דברים | דברי תוכחות

עם המעבר לפרשיות ספר דברים, נמשיך את עיסוקנו במדרש הספרי. כך, במהלך הלימוד נוכל בין יתר הדברים להעשיר את רצף הלימוד הקודם של ספרי במדבר.

 

ה"סוגיה" הראשונה הפותחת את ספרי דברים היא נושא התוכחה:

"אלה הדברים אשר דבר משה" (דברים א, א),

וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד,

והלא הוא כתב כל התורה כולה, שנאמר "ויכתב משה את התורה הזאת" (דברים לא, ט),

מה תלמוד לומר "אלה הדברים אשר דבר משה"?

מלמד שהיו דברי תוכחות שנאמר: "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו).

                                         (ספרי דברים א, א).^[1]

הפסקה הפותחת של יחידת הדרשה הראשונה של הספרי עוסקת בהגדרה מדויקת של משמעות הפתיחה בלשון "דברים": "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל". לכאורה, אין לשון זו זקוקה לפרשנות או ביאור, והיא מתבקשת מאליה בפסוק המהווה פתיחה לנאומיו של משה אל עם ישראל בחודש הסמוך למותו. למרות זאת, הספרי מאפיין את הופעתה כמציין סוג מסוים של "דיבור" – דיבור התוכחה.^[2]

בכך, הספרי העניק לספר דברים כולו כותרת מכוונת; ספר דברים אינו דברי סיכום, פרידה או הכוונה לעתיד, אלא "דברי תוכחות". כנגד מה מכוונת האמירה ש"אלה הדברים אשר דבר משה" הם דברי תוכחות? הפסוק המובא כהוכחה, הפסוק "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב, טו) המופיע בשירת האזינו שבסוף הספר, מורה על כוונת הספרי שאפיון התוכחה מתייחס לא רק לחלקו הראשון של ספר דברים, אלא כולו.^[3]

הספרי ממשיך ומצביע על עוד ארבע פעמים לאורך התנ"ך בהם הלשון "דברי" הינה "דברי תוכחות":

כיוצא בו אתה אומר:

"דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עוזיהו מלך יהודה

ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש" (עמוס א, א).

וכי לא נתנבא עמוס אלא על אלו בלבד,

והלא יותר מכל חבריו נתנבא,

מה תלמוד לומר "דברי עמוס"?

מלמד שהיו דברי תוכחות.

ומנין שהיו דברי תוכחות?

שנאמר: "שמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון

העושקות דלים הרוצצות אביונים האומרות לאדוניהם הביאה ונשתה" (עמוס ד, א),

אלו בתי דינים שלהם.

כיוצא בו אתה אומר: "ואלה הדברים אשר דבר ה' אל ישראל ואל יהודה" (ירמיה ל, ד).

וכי לא נתנבא ירמיהו אלא אלו בלבד,

והלא שני ספרים כתב ירמיהו,

שנאמר: "עד הנה דברי ירמיהו" (שם נא, סד).

מה תלמוד לומר "ואלה הדברים"?

מלמד שהיו דברי תוכחות.

ומנין שהיו דברי תוכחות?

שנאמר: "כי כה אמר ה' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום.

שאלו נא וראו אם יולד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון.

הוי כי גדול היום ההוא מאין כמהו ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" (שם ל, ה-ז).

כיוצא בו אתה אומר: "ואלה דברי דוד האחרונים" (שמו"ב כג, א).

וכי לא נתנבא דוד אלא אלו בלבד,

והלא כבר נאמר: "רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני" (שם כג, ב).

מה תלמוד לומר "ואלה דברי דוד האחרונים"?

מלמד שהיו דברי תוכחות.

ומנין שהיו דברי תוכחות?

שנאמר: "ובליעל כקוץ מונד כלהם כי לא ביד יקחו" (שם כג, ו).

כיוצא בו אתה אומר: "דברי קהלת בן דוד מלך בירושלם" (קהלת א, א).

וכי לא נתנבא שלמה אלא אלו בלבד,

והלא שלשה ספרים כתב, וחצי חכמתו משל היה.

מה תלמוד לומר "דברי קהלת"?

מלמד שהיו דברי תוכחות.

ומנין שהיו דברי תוכחות?

שנאמר: "וזרח השמש ובא השמש"...

הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סובב הולך הרוח",

זה הוא מזרח ומערב,

"... כל הנחלים הולכים אל הים..." (שם א, ה-ז).

כינה את הרשעים בחמה ובלבנה ובים, שאין להם מתן שכר.

כמו בדרשה הפותחת, גם לגבי כל אחד מארבע מובאות אלה מצביע הספרי על קושי ביחס בין הפסוק בו מופיע הכותרת "דברי" לתוכן הספר או לדברי הדמות המדוברת, וכן מובא פסוק מתוך גוף הספר המוכיח כי תוכנו הוא אכן דברי תוכחה. לעומת הדרשה על "הדברים אשר דבר משה" בספר דברים, להופעתו של פסוק זה קודמת שאלה: "ומנין שהיו דברי תוכחות?". הישנותו של מהלך זה חמש פעמים מצדיקה את הזיהוי של הפתיחה ב"דברי" כמצביעה על תוכן של תוכחה, ומהווה ביסוס לאמיתותה של הדרשה.^[4]

שאלת הספרי על הפסוק הפותח את נבואותיו של הנביא עמוס ("דברי עמוס... אשר חזה על ישראל...") – "וכי לא נתנבא עמוס אלא על אלו בלבד, והלא יותר מכל חבריו נתנבא, מה תלמוד לומר "דברי עמוס"? – קשה ולא מובנת. נוסח השאלה כפי שהוא מופיע כאן הוא נוסח כתב יד ברלין, ואילו ברובם של כתבי היד משפט זה מופיע בהשמטה של המילה "על": "וכי לא נתנבא עמוס אלא אלו בלבד".

פינקלשטיין, המהדיר של המהדורה המדעית של ספרי דברים, מסביר לפי נוסח ברלין שעמוס ניבא על עמים רבים, יותר משאר הנביאים שנתנבאו עמו באותו הפרק, ולא רק על ישראל, כפי שמופיע בפסוק הפתיחה.^[5] מתוך אי ההתאמה בין פסוק זה למכלול נבואותיו, "דברי" מוסבר כמתייחס לסוגה מסוימת של נבואותיו של עמוס שנכתבו והוכנסו לכתבי הקודש, הם נבואות התוכחה. הפסוק על "פרות הבשן העושקות דלים", המובן לפי הפשט כשיקוף של ממלכת ישראל בימיו של ירבעם בן יואש כחברת שפע מסואבת, נדרש בספרי באופן חריף ביותר כמטאפורה המתייחסת לעוול ולהשחתה השוררת במערכת המשפט.

גם השאלה הנשאלת על ירמיה: "וכי לא נתנבא ירמיהו אלא אלו בלבד, והלא שני ספרים כתב ירמיהו, שנאמר: "עד הנה דברי ירמיהו" (שם נא, סד)" טעונה הסבר. בעקבות פסוק זה, לא ברור מהי זהותם של "שני הספרים" שנכתבו על ידי ירמיה.^[6]

פינקלשטיין מביא לכך שני הסברים:^[7] האחד, פירושו של רבינו הלל על הספרי, המצוי בכתב יד, שהספר הראשון הוא נבואותיו של ירמיה על יהודה, ואילו הספר השני הוא נבואת הפורענות על בבל, המופיעה בסמוך ל"עד הנה דבר ירמיהו" (שם נא, סד).^[8] ההסבר השני, של רבי דוד פארדו בפירושו על הספרי, מזהה את שני הספרים כירמיה ומלכים. אמנם, פינקלשטיין דוחה את שניהם, בגלל שאינם מסבירים מדוע הביא הספרי את הפסוק "כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּתָב לְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל סֵפֶר" (ירמיה ל, ד), ולא את הפסוק "דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן" (ירמיה א, א) המופיע בראש הספר. יש לקבל את הצעתו של פינקלשטיין, כי חכמים הצביעו על הקושי העולה מהופעתו של הציווי "כְּתָב לְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל סֵפֶר" באמצע הספר, ופתרו קושי זה על ידי זיהוי של ה"דברים" כנבואות שיש בהם תוכן של תוכחה.^[9]

המקור השלישי המובא בדרשה הוא שמו"ב כג, א-ז:

וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל: 

רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי: 

אָמַר אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱ-לֹהִים: 

וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ: 

כִּי לֹא כֵן בֵּיתִי עִם אֵל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה

כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ כִּי  לֹא יַצְמִיחַ: 

וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ.

וְאִישׁ יִגַּע בָּהֶם יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית וּבָאֵשׁ שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת.

במקור זה, המופיע לקראת סופו של ספר שמואל ב, דוד מנגיד בין "ביתו" – שלשלת המלוכה שנתנה לו מידיו של ה' כמלכות נצח, לבין הרשעים ("בליעל"). רש"י על אתר מבאר את הפסוקים:

וכאור בוקר יזרח שמש - והבטיחני שתלך גדולתי הלוך וגדל כאור נוגה אשר הולך ואור:

בוקר לא עבות - אור שאינו אפל:

מנוגה ממטר דשא מארץ - מאיר בקרי יותר מנוגה הבא ממטר כחום צח עלי אור כשהמטר יורד על הארץ מלאה דשאים והשמש זורח עליו ומבהיק, וכן פתרונו יותר מנוגה הבא ממטר של דשא מארץ:

כי לא כן ביתי עם אל - שיהא בקרי עבות:

כי ברית עולם - התורה אשר שם לי ערוכה בכל ביתי ושמורה:

כי כל ישעי וכל חפץ - צרכי מוכנים לפניו והרי זה מקרא קצר:

כי לא יצמיח - עוד למלך אחר מלכותי ...

כקוץ מונד [...] שבקטנותו רך נע ונד וסופו מתקשה עד אשר לא ביד יקחוהו.

ואיש יגע בהם ימלא - צריך שילבש את בשרו ברזל וימלא ידו בכלי זיין לקצצו.

ובאש שרוף ישרפו בשבת - ואין שם תקנה אלא שריפה ולשבת ולהתחמם כנגדם, כך הרשעים אין להם תקנה אם לא שריפה בגיהנם.

בשבת - הקדוש ברוך הוא יושב על כסא הדין.

הניגוד ביניהם הוא הניגוד בין המראה המפעים של נצנוצי האור שנוצרים במפגש של קרן שמש עם טיפות הגשם הנתפסים בגבעולי הדשא, לקוץ הגדול שצריך מיגון של כלי ברזל על מנת לבערו, ואין לו תקנה אלא בשריפה. הספרי רואה בהשוואה זו, או בפסוקים המתארים את הרשעים, כדברים של תוכחה. לכאורה, אין משמעות זו תואמת את המשמעות בפשט המקרא שדוד מודה על חלקו ומאפיין את המלכות שתצמח ממנו כקשורה ביופי ובחיים, מכוח הברית הכרותה לה עם אלוקי ישראל. על כן, נראה לומר כי דרשה זו "חלשה" יותר מן הדרשות הקודמות, בהן הפסוקים שהובאו ביטאו תוכחה נוקבת: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים לב, טו) ו"שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה:  נִשְׁבַּע אֲדֹנָ-י ה' בְּקָדְשׁוֹ כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים..." (עמוס ד, א-ב).

"חולשה" זו מתעצמת בדרשה האחרונה של הספרי כאן, לגבי ספר קהלת:

ומנין שהיו דברי תוכחות?

שנאמר: "וזרח השמש ובא השמש" [...]

הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סובב הולך הרוח",

זה הוא מזרח ומערב,

"... כל הנחלים הולכים אל הים..." (שם א, ה-ז).

כינה את הרשעים בחמה ובלבנה ובים, שאין להם מתן שכר.

הדרשה מתבארת דרך עיון בפסוק המובא בדרשה בתוך הקשרו המקורי, בפסוקים הראשונים של "דברי קהלת":

דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלִָם: 

הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל: 

מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: 

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת: 

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם: 

הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ: 

כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת:

                                               (קהלת א, א-ז).

המגילה מתארת את המחזוריות האינסופית של הטבע – השמש והמים – המבטאת את ההכרח, את היסוד הדטרמניסטי שבמציאות, בזיקה למישור האנושי, "מה יתרון". כך, גם האדם לכוד בתוך סיבתיות ידועה מראש, ואינו חופשי. הדרשה מהדהדת את הצורך לקרוא את הפסוקים בנשימה אחת, כחלק מאותו עניין, והופכת את תיאור הטבע, המקביל לאדם, למטאפורה. ברם, מדוע אלו "דברי תוכחות"?

בעקבות דברים אלה, נראה לומר כי "חולשתן" של שתי הדרשות האחרונות בספרי מכוונת, ויש לחפש משמעות נוספת בדרשתם של חכמים.

נשוב ונתבונן בפסוקים המובאים כתוכחה לאורך הדרשה:

 

 

העיון בטבלה מגלה כי כל פסוקי ה"תוכחות" נסובים על זמן עתידי או ההווה, אולם אף אחד מהם אינו מתייחס לעבר. לעניין זה משמעות רבה, במיוחד לאור הנושא המדובר, הוא נושא התוכחה. כל מושג התוכחה מתייחס לפעולה שנעשתה או מצב ששרר בעבר, שהאדם מוכיח את חבירו עליו. כיצד ניתן לדבר על תוכחה ללא עבר?

נראה שהדרשה מדברת על מושג אחר של תוכחה, המתייחסת לעתיד או להווה, אך לא לעבר. תוכחה זו מעוררת את האדם אל האתגר הניצב בפניו עתה, או שהוא עתיד לפגוש בו, ומכינה אותו לקראתה. האדם נקרא לראות את המציאות נכוחה, מהן ההתמודדויות העומדות בפניו, וכיצד יעמוד בהן.

כך, על פי הספרי משה מיידע את עם ישראל על נפילותיו העתידיות, כחלק מן ההכנה לכניסה לארץ, כדי לחדד את מודעותם לאחריות ולסכנות הניצבות לפניהם; עמוס מצביע על מערכת המשפט הרקובה של ממלכת ישראל על מנת שיתקנו את העוולות; ירמיה מלמד את העם כיצד להתייחס למשברים הבאים אליהם בעתיד, ולראות איך הישועה צומחת מן האפר;^[10] דוד דורש מהם להבין את משמעות הקמתה של מלכות בית דוד כקידומו של הטוב בעולם לקראת ביאת גואל צדק, ולא רק כשושלת מלוכה אנושית, משפחתית או שבטית; ושלמה מבקש להעמיק את המבט על המצב האנושי בכללותו, ולרומם את קיומו של האדם מעל הטבע.

התוכחה המדוברת בדרשת הספרי קוראת לאדם להבין את גודל ערך התופעות, התהליכים והתקופות בהן הוא חי. עליו, לחיות אותן בעוצמה, בלי להצטמצם לזרימה הטבעית של החיים. יאים הדברים לימים של אבל על מקדש שאינו ועוד לא הופיע, לשאוב אל תוכיותנו את מלוא עוצמתם ומשמעותם, ולא לתת להם לחלוף בלי משים לצדנו. יאים הדברים לדור של קיבוץ גלויות הניצב מול אתגר של איחוי מחדש של שבטי ישראל: להבין את גודל השעה, ולפעול.

*

שיעורנו נסוב על הדרשה הפותחת את הפרשה הראשונה של הספרי על דברים. הספרי ממשיך את נושא התוכחה, תוך התייחסות לתוכחה במובנה הבסיסי, כמתייחסת לנפילות העבר. ניכר מתוך הדברים כי סוגיה זו מטרידה את מנוחתם של תנאים – את מי להוכיח? על ידי מי? ומתי? – וכי הם שואבים מדמותו של משה לפני מותו תעצומות והשראה. 

אתם מוזמנים להמשיך ולעיין בדבריהם של התנאים.

אשמח לשמוע מכם! שבת שלום וגאולה קרובה,

ציפי [email protected]

 

 

 

 

 

 

---