דילוג לתוכן העיקרי

וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו

* הפסוק הנאמר לפני תפילת ליל יום העצמאות (תהלים ק"ז, לא), "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו", משמש בגמרא (ברכות נד, ע"ב) כמקור לחובת ההודאה בפני עשרה.

אמר אביי: וצריך לאודויי קמי עשרה, דכתיב: 'וירוממוהו בקהל עם'.

מר זוטרא אמר: ותרי מינייהו רבנן, שנאמר "ובמושב זקנים יהללוהו".

מתקיף לה רב אשי: ואימא כולהו רבנן?

מי כתיב 'בקהל זקנים'? 'בקהל עם' כתיב.

מי משמעותו של פיצול זה, בין 'קהל עם' לבין 'מושב זקנים'? דומני שהדברים ברורים: מדובר כאן באמירת דברים בפני ציבור שאף אם לא חווה במישרין את הנס שבגינו באה ההודאה, אמור להשתתף בכל זאת בתחושת ההודאה – ובעקיפין בחווית ההודאה – על ידי שמיעת הדברים והבנתם.

כפי שהבינו חז"ל, מפסוק זה משתמע כי קיים מימד מסויים של חוויית הדברים והבנתם בידי 'קהל עם' אך לצדו קיים מימד נוסף ששייך דווקא ל'זקנים'.

מצד עצם מהותם וזהותם, אמורים ה'זקנים' – רבנן ותלמידיהון, אנשי הרוח – להיות בעלי רגישות גבוהה ועמוקה יותר, בעלי ראיה חודרת יותר, למשמעות המאורע ולטיב בנס. את תרומתם הייחודית והמיוחדת של הנס והמאורעות אמורים הם לראות בפרספקטיבה עמוקה ורחבה יותר. מצד שני, לעתים דווקא מפאת היותם 'זקנים', אין הם נותנים תשומת לב מספקת לאותם דברים ברורים ופשוטים, ברמות הקיומיות והבסיסיות יותר. דווקא אותה נימה עממית יותר של 'קהל העם', היא שמרגישה ומעריכה פן זה בצורה יותר ברורה.

מכאן הצורך בשילוב זה של 'קהל עם' ו'מושב זקנים' בחוויית המאורע והבנתו. מצד אחד, הערכה והבנה במימד הבסיסי והשורשי, ומצד שני, מתוך הערכת הדברים והבנתם, נתינתם במסגרת רוחנית, בראיה היסטורית מרחיקת ראות.

יום העצמאות הוא מועד ומאורע לאומי, המכוון לכל שכבות העם, אמור לשקף את צרכיהן ולהתייחס למשמעות של 'קהל עם' על רבדיו השונים.

כבני תורה, יושבי בית המדרש, יש למועד זה – על שלשלת המאורעות התלויה בו – משמעות מיוחדת בפרספקטיבה תורנית. מצד אחד, ביום זה אנו נדרשים, כבכל ימות השנה, להיות קשורים בטבורנו, בתחושתנו ובהבנתנו ל'קהל עם', עלינו להיות מעורים ומושרשים בו.

אבל מצד שני עלינו להיות מושרשים בעולמם של ה"זקנים". בעולם של תורה, בעולם שבו "תרי מינייהו רבנן": לא "קהל" לחוד ו"זקנים" לחוד, אלא "תרי מינייהו" – מתוך הציבור ובו. שאור שבעיסה האמור לכוון, להתסיס, להעשיר ולדרבן את "קהל העם".

השבח וההודאה, "הודו לה' כי טוב", היא הנימה המרכזית של יום העצמאות. אבל גם ב"קהל עם", ובודאי ב"מושב זקנים" יש לחיות מועד זה לא רק במבט לאחור, של "הודאה על העבר", אלא גם מתוך מבט לקראת העתיד.

מבט זה כולל בתוכו שני מרכיבים. המרכיב האחד הוא התפילה, הבקשה, הזעקה והצעקה כלפי העתיד תוך ציפיה דרוכה לשגשוג והמשך אותו תהליך שבחסדי שמים זכינו לראות את ניצניו בדור הזה. לצד התפילה, הפניה לקב"ה, קיים גם מרכיב שני: הפניה אל עצמנו. "עצמנו" במובן הלאומי של "קהל עם", ו"עצמנו" במובן הספציפי, של "מושב הזקנים".

"והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"

בפסוק זה שתי נימות. מצד אחד יש התייחסות לקדושת ישראל. בחלקה, קדושה זו קיימת כנתון, ובחלקה מהווה היא יעד: "והייתם לי קדושים". מצד שני, יש התייחסות להבדלת ישראל.

שני הדברים באים לידי ביטוי בעולם הברכות. מחד גיסא, אנו מברכים על קדושת ישראל: "מקדש ישראל והזמנים", "מקדש עמו ישראל על-ידי חופה וקידושין". מאידך, תיקנו חז"ל מערכת הבדלות: המבדיל בין קודש לחול, בין ישראל לעמים.

יש הבדל מסויים בין הקידוש לבין ההבדלה, אם כי בסופו של דבר לפי שיטת הרמב"ם בהלכות שבת מדובר בשני הבטים העולים ומשתזרים בקנה אחד.

מה פשר "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי"? דומני שניתן לדבר כאן על שתי נימות שונות. יש כאן קביעת יעד ולצידה הגדרת התופעה.

"ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" הוא פשר ההבדלה. אנו מובדלים מעולם של עבודה זרה וריקנות, מובדלים בכך שאנו דבקים בקב"ה. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כלכם היום". זהו תוכן ההבדלה.

בפרשת ואתחנן (דברים ד', כח) נאמר: "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן, אשר לא יראון ולא ישמעון, לא יאכלון ולא יריחון". רש"י פירש על אתר: "ועבדתם שם" – כתרגומו ("ותפלחון תמן לעממיא פלחי טעותא" – אונקלוס). ומוסיף: משאתם עובדים לעובדיהם כאילו אתם עובדים להם". הוי אומר: עצם השעבוד, "עובדים לעובדיהם", עומד בסתירה מסויימת ל"והייתם לי". מכאן שההבדלה מן העמים – הבדלה שביטוייה הוא במתן עצמאות ומלכות – יש בה כשהיא לעצמה קיום מסויים של היעד "להיות לי". נתק מ"עממיא פלחי טעותא".

במקום אחר (ויקרא כ', כד) מפורשת הזיקה בין עניין זה לבין הכניסה לארץ והריבונות עליה: "ואמר לכם: אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אתה ארץ זבת חלב ודבש אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים".

ברובד אחד ההבדלה כשלעצמה קובעת קמה של ייעוד. מצד זה, ניתן לראות את ההבדלה כמיועדת לקראת שלב מאוחר יותר, של "להיות לי". שלב זה מתקשר, כמובן, עם ראשית הפסוק: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'". לפסוק זה מתווספת נימה שאינה קיימת בראש הפרשה, שם נאמר "קדושים תהיו כי קדוש אני". בתחילת הפרשה מוצגת הקדושה כתוכן ומעמד רוחני, "קדושים תהיו". כאן, לא מדובר רק על "קדושים תהיו" אלא על "והייתם לי קדושים". קדושים המיוחדים ומיועדים לקב"ה. לא מדובר רק על יחס וזיקה אלא גם על רמה, תוכן ואופי.

ההשתדלות לתהות על פשרו של יום זה, מה מתחייב הימנו, ולמה אנו אמורים להועיד את עצמנו – וכמיטב יכולתנו את סביבתנו – מעלה שמדובר בייעוד כפול. ברמה מסויימת, הפסוק "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" מכוון כנגד "קהל עם" ומובן אצל כל אחד, גם אם ישותו הרוחנית והדתית מצומצמת. הפסוק מבטא את ייחודה של כנסת ישראל, את משמעות היותך "יהודי", את המטען שהאדם מביא עמו מן העבר ואת זה שישא על גבו בעתיד. פה ושם נשמעים ערעורים על ייחוד וייעוד אלה, אבל עלינו לקוות שהם יישמרו ויתגשמו. עלינו לפעול לכך שתודעה זו לא רק תישאר ותשרוד אצל "קהל עם", לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל, אלא אף תתעצם.

לנו, כיושבי בית המדרש השואפים להיות "מושב זקנים", יש ייעוד מעבר לזה, החורג אל מעבר למשמעות של עצם עצמאותנו גם על-ידי "קהל עם". לדידנו, לא מדובר רק בהשתחררות מבין העמים אלא בעצמאות בעלת משמעות ייעודית-יחודית. כ"מושב זקנים" יש לנו שאיפה ומחוייבות להבדלה של "והייתם לי קדושים", לא כזו המבטאת את עצם זהותנו אלא כהבדלה הנובעת ומתאפשרת על ידי זהותנו. הבדלה שיש בה ניצול המעמד של מלכות ישראל כדי לפרוח מבחינה רוחנית, אישית ולאומית. מכאן, נוכל לזכות ולפעול לא רק מתוך חירות של הבדל ברמה זו או אחרת, אלא ברמה של "קדושה", קדושה גם בבחינת הצביון האישי של "קדושים תהיו", וגם בבחינת הקשר והזיקה של "והייתם לי קדושים".

הרבה מן הדברים החיוביים שבמדינה קיימים הודות להבדל של "ואבדיל אתכם". עצם ההינתקות מ"ועבדתם שם אלהים" איפשרה לנו לבנות כאן זהותנו, ישותנו וממלכתנו. אך דווקא משום שהאפשרויות קיימות, ודווקא משום שבעקבות ההבדלה ניתנת לנו האפשרות "להיות לי", מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת לנצל אפשרויות אלה, ולדאוג שאמנם נועיד את עצמנו, כוחותינו ועתידנו כדי להעמיק, לזקק ולרומם את הבדלתם וקדושתם של כנסת ישראל ושל מדינת ישראל. נוסיף ונעשה כמיטב יכולתנו להגשמת הפסוק שבו יש הבטחה וייעוד כאחד: "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".


* דברים על פה משיחה שנאמרה בישיבה בליל יום העצמאות, תשנ"ו. הדברים לא עברו את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)