45 שופטים: הנהגה יתומה, הנהגה מתחדשת

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

אידיאל ושבר

פרשת שופטים הינה פרשת ההנהגה השלמה של האומה הישראלית. חכמי התורה ובית הדין, מלך, כהן ונביא – כולם יחד מנצחים על קיומה של האומה ותפקודה המלא, בחומר וברוח.
המלך והכהן הם נבחריו של ה', ומופיעה לגביהם לשון "בחירה", בדיוק כמו מקום המקדש, "המקום אשר יבחר": "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ..." (דברים יז, טו), "וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם... כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים" (דברים יח, ג-ה). נראה לומר כי לשון זו מצביעה גם על המשכיות ורציפות לאורך זמן. לעומת זאת, השופט (=חכם התורה) והנביא מתחלפים – לפי מעלתו של האיש וצורך הדור והמקום.  
במחצית הראשונה של בית שני שבתה הנבואה. ראשיתה של תקופת התנאים, שהיא סוף תקופת קיומו של מקדש בישראל, מאופיינת בירידת קרנם של הכהונה כהנהגתה הרוחנית של האומה, וקריסתה של המלכות. לעומתם, עולה קרנם של חכמי התורה שבעל פה. עם חורבן הבית, התרסקו כליל שלושת סוגי ההנהגה האחרים, ונשארו רק שרי התורה באומה כקברניטיה.
מה יעשו דורות יתומים שבהם נעדרים שלושה מתוך ארבעת המוסדות של ההנהגה?
בקריאה של הספרי על פרשה זו, תוך כדי דרשותיהם ההלכתיות של תנאים על מצוות הפרשה הנוגעות לחכמי התורה (מינוי שופטים, דין צדק, עדות, פנייה לסנהדרין בשאלה), מבצבצים ונגלים התייחסויות אל החכמים עצמם, פועלם ותקופתם. נעיין בהתייחסויות אלה, תוך ניסיון לעמוד על משמעותם להבנת פועלם של חכמים בזמנם, והאופן בו הוא נתפס על ידם.
 

יבנה וחכמיה

האזכור הראשון של תקופתם של תנאים מופיע בספרי שופטים:
"צדק תרדוף" (דברים טז, כ), מנין?
יצא מבית דין זכיי, אין מחזירים אותו לחובה,
תלמוד לומר: "צדק צדק תרדוף".
יצא חייב, מנין שמחזירים אותו לזכות?
שנאמר: "צדק צדק תרדוף".
דבר אחר, "צדק צדק תרדוף",
רדוף אחר בית דין שדינו יפה,
אחר בית דינו של רבן יוחנן בן זכיי
ואחר בית דינו של רבי אליעזר.
                                        (ספרי שופטים קמד).
שתי הדרשות הראשונות של הפסוק "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" מתייחסות לעצם תהליך השפיטה, וכפל הלשון "צדק צדק תרדוף" נדרש לא רק במשמעות של עשיית צדק במובן של דין אמת, אלא לעניין הצדקה של הנידון ולא חיובו. כלומר, החתירה למשפט צודק כלולה בגישה לא להחמיר במקום שהדבר ניתן. לעומתן, הדרשה השלישית מתייחסת לאופיו של בית הדין בו נערך הדין, תוך דרשה של פעולת הרדיפה בפסוק, שצריך לרדוף "אחר בית דין שדינו יפה";[1] היא ממשיכה בזיהוי מדויק של בית הדין הרצוי: בית דינו של רבי יוחנן בן זכיי ובית דינו של רבי אליעזר.       
מהו משמעותו של זיהוי זה? הדמויות המוזכרות הינן דמויות מפתח בבית המדרש ביבנה. רבן יוחנן בן זכאי הוא מחוללו ומייסדו של בית מדרש זה, כמקום צמיחתה המחודשת של התורה לאחר חורבן בית המקדש, ורבי אליעזר הוא תלמידו. נראה לומר כי דרשה זו נדרשה בדור הראשון של יבנה, והיא מצביעה עליה כסמכות התורנית-הלכתית העליונה באומה.[2]
הפסוקים הפותחים את הפרשה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט... צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז, יז-כא) נדרשים לא רק כמדברים על עשיית דין צדק, אלא לעניין מצוות עשה של מינוי שופטים: 
"משפט צדק" (דברים טז, יז),
 והלא כבר נאמר "לא תטה משפט".
מה תלמוד לומר "משפט צדק"?
זה מנוי הדיינים [...]
"לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שם, כא) 
מלמד שמנוי הדיינים כדיי הוא
להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם ושלא להפילם בחרב.
נראה להבין את "להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם ושלא להפילם בחרב" לא רק כדרשה של לשון הפסוק "לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", אלא כקריאה המכוונת לפועלם של תנאים ליצירה של המשכיות של הסמכות הגבוהה של התורה בישראל בזמנם, כערובה להתמדת קיומם של ישראל וישיבתם בארצם.[3] דבר זה אמור לגבי רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו ביבנה, וכן לגבי תלמידיו של רבי עקיבא המקימים עולם של תורה בגליל אחרי מרד בר כוכבא, שני דורות מאוחר יותר.[4]
בהמשך הספרי מופיעים אזכורים מפורשים של בית דינם של חכמים ביבנה, בהקשר של הציווי לבוא לבית הדין הגדול במקרה של חוסר בהירות בהלכה – "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים יז, ח):[5]
"וקמת" (שם), בבית דין.
מיכן אמרו: שלשה בתי דינים היו שם, אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה ואחד בלשכת הגזית. באים לזה של שער הר הבית, ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבריי, כך לימדתי וכך לימדו חבריי. אם שמעו, אמרו להם. ואם לאו, באים לזה שעל פתח העזרה, ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבריי, כך לימדתי וכך לימדו חבריי. אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, אלו ואלו באים לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל, שנאמר: "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'" (דברים יז, י).
"וקמת ועלית" (שם יז, ח),
מגיד שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות ובית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל.
"ובאת",
לרבות בית דין שביבנה.
                                          (ספרי שופטים קנג).
לאחר תיאור הסדר האידיאלי של בירור ההלכה בערכאות המשפטיות העליונות ביותר של האומה, עובר הספרי לכלול את בית הדין שביבנה בכלל ערכאות אלה, למרות שאינו יושב בלשכת הגזית ואינו כלול משלושת ההרכבים המתוארים בדרשה כמוהו. הביאה אל הר הבית כרוכה בקימה ובעלייה, במובן הגיאוגרפי והרעיוני, ואילו העמידה לפני בית הדין ביבנה הינה בגדר "ביאה" בלבד. משמעותה של העמדה זו מרחיקת לכת, ומצביעה על יבנה כהמשך ישיר לסנהדרין בירושלים וכסמכות התורנית העליונה של הדור. הדרשה ממשיכה במגמה זו: 
"אשר יהיה בימים ההם" (יז, ט).
אמר רבי יוסי הגלילי: וכי עלת על דעתך שתלך אצל שופט שאינו בימיך?
אלא שופט שהוא כשר ומוחזק באותם הימים.
היה קרוב ונתרחק, כשר.
וכן הוא אומר:
"אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה
כי לא מחכמה שאלת על זה" (קהלת ז, י) [...]
"ועשית על פי הדבר" (דברים שם).
על הורית בית דין הגדול שבירושלם חייבים מיתה,
ואין חייבים מיתה על הורית בית דין שביבנה.[6]
                                      (ספרי קנב – קנד, ח-י).
ההוראה העולה מן הדרשה היא לא להתרפק על עבר מפואר, אלא להתמקד בהווה. מצווה על האדם מישראל לקבל על עצמו את חכמי דורו המוכרים והמקובלים כישות התורנית העליונה, וללכת על פיהם. זאת, מבלי לטשטש את הפער בין הסמכות הניתנת להם, לסמכות הרחבה יותר שהייתה מנת חלקם של הסנהדרין אשר פעלו במקום הקודש והמקדש.[7]
בשלוש המובאות מתוך ספרי שופטים שהוצגו במהלך לימודנו, הוזכרו בשמותיהם בית הדין של יבנה וראשוני חכמיה. בהקשר של דרשות הספרי על איסורי הכישוף למיניהם (דברים יח, ט-יג)  מצויה אמרה של רבי אליעזר הגדול הנוגעת לתקופתו:
"כי תועבת ה' כל עושה אלה" (דברים יח, יב).
כשהיה רבי אליעזר מגיע לפסוק זה, היה אומר:
חבל עלינו!
ומה מי שמדבק בטומאה, רוח טומאה שורה עליו,
המדבק בשכינה, דין הוא שתשרה עליו רוח הקודש.
ומי גרם?
"עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלהיכם" (ישעיה נט, ב).
                                     (ספרי שופטים קעג, יב).
דבריו משקפים את החסר הנורא של אי השראת שכינה בדורו, בעקבות חורבן המקדש.
אם כן, דרשותיהם של תנאים לאורך ספרי שופטים מאירות את מודעתם העצמית-היסטורית של תנאים ביחס לזמנם ולגודל האתגר הניצב בפניהם – עיצוב האומה כולה סביב הנהגתם התורנית, כאשר שאר סממניה של ההנהגה הישראלית נדמו. דבריהם הם רפלקסיה של חכמים על עצמם ועל מצבם, מתוך המודעות האקוטית שבתוך ריק כואב ועצום. עתה, תנאים משמשים כמנהיגיה של האומה. הם בונים הנהגה חדשה, בניין התורה לדורות.

 

סממנים של כהונה ומלכות

בספרי שופטים מופיעות שתי דרשות, שכל אחת מהן מתייחסת לדין אחר הקשור בזהותם של חכמי בית הדין. הראשונה מביניהם מתייחסת לכוהנים וללוויים:
"אל הכהנים הלוים" (דברים יז, ח),
מצוה בבית דין שיהיו בו כהנים ולוים.
יכול מצוה ואם אין בו יהא פסול?
תלמוד לומר: "ואל השופט" (שם).
אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר.
לאורך התנ"ך מופיעים הכוהנים, מלבד שירותם לשם גבוה במקדש, כמורי הוראה לעם. אחרי החורבן, הספרי מנתב את חזרתם לתפקידם הנוסף, בתוך בית דינם של תנאים.
הדרשה השנייה בעניין זה מופיעה ביחס לפסוק מתוך הציווי על המלכת מלך: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" (דברים יז, כ), ומצביעה על בניית השושלת כתכונה המאפיינת לא רק את המלוכה, אלא כל הנהגה ראויה באומה:
"הוא ובניו" (שם).
שאם מת בנו, עומד תחתיו.
ואין לי אלא זה בלבד,
מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם,
תלמוד לומר: "הוא ובניו בקרב ישראל".
כל שהוא בקרב ישראל, בנו עומד תחתיו.
                                     (ספרי שופטים קסב, ב).
שושלת העוברת מאב לבן מקנה יציבות ורציפות, החיוניות כל כך אחרי משבר. האם הדרשה מציינת את שושלת הנשיאים מזרעו של הלל הזקן, שהמשיכה לאורך כל תקופת התנאים? גם אם אין דבר זה ודאי, עצם העמידה על הלגיטימיות, ואולי החשיבות, של יצירת שושלת משפחתית של מעמד ההנהגה הקמה לרווחתם של ישראל – "בקרב ישראל" – קרובה לפרשנות זו.
לאור שתי הנקודות הנוספות שנדונו כאן מתוך הספרי, יש להצביע על אופי ניסיונם של תנאים לבנות מחדש את עולמם השבור של ישראל אחרי חורבן בית המקדש. חכמי התורה התנאים מעצבים דפוסים של הנהגה שהתקיימו בימי תפארתה של האומה, כפי שבאים לידי ביטוי ראשוני בפרשת שופטים. זאת על ידי אימוצם של מאפיינים מן המלוכה (יצירת שושלת) והכוהנים עצמם, אל תוך בית המדרש.

 

אחרית דבר

לאורך שיעורנו נתוודענו אל נקודת מבטם של חכמים על פרשת שופטים לנוכח תקופתם וזמנם. נדמה כי כבר מצוי בכתבי הקודש מי שאימץ פרשה זו כתשתית ודגם לסגנון נבואתו ולמסריה – הוא הנביא זכריה. במהלך ספרו משוקעים גם לשונות המיוחדים לפרשה זו, לדוגמא: סוסים (דברים יז, יז, טז; זכריה א, ח; ו, א-ג; י, ג-ה; יד, כ), כי ייפלא (דברים יז, ח; זכריה ח, ו), זמם (דברים יט, יט; זכריה יד, טו), מלך וכהן (דברים יז, יד- יח, ה; זכריה ו, ט-טו), התייחסות למשפט צדק שבעבור אי-עשייתה הארץ נחרבת (דברים טז, כ; זכריה ז, ט-יד; ח, טז-יז), מדידה (דברים כא, ב; זכריה ב, ה), זקן (דברים כא, ב; ו; זכריה ח, ד).
עם החזרה לארץ ישראל וכינון מחדש של החיים בה, נתגבשו וקמו גם מוסדות ההנהגה של העם. הנביא זכריה, המלווה תהליך מופלא זה, מבקש לממש את הדגם האידאלי של פרשת שופטים, כפי שמשה לפניו פרש בפני העם טרום כניסתם לארץ. אם כן, פרשה זו מהווה מפה אדריכלית ביד ההנהגה הרוחנית של האומה בתקופות של מעבר – התחלה מחודשת או בצל אסון – וכן מראה המשמשת להתבוננות ושיקוף של אתגריה המיוחדים של כל תקופה.
*
מה יש ללמוד מפרשת שופטים? מהן התובנות המיוחדות לדורנו ביחס להנהגה ציבורית העולים מתוך הפרשה ומפרנסים את קריאתנו בה? בימים שבהם מדינת ישראל מתקשה
לגבש לעצמה הנהגה, והמונח "מדינת הלכה" מקשה על יצירתם של ערוצי תקשורת בתוך חלקיה של החברה הישראלית, נותר לנו חומר רב למחשבה.
אשמח לתובנות, תגובות והארות.
שבת שלום!
ציפי [email protected]     
 
 
 
 
 
 
 
[1] משמעות התואר "יפה" בלשונם של תנאים הוא דבר בעל ערך; ראה משנה בבא קמא ד, א: "שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום...". לפי זה "בית דין יפה" הוא בית דין שהדין שדנים בו הינו בעל ערך, כלומר שהינו דין אמת.
[2] ראו בבלי סנהדרין לב ע"ב: "תנו רבנן: צדק צדק תרדף - הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל ... תנו רבנן: צדק צדק תרדף, הלך אחר חכמים לישיבה: אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל, אחר רבי יהושע לפקיעין, אחר רבן גמליאל ליבנא, אחר רבי עקיבא לבני ברק, אחר רבי מתיא לרומי, אחר רבי חנניה בן תרדיון לסיכני, אחר רבי יוסי לציפורי, אחר רבי יהודה בן בתירה לנציבין, אחר רבי יהושע לגולה, אחר רבי לבית שערים, אחר חכמים (=סנהדרין) ללשכת הגזית". על פי שמות האנשים והמקומות המוזכרים, נראה לומר כי מאמר זה חובר בתקופתו של רבי.
[3] הגר"א בהגהותיו לנוסח הספרי מוחק את סופו של המשפט "ושלא להפילם בחרב", למרות שנוסח זה מופיע בכל כתבי היד. לפי הפרשנות המוצעת כאן שדרשה זו נאמרת על הדור הראשון לחורבן, לשון זו מתאימה.
[4] לגבי דורו של רבן יוחנן בן זכאי, ראו תוספתא עדויות א, א: "משנכנסו חכמים בכרם ביבנה, אמרו: עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ואינו מוציא, מדברי סופרים ואינו מוצא, שנאמר: "לכן הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב לארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע דברי ה' ונעו מים ועד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו" (עמוס ח, יא). "דבר ה'", זו נבואה. "דבר ה'", זה הקץ. "דבר "ה'", שלא יהא דבר מדברי תורה דומה לחבירו. אמרו: נתחיל מהילל ומשמאי...".
[5] הספרי כאן רואה מצווה זו כמכוונת אל מורי ההוראה הגדולים של הדור. ראו ראשיתו של המקור המובא להלן (שלא מופיע כאן) על "כי ייפלא".
[6] דרשה זו חוזרת בספרי שופטים קצ, בהקשר לדיני עדים.
[7] לגבי סמכותם ועוצמתם של חכמי התורה שאף היא נפגעה כתוצאה מן החורבן, ראו: כוזרי ג, לט.