עקב | שבחה של ארץ ישראל

רוב ענייניה של פרשת עקב נסובים על המשמעויות הרוחניות הכרוכות בכניסה אל הארץ המובטחת ובמחויבויות הנגזרות מכך. מדרשם של תנאים על פרשת עקב פותח בארבע פרשות העוסקות באופן ישיר בשבחה של ארץ ישראל. כמו כן, הכתובים והנושאים הנדרשים ברובן של שתים עשרה הפרשיות האחרות אף הם שזורים בה: ירידת גשמים, גלות וגאולה ועוד.^[1]

ההשוואה של תוכן הספרי לתוכנו של תנחומא דברים (החיבור המדרשי על ספר דברים שבא אחריו) מורה כי אין בדרשות המופיעות בו על פרשת עקב זיקה או אזכור כלשהו של ארץ ישראל, והדרשות כולן עוסקות בתורה ולימודה על ידי היחיד מישראל. ספרות התנחומא הינה ספרות מדרשית ארצישראלית, כמו הספרי; ולמרות חמש מאות השנים המבדילות ביניהן, אין הבדל מובהק זה מובן מאליו. יש לומר כי פער זה משקף מציאות היסטורית שונה, ותודעה אחרת ביחס לארץ ישראל, שבינתיים ירדה מגדולתה.

נסכם את תוכן ארבע הפרשיות הראשונות של ספרי עקב (לז-מ), העוסקות בשבחה של ארץ ישראל. סעיף לז בספרי מתייחס לעצם הברכה העצמית שיש בארץ ישראל לעומת מצרים המתבטאת  במימדים של החומר והרוח. סעיף לח בספרי מתייחס לברכה שיש בארץ ישראל בזיקה לעם ישראל התלויה בהיותו של עם ישראל בארץ. סעיף לט בספרי עוסק בפריון הארץ וגיוון תנובתה, ומהווה הרחבה של פרשה לז. סעיף מ מתייחס לאופן ההשגחה האלוקית המיוחדת בארץ. מתוך כל הפרשיות[2] עולות מספר תפיסות יסוד:

כל אחת מתפיסות אלה היא נושא לדיון מורחב, שאין מקומו כאן.

 

במסגרת שיעורנו נתמקד בדרשה המסיימת את פרשה לז:

הרי הוא אומר: "ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים" (ירמיה ג, יט),

ארץ שעשויה חוילאות חוילאות (מלשון וילה ברומית, בית יפה ומכובד)^[3] למלכים ולשלטונים,

שכל מלך ושלטון שלא קנה בארץ ישראל אומר לא עשיתי כלום.

רבי יהודה אומר: וכי אחד ושלשים מלך שהיו לשעבר כולם היו בארץ ישראל?

אלא כדרך שעושים ברומי עכשו, שכל מלך ושלטון שלא קנה ברומי אומר לא עשיתי כלום.

כך, כל מלך ושלטון שלא קנה פלטירות וחוילאות בארץ ישראל אומר לא עשיתי כלום.^[4]

"נחלת צבי" (שם).

מה צבי זה קל ברגליו מכל בהמה וחיה,

כך פירות ארץ ישראל קלים לבוא מכל פירות ארצות.

דבר אחר, מה צבי זה כשאתה מפשיטו אין עורו מחזיק את בשרו,

כך ארץ ישראל אין מחזקת פירותיה בשעה שישראל עושים את התורה.

מה צבי זה קל לאכל מכל בהמה וחיה,

כך פירות ארץ ישראל קלים לאכל מכל הארצות.^[5]

אי קלים, לא יהו שמנים?

תלמוד לומר: "ארץ זבת חלב ודבש" (דברים יא, ט),

שמנים כחלב ומתוקים כדבש.

וכן הוא אומר: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו כרם היה לידידי בקרן בן שמן" (ישעיה ה, א). מה שור זה אין בו גבוה מקרניו, כך ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.

או מה שור זה אין בו פסולת מקרניו, כך ארץ ישראל פסולה מכל הארצות?

תלמוד לומר "בקרן בן שמן" (שם), שמנה היא ארץ ישראל,

ללמדך שגבוה מחבירו משובח מחבירו.

ארץ ישראל לפי שגבוהה מכל, משובחת מכל,

שנאמר: "עלה נעלה וירשנו אותה" (במדבר יג, ל),

"ויעלו ויתורו את הארץ" (שם, כא), "ויעלו בנגב" (שם, כב),

"ויעלו ממצרים" (בראשית מה, כה).

בית המקדש שגבוה מכל, משובח מכל,

שנאמר: "וקמת ועלית אל המקום" (דברים יז, ח),

ואומר: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה'" (ישעיה ב, ג),

ואומר: "כי יש יום קראו נוצרים" וגו' (ירמיה לא, ה).^[6]

הדרשה הראשונה מוסבת על הלשון "ארץ חמדה... צבאות גויים", שכל האומות רצו לקנות אחיזה (מעין שגרירות) בארץ, כביטוי של עוצמתם המדינית. רבי יהודה ממקם את תיאורו של הנביא לא כנבואה רחוקה, אלא כמציאות בעבר ובהווה, אצל מלכי כנען עם כניסתם של עם ישראל לארצו בימיו של יהושע, ובאימפריה הרומית. בהמשך, נדרשת הלשון "נחלת צבי" כמתייחסת לתנובת הארץ, הבשלתם המהירה של פירותיה וטיבם. בדרשות אלה, המילה "צבי" המופיעה בפסוק נדרשת לעניין תכונותיה של החיה הנושאת שם זה, והמטבע "מה צבי זה..." חוזר במהלכה שלוש פעמים. לפיכך, מובנו של הביטוי "נחלת צבי" הוא: נחלה שיש לה תכונות של צבי.^[7] החלק השלישי של דרשת הספרי עוסק באיכותם ("שמנם") של הפירות, הנלמדת משני פסוקים אחרים: "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (דברים יא, ט) ו"כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן" (ישעיה ה, א).

בחלק זה עוברת הדרשה מן ההצבעה על הקרקע והפירות אל ציון גובהה של ארץ ישראל, תוך דרשה של המילה "קרן" בפסוק השלישי המובאת בה: "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן" (שם):

מה שור זה אין בו גבוה מקרניו, כך ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.

השרש קר"ן בתנ"ך מופיע בהקשר של אירועים מכוננים ומדרגות רוחניות נישאות: עקידת יצחק, קירון עור פניו של משה, מלחמת יריחו, מלכות בית דוד ומשיח.^[8]  

בהמשך דורש הספרי את הצירוף "קרן בן שמן" המופיע בפסוק:

או מה שור זה אין בו פסולת מקרניו, כך ארץ ישראל פסולה מכל הארצות?^[9]

תלמוד לומר "בקרן בן שמן" (שם), שמנה היא ארץ ישראל,

ללמדך שגבוה מחבירו משובח מחבירו.

פרשנות זו מזהה את הלשון "משובח" בדרשה זו כמתייחסת לשפע החומרי.[10] כך, מזהה הספרי את ארץ ישראל כמאחדת בקרבה את הרוח והחומר. הסיפא של הדרשה, ה"עולה" מן ההתייחסות לארץ אל המקדש, מצביעה על המקדש כרמה נישאה עוד יותר של איחוד זה. 

הדרשה שנדונה כאן פתחה בתיאור רצונם של שרי האומות לתקוע יתד בירושלים, עברה לנושא פריון הארץ וחתמה בעניין מעלתה הרוחנית של ארץ ישראל. השזירה של תכונות הארץ הפיזיות עם הרוחניות גם במבנה הדרשה תואמת את המגמה שהצבענו אליה לעיל, לשקף את גודל השעה בה עם ישראל זוכה לשבת בארמונו של מלך, לאכול מפריה ולשבוע מטובה.

שלוש הפסוקים המובאים במהלך הדרשה כראיה על טובה ודשנה של הארץ ופירותיה מתייחסים להתניה של הטובה בארץ ישראל במעשיהם של ישראל. הפסוק הראשון, הנדרש מתוך ספר ירמיהו: "וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹמַר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי" (ירמיה ג, יט), מופנה לממלכת יהודה אשר רוצים לחזור לארץ ישראל בסוף הגלות:

וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד: בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע: בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְיָבֹאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפוֹן עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם: וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם וָאֹמַר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי: אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ כֵּן בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה': קוֹל עַל שְׁפָיִים נִשְׁמָע בְּכִי תַחֲנוּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי הֶעֱווּ אֶת דַּרְכָּם שָׁכְחוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיהֶם: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּה מְשׁוּבֹתֵיכֶם הִנְנוּ אָתָנוּ לָךְ כִּי אַתָּה ה' אֱ-לֹהֵינוּ: אָכֵן לַשֶּׁקֶר מִגְּבָעוֹת הָמוֹן הָרִים אָכֵן בַּה' אֱ-לֹהֵינוּ תְּשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל: וְהַבֹּשֶׁת אָכְלָה אֶת יְגִיעַ אֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם: נִשְׁכְּבָה בְּבָשְׁתֵּנוּ וּתְכַסֵּנוּ כְּלִמָּתֵנוּ כִּי לַה' אֱ-לֹהֵינוּ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד  הַיּוֹם הַזֶּה וְלֹא שָׁמַעְנוּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֵינוּ.                              

                                                  (שם, טז-כה).

הנביא שואל את העם בשם ה' כיצד ניתן לתת להם לחזור הביתה לארץ ישראל, אם אין ערובה לכך שהם שוב לא יחזרו שוב על אותם הטעויות שהביאום לגלות ממנה מלכתחילה. מתוך ההקשר, תיאור מעלותיה של הארץ – "אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִם" – מדגיש את הניגוד בינה לבין מצב שיש בו אפשרות של חטא.

גם הפסוק השני המובא בדרשה לעניין שבחה של הארץ – "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" – מופיע לאחר ההתניה של ההתמדה בישיבה בארץ בקיום התורה: 

וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶת  גָּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה... כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כָּל מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.              (דברים יא, ב-ט).

הפסוק השלישי המובא בדרשה: "אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן", הינו הפסוק הפותח את משל הכרם בספר ישעיהו:

אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן: וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים: וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי:  מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים: וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס: וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר: כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה:

                                               (ישעיה ה, א-ז).

שלושת הפסוקים האלה מתייחסים לזמנים היסטוריים אחרים. ירמיה מתייחס לשאלה על העתיד, מנקודת זמן של סוף הגלויות; ספר דברים מתריע מראש בפני מצב העלול להיווצר, עוד לפני ההתחלה; ואילו ישעיהו נמצא בתווך, במלכות יהודה בחציו הראשון של בית ראשון. השפע של ארץ ישראל אינו עומד לכשעצמו, אלא חקוק בחוקיות אלוקית, בתנאי הכתוב בתורה להמשך קיומה. חוקיות זו אינה מרפה, אין היא מתייחסת רק לדור מסוים כי אם לכל הדורות כולם.^[11]

אחרי שלושה פסוקים אלה, מופיעים לאורך הדרשה עוד שלושה פסוקים המתייחסים לשבח הארץ. הקשרם של הפסוק הרביעי והחמישי, מהם נלמד כי "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות", הוא לא אחר מחטא המרגלים: "וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ... וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב... עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ" (במדבר יג; כא-כב, ל), בו רוב טובתם של פירות הארץ היו להם למכשלה, וישראל איבדו את היכולת להיכנס אליה באותו הדור. אם כן, חמשת הפסוקים שהובאו בדרשה עד כה כראיה לשבחה של הארץ טומנים בחובם מורכבות המתייחסת לזהירות הנדרשת על מנת לזכות לשבת בה וליהנות מפירותיה.

הפסוק השישי "וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (בראשית מה, כה),  מספר על חזרתם של אחיו של יוסף אל אביהם בארץ כנען אחרי התוודעותו של יוסף אליהם. הכתוב משתמש בלשון "טוב ארץ מצרים" שלוש פעמים:

מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱ-לֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד: וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:  וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ... וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ... וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא... ולְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ: וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ: וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:                                                     

                                         (בראשית מה, ט-כו).

גם כאן הפסוק ממנו נלמד על שבחה של ארץ ישראל (גובהה) נתון בתוך הקשר שלילי, המדגיש את עליבותה של הארץ השרויה בחרפת רעב לעומת מצרים. לשון העלייה המופיעה בה למרות היותה מחוסרת טובה רומזת על מעלתה הרוחנית, שאינה נפגעת גם בשנות הרעב.

מכל האמור כאן עולה כי המצב שבו ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה הוא לא טבעי או פשוט, אלא מצב של גאולה, בה שוררת סימטריה בין מעשיו של העם לשפע המצוי בה. לפני היותו של העם, או כאשר העם אינו הולך בדרך התורה, תנובת הארץ תיפגע. בנוסף, העיקרון הנמסר בחלקו השלישי של הדרשה, שארץ ישראל מהווה צירוף עילאי של חומר ורוח (גם אם באופן שאינו מתממש לאורך כל ההיסטוריה) עולה מתוך הבחירה בפסוקים שחלקם מביעים את רוב טובה הגשמי, וחלקם את מעלתה הרוחנית.

העיון בפסוקים המסיימים את הדרשה, המובאים כראיה לכך ש"בית המקדש שגבוה מכל, משובח מכל", מגלה כי אף הם מתאימים לתבנית הפסוקים שהובאו בעניין שבחה של ארץ ישראל. שני הפסוקים הראשונים קשורים לעלייה אל בית המקדש לצורך קבלת דבר ה': "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים יז, ח) ו"וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיה ב, ג). לעומתם, הפסוק השלישי מירמיה מתאר עלייה להר ה' בה יזכו לרווחה גשמית:

כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱ-לֹהֵינוּ: כִּי כֹה אָמַר ה' רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת  עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל:  הִנְנִי מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדוֹל יָשׁוּבוּ הֵנָּה:  בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם אוֹלִיכֵם אֶל נַחֲלֵי מַיִם בְּדֶרֶךְ יָשָׁר לֹא יִכָּשְׁלוּ בָּהּ כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא: שִׁמְעוּ דְבַר ה' גּוֹיִם וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק וְאִמְרוּ מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ וּשְׁמָרוֹ כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ:  כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ:  וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד:  אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם:  וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים דָּשֶׁן וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ נְאֻם ה':

                                            (ירמיה לא, ה-יד).

כסיום, יש להצביע על שיבוצם ושיזורם של הפסוקים לאורך הדרשה כמלאכת מחשבת המתייחסת לרבדים שונים של משמעות הכלולים בה, המתגלה רק לאחר חקירה ודרישה בדבריהם של חכמים, בבחינת "דברי חכמים וחידותם".

  

 

 

---