41 טעם התפילה בחסידות חב"ד (ד)

  • הרב אוריאל עיטם
 
בשיעור הקודם ראינו כיצד ארבעת העולמות באים לידי ביטוי אצל בעל התניא. כל יהודי עובר בתפילה מסלול של מדרגות בעבודת ה' – החל מהעשייה, דרך הרגש וההתבוננות וכלה בביטול. אלו מדרגות שונות של עבודת ה', ששייכות לאנשים שונים, אבל בתפילה כל אחד אמור לעבור דרך כולן.
 

עבודת הבירורים – לא מול המחשבות הזרות

ברקע הדיון על עבודת הבירורים עומדים דברי האר"י על הצורך לברר את ניצוצות הקדושה, ודברי הבעל שם טוב על הזירה שבה מתרחשת עבודה זו בתפילה – העלאת המחשבות הזרות. ראינו כי מול אמירה זו, בעל התניא מורה לדחות את המחשבות הזרות:
ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה, אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כ"א משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו מבחי' הרע שבלבו בחלל השמאלי איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה: אך אעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה, אלא אדרבה יתחזק יותר ויוסיף אומץ בכל כחו בכוונת התפלה בחדוה ושמחה יתירה בשומו אל לבו כי נפילת המחשבה זרה היא מהקליפה שבחלל השמאלי העושה מלחמה בבינוני עם נפש אלהית שבו. ונודע דרך הנלחמים וכן הנאבקים יחד כשאחד מתגבר אזי השני מתאמץ להתגבר ג"כ בכל מאמצי כחו. ולכן כשנפש האלהית מתאמצת ומתגברת להתפלל אזי גם הקליפה מתגברת כנגדה לבלבלה ולהפילה במחשב' זרה שלה, ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמו' זו עם זו במוחו של אדם כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה. וכל הרהורי תורה ויראת שמים מנפש האלהית וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית רק שהאלהית מלובשת בה. והוא כמשל אדם המתפלל בכוונ' ועומד לנגדו עו"ג רשע ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו שזאת עצתו בודאי שלא להשיב לו מטוב ועד רע ולעשות עצמו כחרש לא ישמע ולקיים מה שכתו' אל תען כסיל באולתו פן תשוה לו גם אתה כך אל ישיב מאומה ושום טענה ומענה נגד המחשבה זרה, כי המתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ, רק יעשה עצמו כלא יודע ולא שומע ההרהורי' שנפלו לו ויסירם מדעתו ויוסיף אומץ בכח כוונתו. ואם יקשה לו להסירם מדעתו מפני שטורדים דעתו מאד בחזקה אזי ישפיל נפשו לה' ויתחנן לו ית' במחשבתו לרחם עליו ברחמיו המרובים כרחם אב על בנים הנמשכים ממוחו וככה ירחם ה' על נפשו הנמשכת מאתו ית' להצילה ממים הזדונים ולמענו יעשה כי חלק ה' ממש עמו:
                                  (תניא, ליקוטי אמרים כח).
למעשה, ההדרכה של בעל התניא זהה לכל הדרכה שנאמרה לפני הבעל שם טוב – אם לאדם יש מחשבות זרות תוך כדי התפילה, עליו להסיח את דעתו מהן. עבודת הבירור דרך המחשבות הזרות שייכת לצדיקים, כי באות אליהם מחשבות זרות של אחרים, אבל אדם שאינו במדרגת הצדיק אינו יכול להעלות את המחשבות הזרות הבאות אליו, כי הן מחשבות זרות של עצמו.
כעת השאלה היא – אם עבודת הבירורים אינה נעשית למול המחשבות הזרות, מה מקומה של עבודת הבירורים לפי בעל התניא? היכן וכיצד היא נעשית?
 

בירור הניצוצות והעלאת הנפש הבהמית

הפרק שנלמד לקוח מתוך קונטרס אחרון שנדפס בסוף ספר התניא. בתחילת הדברים מציין בעל התניא שתלמוד התורה נמצא במדרגה עליונה יותר מהתפילה (באופן כללי, סולם הדירוג של התורה, התפילה והמצוות השונות העסיק את האדמו"ר הזקן בכמה מקומות בספר התניא). מכל מקום, אף שהתורה במדרגה עליונה יותר, עיקר הבירור נעשה בתפילה:
עיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה כמ"ש הרח"ו (=רבי חיים ויטל) ז"ל בע"ח ופע"ח (=בעץ חיים ופרי עץ חיים). מכש"כ וק"ו שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה, והיא חובה של תורה ממש למביני מדע תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת כל חד לפום שיעורא דיליה, בסדור שבחו של מקום ב"ה בפסוקי דזמרה ושתי ברכות שלפני ק"ש יוצר ואהבה, לעורר בהן האהבה המסותרת בלב כל ישראל לבא לבחי' גילוי בהתגלות הלב בשעת ק"ש עצמה, שזאת היא מצות האהבה שבפסוק ואהבת כו' בכל לבבך כו' הנמנית ראשונה בתרי"ג מצות כמ"ש הרמב"ם ז"ל שהיא מיסודי התורה ושרשה ומקור לכל רמ"ח מ"ע. כי על אהבה המסותרת בלב כל ישראל בתולדתם וטבעם לא שייך ציווי כלל, ודעת לנבון נקל כי כשהאהבה היא מסותרת היא עודינה בנפש האלקית לבדה, וכשבאה לבחי' גילוי לנפש החיונית אזי היא התגלות הלב בחלל שמאלי מקום משכן נפש החיונית. וזהו ענין בירור ניצוצות המוזכר שם בע"ח ופע"ח גבי תפלה שלכן היא עיקר העבודה בעקבות משיחא לברר ניצוצות כו' שהוא בחי' אתהפכא או אתכפי' של נפש החיונית לנפש האלקית כנודע, כי הדם הוא הנפש כו' והדם מתחדש בכל יום מאוכלין ומשקין וגם מתפעל ונתקן ממלבושים ודירה כו'. משא"כ בדורות הראשונים שהיו נשמות האלקית גדולי הערך היה הבירור נעשה כרגע בק"ש לבד וברכות שלפניה ופסד"ז בקצרה וכו' וד"ל.
            (ליקוטי אמרים, קונטרס אחרון עמ' 323-324).
בעל התניא מציין שהתפילה היא חובה ממש. אפשר היה להבין שכוונתו לדברי הרמב"ם שהתפילה היא דאורייתא, אבל בהמשך מתברר שהדגש שלו שונה. הוא עוסק בחשיבותה של עבודת ההתבוננות, הרגשית ואחר כך השכלית, כדי להוליד את "האהבה המסותרת" – אהבת ה'. זו החובה המדוברת, לקיים את מצוות אהבת ה'. מתי יהודי מקיים את אהבת ה'? באילו רגעים בחיים עושים זאת?  לפי בעל התניא, שיא קיומה של מצווה זו הוא בקריאת שמע. היא אינה רק תזכורת שצריך לאהוב את ה', אלא גם הזמן שבו מגיעים לשיא אהבת ה'.
בעל התניא מציין כאן שמצוות אהבת ה' היא המצווה הראשונה לפי הרמב"ם. אין הכוונה שהיא הראשונה בספר המצוות לרמב"ם, שהרי "אנכי ה' אלוקיך" באה לפניה, אלא שמדברי הרמב"ם מתחייב כי היא המקור והשורש לכל קיום המצוות. גם את מצוות "אנכי ה' אלוקיך" צריך לקיים מתוך אהבה.
"לכן היא עיקר העבודה בעקבות משיחא לברר ניצוצות כו' שהוא בחי' אתהפכא או אתכפי' של נפש החיונית לנפש האלקית". למלא את הנפש החיונית באהבת ה'– זו עבודת הבירורים. העלאת הפוטנציאל שבנפש, הניצוץ הפנימי, היא בירור הניצוצות. זו העבודה הראשית שבעל התניא מתווה לאורך כל הספר, ה"אתכפיא" (וה"אתהפכא" אצל הצדיקים) של הנפש הבהמית כלפי הנפש האלוקית.
מהיכן צריך להוציא את הניצוצות? לא מעולם האיסור אלא מעולם הרשות. מעולם החול כל עוד אין בו קדושה. כשאדם אוכל ואחר כך מתפלל מכוח האכילה, המאכל הגשמי מוביל לאהבת ה'. גם הלבוש שאדם לובש בעת התפילה, חומרי הבניין שמהם מורכב בית הכנסת, כל עולם החומר שהאדם משתמש בו בתפילה הופך להיות חלק מאהבת ה'. כך הניצוצות מתבררים.
*
בירור הניצוצות והעלאת העולמות מתמזגים אצל התניא. האדם עובר תהליך בתפילה, וברגע שהוא מגיע לאהבת ה' והיא ממלאת את הנפש הבהמית – ממילא הנפש הבהמית וכל מה שקשור בה נעשים חלק מאהבת ה', והניצוצות שבה מתבררים.
זו עבודת הבירורים שבתפילה. בעל התניא עוסק גם בבירורים על ידי המצוות, ומבחין בין עבודה זו ובין העבודה שנעשית בתפילה. הבירורים על ידי המצוות שייכים לעולם חיצוני יותר, והבירורים בתפילה מתרחשים בעולם הפנימי, בעבודת הלב.