדם וקשייהם. אדם זה לא זכה להיפגש באמת אם האדם העומד מולו, וגם אינו מעוניין בכך. הוא שזכה בשפע ו"חי בתוך בועה", לפעמים יצטרך לחוש מהו מחסור על מנת לעדן את מידותיו והשקפותיו.
לשון הדרשה "אמר לו הקדוש ברוך הוא (=לעשיר): לא דייך שלא נתתה לו משלך אלא במה שנתתי לו אתה מכניס בו עין רעה" מצביעה על ההשפעה המזיקה שיש ליחסו של העשיר על העני שביקש את עזרתו. לא רק שהוא לא נותן לו, אלא שהוא גורם לו נזק.[9]   
ההקבלה המוחלטת בין לימוד התורה לאחרים למתן אמצעי קיום פיזיים הקיימת בדרשה – בתוכן ובצורה – תוך הקדמה של נושא התורה לנושא הצדקה, מראה את גודל ערך לימוד התורה והפצתה בכל שדרות העם בעיניהם של חכמים. העיסוק בחיבור של עם ישראל אל התורה הוא עיסוק בחסד; מזונה הרוחני של האומה היא התורה, המקבילה למזון לגופו של כל פרט.

 

הדרשות בגלגוליהן

מכילתא

מקורה של דרשה זו בבית מדרשם של תנאים. היא מופיעה פעם אחת במכילתא ופעמיים במדרש הלכה לדברים. במכילתא היא מופיעה בהקשר לדיון בדמותו של יתרו, שזרעו ("הקיני") הצטרפו לעם ישראל בכניסתם לארץ והקדישו עצמם ללימוד התורה אצל עתניאל בן קנז, הוא יעבץ:[10]
"...ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים" (שופטים א, טז)... הלכו וישבו להם אצל יושבי יעבץ. וכי יושבי יעבץ היו, והלא תלמידי יעבץ היו...
רבי נתן אומר: גדול הברית שנכרתה עם יונדב בן רכב מהברית שנכרתה עם דוד, שהברית שנכרתה עם דוד לא נכרתה אלא על תנאי... אבל הברית שנכרתה עם יונדב בן רכב, לא נכרתה עמו על תנאי, שנאמר: "לכן כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים" (ירמיה לה, יט).
...ומנין לבני יונדב בן רכב שהם מבני בניו של יתרו, שנאמר: "המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב" (דהי"א ב, נה).
הם בקשו את הרב ויעבץ בקש חכמה, שנאמר: "ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל" (שם א, ד). "אם ברך תברכני", בתלמוד תורה. "והרבית את גבולי", בתלמידים. "והיתה ידך עמי", שלא אשכח את משנתי. "ועשית מרעה", שתעשה לי רעים כמותי. "לבלתי עצבי", שלא יעציבני יצר הרע מלעסוק בתורה.
"ויבא אלהים את אשר שאל", מלמד שנתן לו מה ששאל ולהם נתן מה ששאלו.
שנאמר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'" (משלי כט, יג). ואומר "עשיר ורש נפגשו עושה כלם ה'" (שם כב, ב).
הא כיצד, תלמיד ששימש את הרב והרב רוצה להשנותו, מאיר עיני שניהם ה', זה קונה חיי עולם וזה קונה חיי עולם; אבל תלמיד ששימש את הרב והרב אינו רוצה להשנותו, עושה כלם ה', מי שעשה זה חכם סוף יעשהו טפש ומי שעשה לזה טפש סוף יעשהו חכם.
כיוצא בו אתה מוצא בנותני צדקה, כיצד עני שפשט ידו לבעל הבית ובעל הבית רוצה ליתן לו, מאיר עיני שניהם ה'; אבל עני שפשט ידו לבעל הבית ואין בעל הבית רוצה ליתן לו, עושה כלם ה'. מי שהעני זה סוף שיעשרנו, ומי שהעשיר זה סוף שיעני אותו.
רבי יהודה הנשיא אומר: הרי הוא אומר, ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי וגו'; אם ברך תברכני, בפריה ורביה; והרבית את גבולי בבנים ובבנות; והיתה ידך עמי, במשא ובמתן; ועשית מרעה, חיים שנתת לי, לא יהיה בהם לא חולי מיעים ולא מיחוש עינים ולא מיחוש הראש; לבלתי עצבי, הא אם אהין אתה עושה לי כן, הרני יורד כבן סיסי לשאול; ויבא אלהים את אשר שאל, נתן לו מה ששאל.
       (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דעמלק, ב).
אם כן, הדרשות הנדונות כפי שהן מופיעות במדרש ויקרא רבה נגזרו מתוך הקשרן התנאי המקורי, ושובצו בתוך מחזור דרשות אמוראי חדש על פרשת אמור העוסק במצוות צדקה. מבחינת תוכנן, ההבדל היחיד ביניהם הוא בכך שביחס לשיתוף בתחום של לימוד תורה, המכילתא מתייחסת לשיח בין רב ותלמידו, ולא לאדם פשוט ששנה סדר או שני סדרים המתבקש לשנותם לזולתו. הבדל זה מבואר היטב במסגרת נושא הצדקה, שכל עניינו ההרחבה של מחויבותו של אדם מישראל כלפי זולתו, גם אם לא הייתה ביניהם התקשרות קודמת. הבדל נוסף הוא שאין במכילתא את דבריו של העשיר לעני ללכת לעבוד ותגובת ה' לכך, המופיעים בסיפא של הדרשה בויקרא רבה. מכאן יש להסיק שיש לראות בהם תוספת של אמוראים.

 

מדרשי תנאים

במדרש תנאים לדברים א, יז הפסוק השני נדרש לא לעניין עונש על אי לימוד תורה או מתן צדקה, אלא כאמירה שהפערים בין בני אדם הם חלק מן ההשגחה האלוקית, הבאה לידי ביטוי באופן ניהול המציאות:[11]
אם זכה אדם לחכמה אין ראוי להתגאות על ההדיוט ולא הגבור על החלש ולא העשיר על העני אמר הקב"ה עשיתי זה ללמד זה שנאמר "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'.
במדרש תנאים לדברים טו, ח שתי הדרשות מובאות בדרשה על הפסוק "כי פתח תפתח את ידך לו"  בסדר הפוך, קודם הדרשה על המתן צדקה ולאחריה על לימוד תורה:
ועל נותני צדקה הוא אומר "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'". הא כיצד? עני פשט את ידו לבעל הבית והוא נותן לו, "מאיר עיני שניהם ה'". ואם אינו נותן לו, עליהם הכתוב אומר "עשיר ורש נפגשו עשה כולם ה'". מי שעשה לזה עשיר יכול לעשותו עני, ומי שעשה לזה עני יכול לעשותו עשיר. כיוצא בו, תלמיד ששימש את הרב והרב רוצה להשנותו, "מאיר עיני שניהם ה'". אבל תלמיד ששימש את הרב ואין הרב רוצה להשנותו, "עושה כולם ה'". מי שעשה לזה חכם סופו לעשותו טפש, ומי שעשה לזה טפש סופו לעשותו חכם.
שינוי הסדר במקור זה ­מהווה דוגמא מובהקת לאופן בו לשו חכמים את הדרשות שבידיהם והתאימן לתבנית חדשה ולהקשר חדש. כך, נעשה שימוש בחלק מדרשת המכילתא על עתניאל בן קנז בהקשר של פסוק המדבר בציווי על הצדקה.[12]

 

בבלי

מקבילה נוספת של דרשה זו היא בבלי תמורה טז ע"א. כמו המכילתא, הבבלי עוסק אף הוא בדמותו של עתניאל בן קנז, תוך שמירה על מתכונת הרב-תלמיד המופיעה במכילתא:  
כיוצא בדבר אתה אומר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'".
בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו: למדני תורה! אם מלמדו – "מאיר עיני שניהם ה'", ואם לאו, "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'". מי שעשאו חכם לזה - עושה אותו טיפש, טיפש לזה - עושה אותו חכם.
זו משנת רבי נתן.
רבי יהודה הנשיא אומר: אם ברך תברכני - בפריה ורביה, והרבית את גבולי - בבנים ובבנות, והיתה ידך עמדי - במשא ובמתן. ועשית מרעתי - שלא יהא בי מיחוש ראש ומיחוש אזנים ומיחוש עינים, לבלתי עצבי - שלא ישגבני יצה"ר מלשנות, אם אתה עושה כן - מוטב, ואם לאו - הריני הולך בנסיסי לשאול, ויבא לו אלהים את אשר שאל.
כיוצא בדבר אתה אומר: "רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם ה'". בשעה שעני הולך אצל בעל הבית ואמר: פרנסני! אם מפרנסו - מוטב, ואם לאו – "עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה'". מי שעשאו עשיר לזה - עושה אותו עני, עני לזה - עושה אותו עשיר.
הבבלי מחלק בין הדרשה של הפסוקים על תורה או על מתן צדקה, שרבי נתן דורשם לעניין לימוד תורה, ואילו רבי דורשם על מתן צדקה. מתוך המכילתא לא היה ברור שמאמרו של רבי נתן "גדול הברית שנכרתה עם יונדב בן רכב" כולל את הדרשה על הפסוקים ממשלי, וניתן היה לפרש שדבריו נסובים רק על יתרו וזרעו. בנוסף, במכילתא דבריו של רבי מופיעים לאחר הדרשה של הפסוקים לשני העניינים, ונסובה רק על דמותו של עתניאל בן קנז.[13]   
בשני מקומות במדרש המאוחר, בהקשר של מצוות צדקה, מופיעה הדרשה השנייה בלבד, על מתן צדקה.[14]  

 

סיום

מעט פעמים בחיים שלנו אנו ניצבים פנים אל פנים מול מצבים של מצוקה ומחסור חריף. אמנם דומה שהיום המדיה הדיגיטלית מפגישה אותנו לעיתים תכופות, שוב ושוב עם אסונות וצרכים של אנשים רבים מבני עמנו.
בדור של ארגון פעמונים ודומיו, מתחנכים אנו לאחריות כלכלית, להתנהלות נכונה עם משאבינו וצרכינו, ולצדקה "יעילה" – הגבוהה בשמונה מעלות הצדקה שמונה הרמב"ם – המונעת מאדם להגיע למצב של התמוטטות.
הדרשות שעסקנו בהם מחדדות את ההכרה בצורך לא לאבד את הרגישות האנושית, ולהיות כלי של ברכה בחומר וברוח.
שבת שלום. אשמח שתשתפו בתגובות ותובנות [email protected]
 
 
 
 
 
 
 
 
[1] ראו יונה פרנקל, מדרש ואגדה, כ"א, תל אביב, תשנ"ז, עמ' 220-216. לגבי מדרש ויקרא רבה בכלל ראו שם, כ"ג, עמ' 790-795.
[2] מדרש דרשני אמוראי לעומת מדרש דרשני מאוחר כגון במדבר רבה – ויקרא רבה עוסק לרוב בכמה עניינים מתוך הפרשה, ואילו המדרשים המאוחרים, כגון במדבר רבה, עוסקים רק בנושא אחד או שניים. המגמה הדרשנית מתחזקת במדרש המאוחר. פרשני המקרא הראשונים חוזרים לקצב הביאורי, בלי המימד המדרשי.
[3] פרנקל מצביע על כך שהפסוקים הנדרשים בה הינם ראשי פרשות, ראה הפנייה בהערה 1.
[4] ראו אנציקלופדיה תלמודית אנציקלופדיה תלמודית כרך כב, ערך "יובל" טור קיב: "כתבו ראשונים בשם "כל הגאונים" שמסורת בידיהם שבשנים שבין חורבן בית ראשון ובנין בית שני, וכן בשנים שלאחר חורבן בית שני, לא מנו יובלות, אלא מנו שבע שבע שנים לשמיטות בלבד, בלא יובל. בביאור דעת הגאונים נחלקו ראשונים ...". ראו גם שם קכ הערה 116.
[5] ראו גם שמות ד, כד ומשלי יז, יב.
[6] יש לציין כי לאורך פרק זה בספר משלי מוצגים צמדים של אנשים על דרך הניגוד, ורק בפסוק הנידון יש ביניהם מפגש. אולי עצם המפגש הוא המביא לתוצאה המבורכת שה' מאיר את עיני שניהם.
[7] ייתכן כי הדרשן דורש את "תככים" במשמעות של תוך – שהוא "בעניינים", ויודע לשנות פרשה אחת או שתיים.
[8] דבר זה ניכר מתוך מענהו של העשיר בתורה: "מה אני צריך לשבת ולשנות עמך "במשקין", שהוא מסכת מועד קטן פרק ראשון, או בפרק "מאימתי קורין", שהוא הפרק הראשון במסכת ברכות? לך למד עם שכמותך". פרקים אלו הם קלים ביותר ומשמשים חומר לימוד למתחילים, ראו ויקרא רבה מהד' מרגליות, כ"ב, עמ' תשעט הערה 3.
[9] חכמים ראו בכוח הראייה ובאופן הראייה כוח בעל השפעה ממשית על המציאות, ככול שהאדם גדול יותר כך השפעתו גדולה יותר. ראו למשל בבלי שבת לד ע"א על רבי שמעון בר יוחאי ש"נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות".  
[10] ראו דהי"א ד, י (וכן נוסח מלא של המכילתא כאן): "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל". הפסוק נדרש לעניין דמותו של עתניאל בן קנז כמי שמוסר עצמו על הנחלת התורה וביסוס לימודה עם הכניסה לארץ, תוך ויתור על נוחיות חומרית.
[11] השוו לדבריו של הרמח"ל בדרך ה' ח"ב, פ"ב.
[12] מדרש תנאים על דברים נחשב מקור מאוחר למכילתא.
[13] גם רבי נתן לא מוזכר במכילתא. בנוסח המכילתא על פי מהדורתו המדעית של הורוויץ המובאת כאן, רבי דורש את הפסוקים מדברי הימים על דמותו של יעבץ לעניין שלווה בחיים אנושיים בעולם הזה: בנים, פרנסה ובריאות.
[14] ראו תנ"ב בהר ה; שמו"ר לא, יד.