טעם התפילה בחסידות חב"ד | 2

 

אנו ממשיכים את מסענו בספר התניא (הנקרא גם "ליקוטי אמרים"), ובטעם התפילה לפי חסידות חב"ד. ראינו בשיעור שעבר שספר התניא פותח במבנה הנפש של האדם, שמורכב משתי נפשות – הבהמית והאלוקית. הנפש הבהמית מתוארת כמצויה בצד השמאלי של הלב, הנפש האלוקית מצויה במוח, ובין השתיים שורר מתח – מי ישלוט באדם. ראינו גם שתכלית הנפש הוא להגיע לאהבה ויראה, והתכלית מושגת באמצעות שליטת השכל על מידות הנפש. עבודתו של האדם היא להגיע למצב נפשי של אהבת ה', שתתבטא על ידי לבושי הנפש – מחשבה, דיבור ומעשה.

מעבר להתמודדות עצמה, אחד החידושים של התניא הוא שתמיד תהיה התמודדות. למעט הצדיקים שאצלם המאבק הוכרע לצד הטוב, הבינוניים – שהם רוב העולם – מצויים תמיד במאבק. לאורך כל חייהם עליהם להשליט את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית.

שיאה של עבודת הבינוני מתרחש בקריאת שמע. כיוון שדרך העבודה המרכזית היא ההתבוננות, והתכלית היא להגיע לאהבה, מוקד עבודה זו הוא בקריאת שמע שזה עניינה – התבוננות ביסוד ש"ה' אלוקינו ה' אחד", ומתוכו הגעה לאהבת ה' – "ואהבת את ה' אלקיך". הרגעים שבהם קוראים קריאת שמע הם בין רגעי השיא היחידים של הבינוני שבהם הוא טועם משהו מהמדרגה שמעליו – מדרגת הצדיק.

 

נתבונן כעת מה מתרחש בקריאת שמע. 

...אך מהות ועצמות נפש הא-להית שהן עשר בחינותיה לא להן לבדן המלוכה והממשלה בעיר קטנה, כי אם בעתים מזומנים כמו בשעת קריאת שמע ותפלה שהיא שעת מוחין דגדלות למעלה, וגם למטה היא שעת הכושר לכל אדם, שאז מקשר חב"ד שלו לה' להעמיק דעתו בגדולת אינסוף ברוך הוא ולעורר את האהבה כרשפי אש בחלל הימני שבלבו לדבקה בו בקיום התורה ומצותיה מאהבה, שזהו ענין המבואר בקריאת שמע דאורייתא וברכותיה שלפניה ולאחריה שהן מדרבנן הן הכנה לקיום הק"ש כמ"ש במ"א ואז הרע שבחלל השמאלי כפוף ובטל לטוב המתפשט בחלל הימני מחב"ד (= חכמה בינה ודעת) שבמוח המקושרים בגדולת א"ס ב"ה. אבל אחר התפלה בהסתלקות המוחין דגדלות א"ס ב"ה הרי הרע חוזר וניעור בחלל השמאלי ומתאוה תאוה לתאות עולם הזה ותענוגיו.

                                          (ליקוטי אמרים יב).

בקריאת שמע הרע "כפוף ובטל לטוב". הוא אינו נעלם לגמרי, אלא רק כפוף כלפי הטוב. השימוש בביטוי זה אינו מקרי.

בפרק אחר (ליקוטי אמרים י) מביא בעל התניא את ההבחנה של הגמרא בין צדיק שטוב לו ובין צדיק שרע לו – "צדיק גמור" ו"צדיק שאינו גמור". צדיק גמור הוא מי שהרע שלו הפך לטוב, ואילו אצל הצדיק שאינו גמור הרע רק "כפוף ובטל לטוב, ולכן נדמה לו כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי". כאן משתמש בעל התניא באותו מושג:  בקריאת שמע הבינוני הופך להיות לרגע צדיק, אבל צדיק שאינו גמור, מפני שהרע שבו בטל רק באופן זמני. אחרי קריאת שמע הוא ישוב. האם זה אומר שכל החוויה הזו היא שקר? האם ההתעלות הזמנית אינה אלא זיוף? מבהיר בעל התניא: לא, זו אמת. לרגע אחד האמת מתגלה, והנפש האלוקית אומרת את דברה!

 

מדוע בכלל זו העבודה של הבינוני, שהרע יהיה כפוף לטוב? ומדוע עניינו של הצדיק הוא שהרע שבו יהפוך לטוב? כדי לענות על שאלה זו, יש לגשת לעמדתו של בעל התניא בסוגיית יסוד: טעם הבריאה.

בדבריו על טעם הבריאה, בעל התניא מביא מדרש שכמעט אינו מוזכר בדברי ההוגים שלפניו על סוגיה זו. במקור המדרש מובא בעניינה של חנוכת המשכן, והוא מסביר את תכלית המשכן, אך גם נוגע בתכלית הבריאה כולה – שתהיה לקדוש ברוך הוא "דירה בתחתונים":

והנה מודעת זאת מאמר רז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. והנה לא שייך לפניו ית' בחינת מעלה ומטה כי הוא ית' ממלא כל עלמין בשוה. אלא ביאור הענין כי קודם שנברא העולם היה הוא לבדו ית' יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם וגם עתה כן הוא לפניו ית' רק שהשינוי הוא אל המקבלים חיותו ואורו ית' שמקבלים ע"י לבושים רבים המכסים ומסתירים אורו ית' כדכתיב כי לא יראני האדם וחי' וכדפירשו רז"ל שאפי' מלאכים הנקראים חיות אין רואין כו' וזהו ענין השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרג' ע"י ריבוי הלבושים המסתירים האור והחיות שממנו ית' עד שנברא עוה"ז הגשמי והחומרי ממש והוא התחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחשך כפול ומכופל עד שהוא מלא קליפות וס"א (=סטרא אחרא) שהן נגד ה' ממש לומר אני ואפסי עוד. והנה תכלית השתלשלו' העולמו' וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליוני' הואיל ולהם ירידה מאור פניו ית' אלא התכלית הוא עוה"ז התחתון שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא שיאיר אור ה' אין סוף ב"ה במקום החשך והס"א של כל עוה"ז כולו ביתר שאת ויתר עז ויתרון אור מן החשך מהארתו בעולמות עליונים שמאיר שם ע"י לבושים והסתר פנים המסתירים ומעלימים אור א"ס ב"ה שלא יבטלו במציאות. ולזה נתן הקב"ה לישראל את התורה שנקראת עוז וכח...

                                          (ליקוטי אמרים לו).

רצון ה' הוא "להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא ס"א ואתהפך חשוכא לנהורא". מתוארות כאן שתי התרחשויות, "אתכפיא" ו"אתהפכא", הכפיפות של הרע לטוב והפיכת הרע לטוב. שתי ההתרחשויות הללו יכולות להתרחש דווקא במציאות הנמוכה. לכן רצון ה' מתממש בעולם הארצי דווקא. יש מעלה מיוחדת בגילוי, שבמקומות שנראים רחוקים ביותר מהקדוש ברוך הוא – שם הוא נמצא. בדיוק בשביל זה נשלח לעולם הבינוני – לעשות את עבודת ה"אתכפיא": להיות כביכול רחוק, שקוע בחומריות, ועם זאת לעבוד את ה'. זאת לעומת הצדיק שעושה את עבודת ה'אתהפכא'.

מכאן נחזור לקריאת שמע, ונראה כיצד היא עומדת במרכז ספר התניא. מבט זה אינו מובן מאליו, אפשר לקרוא בעיון את כל ספר התניא ולא לזהות זאת. אבל קריאת שמע עומדת במוקד עבודת ה', ולא רק בחלק זה של ספר התניא אלא גם בהמשך. הכותרת של שער הייחוד והאמונה היא: "להבין מעט מזער מ"ש בזהר דשמע ישראל כו' הוא יחודא עילאה, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחודא תתאה". גם מיד לפני כן בספר - בהקדמה לשער הייחוד והאמונה - כתוב שהוא "מיוסד על פרשה ראשונה של קריאת שמע".

בעל התניא בהקדמה לשער הייחוד והאמונה עונה לשאלה המוכרת כיצד אפשר לצוות על אהבת ה', הרי לכאורה הרגש אינו בשליטתנו. הוא אומר כי יש אהבה המתעוררת מאליה, שזו האהבה של הצדיק, ויש אהבה שאינה מתעוררת מעצמה – אבל על ידי התבוננות אפשר לעורר אותה. כיוון שההתבוננות היא בחירית, אפשר לצוות עליה. בעל התניא מפרט גם במה להתבונן וכיצד, ומונה שלוש התבוננויות.  ההתבוננות הראשונה היא בעובדה שהקדוש ברוך הוא מחייה אותנו, וכשם שאנו אוהבים את החיים שלנו כך עלינו לאהוב אותו; ההתבוננות השנייה היא בגדולתו, שאינה מפורטת כאן אך מפורטת במקומות אחרים; ההתבוננות השלישית היא זו שנבנית בברכות קריאת שמע, כפי שנראה מיד.

זו המטרה של קריאת שמע, ההתבוננות שמביאה לידי לאהבת ה'. בשביל ההתבוננות הזו ממשיך בעל התניא לשער הייחוד והאמונה. מי שקורא את שער הייחוד והאמונה ללא הכותרות וההקדמה עשוי לחשוב שהמטרה היא הפסוק הראשון של שמע בלבד; אבל מהכותרות וההקדמה עולה שזה רק שלב בדרך לאהבת ה'. "שמע ישראל" ו"ברוך שם כבוד מלכותו" נועדו כדי להוביל ל"ואהבת את ה' אלוקיך".

 

בעל התניא עוסק גם בברכות של קריאת שמע. ברכות אלו אכן דורשות הסבר – האם הן קשורות רק לקריאת שמע, או שהן חלק מהתפילה?  מצד אחד יש להן זיקה ברורה לקריאת שמע, מצד שני זמנן הוא עד סוף זמן תפילה, ויש עוד ראיות המשייכות את הברכות הללו לכאן ולכאן. לדברי בעל התניא, ההתבוננות העמוקה ביותר מתרחשת בקריאת שמע שהיא מן התורה, וחכמים תיקנו התבוננויות נוספות. הראשונה היא התבוננות במלאכים, במדרגתם העליונה ובקדושה שהם אומרים. השנייה היא התבוננות בעם ישראל ובאהבה הגדולה שאוהב אותנו הקדוש ברוך הוא. יש אהבה שמתעוררת מתוך הכרה בגדולת ה', ויש אהבה שמתעוררת מתוך יחסו כלפינו, שמביאה ליחס נגדי ממנו כלפיו. ההכרה ביחס הזה מולידה אהבה באופן טבעי, אלא שצריך להגיע מתוך החומריות להכרה הזו, ואצל הבינוני זה דורש עבודה.

כיוון שתכלית הבריאה היא דירה בתחתונים, קריאת שמע אינה נשארת ב"ואהבת את ה' אלוקיך". צריך להמשיך הלאה ל"ושננתם לבניך ודברת בם". מפסגת האהבה יורדים לתוך לימוד התורה, לדיבור שמממש אותה, ומשם למעשים. קריאת שמע היא תנועה שלוקחת את האדם למעלה, אל העליונים, ומשם מורידה אותו חזרה לתחתונים.