הבעל שם טוב | 2 | עליית העולמות

כפי שנוכחנו לראות בשני השיעורים הראשונים, האר"י לוקח את התפילה מהתמודדות קונקרטית מול הבעיות האישיות והלאומיות, לעבר מרחבי המציאות לכל היקפה וגובהה. הוא מעביר את התפילה לפרספקטיבה הרחבה ביותר שיכולה להיות על המציאות – בירור הניצוצות כדי לתקן את הכלים שנשברו בשעת הבריאה, והעלאת העולמות עד עולם האצילות.

לפני שנראה כיצד הדברים מופיעים אצל הבעש"ט, נרחיב מעט בהסברת מבנה התהליך של העלאת העולמות. זו סוגיה סבוכה מאוד בדברי האר"י, אבל באופן כללי, התהליך בנוי על פי שמותיו של הקדוש ברוך הוא. ארבעת עולמות אבי"ע מקבילים לארבע האותיות בשם הוי"ה (י – אצילות, ה – בריאה, ו – יצירה, ה - עשייה). כלומר, העולמות הם גילויים של שם הוי"ה, וכל עולם מגלה את הטמון באות אחת מתוך השם.

יסוד זה מופיע בכמה אופנים שונים, וממילא יש גם דרכים שונות להסביר אותו. נוכל להציע את ההסבר הבסיסי הבא: צורתה של האות י מבטאת את היסוד התמציתי של הכל; לעומתה האות ה מורכבת מאות י שהתרחבה לשני הכיוונים, ומנקודה נוספת נפרדת שכביכול נולדה ממנה והופכת למציאות חדשה; באות ו הנקודה נמשכת כלפי מטה; ובאות ה האחרונה שוב נוצרת מציאות נפרדת חדשה. בחלק השייך לעולם העשייה, ברכות השחר, צריך להעלות את האות ה לאות ו; בפסוקי דזמרא, השייכים לעולם היצירה, צריך להעלות את האות ו לאות ה העליונה; בקריאת שמע וברכותיה, השייכות לעולם הבריאה, מעלים את האות ה לאות י. שם נמצאים בתפילת העמידה, בעולם האצילות.

העיסוק באותיות, כפי שראינו כבר בשיעור שעבר, מקבל מקום מרכזי בתפילה לפי הבעש"ט.

הבעש"ט, כפי שמביא אותו המגיד ממזריטש, מדבר גם הוא על העלאת העולמות דרך האותיות.

בתפילה צריך לשום כל כוחו בהדיבורים, וילך כך מאות לאות עד שישכח מגופניות, ויחשוב שהאותיות מצטרפים ומתחברים זה עם זה, וזהו תענוג גדול, דמה אם בגשמיות הוא תענוג, מכל שכן ברוחניות, וזהו עולם היצירה, ואחר כך יבוא לאותיות המחשבה ולא ישמע מה שהוא מדבר, וזהו בא לעולם הבריאה, ואחר כך הוא בא למדת אין שנתבטל אצלו כל כוחותיו הגשמיים, וזהו עולם האצילות מדת חכמה: (כתר שם טוב ח"ב דף י"ז ע"ג, וליקוטי אמרים דף ז' ע"ד סוף ד"ה אורייתא, ועיין לקמן פרשת שמיני אות ו')

                                          (עמוד התפילה, טז).

הבעל שם טוב מתאר כאן את התפילה בתור תהליך של עלייה עד עולם האצילות, תיאור שמקורו בדברי האר"י. השאלה היא מה הוא מלמד אותנו מתוך תיאור זה של העבודה. כיצד נראית עבודת התפילה בעיני הבעש"ט?

בדברי הבעש"ט נזכרים במפורש כל העולמות חוץ מעולם העשייה. השכחה מהגופניות שנזכרת בדבריו היא היציאה מהעולם העשייה, מהמציאות הרגילה שהאדם חווה. באופן פשוט, מתואר כאן שינוי תודעתי, מהעולם הגופני אל תודעה שמשוחררת ממנו. הוא צריך להשקיע בשינוי הזה את "כל כוחו", כל האנרגיה הנפשית שלו (לפעמים אנו משתמשים בביטויים כמו "הייתה לי תפילה טובה", "הייתה לי תפילה חלשה", אבל לפי הבעל שם טוב זה תלוי בראש ובראשונה באדם – הוא צריך להשקיע את כל כוחותיו בתפילה. התפילה היא פעילות בעצימות נפשית גבוהה).

כיצד משתחררים מן הגופניות? על ידי "הליכה מאות לאות". הבעש"ט פותח כאן שער לפריצת המסגר הגופני – על ידי האותיות. בדרך כלל אנו תופסים את האותיות כמרכיבות מילים, ואת המילים כמרכיבות משפטים. אנו קוראים כל אות וכל מילה לפי המשמעות וההקשר במשפט, ואין להן משמעות בפני עצמן. הבעש"ט מורה לפרק את המשפטים ואפילו את המילים, לעבור אות אות. האותיות בלשון הקודש אינן רק סימנים מוסכמים כדי ליצור שפה, אלא בכל אות יש מטען אינסופי. אות היא כמו אטום, וכל הרכב של אותיות הוא מבנה אטומי שיכול לברוא עולמות. יש לאותיות גם ביטויים מסוימים בעולם הגשמי, אבל הן נושאות בקרבן איכות רוחנית גבוהה ומקיפה הרבה יותר.

אחרי שהאותיות השתחררו מהמשמעות הארצית שלהן, אפשר ליצור בעזרתן צירופים חדשים, יצירות חדשות. כמו שמשורר צריך להיות מסוגל להוציא את המילים מההקשר הארצי שלהן, כדי שיוכל ליצור דימויים, מטאפורות ועוד, גם פירוק האותיות מאפשר יצירה חדשה. זו המדרגה הבאה אחרי השחרור מהגופניות, עולם היצירה.

בשלב הבא, מתאר הבעש"ט, האדם אינו שומע מה הוא מדבר. הוא משוחרר אפילו מהחושים. יש סביבו פעילות שאמורה לעורר את החושים שלו, הוא אמור לשמוע את הקולות שפיו מוציא, אבל הוא אינו שומע – מכיוון שהוא מצוי בעולם מופשט. זה עולם הבריאה. משם אפשר לעבור רק לביטול הגמור, לעולם האצילות. בשלב זה, בהתכללות המוחלטת של האדם בעולם האצילות, מגיעה לשיאה חשיפת האלוקות – "לית אתר פנוי מיניה".

 

היסודות שטבע האר"י מוארים באור חדש בדברי הבעש"ט. ייתכן שהוא מוסיף על גבי האר"י חידוש משלו, וייתכן שכך הוא מבין את כוונת האר"י עצמו. מכל מקום, מתחדשים כאן שני יסודות משמעותיים. ראשית, התפילה היא התרחשות. האדם אינו אמור להתפלל כפי שאמרו לו, ולומר את מה שכתוב בסידור, תוך ידיעה שתפילתו משפיעה באופן כלשהו על העולמות העליונים (כמו שאפשר אולי להבין בדברי האר"י, אם כי כוונת האר"י נתונה לויכוח). הוא אמור לעבור את התהליך הזה בעצמו.

שנית, הבעש"ט מתאר כאן תהליך עמוק מאוד של מעבר בין עולמות – שכולו מתרחש בעולמו הפנימי של האדם. האדם עצמו עובר מעולם גשמי לעולם רוחני יותר, שהאותיות הן אבני הבניין שלו, משם הוא עובר לעולם מופשט, עד שלבסוף הוא נמצא "אצל" האלוקות – כלומר מתבטל כלפיה. מדברי האר"י אפשר היה להבין שהאדם מניע את העולמות העליונים שמחוץ לו, אבל מהבעש"ט מתברר שהדבר מתרחש בתוך האדם עצמו. ייתכן שהוא מניע גם תהליכים עליונים אחרים, אבל לא זה הדגש העיקרי. בשונה ממקובלים אחרים, שמתארים כיצד האדם עושה פעולות מסוימות ומשפיע על תהליכים רחוקים, אצל הבעש"ט לב העבודה הוא התהליך הפנימי.

בעליית העולמות האדם עובר תהליך נפשי עמוק מאוד, ומתחולל בו שינוי תודעתי, שעובר דרך שחרור ממושגי העולם הגשמי, אל מרחבים רוחניים מופשטים שהם פחות מוגבלים. שיאו של התהליך בביטול גמור אל האלקות שהיא הנוכחות האמיתית שממלאת את המציאות.