40 מסעי: שפיכות דמים והשראת שכינה

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

חנופה וטומאה

הפרשה הסוגרת את ספרי במדבר (ואת ספרי מטות בפרט) עוסקת בעניין ערי מקלט. במהלך שיעור זה נעסוק בסיומת הרעיונית בדברי הספרי שם, המתייחסת לפסוקים החותמים נושא זה בפרשת מסעי:
וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ
וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:
וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ
אשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ
כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
                                          (במדבר לה, לג-לד).
הפסוק הראשון של הסיומת עוסק ב"חנופה", ואילו השני עוסק ב"טומאה" ביחס לארץ. בפשטות, "הארץ" האמורה בפסוק היא ארץ כנען.[1] הרמב"ן על אתר מבחין בין הפועל חנ"פ, המתייחס למישור הפיזי, לטומאה המתייחסת למישור הרוחני:
"ולא תחניפו את הארץ". מפני שאמר תחלה: "והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם" (במדבר לה, כט), שאלו המשפטים נוהגים גם בחוצה לארץ, חזר והחמיר ביושבי הארץ יותר לכבוד השכינה אשר שם, והזהיר שלא נחניף אותה ושלא נטמא אותה.
וענין החנופה הוא הנאמר בקללות, "זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה, זיתים יהיו לך ושמן לא תסוך, כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל" (דברים כח, לח-מ). כי כל חנופה עשות הפך הנראה והנדמה לעינים, והוא עונש בארץ בעבודה זרה ובשפיכות דמים ובגלוי עריות, כמו שנאמר: "הלא חנף תחנף הארץ" (ירמיה ג, א), "והארץ חנפה תחת יושביה" (ישעיה כד, ה), "ותחניפי ארץ בזנותיך" (ירמיה ג, ב).
וענין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד השם, בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו.
חניפת הארץ מתייחסת ליצירה של מצב בו היא אינה נותנת פירותיה בעין יפה, והטומאה מתייחסת למצב המוגדר על ידי כך שהוא אינו מאפשר השראת שכינה. גם רש"ר הירש על אתר מפרש בכיוון זה:
"ולא תחניפו" וגו'. משמעות "חָנֵף" היא ברורה באיוב ובמשלי: מי שפיו ולבו אינם שוים; כלפי חוץ הוא מציג הופעה אחרת - טובה יותר - שאיננה מתאימה למהותו הפנימית. מי שהופך אדם לחנף, נוטל ממנו את גרעינו הפנימי בעוד הופעתו החיצונית לא נשתנתה ... כאשר הארץ נעשית "חנפה", הרי כאן "חנופה" פשוטה כמשמעה. עדיין זו אותה ארץ שנועדה להיות מבורכת ה' ממגד שמים מטל וממגד תבואות שמש, אולם הארץ, הטל ואור השמש מטעים; אין נבט ברכה עולה מן האדמה להחיות את הנפש ולשמח את הלב, ואם יעלה צמח, אין הברכה שרויה בלשד הנבטים והצמחים [...]
ואין טומאה אלא שיעבוד גופני וחוסר חירות שסופם אלימות והשחתה. ואם האדם בביתו והעמים במדינתם נכנעים לחזון האליל של הבהמה, שוב אין מקום לה' בארץ; כי ה' דורש עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת בקדושה מוסרית.
אולם אדישות הכלל לשפיכות דמים היא כפירה גלויה במהותו האלוהית של האדם והיא מכריזה על הטומאה כעל עקרון חיי האדם והעם. ולפיכך אומרת התורה לכלל ישראל במדינתו: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה"; אל תכריז באדישותך לדם האדם שעקרון הטומאה שולט בארץ; אל תשליט את הטומאה בארץ "אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה".
בהמשך דבריו על החנפת הארץ, שאינם מובאים כאן, מרחיב רש"ר הירש לגבי ההיגיון הפנימי של האמור בפסוקים לגבי הרוצח בשגגה. חברה המתכחשת לעצמיותה ולייעודה גורמת לארץ להכחיש את ייעודה. בנוסף, הוא מסביר את משמעות הטומאה כנגזרת מן ההתנהלות האנושית, האישית והציבורית: "שיעבוד גופני וחוסר חירות שסופם אלימות והשחתה", המוחקת כל ביטוי של צלם האלוקים שבאדם.

 

דרשת הספרי: "ולא תחניפו את הארץ"

בעקבות העיון בפסוקים, נעבור אל היחידה הראשונה של דרשת הספרי, בספרי מסעי קסא:
1. "ולא תחניפו את הארץ" (במדבר לה, לג),
הרי זו אזהרה לחניפים.
2. דבר אחר, "ולא תחניפו את הארץ",
אל תגרמו לארץ שתהא מחנפת לכם.
3. "כי הדם הוא יחניף את הארץ",
רבי יאשיה היה אומר בו לשון נוטריקון:
כי הדם הוא יחן אף על הארץ.
4. "ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה" (שם), למה נאמר?
לפי שהוא אומר: "וערפו שם את העגלה" (דברים כא, ד).
לפי שנתערפה עגלה ואח"כ נמצא ההורג, שומע אני יתכפר להם?
תלמוד לומר: "ולארץ לא יכופר".
הרמב"ן בפירושו מסביר את הדרשה הראשונה של יחידת הדרשה בספרי, "הרי זו אזהרה לחנפין", כמתייחסת לציווי "ולא תחניפו את הארץ" ובזיקה לפסוקים שקדמו לו: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן: וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ" (במדבר לה, לא-לג). בעוד פסוקים אלה עוסקים באיסור לקיחת שוחד מן הרוצח על מנת לא למצות עמו את מלוא חומרת הדין, פסוקינו עוסק בחנופה בפה, גם ללא מתן שוחד.
הפסוק הנדרש מאופיין בחזרתיות: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". על פי דרשה זו, החזרה על לשון החנופה בפסוק מתייחסת לשני דברים שונים: הלשון הראשונה מתייחסת למעשה חנופה של החברה כלפי הרוצח, ו"הארץ" מופיעה בה בהוראה מושאלת של "החברה", ואילו זו השנייה מתייחסת לחוסר תנובה של אדמתה של ארץ ישראל.
ככזו, הלשון השנייה היא התוצאה של העבירה על הציוויים המתייחסים לרוצח, המובאים בפסוקים הקודמים. דרשה זו קרובה יותר ללשון הכתוב; ו' החיבור המופיעה בראש הפסוק "ולא תחניפו את הארץ" מתפרשת באופן פשוט יותר כממשות ולא כמטאפורה, והוראתה של "החנפת" הארץ בשתי הופעותיה בפסוק מתייחסת ישירות לארץ ולא משתנה. משמעות ה"חנופה" של הארץ כפי שהוסברה בפיהם של המפרשים המובאים לעיל, מתיישבת יפה בלשון הדרשה "אל תגרמו לארץ שתהא מחנפת לכם". 
רבי יאשיה, תנא בן הדור הרביעי, תלמידו של רבי ישמעאל, דורש את השורש חנ"פ כ"יחן (מלשון חנייה) אף", ומפרש לפי זה את הופעתה השנייה של לשון החנופה בפסוק "כי הדם הוא יחניף את הארץ" כאומרת ששפיכות דמים מביאה לכעס אלוקי שישרה בארץ.[2]
הצלע הרביעית של יחידה זו בנויה על הזיקה העניינית והלשונית בין פסוקנו לפרשת עגלה ערופה:
דברים כא, ה-ז
במדבר לה, לג
 
וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:
וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: 
כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'
וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל
וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם
 
 
 
וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ
כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ
וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ
כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ:
 
 
מן החיבור בין שתי הפרשיות נלמדת הלכה לגבי דינו של רוצח שאותר לאחר שנמצא האדם שנרצח על ידו, ונתקיים בו דין עגלה ערופה. סיומו של הפסוק "ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו" נדרש כמתייחס למצב זה, תוך אמירה נוקבת שכל עוד מסתובב חופשי אדם הידוע כרוצח, גם לאחר שהסמכות הדתית "סדרה את העניינים" כנדרש, אין כפרה.[3]
שלוש פעמים מופיעה "הארץ" לאורך הפסוק הנדרש: "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". כרוב פרשיותיה של פרשת מסעי – הורשת הגויים, גבולות ארץ כנען, ערי הלוויים ובנות צלפחד – פרשת ערי מקלט מתמקדת אף היא בארץ, ובארץ כנען בפרט.[4] פסוק הסיום הראשון של עניין זה מציג את השפעתה של שפיכות הדמים על הארץ עצמה.

 

דרשת הספרי: טומאה ושכינה

סילוק שכינה ושפיכות דמים

נעיין בדרשות הספרי על פסוק הסיום השני של פרשת ערי מקלט: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה, לד). דרשות אלו כוללות שלוש יחידות של דרשות, שכל אחת מהן עוסקת ברעיון אחד הקשור לנושא של השראת שכינה בישראל. היחידה הראשונה עוסקת בקשר בין הסתלקות השכינה לשפיכות דמים:
"ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה" (במדבר לה, לד),
מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא הארץ ומסלקת את השכינה,
ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש.
מעשה בשני כהנים שהיו שוין ורצין ועולין בכבש,
וקדם אחד מהם לחבירו בתוך ארבע אמות,
נטל סכין ותקעה לו בלבו.
בא רבי צדוק ועמד על מעלות האולם ואמר:
שמעוני אחינו בית ישראל,
הרי הוא אומר "כי ימצא חלל באדמה" וגו' (דברים כא, א),
בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה,
על ההיכל או על העזרות.
געו כל ישראל בבכייה.
ואח"כ בא אביו של תינוק ומצאו מפרפר.
אמר להם: אחינו, הריני כפרתכם,
עדיין בני מפרפר וסכין לא נטמאת,
ללמדך שטומאת סכינים חביבה להם יותר משפיכות דמים.
וכן הוא אומר:
"וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה" (מל"ב כא, טז),
מיכן אמרו: בעון שפיכת דמים שכינה מסתלקת ומקדש מטמא.
היחידה פותחת בהתייחסות לטומאת הארץ כתוצאה משפיכות דמים ועוברת לטומאת המקדש. הפסוק הנדרש "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" קושר באופן מפורש בין שפיכות הדמים לטומאה ולסילוק שכינה; שפיכות דמים מביאה לטומאת הארץ "אשר אני שכן בה", ואם הארץ טמאה הרי שהשכינה מסתלקת.[5]
המשפט הפותח לפני הסיפור בספרי הוא: "ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש". ניתן לראות בו משפט קישור בין הדרשה על טומאת הארץ, הנלמדת מן הפסוק, לדרשה על טומאת המקדש. מה שמובא בהמשך עוסק לא בחורבן הפיזי, אלא במהות.
הסיפור על ריצתם התחרותית של הכהנים, המסתיימת ברצח, מתייחסת לבית שני, ואילו הפסוק על מנשה מתייחס לבית ראשון. ברם, לא ברור כיצד שניהם, הסיפור והפסוק, מהווים הוכחה לכך ש"בעוון שפיכות דמים שכינה מסתלקת ומקדש מטמא".
מן הסיפור עולה תמונה של עיוות מוסרי עמוק מצידם של בעלי הסמכות ביחס בין ערך חיי אדם וקדושת המקדש. תמונה זו הולכת ומקצינה החל מדמותו של רבי צדוק, שאינו יודע להבחין בין חשוב ליותר חשוב ומקנא לטוהר המקדש בשעה שהנרצח עדיין חי (ואולי אף ניתן להצילו), אל דמותו של האב, שבמקום הצער והחמלה על בנו הגוסס המוטל לפניו והזעם כנגד הרוצח, דואג אף הוא לפגיעה בקדושה של כלי הרצח עצמו, שהוא גם מכלי המקדש. כנגדם עומד העם, הפורץ בבכייה. העם בחושיו הבריאים מתקומם כנגד המתרחש מול עיניו; הבכי מבטא את חוסר האונים והתסכול לנוכח מנהיגות שהיא עצמה מגלמת פשיטת רגל ערכית.
ההתייחסות אל פרשת עגלה ערופה בדבריו של רבי צדוק: "שמעוני אחינו בית ישראל, הרי הוא אומר "כי ימצא חלל באדמה" וגו' (דברים כא, א), בואו ונמדוד על מי ראוי להביא את העגלה, על ההיכל או על העזרות", מגחיכה את דאגתו לפגיעה בקדושת המקדש, תוך התעלמות מוחלטת מן הזוועה שבמעשה הרצח עצמו. היא עומדת בסתירה בוטה לכל עניינו של פרשת עגלה ערופה, שהוא נטילת אחריות של קברניטיה של החברה על מעשה הרצח שנעשה בתחומם.[6]
אם כן, הסיפור מגלם תמונה של בית שכבר אין בו השראת שכינה, אשר פרחה ברגע ביצוע הרצח. כהות החושים המופגנת לאחריה בדבריהם של רבי צדוק והאב הם ביטוי של מקדש והנהגה ללא שכינה. תוצאה נוספת מוכרחת של מעשה הרצח, היא היטמאותו של המקדש. כך, "בעוון שפיכות דמים שכינה מסתלקת ומקדש מטמא".
מובן שהרצח לא התרחש בחלל ריק. השכינה פרחה מהתייחסותם וממודעותם של האליטה הרוחנית במקום המקודש, היא גורשה בכהות חושיהם של האנשים שהפסיקו לראות בזולתם אדם שנברא בצלם, בהשאירה אחריה פולחן נבוב ודתיות ריקה מתוכן. כנגדה פרחה השכינה מן המקדש,  במצב זה, קיומה של התנגשות אלימה בקודש פנימה, שהביאה בעקבותיה לסילוק השכינה מן המקדש ולהיטמאותו, היתה רק עניין של זמן.  
לאור כל האמור כאן, לסיפור על הרצח במקדש תפקיד נוסף בתוך יחידת הדרשה הראשונה בספרי – הסיפור שופך אור של משמעותה של שפיכות הדמים כמבטאת תפיסה המוחקת את האדם כיצור שיש בו צלם אלוקים.
הפסוק המובא על מנשה "דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה, הַרְבֵּה מְאֹד, עַד אֲשֶׁר-מִלֵּא אֶת-יְרוּשָׁלִַם, פֶּה לָפֶה" (מל"ב כא, טז) דורש אף הוא בירור בתוך ההקשר, כיצד נלמד ממנו ששפיכות דמים מביאה לסילוק שכינה ולטומאת מקדש.
ניתן לפרש את הלשון "פה אל פה" שלא היה מקום לשום דבר אחר, שהדמים שהוא שפך גרמו לכך שאין כביכול מקום לה' בירושלים; כלומר, מנשה ביטל את האפשרות של השראת שכינה. דרך נוספת היא על פי דרכו של המלבי"ם בפירושו על אתר:
שהגם שמנשה שב מעבודת אלילים, לא שב על הרצח אשר עשה ועל יתר תועבותיו, וזה שאמר: "וגם דם נקי שפך מנשה". שמלבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה הוא עצמו, נשאר בידו חטא שפיכת דמים, ועל כן לא זכר בכאן שעשה תשובה כמו שהזכיר בדברי הימים,[7] כמו שהזכיר לקמן כג: "אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול וכו' אשר הכעיסו מנשה" (מל"א כג, כו), ובסימן (=פרק) כד: "אך על פי ה' היתה ביהודה ... בחטאת מנשה [...] וגם דם הנקי אשר שפך", וכן בירמיה טו.[8]
המלבי"ם מצביע על חטא שפיכות הדמים כחטא שמנשה לא חזר עליו בתשובה, והוא שחרץ את גורלה של ירושלים להיחרב.[9]

 

השוכן אתם בתוך טומאתם

לעומת היחידה הראשונה בספרי העוסקת בסילוק שכינה, יחידות הדרשה השנייה והשלישית בדרשת הסיום של הספרי על עניין ערי מקלט לא עוסקות כלל בנושא של שפיכות דמים, אלא בהשראת שכינה בזמן טומאתם של ישראל.
נעיין ביחידה השנייה:
"אשר אני שוכן בתוכה" (במדבר שם).
חביבים ישראל,
שאף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם,
שנאמר: "השוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז, טז).
ואומר: "בטמאם את משכני אשר בתוכם" (שם טו, לא).
ואומר: "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג).
ואומר: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה" (שם לה, לד).
                                                (ספרי קסא).[10]
העיקרון שהשכינה לא עוזבת את ישראל גם כאשר הם טמאים נלמד מתוך ארבעה פסוקים, שאחד מתוכם הוא הפסוק הנדרש: "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה, לג-לד). הפסוקים המובאים בדרשה נאמרו בהקשר של ציוויים הקשורים לטומאה, ובכולם מופיעות הטומאה והפועל שכ"ן.[11] מכאן עולה כי הטומאה אינה סותרת את מציאות השראת השכינה.

שכינה גולה עם ישראל

היחידה השלישית מתוך דרשת הספרי הולכת צעד – נועז – נוסף, ומנתקת ממושג השראת השכינה את ההיזדקקות למקום שיש בו קדושה, קרי מקדש או ארץ ישראל. ישראל נושאים בתוכם את השכינה, והיא מתניידת בעקבותם:[12]
רבי נתן אומר:
חביבים ישראל,
שבכל מקום שגלו שכינה עמהם.
גלו למצרים, שכינה עמהם,
שנאמר: "הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה" (שמו"א ב, כז).
גלו לבבל, שכינה עמהם,
שנאמר: "למענכם שולחתי בבלה" (ישעיה מג, יד).
גלו לעילם, שכינה עמהם,
שנאמר: "ושמתי כסאי בעילם והאבדתי משם מלך ושרים" (ירמיה מט, לח).
גלו לאדום, שכינה עמהם,
שנאמר: "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה" (ישעיה סג, א).
וכשהם חוזרים, שכינה חוזרת עמהם,
שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך" (דברים ל, ג).
"והשיב" לא נאמר, אלא "ושב" ה' אלהיך.
ואומר: "אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה
מראש שניר וחרמון ממעונות אריות ומהררי נמרים" (שיר השירים ד, ח).
רבי אומר:
משל למה הדבר דומה,
למלך שאמר לעבדו:
אם בקשתני, הריני אצל בני.
כל זמן שאתה מבקשני, הריני אצל בני.
וכן הוא אומר: "השוכן אתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז, טז).
ואומר: "בטמאם את משכני אשר בתוכם" (שם טו, לא).
ואומר "ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם" (במדבר ה, ג).
ואומר: "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה
כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה, לד).
                                           (ספרי מסעי קסא).
בסופה של דרשה זו מופיעים שוב ארבעת הפסוקים שהובאו ביחידה השנייה של הספרי. נעיין בהם:
"וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם
וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד
הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם"
 
עבודת כהן גדול ביום הכיפורים
שכינה במקדש
גם כשישראל טמאים
"וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם
וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם
בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם"
 
טומאת זב וזבה
שכינה במשכן
אסור לישראל להיכנס
כשהם טמאים
"מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ
אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם
וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם"
ציווי שילוח טמאים מן המחנה
ה' שוכן במחנה ישראל
"וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ
כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"
ערי מקלט
ה' שוכן בארץ
ה' שוכן בתוך בני ישראל
 
 
בשני הפסוקים הראשונים, הכתוב מתייחס לטומאת המקדש. בשני הפסוקים האחרונים, הכתוב מציין כעובדה שה' שוכן בתוך ישראל. המשותף לכולם הוא ההתייחסות למימד המקום, במעגלים הולכים ומתרחבים: המקדש, מחנה ישראל במדבר והארץ. אולם, רק בפסוק הרביעי הנדרש, מצויה הצהרה נוספת המתייחסת רק להשראת שכינה בישראל, בלי זיקה למרחב גיאוגרפי: "כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל".
אם כן, לפסוק העוסק בעיר מקלט יש ייחוד ביחס לכל שאר הפסוקים לעניין הימצאות שכינה בעם – אין זו הימצאות בכל מצב (טומאה) בלבד, אלא גם בכל מקום.
"וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה, לג-לד). השורש שכ"ן מופיע פעמיים. פעם ראשונה ביחס להשראת שכינה בארץ ("שכן בתוכה") בכל זמן, בין אם במצב של טהרה ובין אם לאו. ופעם נוספת ביחס להשראת השכינה בתוך ישראל ("שוכן בתוכם"), בכל מקום. כך, דרשת הספרי ביחידה השנייה והשלישית בספרי בנויה בהתאמה להופעתו של שורש זה בפסוק: פעם ביחס לטומאה כשהם בארץ (בהתייחסות למימד המקום) ופעם בגלותם, גלות העם והשכינה.
דרשת הספרי כולה בנויה מן השלילה אל החיוב. מן הרגע של סילוק שכינה מן המקדש בעקבות שפיכות דמים, היא עוברת אל תיאור המשך נוכחותה – הנסתרת יותר, הדוממת, הניידת והנצחית – בקרב ישראל. סביר מאוד שעבור תנאים החיים ומנהיגים את העם בצל חורבן בית שני ומתמודדים עם מציאויות רוחניות חדשות ושאלות מהותיות העולות לגבי אופי הקשר בין האומה הישראלית לאלוקיה – סוגיית סילוק השכינה והמשך שרייתה בישראל הנדונה בספרי הינה שאלה קיומית נוקבת.
 
 
 
 
 
[1] "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן:  וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם וְנָס שָׁמָּה רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה" (במדבר לה, ט-יא); ראו במדבר לד פסוקים יב, יג, יז, כט; לה פסוקים י, יד, כח, לב, לג, לה.
[2] המלבי"ם בפירושו לויקרא (פרשת ויקרא, התורה והמצוה מקטע א) מצביע על הרכבתם של שורשים בעלי שלש אותיות ממילים קצרות יותר, ועל האופן בו דבר זה בא לידי ביטוי בדרשותיהם חכמים. דרשתו של רבי יאשיה מובאת שם כדוגמא לכך. לא ברור אם דרשתו של רבי יאשיה מתייחסת לדרשה הראשונה או השנייה של "ולא תחניפו את הארץ", או שתיהן. כאמור, הדרשה השנייה "זורמת" יותר עם לשון הפסוק, שמשמעותו בצירוף עם דרשתו של רבי יאשיה היא: אל תגרמו לארץ לא לתת פירותיה בעין יפה, כי הדם גורם לכך שכעסו של ה' יבוא לידי ביטוי בה.
[3] בפרשת עגלה ערופה מודגש הצורך בכפרה על העם, לעומת פסוקנו המתייחס לכפרה על הארץ.
[4] ראו במדבר פרק לה, ט-יד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אַרְצָה כְּנָעַן... אֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וְאֵת שְׁלֹשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן"; שם לג, נ; לד, א-ב. את האבחנה בין "ארץ כנען" (שאינו מופיע בספר דברים חוץ מפרשת האזינו [דברים לב, מט], שם מפורש כי ההתייחסות היא אל הארץ שמערבית לירדן) ל"הארץ" שמעתי מאת הרב יואל בן נון לפני כארבעים שנה.
[5] ראו מקבילה בבבלי שבת לג ע"א: "בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר "ולא תחניפו וגו' ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה" (במדבר לה, לד). הא, אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה, ואיני שוכן בתוכה".
[6] ראו פרשת עגלה ערופה, דברים כא, א-ט. ייתכן כי הסיפור כולו בנוי על פרשה זו: העגלה הנערפת על ידי הזקנים המחזיקים בתפיסת עולם דתית מעוותת, המובילה למציאות חברתית נוראית; הזקנים שפכו את הדם ועיניהם ראו.
[7]  ראו דהי"ב לג, יג.
[8] "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אִם יַעֲמֹד מֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל לְפָנַי אֵין נַפְשִׁי אֶל הָעָם הַזֶּה שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ [...] וּנְתַתִּים לזועה לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר  עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם" (ירמיהו טו, א-ה).
[9] ראו גם ירושלמי סנהדרין י, ב: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה". וכי איפשר לבשר ודם למלאות את ירושלים דם נקי פה לפה? אלא שהרג את ישעיהו שהיה שקול כמשה, דכתיב ביה "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב, ח).
[10] ראו מקבילה בספרי נשא א.
[11] לגבי הפסוק השלישי (במדבר ה, ג), ראו טבלה שלהלן. שני הפסוקים הראשונים מובאים שלא כסדר הופעתם בתורה, עבודת כהן גדול הוא בויקרא טז וטומאת זב וזבה הוא בפרק טו. זאת, לעומת שאר הפסוקים, המופיעים לפי סדר הכתובים. יש לומר כי הפסוק בעניין עבודת כהן גדול ביום הכיפורים מבטא באופן חיובי ומובהק את הרעיון שמפתח הספרי, ועל כן הקדימוהו. 
[12] מפאת קוצר היריעה ניגע כאן רק בנקודה אחת מתוך יחידה זו.