33 בהעלותך: נפלאות המן

  • ד"ר ציפי ליפשיץ
 

ספרי

התורה מאריכה בתיאור המן בפרשתנו:
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים:
וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ:
וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח:
שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר
וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן:
וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו:
                                                 (במדבר יא, ה-י)
הספרי כאן מאריך בדרשותיו על עניין המן, וכלולים בדבריו חמש יחידות של דרשות.[1] היחידה הראשונה פותחת בהתייחסות אל מגמתם של פסוקים אלה כמביעים את שבחו של המן על רקע טענותיהם של ישראל:[2]
"אין כל בלתי אל המן עינינו" (במדבר יא, ו). את סבור מי שאמר זה אמר זה? לא מי שאמר זה אמר זה. ישראל אומרים: "בלתי אל המן עינינו", והמקום מפייס את כל באי העולם, ואומר להם: בואו וראו על מה אלו מתרעמים עלי, "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח". כענין שנאמר: "וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדולח" (בראשית ב יב)...        
                                                      (ספרי בהעלותך פח)
 
הספרי ממשיך ודורש את מילות הפסוקים, תוך פירוט סגולותיו של המן. נעיין בשמונה הדרשות שלהלן, המהוות את היחידה השנייה (8-1):
1 היה יוצא ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואחר כך "וחם השמש ונמס" (שמות טז, כא).
2 "וטחנו בריחים" (במדבר יא, ח).
והלא לא ירד לריחים לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנטחנים שבריחים.
3 "או דכו במדוכה" (שם).
והלא לא ירד למדוכה לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנידוכין במדוכה.
4 יכול לא היה משתנה להם אלא לאלו בלבד?
מנין אתה אומר כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא צרכה אשה למיני בשמים,
אלא מן המן היתה מתקשטת,
תלמוד לומר "דכו", "או דכו".
ואומר: "זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר" (דברים ב, ז),
מלמד שלא היו חסרין דבר.
5 "ובשלו בפרור" (שם).
והלא לא ירד לקדירה לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל המתבשלים בקדירה.
6 "ועשו אותו עוגות" (שם).
והלא לא ירד לתנור לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל המתאפים בתנור.
יכול לא היה משתנה אלא לאלו בלבד?
7 מנין לשאר הנלקטין שבשדה,
תלמוד לומר "לקטו", "ולקטו".
משל לאדם שאמר: רוצה אני שאוכל ענבים, רוצה אני שאוכל תאנים.
8 "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (שם), זהו לשון טורקוס (=נוטריקון)[3],
דבר אחד משמש שלש לשונות:
הלייש והשמן והדבש (=ראשי תיבותיו יוצרות את המילה "לשד").
כלייש זה שערוך בשמן ומקוטף בדבש,
כך היתה ברייתו של מן וכך היו ישראל כשרים אוכלים אותו.
                                            (ספרי בהעלותך פט)
הדרשה הראשונה מורה על זמן ירידת המן ואסיפתו שהיו לפני חום היום, לנוחיותם של ישראל. דרשות 2, 8-4 מתייחסות לטיבו של המן כמזון רבגוני, הכולל בתוכו את כל סוגי המזונות הנטחנים, התבשילים, המאפים והפירות והירקות הטריים. הדרשה השמינית מתייחסת אל טעמו הגולמי של המן, כמעדן שמן ומתוק (כדוגמת הבקלאווה הטורקי), הרמוז בראשי התיבות של המילה "לשד": לייש (=בצק), שמן, דבש. בפסוק מפורש "וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן"; אזכור הדבש בנוי על תיאור טעם המן בשמות טז, לא: "וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ". דרשה 3 מצביעה על שימוש נוסף של המן כבושם לנשים, לצורך המשך מלא של חיי המשפחה לאורך תקופת המדבר. דרשה זו, המסיימת בפסוק מספר דברים "זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר", רומזת על המן כמקורם של דברים רבים שנצטרכו להן ישראל שלא הוזכרו במפורש.
ביחידה השלישית (12-9) הספרי ממשיך ומביא ארבע דרשות על המן הנסובות סביב מוטיב ההנקה, הבנויות על הדרשה של המילה "לשד" בפסוק כמתייחס לשדיים של אשה:
9 ד"א, "והיה טעמו כטעם לשד השמן".
מה דד הזה עיקר לתינוק והכל טפילה לו,
כך היה המן עיקר לישראל והכל טפילה לו.
10 ד"א, מה הדד הזה אפילו תינוק יונק הימנו כל היום כולו אינו מזיקו,
כך המן אפילו ישראל אוכלים ממנו כל היום כולו אינו מזיקן.
11 ד"א מה הדד הזה שהוא מין אחד ומשתנה למינים הרבה,
כך היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהם רוצים.
משל אומר לאשה: אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק.
12 ד"א, מה הדד הזה תינוק מצטער בשעה שפורש ממנו,
כך היו ישראל מצטערים בשעה שפירשו מן המן.
שנאמר, וישבות המן ממחרת וגו' (יהושע ה, יב).
משל אומרים לאדם: מפני מה אתה אוכל פת שעורים? אמר להם: מפני שאין לי פת חטים. מפני מה אתה אוכל חרובים? אמר להם: מפני שאין לי דבילה. כך אלו היתה בידן של ישראל מאותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה שאכלו ממנו כל ארבעים יום, לא רצו לאכול מתבואת ארץ כנען.
 
הכוליות של היניקה עבור היילוד, המהווה עבורו מרכז עולמו; ממד הזמן המתמשך, שלא כרוך בו נזק; חלב האם כמזון הכולל בתוכו תמצית של מזונות רבים שהאם ניזונה מהם; הקושי בגמילה - כל אלו מנכיחים את אכילתם של ישראל מן המן כשלב חיוני-ראשוני בהתפתחותו כעם ה'. כמו התינוק היונק, מונחים באמצעות המן יסודות קיומו ובטחונו. ה' מוצג כאמן של ישראל, והמן הוא נקודת החיבור בין העם לאלוקיו. הדרשה מוציאה את המן מתורת מזון והופכת אותו לחוויה מתמשכת המכוננת את עצמותו וזהותו ברבדיו העמוקים ביותר.
המן מלווה את עם ישראל מראשית דרכו במדבר (שמות טז). יבוא היום ששלב זה ייגמר, ועם ישראל יידרש לעבור לשלב הבא, להתנתק מאמו ולפגוש את המציאות כאשר הוא עומד על רגליו. כך, הצלע הרביעית בחלק זה של הדרשה מתייחסת לכניסה לארץ ישראל.
לדרשה נועזת זו סימוכין מקראיים קרובים ורחוקים יותר. מהדהדת היא את קריאתו של משה "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו" (במדבר יא, יב-יג) בתגובה להתאוותם של ישראל ומאסם במן כאן. דימוי ההנקה מופיע עוד ביחס להתנהלותו של ה' עם עמו בארץ ישראל בשירת האזינו: "יַרְכִּבֵהוּ עַל במותי בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" (דברים לב, יג), ובתיאור זיקתו של נעים זמירות ישראל אל אלוקיו: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד ה' לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי: אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" (תהלים קלא, א-ג). כולם מבטאים את האינטימיות, הראשוניות והתלות המוחלטת בין האדם או העם לאלוקיו.
האם יש לקרוא דרשה זו על המן בזיקה להקשרם של הפסוקים הנדרשים - בלב ליבן של הפסוקים המתארים "התקוממות אזרחית" כנגדו מצד עם ישראל? האם הדרשות מרככות את חומרת מעשיהם, או שמא להיפך?
היחידה הרביעית של דרשות הספרי ממשיכה בשבח המן, תוך התמקדות בפן האסתטי:
"וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו" (במדבר יא, י).
מלמד שהיה יורד על האיסקופים (=מפתנים) ועל המזוזות.
או לפי שהיה יורד על האיסקופין ועל המזוזות, יכול יהיו אוכלים אותו מטונף ומלוכלך?
תלמוד לומר "והנה על פני המדבר דק מחוספס" (שמות טז, יד),
כגליד היה יורד תחילה ונעשה לארץ כמין אסקוטלא, והמן יורד עליו,
ומשם היו ישראל מלקטים ואוכלים.
הרי למטה, אבל למעלה יכול יהיו השקצים והזבובים שוכבים עליו?
תלמוד לומר "ותעל שכבת הטל" (שם),
מלמד שהיה מונח כאלו מונח בתוך דלוסקמא (= מיכל סגור),
והם קורים קריאת שמע ומתפללים
ואדם יוצא לפתח ביתו ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו,
ואח"כ "וחם השמש ונמס".
המן הגיע עטוף, נקי ומעורר תאבון – ממש כמו המזון בסופרמרקט המודרני. ההקפדה המתוארת משקפת את הכבוד שרוחש הספרי לרגישויותיו האסתטיות של האדם, שיש בהן כדי לשקף את יפי נשמתו, ואת מקורו השמיימי של המן.[4]
היחידה החמישית של דרשות הספרי על המן עוסקת בהשפעתו הרוחנית על אמונתם של ישראל ותפילתם:
כיוצא בדבר רבי שמעון אומר:
מפני מה לא היה יורד מן לישראל פעם אחת בשנה?
כדי שיהפכו את לבן לאביהם שבשמים.
משל למה הדבר דומה?
למלך שגזר על בנו להיות מפרנסו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא בשעת פרנסתו.
פעם אחת חזר וגזר עליו להיות מפרנסו בכל יום.
אמר הבן: אפילו איני מקבל פני אביו אלא בשעת פרנסתי, דיי לי.
כך ישראל.
היו בביתו של אדם חמש זכרים או חמש נקבות,
היה יושב ומצפה ואומר:
אוי לי שמא לא ירד המן למחר ונמצינו מתים ברעב, יהי רצון מלפניך שירד,
ונמצאו הופכים את לבם לשמים.
כיוצא בדבר רבי דוסתאי ברבי יוסי אומר: מפני מה לא ברא המקום חמים בירושלים כחמי טבריה?
כדי שלא יאמר אדם לחבירו נלך ונעלה לירושלם,
הא אם אין אנו עולים אלא בשביל רחיצה אחת דיינו,
ונמצית עלייה שלא לשמה.
דרשתו של רבי שמעון בר יוחאי מתכתבת עם דימוי היניקה, שדן אף הוא במערכת היחסים הנרקמת בין ה' לבין עמו. בשונה ממנו, המן מופיע לא כתשתית מכוננת אלא ככלי חינוכי; מתבנית האם-תינוק עובר הספרי אל האב הדואג לילדיו שעיניו נשואות אל ה' לפרנסתם; מן התת-מודע אל המודע. ואולי, הספרי רומז לשני תהליכים המתרחשים במקביל בגיבוש אישיותו של העם.
ממד נוסף הקיים בדרשה זו הוא חוסר הוודאות לגבי המחר. האם הנס ימשיך להתרחש, או שימותו הילדים ברעב? אולי דימוי ההנקה טומן בחובו פרספקטיבה היסטורית-מתהווה ביחס לדור המדבר, ואילו דבריו של רבי שמעון בר יוחאי מאירים את הפרספקטיבה הקיומית היומיומית, שיש בה ספקות וסימני שאלה.
המאמר המסיים את הספרי הוא מאמרו של רבי דוסתאי ברבי יוסי.[5] דבריו הינם הרחבה של דרשתו של רבי שמעון, אולם במקום שרבי שמעון עומד על התלות, הצורך והתפילה על המזון כיוצרים ומעצבים חיבור אל ה' במדבר, רבי דוסתאי עומד על הצורך להפריד בין עידון הגוף לעידון הרוח. במציאות של החיים בארץ ישראל האדם פנוי למותרות ("חמי טבריה"), ובל יחליף ביניהם לחוויות הרוחניות הפיסגתיות של האומה בירושלים, היוצאות גם הן מן השגרה הרגילה של החיים.
הספרי מונה בסך הכול ארבע עשרה נקודות של שבח במן: שמונה ביחידה השנייה, ארבע ביחידה השלישית, אחת ביחידה הרביעית ואחת ביחידה החמישית. השבח מתייחס לעיתוי, לטעם, למגוון, לזמינות, לאסתטיקה, למשמעויות רגשיות, רוחניות וחינוכיות, ועוד. מכולן עולה אהבתו הגדולה של ה' כלפי עם ישראל.
 

פסיקתא דרב כהנא

הדרשה האמוראית בפסיקתא דרב כהנא מרחיבה את המגמה המצויה בספרי, שהמן מבטא את אהבתו הגדולה של ה' לעמו:
ד"א, "אנכי ה' אלהיך" (שמות דפוס וילנא מ כ, )...
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ולפי כוחן של כל אחד ואחד היה הדיבר מדבר עמו.
ואל תתמה על הדבר הזה, שהיה המן יורד לישראל כל אחד ואחד היה טועמו לפי כוחו.
התינוקות לפי כוחן, והבחורים לפי כוחן, הזקנים לפי כוחן.
התינוקות לפי כוחן, כשם שהתינוק הזה היונק בשדי אמו כך היה טועמו,
נאמר "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא, ח).
והבחורים לפי כוחן, שנאמר "ולחמי אשר נתתי לך לחם ושמן ודבש האכלתיך" (יחזקאל טז, יט).
והזקנים לפי כוחן, שנאמר "וטעמו כצפיחית בדבש" (שמות טז, לא).
ומה אם המן כל אחד ואחד לפי כוחן היה טועם לפיו, בדיבר כל אחד ואחד שומע לפי כוחן...
                                   (פסיקתא דרב כהנא יב, כה)
מן המן לומד רבי חנינא, מאמוראי ארץ ישראל בדור הראשון, על אופי ההתגלות האלוקית לעם במעמד הר סיני. הקרבה האלוקית אינה מאיימת או קשה, אלא אפופת חסד; יסוד זה בא לידי ביטוי באמצעות סיפוק המותאם באופן מדויק אל צרכיו ויכולותיו של כל אחד ואחד. ההקבלה בין המן לעשרת הדברות מחזקת את משמעותו הרוחנית של המן ככלי לכינון קשר מוצק בין העם כולו לה'.
היניקה מופיעה בדרשה זו ביחס לתינוקות בלבד, ולא כמאפיין כולל הנוגע לעם כולו.
 

תלמוד בבלי

בתלמוד הבבלי מצויים מאמרים נוספים בשבח המן, רובם מפיהם של אמוראי ארץ ישראל:
"את הקשאים ואת האבטחים".
רבי אמי ורבי אסי.
חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין (=המוזכרים בפסוק: קישואים, אבטיחים וכו') לא טעמו בו.
וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו - טעמן ולא ממשן.
"והוא כזרע גד לבן".
אמר רבי אסי: עגול כגידא, ולבן כמרגלית.
תנו רבנן: גד - שדומה לזרע פשתן בגבעולין.
אחרים אומרים: גד - שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים.
תניא אידך: גד - שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון.[6] לבן - שמלבין עונותיהן של ישראל. תניא, רבי יוסי אומר: כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין, כך המן מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין. כיצד? שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר: עבדי גנבת, וזה אומר: אתה מכרתו לי. אמר להם משה: לבוקר משפט. למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון - בידוע שזה גנבו, אם נמצא עומרו בבית רבו שני בידוע שזה מכרו לו. וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין. זה אומר: היא סרחה עלי, והיא אומרת: הוא סרח עלי. אמר להם משה: לבקר משפט. למחר, אם נמצא עומרה בבית בעלה - בידוע שהיא סרחה עליו, נמצא עומרה בבית אביה - בידוע שהוא סרח עליה.
כתיב "וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו" וכתיב: "ויצא העם ולקטו", וכתיב "שטו העם ולקטו".
הא כיצד?
כתיב "לחם" וכתיב "עגות" וכתיב "וטחנו. הא כיצד? צדיקים - לחם, בינונים - עוגות, רשעים - טחנו בריחים.
או דכו במדכה, אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים, דבר שנידוך במדוכה.
ובשלו בפרור אמר רבי חמא: מלמד שירד להם לישראל עם המן ציקי קדירה (=תבלינים).
"והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר מאי בבקר בבקר? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מדבר שירד להם בבקר בבקר, מלמד שירדו להם לישראל אבנים טובות ומרגליות עם המן.
והנשאם הביאו את אבני השהם תנא: נשיאים ממש, וכן הוא אומר נשיאים ורוח וגשם אין.
והיה טעמו כטעם לשד השמן". אמר רבי אבהו: מה שד זה תינוק טועם בה כמה טעמים - אף המן כל זמן שישראל אוכלין אותו - מוצאין בו כמה טעמים. איכא דאמרי: לשד ממש, מה שד זה מתהפך לכמה גוונין - אף המן מתהפך לכמה טעמים.                                                    (בבלי יומא עה, ע"א-ע"ב)
 
לסוגיה אגדתית זו שלושה חלקים: הדרשות המובאות בחלק הראשון מתייחסות לטעמו וצורתו של המן; החלק השלישי מתייחס לעוד דברים שירדו עם המן: בשמים, תבלינים, אבנים ומרגליות. בשני החלקים מסורות תנאיות משולבות במסורות אחרות, או שנמסרות מפי אמוראים. החלק השני שונה מכל מה שראינו בספרות ארץ ישראל – המן מגלה צפונותיהם של בני אדם. דרשתו של רבי יוסי חורגת מן התפיסה הנוכחת בתוך ספרות חז"ל, ששבחיו של המן מבטאים את אהבתו של ה' לישראל.
 

תנחומא

המקור המאוחר והאחרון שנביא כאן הוא תנחומא בובר. התנחומא שומר על המגמה המחשבתית האמורה – שעיקר עניינו של המן הוא לטובתם של ישראל, תוך הרחבת תיאורם לממדים פנטסטיים:
זבדי בן לוי אמר:
שני אלפים אמה היה יורד המן בכל יום,
והיה עומד עד ארבע שעות,
כיון שהכיה השמש באה עליו
היה נימוק ונעשה נחלים נחלים ושטף ויורד.
ולמי היה מתוקן עכשיו? לצדיקים לעולם הבא.
מי שהוא מאמין זוכה ואוכל ממנו,
ומי שאינו מאמין "אל ירא בפלגות" וגו' (איוב כ, יז).
וכיון שהיה יורד בנחלים,
היו אומות העולם באין לשתות ממנו,
והוא נעשה בפיהם גד ולענה,
שנאמר "והמן כזרע גד הוא" וגו' (במדבר יא, ז).
אבל לישראל נעשה בתוך פיהם דבש,
כשם שאומר: "וטעמו כצפיחית בדבש" (שמות טז לא).
אמר רבי יהודה הלוי בר שלום:
חשבון הוא שהיה המן יורד לישראל בכל יום מזון שני אלפים שנה, וגבהו ששים אמה.
במבול, "ביום הזה נבקעו כל מעינות" וגו' (בראשית ז, יא),
וכתיב במן: "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח" (תהלים עח, כג),
הדלת ארבע חלונות.
וכתיב "נוצר חסד" (שמות ל, ז),
וכתיב "פוקד עון אבות" וגו' (שם שם, ז).
מיכאן שמדה טובה מרובה על מדה פורעניות חמש מאות כפלים.
שתי חלונות שנפתחו במבול ירדו כל אותן הגשמים שנים עשר חדש,
וכאן כתיב "ודלתי שמים פתח".
מיכאן שהיה המן יורד בכל יום מזון שני אלפים שנה.
אומות העולם לא היו יכולין לטעום ממנו,
שהיה בפיהם כגידין מרין.
ומה היו עושים?
היו צדין צבי שהיה שותה ממנו,
וטועמין ממנו מטעמו של מן,
והיו אומרים: אשרי הגוי שככה לו.
אמר רבי יוסי בר חנינא:
לא כשם שהזקן טועם ממנו התינוקות טועמין אותו. כיצד?
התינוקות היו טועמין אותו טעם חלב,
שנאמר "והיה טעמו כטעם לשד השמן" (במדבר יא, ח).
והבחורים היו טועמין בו כדבש,
שנאמר "וטעמו כצפיחית בדבש" (שמות טז, לא).
והזקנים טועמין בו כלחם,
שנאמר "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז, ד).
והחולה היה טועמו כסולת המעורב בשמן ודבש,
כטיסני זו שעושין לחולה, שנאמר "ובשלו בפרור" (במדבר יא ח).
ומנין שהיה בו טעם סולת ודבש,
שנאמר "ולחמו אשר נתתי לך סולת ושמן ודבש" וגו' (יחזקאל טז, יט).
כל אחד ואחד היה טועם בו לפי כחו,
שנאמר "ויצאו העם ולקטו (שמות טז, ד).
והבינונים היו יוצאין לפתח אהליהם ומלקטים,
 והעצלים היו רובצין להם, ופושטין ידיהם והוא יורד לתוך ידיהם,
שנאמר "ותעל שכבת הטל" וגו' (שם, יד).
"דק מחספס" (שם טז, יד).
בר קפרא אמר: מהו מחספס?
לחם שהיה נטור ברמ"ח אברים, כמנין אותיות מחספס:
מ' ארבעים, ח' שמונה, ס' ששים, פ' שמונים, ס' ששים, הרי רמ"ח,
כנגד רמ"ח אברים שבאדם,
שנאמר "לחם אבירים" (תהלים עח, כה).
אל תיקרי לחם אבירים, אלא לחם איברים.
היו מלאכי השרת טוחנין את המן,
והיה יורד לישראל והיו אוכלין אותו,
ולא היה אחד מהם צריך לנקביו,
לפי שהיה נטור באיברים.
הוי, "לחם אבירים", לחם איברים.
                                               (תנחומא בובר בשלח כא)
רס"ג בהקדמתו לספרו "אמונות ודעות" מצביע על ירידת המן כנס הגדול מכולם, בשל התמדתו לאורך ארבעים שנה. חכמים עומדים על משמעותו של המן, שהינו הרבה מעבר לצורך חיי שעה במדבר. אולם, המשמעות המרכזית הטמונה בו היא בכך שה' דואג לנו ואוהב אותנו.
הדברים הכי פשוטים בחיינו הם המשמעותיים ביותר. נישיר אליהם את מבטינו ונכיר בטובה לה אנו זוכים.
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולד"ר ציפי ליפשיץ
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
[1] דרשות אלה מופיעות בשלמותן גם בספרי זוטא יא, ו-ט. ההבדל העיקרי ביניהם הוא בדרשות הקצרות הנוספות המופיעות בסוף היחידה החמישית, בין דרשתו של רבי שמעון הר יוחאי לדרשתו של רבי דוסתאי (הנאמרת בספרי זוטא משמו של רב יוסי בן יהודה): "ד"א כדי שיאכל אותו חם, ד"א מפני משוי הדרך". דרשות אלו מהוות תשובות נוספות לשאלתו של רבי שמעון "מפני מה לא היה המן יורד לישראל פעם אחת בשנה", ראה להלן בדברינו על היחידה החמישית בספרי.
[2] הדרשה מעמידה את עיניהם הרעה של ישראל – "בלתי אל המן עינינו" - לעומת המן ש"עינו כעין הבדולח", ואכמ"ל.
[3] ראו מהד' הורוויץ, עמ' 89 הערה 13.
[4] תפיסה זו אופיינית לתנאים, להרחבה ראו צפורה ליפשיץ, היופי כערך בספרות חז"ל, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, רמת גן, תשע"ה, עמ' 112-105.
[5] יש ארבעה תנאים הנושאים שם זה, שלושה מתוכם בני הדור החמישי: רבי דוסתאי בר מתון, רבי דוסתאי מבי ישבב, רבי דוסתאי בר יהודה ורבי דוסתאי בר ינאי. שלושת האחרונים הם בני הדור החמישי. בכתב יד לונדון ובילקוט שמעוני הגרסה היא "רבי דוסתאי בר ינאי (יניי)", רא מהד' הורוויץ עמ' 90. סתם רבי יוסי הוא רבי יוסי בן חלפתא, התנא בן הדור הרביעי, מתלמידיו של רבי עקיבא.
[6] המהרש"א, חידושי אגדות על אתר: "מגיד להם לישראל אי בן ט'" כו'. ויהיה פירוש כזרע גד שמגיד איזו זרע זה הבן, אי בן ט' כו', ולפי דרך זה לבן שמלבין כו' לפי שספק בן ט' לראשון ובן ז' לאחרון קרוב לבוא לידי עבירה...דלכך תקנו הבחנת ג' חדשים בכל הנשים, גזירה שמא ישא את אחותו מאביו כו', והמן מלבין עון זה מישראל".