פירורי לחם | 2

א. פתיחה

בשיעור הקודם עסקנו בדין הברכה על פירורי לחם. פתחנו את הלימוד בדברי התוספתא שמברכים המוציא במקרה של "פרוסות קיימות", ועקבנו אחרי סוגיות התלמודים הדנות האם התנאי הנדרש הוא שיעור כזית או "תוריתא דנהמא", יחד עם העיון בדברי הראשונים שדנו אודות היחס בין המקרה של התוספתא לבין המקרה שבו דנה סוגית הבבלי. בשיעור זה נעיין בסוגית פת צנומה, שבה דיון הראשונים עוסק בשאלה האם הסוגיה עוסקת בברכה על פירורי לחם, ומשם נמשיך לעסוק בפסיקת ההלכה ובמקרים שונים של תבשילים שיש בהם פירורי לחם או קמח מצות.

שנינו בברכות לט, א (פירוש רש"י מובא בסוגרים):

אמר רב חייא בר אשי: פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא.(יבשה, שנתנה בקערה לשרות, וכן צנומות דקות [בראשית מא]).

ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת. (צריך שתכלה - ברכת המוציא עם פריסת הפרוסה מן הפת, והאי פרוס ועומד הוא).

מתקיף לה רבא: מאי שנא צנומה דלא - משום דכי כליא ברכה אפרוסה קא כליא; על הפת נמי, כי קא גמרה - אפרוסה גמרה! (כיון דאמרת עם פריסת הפרוסה תכלה מאי חשיבותא ומאי אהניתא)

אלא אמר רבא: מברך ואחר כך בוצע. (וגומר כל הברכה, ואחר כך מפריש הפרוסה, דכליא ברכה אפת שלם).

נהרדעי עבדי כרבי חייא, ורבנן עבדי כרבא.

אמר רבינא, אמרה לי אם: אבוך עביד כרבי חייא, דאמר רבי חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת, ורבנן עבדי כרבא.

והלכתא כרבא, דאמר: מברך ואחר כך בוצע.

רש"י מפרש ש"פת צנומה" פירושה פת יבשה, ולכן נתנוה בקערה לשרות, בכדי לרכך אותה ולהכשירה לאכילה. רש"י מפנה למקום היחיד בכל התנ"ך בו מופיעה מילה זו, בתיאורו של פרעה ליוסף את חלומו השני על השבלים:

וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם:

בראשית מ"א, כג

ככל הנראה, רש"י זיהה בין המילה צנומה בסוגייתנו לבין המילה צְנֻמוֹת במקרא, ונראה שהוא פירש את דברי פרעה שהשבלים היו יבשות ודקות. ואכן, כך עולה מפירושו לתורה:

(כג) צנמות - צונמא בלשון ארמי סלע, הרי הן כעץ בלי לחלוח, וקשות כסלע

הרמב"ן בפירושו לתורה חולק על רש"י, וטוען: "והשבלים הדקות אינם קשות כסלע" (רמב"ן בראשית מ"א, כג). אף הוא מציע לקשר את המילה בבראשית לסוגייתנו:

אבל פירוש צנומות פרודות לחתיכות הרבה, והוא לשון רבותינו (ברכות לט א) פת הצנומה בקערה מברכין עליה המוציא, פת החתוכה, והוא הפת שאדם עושה ממנו חתיכות ונותן המרק עליו בקערה ואוכלו חתיכה חתיכה בלא בציעה אחרת. והוא לשון התרגום גם כן שאמר נצן לשון חתוך וחסרון, ממה שאמרו הם ז"ל (ב"ב נד א) מליא במליא נצא בנצא לא הויא חזקה, שקל מוליא ושדא בנצא הויא חזקה, המקום שהוא גבוה שלם העפר נקרא מליא, ושהוא חסר העפר ובו חסרון נקרא נצא:

אף כאן הפך מלאות צנומות, ונצן הפך מליאן. והענין כי לא היו השבלים מלאות הגרגרים, אבל היה בהם מקומות חסרים אין בהם גרגרים, ומקום אחר גבוה שבו הגרגרים שלקו והם רקות, ולכך אמר יוסף במקום צנומות רקות, כי היו בהן מקומות רקים, אין בהם גרגרים כלל:

רמב"ן בראשית מ"א, כג

ובכן, יש לפנינו שני פירושים למונח "פת צנומה" – פירוש רש"י שמדובר בפת יבשה ופירוש הרמב"ן שמדובר בפת חתוכה, שתינתן במרק ותיאכל בלא בציעה נוספת (דומה לקרוטונים). נעיר שגם לפירוש רש"י מסתבר שפת זו אינה שלימה, שכן תהליך ההתייבשות של לחם פרוס מהיר יותר מאשר של שלימה, ותהליך ההשריה יעיל יותר בלחם פרוס. מכאן קביעת הסוגיה "ופליגא דרבי חייא, דאמר רבי חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת", שפירושה שרבי חייא מורה לברך על פת שלימה בלבד.

עצם ההצלבה של הסוגיה בין דברי רב חייא בר אשי לבין דברי רבי חייא אומרת דרשני ומעמידה בפנינו שאלות פרשניות חמורות. כפי ששאלו בעלי התוספות:

וא"ת היכי מיירי אם יש שלמה לפניו הא אמרינן בסמוך דכ"ע שלמה עדיף ואי ליכא אלא צנומה היכי פליג עלה ר' חייא הא מסקינן לעיל (דף לז:) פרורין אף על פי שאין בהן כזית מברכין עליהן המוציא הואיל ואית בהו תוריתא דנהמא

תוספות ברכות לט, א

תורף שאלתם הוא שהגמרא טענה לקיום סתירה בין שתי מימרות שבמבט ראשון עוסקות בנושאים שונים לחלוטין. שכן, הרקע של מימרת רב חייא בר אשי שיש לברך המוציא על פת צנומה הוא סוגית פירורי לחם, וקביעתו מושתתת על גדרי הדין שנקבעו בסוגיה לז, ב. לעומת זאת, התוספות סבורים שאת דברי רבי חייא יש לפרש על רקע הסוגיה לט, ב הדנה באדם שיש לפניו שלימה ופרוסה, ובוחנת על איזה מהם עדיף לברך המוציא. סוגיה זו לא עוסקת כלל בהגדרת לחם אלא בדיני קדימה בבציעת הפת, ואף לשיטתה ניתן לברך המוציא על פרוסה כאשר אין שלימה לפני המברך. לפיכך, צ"ע מה פשר קביעת הסוגיה שהאמוראים שעסקו בשאלות שונות לחלוטין חולקים האחד על השני. לפיכך, התוספות מציעים פירוש חדש למימרת רב חייא בר אשי:

 וי"ל כגון דאיכא שלמה לפניו ובצע מן הצנומה רב חייא בר אשי סבר דהוי כמו שלמה מאחר שהיא חביבה [מברך עליה] ור' חייא ס"ל צריך שתכלה ברכה עם הפת ואם כן בעינן שתכלה הברכה עם בציעת הפת וכיון שבצועה קודם לכן שלמה עדיף אבל אי ליכא שלמה מודה שיברך על הפרורים המוציא לחם מן הארץ.

לשיטתם, אף המקרה של רב חייא בר אשי הינו מקרה שבו לפני המברך יש פת שלימה ופת צנומה, והם מציעים לפרש את דבריו, בדומה לסוגיה הבאה, שנושא הדיון הינו האם עדיף לברך על שלימה או על פרוסה. התוספות העדיפו לפרש את המימרה של רב חייא בר אשי על פי מיקומה והקשרה בדף לט, ולשיטתם אין כאן כל תוספת חידוש באשר לנושא הסוגיה לז, ב העוסקת בהגדרת לחם.

לעומתם, הרמב"ן מביא את פירוש רב האי גאון לפיו נושא מימרת רב חייא בר אשי הוא הגדרת לחם:

הא דאמרינן פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא. כתב הגאון דהיא כלי [שני] שנותנין את הלחם לתוך מים רותחין מוצקין בקערה או שנותנין אותו בקערה ויוצקין עליו מים רותחין וישהא עד שימוח שהוא (כצום) [כצנום], נראה מדברי הגאון דאע"פ שנמוח ואין על הפרוסות תוריתא דנהמא מברך עליהן המוציא, מפני שהוא כלי שני שאינו מבשל, אבל בחביצא דהוא כלי ראשון בעי תוריתא דנהמא כדלעיל (ל"ז ב'), וכן כתבו רבים.

חידושי הרמב"ן ברכות ל"ט, א

לדעת הגאון, רב חייא בר אשי משלים את סוגית חביצא. לדעתו, הדרישה ההלכתית של "תוריתא דנהמא" מוגבלת למקרה של תבשיל בכלי ראשון, דוגמת חביצא. ברם, מברכים המוציא על פת צנומה בקערה שהוא כלי שני, אף אם הוא נימוח ואין בו "תוריתא דנהמא". הגאון עושה שימוש מובהק במושגים השאובים מהלכות בישול בשבת, שם נקבע שרק כלי ראשון מבשל. נראה שהגאון סובר שרק בישול יכול להפקיע "תוריתא דנהמא" משום שהתבשיל עובר תהליך שיכול ליצור חפצא חדש של "מעשה קדירה". ברם, השריה בכלי שני אינה מבשלת, לכן אין מה שיפקיע "שם לחם" ולכן אף אם נימוח כליל עדיין מברכים עליו המוציא. חילוק זה דומה ביסודו להסבר שהצענו בשיעור הקודם בשיטת רבנו יונה שהבחין בין תבשיל לבין פירורים שהדביקם. אלא שבעוד שרבנו יונה  סובר שאף הדבקה ללא בישול יכולה להפקיע ברכת המוציא, מדברי הגאון נראה שרק בישול מפקיע המוציא. הרמב"ן חולק על דברי הגאון, תוך שהוא מקשה מספר קושיות פרשניות המדגישות את הקשיים בפירוש הגאון הנובעות מההצלבה עם מימרת רבי חייא (קושיית התוספות) ומההפרדה של סוגית פת צנומה מסוגית חביצא:

וזה הפירוש קשה עלי בסוגיא הזו, שא"כ ר' חייא בר אשי משמיה דרב טובא קמ"ל בברכה גופא דלא בעינן פרוסות קיימות ותוריתא דנהמא בפת צנומה בקערה, וכיון דהיא גופא קמ"ל מנא לן בגמ' דפליגא עליה דר' חייא דאמר בלכתחלה צריך שתכלה ברכה עם הפת, ואיהו בדליכא פת אחרינא ולומר שמתחייב בברכה זו דהמוציא, כדאמרינן לעיל בטחנה אפאה ובשלה ובטרוקנין וכיוצא בהן, וליכא למימר דר' חייא אפי' בדיעבד קאמר דלא מברכינן המוציא אלא במקום שיכול לכלות ברכה על הפת, חדא דהא לא איפשר להפקיע ברכה דהמוציא מן הפת משום מברך ואחר כך בוצע, ובליכא פת אחרינא מאי איכא למימר, מי איכא לאתסורי עליה אכילה דהאי או לאהדורי להאי לברכה אחרינא כיון דנהמא הוי,

ועוד דא"כ קשיא ליה (כסתא) [ברייתא] דטחנה אפאה ובשלה דרך בישול קא אכיל ליה ואפי' [הכי] בפרוסות דכזית היה מברך עליה המוציא, ומאי טעמא לא אמרינן בסוגיא דחביצא פליגא דר' חייא ומאחרינן ליה עד מימרא דפת צנומה,

ועוד דהא רבא מוסיף הוא אהא דר' חייא מברך ואח"כ בוצע וכ"ש דפליגא דרבא אדר' חייא בר אשי אמר רב, וא"כ לרבא לא מברכינן בצנומה וכ"ש בחביצא המוציא לעולם ואף על גב דליכא פיתא אחרינא, וקשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כרבא וקי"ל כרב ששת בחביצא דמסקנא נינהו, ודרבא אדרבא נמי קשיא דרבא פריש לה לדרב ששת אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לפום מאי דאשכחן בעיקר נסחי דרבא [גרסינן] בתרוייהו, אלא ודאי דר' חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת לכתחלה קאמר בדאיפשר, והדרא קושיא לדוכתא,

הרמב"ן מוסיף ותוקף את עמדת הגאון גם מצד הסברה, וקובע שאין לחלק בין כלי ראשון לבין כלי שני:

 [ובר] מן דין אפי' בכלי שני שאינו מבשל היכי איפשר דלא בעי תוריתא דנהמא, והא אביי לעיל בסוגיא דחביצא [מייתי] מדתניא ליקט מכולן כזית ואכל (בם) [אם] מצה אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואוקימנא בשעירסן, הא לאו הכי אף על גב דאינן מבושלין בעינן [תוריתא דנהמא] דומיא דחביצא, אלא ודאי סברא הוא דכל דפריס לגמרי וליכא עליה תוריתא דנהמא לא מברכינן עליה לא שנא מבושל ולא שנא שרוי.

לפיכך, הרמב"ן מציע פירוש אחר לסוגיה, שלפיו הסוגיה עוסקת בדיני בציעת הפת, ואין לה כל שייכות לשאלת הגדרת "שם לחם":

ושמעתין דפת צנומה הכי פירושה, דרב לאו מידי קמ"ל בחיוב ברכה דהמוציא, דהא לא מפרש צנומה דמאי, אי דפרוסות קיימות אי דאינן קיימות אי דצנימתן כזית אי דפחותין מכזית, ועוד דכל היכא דאיירינן בחיוב ברכה המוציא ושלש ברכות קאמרינן, אלא רב לכתחלה איירי, וה"ק צונם אדם פתו בקערה ומברך עליה, [דיכול] תחלה לצנום פתו בקערה (ומברך) לתוך התבשיל [ומברך], ועלה קאמרינן פליגא דר' חייא וכ"ש דפליגא דרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע, והילכך לית הלכתא כר' חייא בר אשי אמר רב.

הרמב"ן מציע שאף דברי הגאון צריכים להתפרש כך: "וכן אני סובר ברבינו הגאון דתוריתא דנהמא בעי בהו". ובאשר להבחנה של הגאון בין כלי ראשון לבין כלי שני, הרמב"ן מציע פירוש שונה:

 אבל מה שהוצרך לאמר דבקערה כלי שני איירי מפני שהוא סובר דאין המוציא במבושלין, מדר' יוסי דאמר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אף על פי שלא נמוח, וכן מצאתי בהלכות גדולות ודוקא צנומה דכיון דשדי רותחין עלה הוה ליה כלי שני, אבל דמאפת בקדירה הוה ליה כלי ראשון, ואף על גב דאיתיה בעיניה נפקא ליה מתורת לחם ומברכינן עליה בורא מיני מזונות, דקתני [גבי] מצה יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אף על פי שלא נימוח והלכה כר' יוסי, עד כאן בהלכות גדולות, ולדבריהם הא דתניא טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא לר"מ היא, אבל לר' יוסי לא, ואף על גב דלגבי שלקות איתמר (ל"ח ב') ולא היא עד כאן לא אמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה אבל הכא ר' יוסי מודה, הני מילי בירקות אבל בפת כיון דליכא טעם מצה ליכא טעם לחם ולא מברכינן עליה המוציא, ואין זה מחוור כהוגן, אבל פירוש שמעתא דפת הצנומה בקערה בין בבישול בין בלא בישול כך היא כמו שפי', ולהכי סמכי בגמרא ענין לו הביאו לפניו פתיתין ושלמין.

להסבר זה, הגאון תולה את כל הדיונים לעיל ובשיעור הקודם אודות המעמד של פירורי לחם במחלוקת התנאים אודות מצה מבושלת. לשיטה זו, יש להגביל את כל המקורות שלפיהם ניתן לברך המוציא על פירורי לחם מבושלים במידה ויש "תוריתא דנהמא", ולפרש שהם נשנו אליבא דרבי מאיר הסובר שניתן לצאת ידי חובה במצה מבושלת. ברם, לשיטת רבי יוסי הסובר שלא יוצאים ידי חובה במצה מבושלת, הרי שלא ניתן לברך המוציא על חביצא משום שכל בישול מפקיע "שם לחם", ולפיכך אין לברך על חביצא ועל פת צנומה המוציא. הרמב"ן מציין לדוחק שבשיטה זו, ולהלכה הוא לא מקבל את הבחנת הגאון בין כלי ראשון לבין כלי שני.

מרן הבית יוסף פוסק להלכה כשיטת תלמידי רבנו יונה הקובעים שבנתבשל הגורם הקובע הוא גודל הפירורים – כזית, ובנתדבק על ידי דבש או מרק הגורם הקובע הוא "תואר לחם":

חביצ"א, דהיינו פירורי לחם שנדבקים יחד על ידי מרק,

אם נתבשל, אם יש בהם כזית אף על פי שאין בו תואר לחם, מברך המוציא ובהמ"ז; ואם אין בהם כזית, אף על פי שנראה שיש בו תואר לחם, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש;

ואם אינו מבושל, אלא שהוא מחובר ע"י דבש או מרק, אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא, אפילו אין לו תואר לחם; ואם אין בהם כזית, אם יש בהם תואר לחם, דהיינו שהוא ניכר וידוע שהוא לחם, מברך עליו המוציא וברכת המזון; ואם אין בהם תואר לחם, מברך בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש;

ואם אינו לא מבושל ולא מחובר, אלא מפורר דק דק, אף על פי שאין בו כזית  ולא תואר לחם, מברך עליו המוציא ובה"מ. (וע"ל סי' קפ"ד כמה שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון).

שולחן ערוך אורח חיים קס"ח, י

היישום המעשי של פסיקה זו מחייב בירור של הגדרת "אם נתבשל" בכדי לקבוע לאיזו קטגוריה לשייך את התבשיל העומד בפנינו. המשנה ברורה כותב:

ואם לא בשלם בקדרה אלא טיגנם במשקה במחבת משמע ממ"א סקל"ו דלא הוי כבישול ומהני ביה תואר לחם כמו לקמיה באופן השני ולפי דעת שארי האחרונים שם אין הכרח לדבריו והנכון שבטיגון לא יאכל בשיש בו תואר לחם כ"א בתוך הסעודה. וכ"ז בשאין בהם כזית אבל אם טיגן פרוסות שיש בהם כזית אפילו אזל ליה התואר לחם פשוט דמברך המוציא וכנ"ל בבישול וכ"ש בזה:

משנה ברורה סימן קסח ס"ק נו

לפי פסק זה, הרי שעל לחם מטוגן (French toast) יש לברך המוציא, משום שמטגנים פרוסות שלימות שיש בהן כזית. לעומת זאת, ספקו של המשנה ברורה אודות המעמד ההלכתי של טיגון, מעורר שאלה אודות הברכה על מצה מטוגנת (מצה בריי). בהכנת מצה מטוגנת מקובל לפורר את המצה לחתיכות שאין בהן כזית אך עדיין ניכר שהם פוררו ממצה, ולכן נראה שיש להם "תואר לחם". היות וכן, מעמדה ההלכתי תלוי בשאלת מעמד טיגון. במידה וטיגון נחשב כבישול, הרי שיש להחיל על מצה מטוגנת את דין כזית, והיות וחתיכות המצה היו פחות מכזית הרי שהברכה על מצה מטוגנת היא בורא מיני מזונות. לעומת זאת, אם נחשוש לעמדת המגן אברהם, הרי שהגורם הקובע הוא "תואר לחם", ולכן מסתבר שברכתו המוציא. לזאת יש להוסיף חידוש נוסף של המגן אברהם:

אמרי' בגמ' אם פירר הלחם עד שמחזירו כסולת ואח"כ חזר וגבלם יחד וחזר ואפאם צריך לברך המוציא אפי' ליכא תוריתא דנהמא דהא מקרי פירורין שיש בהם כזית לר"י ובכזית לא בעי תואר לחם ומשמע שם אפי' מטוגנים בשמן בתחלה דומיא דמנחות וכמ"ש התוספות בברכות דף ל"ז וא"כ אותם שעושין פרימזלי"ך^[1] מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריך לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית ואף על גב דלפי מ"ש הב"י להרמב"ם אם עברה צורת הפת לגמרי בבישול אפי' אם יש בהן כזית אינו מברך המוציא מ"מ הא לא קי"ל הכי כמ"ש בש"ע ומ"מ אם עירב בהן קמח וטגנן בשומן או לשו בהן צ"ע [ועסי"ג] אם נלך אחר הרוב, ומיהו אותן המטגנים פרוסות שלימות פשוט דמברך המוציא וכמ"ש פה בש"ע,

מגן אברהם אורח חיים קס"ח ס"ק כח

המגן אברהם פוסק להלכה את אחת מההצעות שעלו במהלך הסוגיה. במהלך השקלא וטריא בדף ל"ז, ב, הוכיחה הגמרא מברייתא העוסקת במנחות, שלמרות שהמנחה פוררה לפירורים הקטנים מכזית ברכתה המוציא. הגמרא הציעה שמדובר על מקרה בו החתיכות הודבקו יחד לגודל של יותר מכזית –  "והוא שעירסן". אף שהסוגיה דחתה תירוץ זה והציעה תחתיו הסבר אחר, המגן אברהם מאמץ להלכה דין זה, ולכן הוא קובע שפירורי לחם שנתדבקו יחד בתהליך הבישול לשיעור כזית, מוגדרים ככזית, ולכן ברכתם היא המוציא. לאור זאת, מסתבר שבמידה והמציות המטוגנות כמצה בריי הן בגודל כזית ברכתן המוציא אף שפוררו קודם לכן לחתיכות הקטנות מכזית, היות ובתהליך הטיגון הם נתדבקו יחדיו ליותר מכזית. כמו כן, לשיטת המגן אברהם יש לברך המוציא על קניידלא"ך הנעשים מקמח מצות אך חזרו ונתדבקו חזרה לכזית בתהליך הבישול. אבי מו"ר שליט"א חושש לדברי המגן אברהם, ולכן בכדי להימנע מספק ברכות, הוא מקפיד לאכול מאכלי פסח שיש בהם קמח מצות ונתדבקו שוב לכזית, רק במסגרת סעודה בה הוא בירך המוציא על מצה.

המשנה ברורה רומז לדברי המגן אברהם מבלי לציין לתוכנם, ודוחה את דבריו מהלכה:

אם פירר הלחם עד שהחזירן לסולת ואח"כ חזר וגבלן בשומן וכיו"ב [שאנו קורין בלשוננו קניידלי"ך או חרענזלי"ך] עיין במ"א מה שכתב בזה והסכמת הרבה אחרונים דאם בישלן בקדירה או טגנם במחבת במשקה דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית ויותר מברך עליהם במ"מ [ואפילו אם אכל הרבה] וכן הוא מנהג העולם

משנה ברורה אורח חיים קס"ח ס"ק נט

מדברי המשנה ברורה כאן אף נראה שהוא לא חושש לשני החידושים של המגן אברהם, וכי מנהג העולם הוא לברך בורא מיני מזונות על מאכל שפורר לפירורים פחות מכזית וחזר ונתבשל.[2] נדגיש כאן, שזאת אף במקרה של קביעת סעודה, וכפי שכותב המשנה ברורה:

דע דבכל הני שנזכר בסעיף זה ובסעיפים שאחריו אפילו קבע סעודתו עליהם ואכל כדי שביעה מברך במ"מ ואחריו מעין שלש משום דלא הוי בכלל לחם כלל רק כמיני קדירה בעלמא:

משנה ברורה אורח חיים קס"ח ס"ק נז

באשר לעוגות הנאפות מקמח מצות (כמקובל בפסח), על אף שמכינים אותם מקמח מצות, בכל זאת המשנה ברורה מסייג וקובע שברכתן המוציא, משום שכל הדין הנדון כאן הוא בנתבשל, אך עוגות הרי נאפות, ולכן מעמדן תלוי בהגדרת דיני "פת הבאה בכיסנין":

ואם אפאן נכון שלא יאכלם כי אם בתוך הסעודה אלא א"כ נילוש ברוב שומן או דבש דאז מברך עליהם במ"מ וכדלעיל בס"ז בהג"ה ואם גיבלן במים לבד ואפאן יש עליהם דין פת גמור:

משנה ברורה אורח חיים קס"ח ס"ק נט

הנפקותא הגדולה להלכה בין עוגה לבין קניידלא"ך הוא לעניין קביעת סעודה. בעוד שהדגשנו לעיל שעל תבשיל שאין לו "תואר לחם" אין לברך המוציא אף בקביעות סעודה, על עוגה המוגדרת כ"פת הבאה בכיסנין" יש לברך המוציא במידה ואדם קבע עליה סעודתו.

בשיעור הבא, נמשיך לברר את גדרי לחם, נצא לחופשת "בין הזמנים", ונחדש את השיעורים בעז"ה בשנה הבאה.