38 טעם התפילה בחסידות חב"ד (א)

  • הרב אוריאל עיטם
לפני שניכנס לדברי אדמו"ר הזקן על התפילה, עלינו לפגוש קודם כל את יסודותיו של ספר התניא. מתוך היסודות נבין גם את עניינה של התפילה לפי ספר התניא, ובייחוד את האופן שבו הוא מיישם את העלאת העולמות ובירור הניצוצות.

 

ספרם של בינוניים

פתיחת ספר התניא מתבססת על דברי רבי חיים ויטל בשער הקדושה, ופורסת את התמונה הרחבה של העולם הפנימי באדם.
ביאור הענין על פי מ"ש הרח"ו ז"ל בשער הקדושה [ובע"ח שער נ' פ"ב] דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא, וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה, דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה, ותאות התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג, והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח, ועצלות ועצבות מיסוד העפר. וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וג"ח באות ממנה, כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפ' נוגה שיש בה ג"כ טוב והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע: משא"כ נפשות אומות עובדי גלולים הן משאר קליפות טמאות שאין בהן טוב כלל כמ"ש בע"ח שער מ"ט פ"ג, וכל טיבו דעבדין האומות עובדי גלולים לגרמייהו עבדין וכדאיתא בגמרא ע"פ וחסד לאומים חטאת שכל צדקה וחסד שאומות עובדי גלולים עושין אינן אלא להתייהר כו'.
                                    (תניא, ליקוטי אמרים א).
על פי פרק א בספר התניא, יש באדם נפש בהמית, רובה רע ומיעוטה טוב. הרע מכיל ארבע מידות רעות, שעל פי רבי חיים ויטל מקבילות לארבעת היסודות – יסוד האש מקביל לגאווה, המים לתענוג והתאווה, הרוח לדברים הבטלים והעפר לעצבות ולעצלות. לא כל המידות נידונות בהמשך התניא; הגאווה והדברים הבטלים מופיעים פחות, העצבות מופיעה בעיקר בהקשר של חשיבות השמחה בעבודת ה', ואילו העיסוק בתענוג ובתאווה תופס מקום מרכזי בהמשך הספר.
כל מה שמצוי באדם באופן טבעי, מבלי שעבד על עצמו ועיצב את אישיותו – נכלל בנפש הבהמית. בעם ישראל נכללים בזה גם החסד והרחמים. אם יש בעם ישראל תופעה של רחמים כלפי אכזרים, למשל, זו תוצאה של הרחמים הטבעיים. אין זה אומר שהיהודי נוטה למעשים טובים בלבד, אלא שהצד הזה טבעי אצלו. זו תכונה שמלווה את עם ישראל מאז אברהם אבינו, שהחסד אצלו הוא תנועת חיים טבעית.
הנפש עצמה נחלקת לשתי קומות – שכל ומידות.
וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות. השכל כולל חכמה בינה ודעת. והמדות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו' וחב"ד נקראו אמות ומקור למדות כי המדות הן תולדות חב"ד...
                                                         (שם ג).
מעבר למידות נמצא בנפש הממד המתבונן. זו נקודה מרכזית בתניא, כיוון שהתהליכים המשפיעים ביותר שיכולים להתרחש אצל האדם נעשים על ידי ההתבוננות, היא הכלי המרכזי שיכול להוביל לשינוי בעולם המידות. נקודה זו עומדת במרכז עבודת ה' לפי ספר התניא, ולמעשה היא גם זו שהעניקה לחסידות חב"ד את שמה – על שם ספירות החכמה, הבינה והדעת.
מטרת התהליכים הללו היא עבודת ה' מתוך אהבה ויראה. לשם אמור להוביל כל תיקון המידות. אמנם מצד התהליך – השכל גבוה מהמידות, אבל מצד המטרה – העיקר הוא להגיע באמצעות ההתבוננות לאהבה ויראה.
יסוד נוסף שמבוסס על דברי המקובלים הוא ארבע הקליפות:
אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנ"ל, ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה, וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עוה"ז שאין בהם צד איסור לא שרש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, רק שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו, ואפי' הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו, לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה, והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה, שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה, רובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכה [שממנה באות מדות טובות שבנפש הבהמית שבישראל כמ"ש לעיל] והיא בחי' ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחי' ומדרגת הקדושה ולכן פעמים שהיא נכללת בשלש קליפות הטמאות [כמ"ש בע"ח שער מ"ט ריש פ"ד בשם הזהר] ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחי' ומדרגת הקדושה, דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה כגון ד"מ האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו, כדאמר רבא חמרא וריחא כו', או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת וי"ט, אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה וכמו שעשה רבא לתלמידיו שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן. אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאת תאות גופו ונפשו הבהמית שהוא בחי' יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה, הנה ע"י זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו...
                                            (ליקוטי אמרים ז).
 יש ארבע קליפות בעולם הטומאה, מתוכן שלוש שייכות לתחום הדברים האסורים, והקליפה הרביעית עומדת בתווך בין עולם הטומאה לעולם הקדושה. מול שלוש הקליפות אין דרך להתמודד, אבל הקליפה הרביעית – קליפת נגה – תלויה בעבודת האדם. לקליפה הזו שייך כל תחום ההיתר. תחום ההיתר מצוי על הגבול בין הטומאה לקדושה; אם האדם ישתמש בו לטובה – יעלה בזה את הקליפה לקדושה, ואם ישתמש בו לרעה – הוא יזין את הטומאה. במקרה כזה, גם דבר שהיה שייך עד כה לתחום ההיתר – ייכנס לעולם הטומאה. אולם גם אם האדם השתמש בתחום ההיתר באופן שלילי, כיוון שלא נעשה כאן איסור יש עדיין אפשרות לתקן.
תחום ההיתר הוא סוגיה רחבה אצל גדולי ישראל. רבים רואים אותו באופן נייטראלי, נתון להחלטתו של האדם. לעומת זאת, אצל בעל התניא אין תחום היתר בעל משמעות עצמאית: אם אתה עסוק בתחום ההיתר למטרות הנכונות, כגון אכילה לשם עונג שבת או מילי דבדיחותא לשם לימוד התורה – הרי זה חיובי, ואם לא – זה עדיין שלילי.
 

שני מלכים נלחמים על עיר

אומר בעל התניא: האדם צריך לדעת שהוא מצוי במלחמה בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית, בין הצד הנמוך שבו לצד הגבוה.
אך הנה כתיב ולאום מלאום יאמץ, כי הגוף נקרא עיר קטנה, וכמו ששני מלכים נלחמים על עיר אחת שכל אחד רוצה לכבשה ולמלוך עליה דהיינו להנהיג יושביה כרצונו ושיהיו סרים למשמעתו בכל אשר יגזור עליהם, כך שתי הנפשות האלהית והחיונית הבהמית שמהקליפה נלחמות זו עם זו על הגוף וכל אבריו, שהאלהית חפצה ורצונה שתהא היא לבדה המושלת עליו ומנהיגתו וכל האברים יהיו סרים למשמעתה ובטלים אצלה לגמרי ומרכבה אליה ויהיו לבוש לעשר בחינותיה וג' לבושיה הנ"ל שיתלבשו כולם באברי הגוף ויהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם ח"ו, דהיינו תלת מוחין שבראש יהיו ממולאים מחב"ד שבנפש האלהית שהיא חכמת ה' ובינתו להתבונן בגדולתו אשר עד אין חקר ואין סוף, ולהוליד מהן על ידי הדעת היראה במוחו ופחד ה' בלבו ואהבת ה' כאש בוערה בלבו כרשפי שלהבת להיות נכספה וגם כלתה נפשו בחשיקה וחפיצה לדבקה בו בא"ס ב"ה בכל לב ונפש ומאד מעומקא דלבא שבחלל הימני שיהיה תוכו רצוף אהבה מלא וגדוש, עד שתתפשט גם לחלל השמאלי לאכפיא לס"א יסוד המים הרעים שבה שהיא התאוה שמקליפת נוגה לשנותה ולהפכה מתענוגי עולם הזה לאהבת ה' כמ"ש בכל לבבך בשני יצריך והיינו שיעלה ויבא ויגיע למדרגת אהבה רבה וחיבה יתרה...
                                                       (שם, ט).
מטרת האדם אינה רק לעורר אהבה ויראה בנפש האלוקית שבו, אלא להקרין זאת גם על הנפש הבהמית. ניקח לדוגמה אדם בתפילת מוסף של יום כיפור: האהבה והיראה עשויות להתעורר אצלו באופן חזק. התאווה הבהמית אצלו לא התבטלה, אלא שכרגע האהבה והיראה מורגשות הרבה יותר. המטרה איננה ששני רגשות יתקיימו כך שאחד יהיה חזק יותר, אלא שגם הנפש הבהמית תתמלא אהבה ויראה.
כשבעל התניא מדבר על ההשפעה על הנפש הבהמית, הוא משתמש בשני מושגים: אתכפיא ואתהפכא - לכפות עליה את האהבה והיראה, או להפוך אותה כך שתעבוד את ה' מתוך אהבה ויראה. אלו שני מושגים שונים, לכפות ולהפוך, והם שייכים לשני דפוסים שונים של עבודת ה' – של הבינוני ושל הצדיק. עבודת ה' של הצדיק הופכת את הרע לטוב. התניא הוא ספרם של בינוניים, ולבינוניים מיועדת עבודת ה' שרק כופה ואינה מהפכת. אין לאדם בחירה אם להיות צדיק או בינוני; כל אדם נולד כפי שהוא, ויש לו הדרכה בעבודת ה' שמיועדת אליו.
 

מיהו בינוני

מיהו הצדיק ומיהו הבינוני?
והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנ' להתלבש בגוף להחטיאו, דהיינו ששלש' לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפ' אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים להחטיאם ולטמאם ח"ו, רק שלשה לבושי נפש האלהית הם לבדם מתלבשים בגוף שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה ולא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא נקרא עליו שם רשע אפי' שעה אחת ורגע אחד כל ימיו, אך מהות ועצמות נפש האלהית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה כי אם בעתים מזומנים כמו בשעת קריאת שמע ותפלה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת א"ס ב"ה ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו.
                                                      (שם, יב).
לפי התניא, הבינוני איננו מי שחציו מצוות וחציו עבירות. הבינוני עושה רק מצוות, אלא שהוא מצוי במלחמה בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית. הנפש האלוקית שבו מצליחה לגבור על הנפש הבהמית, אבל עדיין יש מאבק תמידי, בשונה מהצדיק שאצלו אין מאבק כלל. מה גורם לנפש האלוקית לגבור על הבהמית? ההסבר, לפי בעל התניא, הוא ש"המוח שליט על הלב". כפי שראינו קודם, השכל יכול להכריע את ההתמודדות שבנפש.
עם זאת, גם לבינוני יש מצבים שבהם המאבק מוכרע לגמרי בדומה למדרגת הצדיק: "כי אם בעתים מזומנים כמו בשעת קריאת שמע ותפלה". אז הנפש הבהמית שבו בטלה לנפש האלוקית. למשל, זה מתרחש בשעת קריאת שמע. כאן אנו נכנסים לנושא התפילה: התפילות הן הרגעים שבהם האדם הבינוני יכול לגעת במדרגת הצדיק. לפי בעל התניא מובן מדוע קריאת שמע היא חלק מהתפילה: קריאת שמע היא ההתבוננות, היא הרגע שבו האדם מקבל על עצמו במחשבה עול מלכות שמים ומגיע לאהבת ה'. מתוך ההתבוננות הזו הוא יכול לעורר את נפשו לאהבת ה'.
*
בשיעורים הבאים, מתוך הקדמה זו, ננסה להבין לעומק מה מקומן של התפילה וקריאת שמע בעבודת ה' לפי בעל התניא.