36 הבעש"ט (ג) – בירור הניצוצות והעלאת המחשבות הזרות לפי הבעש"ט

  • הרב אוריאל עיטם
בשיעור הקודם עברנו מהאר"י לבעל שם טוב, כפי שהוא מובא בידי המגיד ממזריטש, בכדי לראות כיצד הוא מיישם את היסודות שהאר"י הציב. ראינו כיצד הבעש"ט מיישם את עקרון העלאת העולמות, וכעת נראה כיצד הוא מיישם את עקרון בירור הניצוצות. נציין כי בחרנו רק אחדות מתוך פסקאות רבות בשם הבעש"ט בשני נושאים אלה. תורתו של הבעש"ט, כמו תורת החסידות בכלל, אינה מאופינת בדרך כלל בכתיבה שיטתית, כך שאין להסיק כי הפסקאות שראינו ושנראה כאן מייצגות את שיטת הבעש"ט בשלמותה.
 

התפילה כביטול וכדבקות

לפני כן נציין כמה דגשים ייחודיים של התפילה החסידית: ראינו כי הבעש"ט מקשר את הכניסה לעולם האצילות בתפילה, עם מושג הביטול. ביטול ה"אני" מופיע רבות אצל הבעש"ט והמגיד בתור אידיאל חסידי עליון. לא במקרה גם בסוגיה שלנו זהו הפרי של כל התהליך, הפסגה הרוחנית של עבודת התפילה. נציין גם שאידיאל מרכזי בחסידות של הבעש"ט והמגיד הוא הדבקות, שמתקשרת אל סוגיית ביטול ה"אני". לכן לא מפתיע שהתפילה אצל הבעש"ט מתקשרת לדבקות, נקודה שלא ראינו אצל האר"י.
 

התפילה כפעולת השכינה

תפילת עמידה נפתחת בפסוק "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך". באופן פשוט, פסוק זה הוא תפילה לקראת התפילה. אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שייתן לנו את היכולת להצליח להתפלל. התפילה עצמה מלאה בנושאים אחרים, אלא שלא תמיד אנו מצליחים להתפלל עליהם בריכוז ובכוונה, ולכן אנו מתפללים לפני כן שנצליח להתפלל כראוי.
את התפילה על התפילה אפשר להבין באופן מצומצם ובאופן רחב. אפשרות אחת היא שאנו אמנם זקוקים לסייעתא דשמיא מסוימת בתפילה, אבל העבודה מוטלת בעיקר עלינו. לפי האפשרות הרחבה יותר, התפילה היא פעולה אלוקית. לא אנו הדוברים בתפילה, אלא השכינה מדברת בגרוננו. תפילה כזו נראית רחוקה מהחוויה המוכרת לנו, אבל ננסה לדמיין את הצדיק שמגיע למדרגה זו: אחרי כל העבודה הרוחנית של העלאת העולמות בתפילה, הוא מגיע למצב של דבקות בקדוש ברוך הוא, עד שהתפילה לא באה ממנו. המתפלל מתבטל כלפי הקדוש ברוך הוא, התפילה רק נאמרת דרכו, בעוד הוא עצמו אינו נמצא שם. יש עדויות של חסידים על המגיד ממזריטש, שלפיהן הוא עצמו הגיע למדרגה כזאת, לאו דווקא בתפילה – כשהוא היה אומר לפניהם תורות, למשל, ניכר היה שהוא לא איתם. הוא נמצא במקום אחר לגמרי מבחינה תודעתית.
מבואר בכתבי האר"י זלה"ה שאין בחינת תפילה של יום זה דומה לתפילת יום מחר, עד ביאת המשיח, וזהו כוונת המשנה (ברכות כ"ח ב) העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, יעוין שם, ושמעתי בשם מורי מופת על זה מן המחשבות זרות שבאין לאדם באמצע התפילה מסוד השבירה ורפ"ח ניצוצין שצריך האדם לברר בכל יום, והם באים שיתקן אותם ולהעלותן, ואין מחשבה זרה של יום זה דומה למחשבה זרה של מחר, והוא בחון למי שנותן לב על זה, וכאשר שמעתי ממורי איך לתקן מחשבות זרות, אם הוא הרהורי נשים יכוון להעלותם ולדבקן בשורשן שהוא חסד בסוד ואיש אשר יקח את אחותו וגו' חסד הוא (ויקרא כ', י"ז), ומחשבת עבודה זרה פגם בתפארת ישראל, ודי בזה: (תולדות יעקב יוסף ויקהל דף ע"ה ע"ג)
            (בעל שם טוב על התורה, עמוד התפילה קכ).
מקור זה מקורו בדברי רבי יעקב יוסף מפולנאה, ה"תולדות יעקב יוסף", תלמידו של הבעש"ט שמסר דברים ישירות משמו.
אפשר להבין שלפי האר"י אין לתפוס את התפילה במובנה הפשוט, היא אינה עוסקת בהווה ובעולם הארצי אלא במרחבים הרוחניים הנסתרים. מדברים אלה של הבעש"ט עולה אחרת. הכותרת לדברים היא "ושמעתי בשם מורי מופת על זה"; התולדות יעקב יוסף מביא ראיה לקביעת האר"י כי אין תפילה הדומה לחברתה. מה מוכיח שבכל יום התפילה שונה לגמרי? היינו מצפים לשמוע שתפילות שלא היתה בהן כוונה זהות זו לזו, ואילו תפילה בכוונה יכולה להיות חדשה ושונה. אולם הראיה בשם הבעש"ט הפוכה: "ושמתי בשם מורי מופת על זה – מן המחשבות זרות שבאין לאדם באמצע התפילה". המחשבות הזרות שצצות בתפילה, ותוכנן משתנה בכל פעם, הן הן הראיה על השוני בין התפילות.
איך ייתכן שהשוני בין התפילות מתבטא דווקא בתפילות שאינן מצליחות?
כשנפגשנו לראשונה עם בירור הניצוצות בדברי האר"י, ראינו כי עיקרון זה נובע מתפיסת שבירת הכלים. נזכיר בתמצית את יסודותיה: בבריאת העולם ברא הקדוש ברוך הוא את הכלים, וכשהוא האיר דרכם את אורו – הכלים לא עמדו בזה ונשברו. שברי הכלים שקעו בתוך הקליפות, בתוך עולם הטומאה, וכעת העולם הוא תערובת של ניצוצות אור ושל פסולת. זו המציאות שקדמה לששת ימי בראשית, "והארץ היתה תהו ובהו". בששת ימי הבריאה החל כבר תיקון הכלים, אבל שברי כלים רבים נותרו עדיין מעורבים בקליפות, והמשך העבודה הוטל על האדם. במישור החומרי, הכלים השבורים מתבטאים בחסרונות שבבריאה; אחת הדוגמאות שמובאות בהקשר זה היא החרדל, שאי אפשר לאכול אותו כמו שהוא, והוא משמש דוגמה לעוד מאכלים שדורשים עיבוד של האדם. בעולם מתוקן לגמרי – לעומת זאת – אין צורך בעיבוד. במישור הרוחני, המפגש עם הכלים השבורים ותיקונם מתרחש בתפילה. עבודת ה' אינה רק תיקון הכלים השבורים, ראינו למשל את העלאת העולמות שהיא עיסוק בעולמות מתוקנים, אבל לתיקון הכלים יש מקום מרכזי בעבודת התפילה.
היכן אנחנו רואים את הכלים השבורים? מתי התודעה שלנו יכולה לפגוש את המציאות הזו? לפי הבעש"ט, המחשבות הזרות שבתפילה הן תולדה של שברי הכלים. "והם באים שיתקן אותם ולהעלותן". הניצוצות הם שעולים בתפילה כדי שהאדם המתפלל יתקן אותם. נבהיר כי מדובר כאן באדם שמעוניין להתפלל, ולא במי שאינו מנסה להתפלל ברצינות. אם אדם אינו מנסה להתרכז בתפילה, ברור שהוא יישאר עם המחשבות שחשב קודם. רק אם אדם מנסה להתפלל בכוונה, ובכל זאת עולות בראשו מחשבות זרות – אלה הניצוצות שהאדם אמור להוציאם מתוך הפסולת ולהעלות אותם.
יסוד זה כולל כמה חידושים. ראשית, הבעש"ט הופך את בירור הניצוצות מפעולה מנותקת מעולמו של האדם, שקשורה רק לעולמות עליונים, לחלק מהחוויה הבסיסית של האדם בתפילתו. זירת הפעולה משתנה מהקבלה אל החסידות. התפילה חוזרת כאן להיות עבודה שבלב. שנית, הבעש"ט הופך את המחשבות הזרות מסוג של תאונה, תקלה בלתי רצויה, לחלק מרכזי בעבודת התפילה.
כרגע עדיין לא נברר כיצד האדם מתקן את הניצוצות בתפילתו. לפני כן, חשוב לראות שמבט זה על המחשבות הזרות אינו המבט היחיד אצל הבעש"ט. נראה כעת פסקה שונה בנושא.
 

דוחין אותו לחוץ

הפסקה הבאה, שלקוחה גם היא מעמוד התפילה, עוסקת בהעלאת העולמות, ובמעבר מעולם לעולם בין שלבי התפילה:
ויש באדם כמה כוחות, שלזה העולם צריך כח זה, ולזה העולם כח זה, שעולה נשמתו לכל העולמות שצריך לעלות, ובודקין אותו בכל עולם אם הוא ראוי לעלות ואם לאו דוחין אותו לחוץ, ולפעמים שולחין לו מחשבה זרה מחמת שדוחין אותו, ואם הוא חכם, באותה המחשבה יכול לקשר עצמו יותר לה' יתברך, שהמחשבה הוא אותיות שהם איברי השכינה רק שנפלו בקליפות מכח השבירה, ונעשה הצירוף של האותיות רע, כמו אדם שנותן מעדנים מעורבים מין בשאינו מינו, שכל אחד בפני עצמו הוא טוב וכאשר נתערבו הוא מאוס ורע מאוד, כך זה הוא גם כן נעשה רע:
וכשהוא מבין באיזה ענין הוא המחשבה אם בתאוה הוא מעולם התאוה נפל, אם ביראה רעה הוא מעולם היראה, אם בגאוה הוא מעולם התפארת, וכן בשארי דברים, שכולם משבעת ימי הבנין נפלו, וכשהוא מקשר אותם בה' יתברך באהבת הבורא וביראת הבורא, הוא מחזיר אותם לשורשם, וכן בשאר מדות, כל מחשבה לפי המדה שנפלה ממנה הוא מקשר אותה לאותה המדה, והקליפות נופלים ממנה, ונעשה הצירוף טוב, וזהו דאיתא (שבת קנ"ג א) מתיר את החבלים והשקים נופלים, השקים דהיינו הקליפות נופלים, ויש לה' יתברך ברוך הוא בזה הנאה גדולה, כמשל הבן מלך שנפל לשבי, כשמביאין אותו לפני המלך הוא נהנה מאוד יותר מזה הבן שהיה אצלו תמיד: (כתר שם טוב ח"ב דף ג' ע"א, ליקוטי אמרים דף ד' סוף ע"א)
                                          (עמוד התפילה, קז).
לפי דברי הבעש"ט כאן, לא מובטח לאדם שיצליח לעבור מעולם לעולם בתפילה. אי-המעבר יכול להתבטא בשתי דרכים: לפעמים האדם פשוט אינו מצליח להעביר את התודעה שלו מפסוקי דזמרא לקריאת שמע וברכותיה, ולפעמים נכנסת בו מחשבה זרה. המחשבה הזרה היא ביטוי לאי-יכולת להיכנס לעולם אחר בתפילה. המתפלל מנסה להיכנס להיכל הבא, אבל כביכול מגרשים אותו משם על ידי שליחת מחשבות זרות. מדוע זה נחשב לגירוש של המתפלל? לאור העיקרון שראינו לעיל, שבתפילה השכינה מדברת מגרונו של האדם, הרי שגם המחשבה שעולה באדם בזמן התפילה אינה באה מתוכו. היא נשלחת אליו במכוון כדי להוציא אותו החוצה. כיוון שהתפילה אינה פעולה אישית בלבד אלא התרחשות השראתית שמתחוללת דרך האדם, גם המחשבה הזרה אינה תוצאה של חוסר הצלחתו להתכוון, אלא התרחשות שבה הוא נדחה החוצה.
עם זאת, יש גם אפשרות להינצל מהגירוש החוצה: "ואם הוא חכם, באותה המחשבה יכול לקשר עצמו יותר לה' יתברך". אם התפילה נשלחה מהקדוש ברוך הוא, הרי שאפשר לאחוז בה ולהשתמש בה כדי לחזור פנימה.
בשיעור הבא נברר כיצד.