'תפלה לעני כי יעטף': בעניין טלית בתפלה

את המאמר, שפורסם בעלון שבות # 179 בשנת תשפ"א, כתב אביעד ברסטל

קָדוֹשׁ מִשֵּׁם הֶעֱמִיד עֹטֶה צִיצִית בְּשֵׁם וּמַעֲשֶׂה.^**

הֶרְאוּ אוֹתוֹתָם לְכָל רוֹאֶה אוֹתָם / וְעַל כַּנְפֵי כְסוּתָם עָשׂוּ גְדִילִים.***

פתיחה

מנהג ישראל להתעטף ב'טלית גדול' בתפלת שחרית מבוסס על פסיקות מפורשות ברמב"ם ובשו"ע. אלא שיש פער בין המנהג בפועל לבין לשון הפוסקים, שכן בפשטות יש להתעטף בטלית בכל התפלות, אך לא ברור האם מועילה לכך 'טלית קטן', ובכך נעסוק בשורות הבאות. מתוך כך, נעבור בהמשך ליחס בין חובת מנא לחובת גברא בציצית, בהתיחס לשיטת הגרי"ד.

כדי לדון ב'טלית קטן' בתפלה, יש להקדים ולעסוק בשלשה ענינים: המצוות שבציצית, הענין שיש בלבישת טלית בתפלה ו'טלית קטן'. אמנם, מאחר שהדברים ברובם מפורסמים, הם יובאו בתמצית, תוך הדגשת הנקודות החשובות לדיוננו.^[1]

א. מבוא: ציצית וטלית

1. מצוות הציצית

מצות ציצית מופיעה בתורה פעמים: בסוף פרשת שלח, בין סקילת המקושש לפרשת קרח, ובפרשת כי תצא, בין הציוויים על כלאים ושעטנז לפרשת מוציא שם רע. בשני המקומות המצוה מנוסחת בלשון עשיה, אך ישנם גם ענינים נוספים. באשר למנין המצוות, בגמרא (מנחות מד.) מובא שמי שאין לו ציצית "עובר בחמשה עשה".

בהתאמה, מוני המצוות הבינו שאין מדובר במצוה אחת של עשיית הציצית – "וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם" (הן הלבן הן התכלת),^[2] אלא גם בענינים נוספים: פעולת הלבישה – "אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ" (דברים כ"ב, יב),^[3] או העיטוף בלשון חז"ל;^[4] הראייה – משום "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" (במדבר ט"ו, לט), שבפשטות, קשורה לפחות לתכלת, ותכליתה, "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (שם) – זכירת המצוות^[5] ועשייתן.^[6] כעת, יש לבחון את היחס של אותם ענינים בינם ובין עצמם, ואת היחס שלהם לשימוש בציצית בהקשרים שונים.

על גבי זה יש לעמוד על הזיקה בין הטלית ובין התפלין. על פניו ההשוואה מעט מפתיעה, משום שיש פער בין הציצית לתפלין: בתפלין יש קדושה ועל כן יש איסור להניחן בגוף שאיננו נקי, אין להכנס עמן לבית הכסא, אסור להפיח בהן ויש עליהן חובת שמירה – וכל זאת, בניגוד לציצית.^[7] אך עם זאת, מצינו מאפיינים שונים של הציצית שמקבילים לתפלין: עמידה בזמן העיטוף וההנחה;^[8] המצוה תמידית בדומה לתפלין;^[9] הציצית "מוסיפה קדושה לישראל",^[10] והיא "הוד והדר בעולם הזה ולעולם הבא".^[11] כמובן, גם תכונות שונות אלו צריכות להבחן ביחס לחלקי המצוה השונים.

נקודות השוואה נוספות, מתבטאות בדעה שכדי להקרא "בן העולם הבא"^[12] ולהחשב כ"מקבל עליו עול מלכות שמים שלמה",^[13] אין די בהנחת תפלין, קריאת שמע ותפלה, ויש צורך לצרף להן גם התעטפות בציצית. יתכן גם שמי שקורא קריאת שמע בלא ציצית, נחשב כ"מעיד עדות שקר" – בדומה לקורא קריאת שמע בלא תפלין,^[14] ואפשר שבשל כך יש להפסיק למען הציצית בתפלה.^[15] ביטוי מילולי לכך נמצא בראשונים שקראו לציצית "צורך קריאת שמע", או "צורך תפלה".^[16]

2. העיטוף בטלית בהקשרים שונים

לפני שנעסוק בלבישת טלית בתפלה, נסקור בקצרה מקרים שונים שמתעטפים בה כבגד מכובד; כחובה, או כדבר שראוי לעשות. אפשר לראות שמדובר בכמה סוגי מקרים:^[17]

• כלפי הקב"ה: הגמרא בשבת מדברת בשני מקומות (כה:, קיט.) על עיטוף לקראת שבת ולכבודה, וכן פסק הרמב"ם (שבת ל', ב).^[18] כמו כן, מצינו (שבת י.) עיטוף בטלית בדיינים,^[19] וידוע ששכינה שורה בדין^[20] – ואכן רש"י (שם ד"ה דיינין) והרמב"ם (סנהדרין ג', ז) מנמקים בכך את הצורך בעיטוף. כך גם מצינו בהתרת נדרים^[21] ובקידוש החודש^[22] – ואולי משום שנעשים ע"י דיינים. מצינו כך גם במבקר חולה (שבת יב: ונדרים מ.), וגם שם פירש רש"י שהטעם הוא אימת השכינה.^[23]
• כלפי הקב"ה או כלפי הציבור: בכמה מקרים יש לדון האם מדובר בעיטוף מאימת שכינה או לכבוד הציבור, ובחלקם מסתבר שזה משום כבוד הציבור: בגמרא (ראש השנה יז:) מובא שהקב"ה, כשלימד למשה את י"ג מדות של רחמים, "נתעטף כשליח ציבור", ומשם למדו בעלי המנהגים באשכנז ששליח ציבור צריך להתעטף בתפלה^[24] משום השכינה, או משום כבוד הציבור.^[25] למעשה, נהגו (בפרט באשכנז) להתעטף במעמדים ציבוריים נוספים: עולה לתורה, מגביה וגולל (אם כי אפשר שכל מצוות ס"ת קשורות בעצם לשכינה),^[26] מסדר קידושין (מהרי"ל נישואין ג) דרשן,^[27] סנדק^[28] ומוהל, ואף מספיד (שו"ת מעשה אברהם או"ח לו).

3. "שינוי בגדים" בתפלה

נקדים ונאמר כי כל מפגש עם הקב"ה דורש הכנה מתאימה, ובכללה לבוש מתאים. דבר זה נכון במיוחד בתפלה, שהיא עמידה "לפני ה'":^[29] ואכן, מצינו עיטוף לכבוד התפלה מפורש בכמה מקומות בדברי חז"ל, על אנשים מהתנ"ך ומזמנם.^[30]

בעיסוקנו בטלית בתפלה, אפשר לדבר על שני ענינים: א. טלית כבגד מכובד; ב. טלית כבגד שבו מתקיימת מצות ציצית (אולי כעין בגדי הכהנים). נציג את הסוגיות בקיצור נמרץ.

הגמרא בשבת (קיד.) לומדת "שינוי בגדים" שהם 'מכבדותיו' של האדם, ומהווים "דרך כבוד לפני המקום" (רש"י שם ד"ה מניין), מהחלפת הכהן את בגדיו בתרומה הדשן, וממשילה זאת, לכך בגדים שבישל בהן קדירה לרבו – אל ימזוג בהן כוס לרבו". אותו שינוי בגדים אינו רק לכבוד שבת, אלא גם בתורה ובתפלה (ר' פרחיה שם), ו"לכל דבר שיש בו עבודה לא–ל" (פירוש מבית מדרשו של ר' פרחיה שם).

בנוסף לאותו "שינוי בגדים" באופן כללי, ישנן גמרות שעוסקות בהידור הבגד דוקא בתפלה: בברכות (ל:) זה נלמד מ"השתחוו לה' בהדרת קדש", ובשבת (י.) מ"הכון לקראת א–להיך ישראל".^[31] ביתר פירוט, הגמרא בברכות (שם) מתלבטת האם יש לדרוש "השתחוו לה' בחרדת קדש", או שאין לשנות מפשט הפסוק, ויש להדר את המלבוש כפי שעשה רב יהודה. במסכת שבת (שם), רבא בר רב הונא ש"רמי פוזמקי ומצלי" סמך זאת ל"הכון לקראת א–להיך ישראל", ורבא ש"שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי" נימק זאת "כעבדא קמיה מריה". לבסוף מסופר על רב כהנא שקיים את מעשי רבא בר רב הונא ורבא, כל אחד בהקשר המתאים: בשעה ש"איכא שלמא" התלבש בכבוד כרבא בר רב הונא; ובשעה שיש "צערא בעלמא" התפלל כעבד לפני רבו, כרבא.^[32] וגם כאן, עולה בבירור המתח שהעלינו בין אימה לכבוד.^[33]

להלכה, הרי"ף לא הביא את הסוגיא בברכות, אך המאירי שם הביא שגדולי החכמים "מעטרים עצמם בבגדים נאים", בעקבות רש"י (ד"ה מציין) שפירש ש"מקשט עצמו בבגדיו" (וכן איתא בשיטה מקובצת ד"ה הוה). על הסוגיא בשבת, הוסיף רבנו חננאל "וכן ראוי לעשות", וגם הרי"ף פסק גמרא זאת (אם כי גרס מעט אחרת).

4. טלית בתפלה

בעקבות ביטויים דו-משמעיים שונים בגמרות, נפסק בראשונים (כמו המאירי שבת י. ד"ה המתפלל) שיש להתלבש באופן מכובד בתפלה, ובנוסף ללבוש טלית. גם הרמב"ם (תפלה ה', ה) הצריך באותה הלכה גם בגדים נאים וגם טלית נאה (ואינו מבחין ביניהם ובין מקורות או מאפיינים שונים) – כ"תיקון המלבוש" שראוי שיהיה בתפלה: "תקון המלבושים כיצד? מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר שנאמר השתחוו לה' בהדרת קדש... דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים". לפי גישה זו ענינה של הטלית בתפלה הוא "שינוי בגדים" משום אימה או כבוד, שיכול להתקיים בכל בגד מכובד, ואינו קשור למצוה.

לעומת זאת, בהלכות ציצית (ג', יא) הרמב"ם מתיחס אך ורק לציצית עצמה: "אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו, ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר, גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים". על בסיס דברים אלה ענינה של הטלית בתפלה קשור במיוחד למצות הציצית.

הדגשת הציצית דוקא יכולה להתפרש בשתי דרכים. ניתן לקשור זאת לאופי היחודי של הציצית הקשורה מהותית לתפלה בדומה לתפלין, שכפי שראינו אף נקראה "צורך קריאת שמע" וכן "צורך תפלה". לחלופין, יש שקשרו את הצורך בציצית בתפלה עם ראיית הציצית וזכירת המצוות הבאה בעקבותיה. כך משמע מהטור (או"ח כ"ד), ובתמצית, מהשו"ע (שם א).^[34]

לסיכום, ניתן לזהות מספר ענינים בטלית בתפלה: א. עקרוני ורחב – "וראיתם אותו וזכרתם". ב. מהותי יותר, אך מצומצם – "צורך קריאת שמע" או "צורך תפלה" שקשור להשוואה לתפלין בקריאת שמע. ג. טכני – "שינוי בגדים" משום אימה או כבוד – שיכול להתקיים בכל בגד מכובד.

לכאורה האפשרות השניה היא דין פנימי בהלכות קריאת שמע, בניגוד לאפשרות הראשונה המנותקת ממנה ומהווה דין בציצית. עם זאת, אפשר להציע שיש קשר מהותי בין השתים; רוצה לומר, כאשר ראיית הציצית וזכירת המצוות בעקבותיה, מלֻוות באמירת פרשת ציצית, הן הראייה הן הזכירה מעמיקות יותר. יתרה מכך, כאשר מתעטפים בציצית (וממילא רואים וזוכרים) דוקא בעמידה לפני ה' – בתפלה – יש משום העמקה יתרה בהן, גם ללא אמירת הפרשה. כמו כן, התפלה עצמה מקבלת משמעות עמוקה יותר כאשר היא מלֻווה בראיית הציצית ובזכירת המצוות.^[35]

לפי זה, יש שני פנים לציצית בתפלה: א. טכני – "שינוי בגדים" משום אימה או כבוד; ב. עקרוני – "וראיתם אותו וזכרתם" (לא רק למתעטף, אלא גם לסובבים אותו), שמקוים ביתר שאת דוקא בעמידה לפני ה' בתפלה ובקריאת שמע (אם כי יתכן שברמה פחותה יותר, משום שאין בקריאת שמע עמידה "לפני ה'" ממש).

ב. 'טלית קטן' בתפלה

1. מעמד 'טלית קטן'

לפני שנגיע לשאלת מעמד 'טלית קטן' בתפלה, נסקור בקצרה את הדיון על מעמדה ההלכתי העקרוני. 'טלית קטן' (או 'ציצית' בלשון זמננו) לא מוזכרת במפורש במקורות עד לתקופת הראשונים. השימוש בה החל כנראה מאחר שהבגדים הרגילים חדלו להיות בגדים המחויבים בציצית (תוספות שבת לב: ד"ה בעוון), אך עדיין רצו לקיים את המצוה,[36] ולכן החלו ללבוש בגד יעודי לשם המצוה: 'טלית קטן'.[37] בפשטות, יש בה קיום של ראיית ציצית[38] וזכירת המצוות,[39] אם כי יתכן שברמה פחותה, משום שהיא פחות נראית לרבים מאשר 'טלית גדול'. אלא שאלו אינן המאפיינים היחידים של הציצית, ויתכן שיש בה בעיה ביחס לשני הענינים האחרים – העשיה על כנפי הבגד (מכיון שאין זה "בגד" ממש) והלבישה (או העיטוף). אכן, מצינו כמה בעיות ב'טלית קטן' שמביאים הראשונים:

א. בעיה בשיעור: פעמים רבות, היא קטנה מהשיעור הנדרש.[40] ב. חסרון במעשה הלבישה: יתכן שעיטוף ב'טלית קטן' אינו נחשב כעיטוף לגמרי, משום שהלובש אינו מכסה בה את ראשו בפועל,[41] או שהיותה בגד שאינו 'ראוי' לכך פוגעת במעמדה כ'כסות'.[42] יתכן גם שהבעיה ב'טלית קטן' היא בצורתה: במקום שהיא תקיף את הגוף בשלמותה, יש בה חור שדרכו עובר הראש.[43] בעיה אפשרית נוספת היא שבפועל 'טלית קטן' אינה נלבשת על הבגדים אלא תחתיהם.[44]

הבעיה הראשונה כמובן אינה עקרונית לעצם המושג "טלית קטן", אך שתי הבעיות האחרונות כן, והן נובעות מחסרון אחד – ב'עיטוף' (או ב'כסות') – אף שהן משתמשות בו בהקשרים שונים. בהבנת חסרון זה, אפשר למקד את הבעיה במעשה המצוה (העיטוף או ההתכסות), או לחלופין במעמד הבגד.

על אף הבעיות הללו, דרך המלך בראשונים היא לומר שמדובר בטלית, ואם לא לכל דבר וענין, לפחות לדברים מסוימים, וכן פסקו רבותינו בטוש"ע. לבעיות שהצגנו הועלו מספר פתרונות: ראשית, המצדדים שיש בה רק בעיה טכנית של שיעור, בעצם מודים שכשהיא נעשית כשיעור – הרי היא כציצית לכל דבריה. יש גם מי שהבינו שאין צורך בעיטוף בראש דוקא, וממילא העיטוף מקוים גם ב'טלית קטן'.[45] אחרים סוברים שאין מניעה לקיים מצות ציצית ללא עיטוף, ומספיקה לבישת הציצית,[46] אף אם עדיין יש ענין נוסף בעיטוף.[47] עם זאת, חלקם מודים שאין בכך משום קיום מלא של מצות ציצית.

השלכה לפער בין השיטות השונות יכולה להיות בנוסח הברכה על 'טלית קטן': יש הסוברים שעל 'טלית קטן' מברכים "להתעטף בציצית" כמו על טלית רגילה – מה שאולי מעיד על קיום של עיטוף גם באופן הלבישה המקובל של טלית קטן.[48] לכל הפחות מעיד הנוסח על צורך בעיטוף בטלית בשעת הברכה – עיטוף כזה המממש את הדרישה לעיטוף בציצית, אף שהוא זמני בלבד – כאשר לאחר הברכה לובשים את טלית כדרכה באופן שאינו נחשב כעיטוף.[49]

לעומתם, יש הסוברים שלא ניתן לברך על 'טלית קטן' "להתעטף בציצית", ולכן הם מציעים לברך "להתלבש בציצית"[50] או "על מצות ציצית".[51] ניתן ללמוד מכך שקיום המצוה ב'טלית קטן' הוא קיום חלקי בלבד.

עם זאת, התליה אינה מוכרחת, ויש הסוברים שאין עיטוף ב'טלית קטן', ועדיין מורים לברך "להתעטף" מפני שזהו 'טופס הברכה'.[52] בכיוון ההפכי, יש גם הסוברים שאין לברך "להתעטף" על ציצית מפני שאין בה עיטוף, אך לא רואים בכך פגם בקיום המצוה עצמה. לדעתם שאלת העיטוף היא שאלה מילולית בלבד, והם אכן מציעים ברכה חלופית על המצוה (תרומת הדשן מה).

מכל מקום, בשו"ע כבר ברור (בעיקר או"ח ח' וכ"ד) שלשון עיטוף שייכת ב'טלית גדול', ולשון לבישה ב'טלית קטן'.[53]

2. ישום השיטות בשאלת 'טלית קטן' בתפלה

כזכור, מצינו כמה לצורך בטלית בתפלה: א. "שינוי בגדים" – אם משום האימה, ואם כהבעת כבוד; ב. משום "וראיתם אותו וזכרתם" – שמקוים ביתר שאת דוקא בעמידה לפני ה' בתפלה ובקריאת שמע (אם כי יתכן שברמה פחותה יותר משום שאין בה עמידה "לפני ה'" ממש). ולכן, בדומה לתפלין בקריאת שמע, מדובר על: "צורך קריאת שמע" או "צורך תפלה", "בן העולם הבא", "מקבל עליו עול מלכות שמים שלמה", ובלעדיה יש "עדות שקר".

כל שנותר הוא לבחון האם, ועד כמה, הדברים הללו מקוימים ב'טלית קטן'. מצינו חסרון עקרוני אחד ב'טלית קטן' – בעיטוף (וב'כסות'): משום שיש צורך בכיסוי הראש; משום החור באמצעה שדרכו עובר הראש, במקום שהיא תקיף בשלמותה את הגוף; או משום שאינה על הבגדים ואינה מקיפה את הגוף כראוי.

ואכן, מצד "שינוי בגדים", מסתבר (אם כי לא הכרחי) שיש צורך ב'עיטוף' (או 'כסות'), משתי סיבות: א. מסברא, 'שינוי הבגדים' הנדרש בתפלה צריך להיות משמעותי ונראה לעין; ב. ככלל, בגמרות העוסקות בכך הענין מובא בלשון 'עיטוף'.

לעומת זאת, מצד הראייה והזכירה, מסתבר שאין צורך בעיטוף: מסברא, מספיקה ראיית הגדיל והפתיל שעליהם (בפשטות) מוסב הציווי לראות, ואכן מראשונים ואחרונים שונים שראינו, כולל הטור והשו"ע (או"ח כ"ד), משמע שאין צורך בעיטוף ב'טלית קטן' שבתפלה – ושעדיין יש בה משום זכירת המצוות.

אם כנים דברינו, הרי שמצד אחד 'טלית קטן' ממלאת את הצורך (העקרוני יותר) של "וראיתם אותו וזכרתם", ומצד שני, מסתבר שאין בה משום עיטוף הנדרש כחלק מ"שינוי בגדים" (אם כי ראינו כבר שיש שהבינו שאף בה יש עיטוף).

ג. השלכות

לדיוננו מספר השלכות, הן עיוניות, הן מעשיות. מפאת קוצר היריעה לא נתיחס בהרחבה לכולן, ונציין שתים מהן בהרחבה, ושלש בקצרה:

1. 'השלכת' ציציות אחורה ואחיזת הקדמיות

כזכור, בין המרכיבים של מצות ציצית נמצא ה'עיטוף': כך, בערכין (ב:) נאמר: "קטן היודע להתעטף – חייב בציצית"; וכן בירושלמי סוכה (ג', יב). אמנם, עד כה ראינו שכנראה הדבר קשור גם לכיסוי הראש בטלית, אך לבעלי התוספות היה ידוע מדרש על הפסוק "וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (שמות י"ד, כט) שבו מופיעה דרישה נוספת, שיש 'להשליך' שנים מן הגדילים אחורה, כך ששתי ציציות תהיינה מאחורי המעוטף, ושתים לפניו.^[54] אותו מדרש ממש מובא להלכה בתוספות (ערכין ב: ד"ה היודע) בשם ר' יוסף טוב עלם על הברייתא של "קטן היודע להתעטף", כך שמשמע שאותה 'השלכה' היא דין ב'עיטוף'.^[55]

בנוסף להשלכת הציציות אל אחורי המתעטף, המרדכי (סוכה תשסג; בהתאם לראבי"ה שהביא בסימן תשסא), דורש גם אחיזה בציציות הקדמיות, אך מצמצם זאת לשעת קריאת שמע בלבד.^[56]

מסתבר ש'השלכת' הציציות אחורה והאחיזה בהן מלפנים אינן קשורות לדין ה'עיטוף' אלא נובעות מטעם אחר, בניגוד למשתמע מהתוספות. ובאמת, השו"ע (או"ח ח', ד) נימק את ההשלכה אחורה וקדימה בכך "שיהא מסובב במצות", ומשמע שהטעם הוא זכירת המצוות שקשורה לראייה.^[57] גם כאן צץ הקשר בין ראיית הציצית וזכירת המצוות לבין קריאת שמע שבה יש העמקה של הזכירה: מאותה סיבה, נדרשת ראייה משמעותית יותר המושגת באמצעות אותה 'השלכה' המפזרת את החוטים לכל רוח.^[58]

2. הוצאת חוטי הציצית

כזכור, ראינו שבפשטות ב'טלית קטן' יש קיום של ראייה ועל ידי כך זכירת המצוות. לאור זאת תמוה המנהג (הקבלי), שלפיו חלק מהספרדים מקפידים להכניס גם את הפתילים מתחת לבגדיהם, שכן קשה לדבר על ראייה כלשהי במקרה זה.[59] ככל הידוע לי, הראשונים כלל לא העלו בדעתם אפשרות של הכנסת החוטים מתחת לבגדים. לדוגמא, מהר"ז בינגא בספר המנהגים שלו (קיצור הלכות ציצית ט): אף כשהוא מביא את מי שנהג ללבשה מתחת לבגד התחתון הוא מציין שגם הוא היה מוציא את החוטים החוצה: "והנה ראיתי ממ"ו מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מהר"ר יצחק ארווילר"א ז"ל שלבש טלית [קטן] תחת טברט [בגד שתחת הסרבל, א"ב] שלו, משום שהיה רגיל לפשוט את סרבלו מעליו, וא"כ היה בגלוי אם היה הולך לבית הכסא... והיה נוהג להוציא הציציות לחוץ מטברט שלו [מדכתיב] (במדבר ט"ו, לט): "וראיתם אותו", דמשמע בכל עת, כדכתיב: "וז[כרתם את] כל מצות ה'" וגו'".^[60]

ובאמת, אין צריך לכל זה, שכן בגמרא (סוטה מא.), בהקשר של הצגת ספר תורה ביום הכפורים לאחר קריאת הכהן הגדול בביהמ"ק, נאמר: "להראות את חזותו לרבים", ופירש רש"י שם: "להראות חזותו – של ס"ת ונויו דאמר מר (נזיר ב:) זה א–לי ואנוהו התנאה לפניו במצות בס"ת נאה בציצית נאה". ואפילו נבין שרש"י לא מניח שעקרונית יש להוציא את הפתילים (כפי שביארנו, משום "וראיתם") ולכן שייך בהם "זה א–לי ואנוהו", אלא שבגלל "זה א–לי ואנוהו" יש להוציא את הפתילים – מכל מקום עולה מדבריו, בין כך ובין כך, שיש להוציא את הפתילים.

3. השלכות נוספות

בנוסף לשתי ההשלכות הללו, ניתן לזהות שלש השלכות נוספות:

א. המנהג שלא להתעטף ב'טלית גדול' בתשעה באב (מהר"ם מרוטנבורג שמחות נב; אגור תתמו): ישנו מנהג מתקופת הראשונים שלא להתעטף בטלית בתשעה באב, משום "בזע פורפירון דיליה". עם זאת, היו שלא רצו לבטל המצוה, ולבשו 'טלית קטן' תחת בגדיהם, והניחו כנראה שאין ב'טלית קטן' משום "שינוי בגדים" לכבוד, אך ראיית המצוות וזכירתן יש בה.

ב. המנהג הרווח להתעטף ב'טלית גדול' רק בשחרית (ד"מ או"ח ח', ג), ובשאר התפלות להסתפק בלבישת 'טלית קטן': אם הענין בעיטוף בטלית הוא "שינוי בגדים", אזי אכן יש כאן ויתור על "שינוי בגדים" בשאר התפלות,^[61] ואין ענין מיוחד בלבישת 'טלית קטן' במהלכן. עם זאת, יתכן כי הענין הוא בזכירת המצוות שבציצית. לפי זה, העיטוף ב'טלית גדול' אמנם מעמיק את קיום "וראיתם אתו וזכרתם", משום שהוא גם מראה ומזכיר לרבים, והדבר שייך במיוחד בשעת אמירת פרשת ציצית (בזמן תחילת חיוב ציצית, כלומר בשחרית) – אבל עצם זכירת המצוות שייכת גם בשאר התפלות, וממילא במנחה ובמעריב יש ללבוש לפחות 'טלית קטן'.

ג. המנהג להתעטף ב'טלית גדול' רק בשבת (אולי בעקבות פסיקתא זוטרתא במדבר ט"ו וספר חסידים נז): בפשטות, עיטוף בטלית בשבת הוא משום "שינוי בגדים" לכבוד (וזה ההקשר המקורי של המונח). בהתאם לכך, מצינו מנהג מתקופת הראשונים כנראה, שהנערים היו מתעטפים ב'טלית גדול' רק בשבת (נוהג כצאן יוסף, הנהגות כל יום ז', וצאן הנחלות שם), וכן הפרנס (רלו) מתיר לאבל להתעטף בטלית רק בשבת.

ד. שיטת הגרי"ד ב'חובת מנא' ו'חובת גברא'

1. הסוגיא

בגמרא (מנחות מא.) ישנה מחלוקת האם טלית היא 'חובת גברא' או 'חובת מנא' – הבגד. לפני שנביא את הסוגיא בקיצור נמרץ ואת דברי הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל ונדון בהם, יש לעמוד על כך שככלל, יש שלש אפשרויות עקרוניות בהבנת חיוב הציצית.

 

 

כ'חובת גברא':

• הבנה קיצונית: על הגברא מוטל חיוב לרדוף אחר המצוה כדי לקיימה, כתפלין.
• הבנה מרוככת: על הגברא מוטל חיוב לצייץ את הבגד כשהוא לבוש בו.

כ'חובת מנא':

• כל בגד בעל ארבע כנפות שברשותו של האדם חייב להיות מצויץ, כולל "כלי קופסא" (בגדים בארון) הנמצאים במקומם והאדם אינו לבוש בהם.

הגמרא (שם) מעלה שאלה זו לראשונה במחלוקת רבה בר הונא ורבא בר רב נחמן, באשר למי שאינו לובש את טליתו הפסולה, והשאלה היא האם יש להטיל בה ציצית בכל זאת. היא ממשיכה ומנסה להוכיח שטלית היא 'חובת גברא' מהסיפור על רב קטינא והמלאך שהעיר לו על שלא לבש ציצית. הגמרא דוחה זאת שכן מהסיפור משמע שזוהי 'חובת גברא' במובן הראשון, הקיצוני (של רדיפה), ועל כרחנו אין לומר כן. ממילא טענתו של המלאך מתיחסת למידת חסידות לפיה אין להשתמט מקיום המצוה על ידי התחמקות מכניסה לחיובה, ולא לעיקר הדין.^[62] אחר כך, מביאה הגמרא את קביעתו של שמואל ש"כלי קופסא חייבים בציצית", בפשטות, כנסיון להוכיח שמדובר ב'חובת מנא'.

בהמשך (מב.–מג.) הגמרא לכאורה מקשרת מחלוקת זו לשאלה האם עיקר המצוה הוא עשיית הציצית (למאן דאמר 'חובת מנא'), או ההתעטפות בה (למאן דאמר 'חובת גברא'), והנפקא מינות מה מברכים ומתי – "לעשות ציצית" בשעת העשיה, או "להתעטף בציצית" בשעת העיטוף. ככלל, הראשונים הבינו שמכך שלמעשה מברכים "להתעטף בציצית" מוכח שלהלכה טלית היא 'חובת גברא' (ומדברי הגמרא שהובאו לעיל ביחס לרב קטינא ברור שהכוונה לחובת גברא במובנה המרוכך).

2. דברי הגרי"ד

כאמור, מהגמרא משמע שפוסקים כאפשרות השניה, כלומר, החיוב חל רק בשעת לבישת הגברא. אלא שהגרי"ד^[63] מבאר שאפשרות זו בעצם אינה אפשרות עצמאית, והיא מורכבת מהיבטים של האפשרות הראשונה והאפשרות השלישית: אף שאין חובה גמורה לרדוף אחר קיום המצוה, יש קיום עיטוף בלבישת בגד בעל ד' כנפות מצויץ – אבל אין חיוב להתעטף. מצד שני, אמנם איננו פוסקים שכלי קופסא חייבים בציצית, אבל יש דין ב"מנא" – יש דין שטלית צריכה להיות מצויצת, אלא שהיא אינה נחשבת טלית כאשר היא אינה נלבשת.

במקום אחר,^[64] הוסיף הגרי"ד לבאר את אותו הקיום שבגברא: הוא אינו מורה רק לרדוף אחר המצוה (כאמור, אמנם אין בכך חיוב, אך יש בכך ענין), אלא מגדיר גם את משמעותה כ'חלות שם בגברא': בניגוד למצוות אחרות שבהן העיקר הוא בפעולה, כאן העיקר הוא במצב, כלומר בהיות האדם עטוף בציצית. זאת, בדומה לתפלין של ראש – שם המצוה היא במצב, שהאדם מעוטר בתפלין של ראש (בניגוד לתפלין של יד, שם עיקר המצוה הוא בפעולת ההנחה). אותו 'מצב' מיוחד משפיע גם על מעמד המתפלל, ובלשון הגרי"ד:^[65] "דין עטיפה בתפלה אינו שייך למעשה המצוה דציצית אלא למעמד הגברא במהלך התפלה. "תפלה לעני כי יעטף" – והעטיפה הטובה ביותר במשך התפלה היא בציצית. נמצא, כי ישנו חלות שם גברא העטוף בציצית".

הגרי"ד מוסיף^[66] ותולה חלוקה זאת בשתי ההופעות של מצות ציצית בתורה: בפרשת שלח מדובר על 'חובת גברא', ובפרשת כי תצא מדובר על 'חובת מנא'. בהקשר זה, הוא מוסיף ומבאר שבטלית קטן יש קיום של 'חובת מנא' אך לא של 'חובת גברא', וממילא היא מהווה ישום של הנאמר בפרשת כי תצא בלבד. הוא מוכיח זאת מלשון הברכה: לפי הפסיקה המקובלת,^[67] על 'טלית גדול' מברכים "להתעטף בציצית", בעוד שעל 'טלית קטן', הברכה היא "על מצות ציצית". הרמב"ם (ברכות י"א, יא; בעקבות פסחים ז:) פוסק שמברכים בלשון "על מצות..." על מצוה שנעשית על ידי שליח. ומכך לומד הגרי"ד שברכה בלשון "על מצות..." היא על מצוה בחפצא, וזאת לעומת ברכה בלשון שם הפועל ("לעשות") שהיא על מצוה בגברא – מה שמתאים לחלוקה שעשה בין 'טלית גדול' שהיא (גם) 'חובת גברא', לבין 'טלית קטן' שהיא 'חובת מנא' (בלבד). עד כאן תורף דבריו.

3. הקשיים בדבריו

כזכור, לפי מסקנתנו לעיל, גם אם אין בכך חובה, ודאי שיש ענין להתפלל עטוף בטלית, ולחלופין, להתפלל לבוש בציצית, היינו 'טלית קטן'. בפשטות, מהלכה זו קשה על הסברו של הגרי"ד משתי סיבות.

הקושי הראשון נובע מכך שהגרי"ד מבין שב'טלית קטן' ישנו קיום של 'חובת מנא' ואין בה 'חובת גברא' כלל. הניסוח הקיצוני של 'חובת גברא' (האפשרות הראשונה) היה חיוב רדיפה אחר המצוות, וגם בניסוחו המרוכך של הגרי"ד מדובר לפיו ברדיפה (אם כי היא אינה חובה). מסתבר שלבישת 'טלית קטן', דהיינו בגד יעודי לקיום המצוה בלבד, מבטאת 'רדיפה' מסוימת אחר המצוה, כלומר, קיום של 'חובת גברא' (לפי האפשרות הראשונה).^[68] בפשטות, הדבר עומד בסתירה להבנת הגרי"ד שלפיה אין ב'טלית קטן' אלא 'חובת מנא' (שלא אמורה להתבטא ב'רדיפה').

נשים לב שהבעיה אינה נוגעת רק לעצם 'המצאת' בגד 'טלית קטן' בתקופת הראשונים, אלא גם לאמירה שיש ענין בלבישתה דוקא בעיתוי מסוים, משום שגם זאת קשה להסביר כל עוד לא נדבר על ממד שקשור בגברא: איך 'קיום' בבגד, יוכל לגרום לקיום מצוה באדם על ידי לבישתה בזמן מסוים?

הקושי השני נוגע למצות הראייה: ביארנו לעיל שטלית (או ציצית) בתפלה, קשורה או ב'שינוי בגדים' (היינו מלבוש מהודר) שקשור בעיטוף, או ב"וראיתם אתו וזכרתם"; בנוסף, ראינו שעל פי רוב ככל הפוסקים (כולל הטוש"ע), אין עיטוף ב'טלית קטן', אלא רק 'קיום' של "וראיתם אתו וזכרתם". לאור צירוף שתי ההנחות הללו, ברור שתפקידה של 'טלית קטן' בתפלה יכול לנבוע אך ורק ממצות הראייה שבה,^[69] שקשורה כמובן להיבט של 'חובת גברא'. ובכלל, אם ב'טלית קטן' מתקיימת חובת הבגד בלבד שנלמדת מכי תצא, לדברי הגרי"ד, איך יתכן שתנהג בה מצות הראייה – שנלמדת מפרשת שלח?

ה. הצעות חלופיות להבנת 'חובת מנא' ו'חובת גברא'

כעת, שלש אפשרויות עקרוניות עומדות לפנינו בהתמודדות עם הקושיות הללו: א. דחייה של שיטת הגרי"ד; ב. ביאור מקומי, שיסביר את מעמד 'טלית קטן' בשחרית במסגרת שיטת הגרי"ד; ג. הסבר המקבל את עקרונות היסוד של שיטת הגרי"ד, תוך שינוי בתפישת מעמדה של 'טלית קטן'.

1. דחייה

ניתן לחלוק על כל המהלך של הגרי"ד, ולהבין שב'טלית קטן' יש קיום שלם של ציצית.^[70] אלא שלחלק מן הפוסקים אין עיטוף בטלית קטן, ולכן סביר שהקיום בה הוא אכן חלקי לשיטתם.

2. הצעה מקומית, בשחרית: צירוף הקיומים במצוות שונות

לחלופין, ניתן לקבל את הבנת הגרי"ד ש'טלית קטן' היא קיום של 'חובת מנא' בלבד, בתוספת שני חידושים: א. הראייה והזכירה מתקיימות גם ב'טלית קטן' אף שהיא 'חובת מנא' בלבד. ב. יש קשר מהותי בין הציצית והתפלין ביחס לקריאת שמע (ולתפלה).

נסביר. לעיל ביארנו שיש שני ענינים בציצית – ראייה וזכירה, וכסות ועיטוף. לעניננו, ניתן להציע שהכסות והעיטוף מבטאות את חובת הגברא, בעוד שהראייה והזכירה אמנם נעשות על ידי האדם, אך הן קשורות לחובת הבגד ונובעות ממנה, והבגד הוא שנראה ומזכיר. ישום מובהק של שיטה זו קיים בדעה לפיה גם 'כלי קופסא' חייבים בציצית – משום שרואים שיש מצוה להטיל ציצית בבגד גם בלי ללבשו, ואפשר שהסיבה לכך היא שאנשים יראו את הבגד המצויץ.

להבנה שהראייה קשורה לחובת הבגד דוקא (ואליה נוגעת ה'דרישה' לציצית בתפלה), יש להוסיף את ההצעה הבאה: בעיטוף ב'טלית גדול' בתפלה יש 'קיום' מלא יותר משל לבישת 'טלית קטן' (ביחס לתפלה), ובמקרה הצורך, את העיטוף ב'טלית גדול' יכול להחליף צירוף של לבישת 'טלית קטן' יחד עם הנחת תפלין (של ראש), וזאת משום שיש קשר בין הציצית לתפלין ביחס לקריאת שמע ולתפלה.

כדי להסביר זאת, ניתן להציע שלבישת 'טלית קטן' היא 'היכי תמצי' לראייתה על ידי הציבור והלובש בכללו. ההשלמה לכדי קיום מלא על ידי התפלין תתבאר היטב על ידי ההלכה שיש להראות את התפלין (של ראש), משום "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".^[71] קשר זה ניתן להסביר בשתי דרכים:

• אפשר להבין שיש פער בין 'טלית קטן' ל'טלית גדול' (ולתפלין של ראש) ביחס לראייה: 'טלית קטן' האדם רואה בעצמו, ואִלּוּ 'טלית גדול' האדם מראה לאחרים: כלומר, אף שהציבור עשוי לראות גם 'טלית קטן', יתרונה של 'טלית גדול' הוא בכך שהיא מזכירה לציבור כולו – כולל הלובש כמובן – את מצוות ה' בצורה יותר בולטת. גם תפלין (של ראש) שגם אותן המעוטר בהן מראה לציבור בכך שהוא מציג את התפלין בפרהסיא, (גם בלי שהוא עצמו רואה אותן) יכולות להחליף את ה'טלית גדול' לענין זה.^[72]
• לחלופין, ניתן ללכת בכיוון אחר ולומר שצריך שהלובש ציצית, העומד לפני ה' בתפלה, יהיה אדם מיוחד.^[73] מצות ציצית אמנם מתקיימת גם ב'טלית קטן', אך העיטוף ב'טלית גדול' דוקא הוא שהופך אותו למיוחד. יתכן שגם העיטור בתפלין עשוי למלא תפקיד זה, כך שנוכל להסתפק גם ב'טלית קטן' למרות העדר העיטוף בה.

כעת, אם נאמר שהענין בטלית בתפלה קשור בקריאת שמע, מדובר בתפלת שחרית. אבל אפשר להרחיב הצעה זאת גם לשאר התפלות, אם נניח שיש קשר ישיר בין תפלין לציצית:^[74] בהנחה שיש להניח תפלין כל היום, ולפחות בשאר התפלות ביום (למעט ערבית),^[75] וממילא, גם בשאר התפלות, אם מניחים תפלין בנוסף ללבישת 'טלית קטן', יש השלמה לכדי הקיום המלא של שתי המצוות.

כך יבואר גם המנהג להתעטף בטלית גדול דוקא בשבת – שכן אז אין השלמה לחלות שם בגברא על ידי העיטור בתפלין, ולכן, האפשרות היחידה להשלים זאת היא בעיטוף מלא ב'טלית גדול'. כך גם אפשר להבין את המקורות הקושרים בין טלית לתפלין.^[76]

עם זאת, חשוב לציין שעדיין קשה השאלה איך 'טלית קטן', שבפשטות יש בה רדיפה אחר קיום המצוה, אינה מהווה קיום של 'חובת גברא'.

3. הצעה עקרונית: יש שם 'עבד המלך' על ידי החוטים; היא זו שקיימת ב'טלית קטן'

בשלב זה נציע מהלך אחר, לפיו ככלל יש לקבל את המהלך העקרוני של הגרי"ד, אך בשתי הסתייגויות:

• ה'קיום' של 'חלות שם בגברא' אינו נובע מן העיטוף, אלא קשור בחוטים. באשר לאופי המצוה, נראה שאין מדובר ב'חלות שם' של 'גברא מעוטף בטלית', אלא ב'חלות שם' של 'עבד המלך' הלבוש בציצית הנראית ומזכירה.
• הישום המקומי של החילוק ב'טלית קטן' צריך להיות הפוך: ב'טלית קטן' קיימת רק אפשרות הקיום הראשונה – 'חלות שם בגברא', ואין בה משום האפשרות השלישית, של 'חובת מנא'.

ההסתייגות הראשונה נובעת מן הגמרא במנחות (מג:), המביאה את המשל הבא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת, משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שאמר לשני עבדיו, לאחד אמר: הבא לי חותם של טיט, ולאחד אמר: הבא לי חותם של זהב". מהמשל משתמע שהחותם המדובר אינו הבגד, אלא חוטי הציצית. על גבי זה נאמר בתוספות (שם): "חותם של טיט – מה שמדמה חותם של טיט לציצית שכן עושין לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי הקדוש ברוך הוא כדאיתא פרק במה אשה (שבת נז:) כבלא דעבדא תנן". מדברי התוספות נשמע שבשל החוטים נוצרת 'חלות בגברא', משום שהחוטים "מעידים על ישראל שהם עבדי הקב"ה".

באשר לישום המהלך ב'טלית קטן', נאמר כי העיטוף אינו מגדיר את האדם המתעטף ואינו נותן לו מעמד. איפכא מסתברא, העיטוף נדרש כדי להגדיר את הטלית ככסות, וכלשון הפסוק "אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ" – כלומר, מדובר בדין ב'חובת מנא'. ממילא, אם נניח שב'טלית קטן' אין עיטוף, אין בה משום קיום של 'חובת מנא'. עם זאת, הקיום הראשון שייך בה, מכיון שיש בה חוטי ציצית הנראים,^[77] ויש כאן חלות 'עבד המלך', וממילא, יש בה ענין בתפלה.^[78]

ראיה לכך אפשר לראות מלשון הברכה: כאמור, לפי הפסיקה המקובלת, על 'טלית קטן' מברכים "על מצות ציצית",^[79] לשון המקבילה לברכת תפלין של ראש, שגם היא ברכה על קיום בחלות שם בגברא.

כך אפשר להבין את דברי המג"א (ח', יג), המצריך, על פי 'כתבים', לכסות את בגד ה'טלית קטן', אך דורש לגלות את החוטים:^[80] אם מבינים שב'טלית קטן', העיקר הוא החוטים והבגד הוא רק 'היכי תמצי' להם אמצעי בלבד, הוא אינו חשוב כלל ועיקר, ואולי אף ראוי להדגיש זאת על ידי הסתרת הבגד עצמו.

לפי זה, יוצא חידוש בענין תכלת ב'טלית קטן': על פי מהלכו של הגרי"ד שב'טלית קטן' לא מתקיימת 'חובת גברא' אלא 'חובת מנא' בלבד, מסתבר יותר לומר שגם קיומים אחרים אין בה – כמו מצות תכלת. אם נחזור לפסוקים, לפי המהלך של הגרי"ד 'טלית קטן' מהווה ישום של הנאמר בפרשת כי תצא בלבד, ולא של פרשת שלח. לפי זה מתקבל על הדעת שחיוב תכלת שייך רק ב'טלית גדול', ולא ב'טלית קטן', משום שהוא מופיע רק בפרשת שלח.^[81] לעומת זאת, לפי דברינו שב'טלית קטן' יש משום 'חובת גברא', יוצא ש'טלית קטן' מהווה ישום של הנאמר בפרשת שלח בלבד. לפי זה, ב'טלית קטן' יש חיוב תכלת כב'טלית גדול', מה שמסתבר במיוחד בטלית שעיקרה הוא החוטים.

ביחס לדברינו לעיל, שבציצית שני ענינים, ראייה וזכירה, וכסות ועיטוף, נראה סביר לטעון שהראייה והזכירה קשורות לגברא ונותנות לו מעמד מסוים: לובש הציצית רואה וזוכר את מצוות ה', וכך מצהיר על היותו 'עבד המלך' החתום בחותמו. לעומת זאת, כסות ועיטוף אינן קשורות להגדרת הגברא אלא לבגד בלבד. ממילא, יוצא שרק בגד שיש בו כסות ועיטוף חייב בציצית כשלעצמו.

מעמד החוטים

עם זאת, לא השלמנו את המלאכה, משום שעדיין לא ברור מה בדיוק היחס בין הבגד לבין החוטים. מצד אחד, אם 'טלית קטן' היא בעצם 'היכי תמצי' לחוטים, לא ברור מדוע יש צורך בשיעור בגד "שמתכסה בה ראשו ורובו". מצד שני, לא ברור איך אפשר לדבר על מצוה לצייץ בגד ד' כנפות – מצוה שבפשטות קשורה לחפץ – כאשר אין כאן בגד, וממילא אין כאן דבר שנחשב כחפץ של מצוה.^[82]

אכן, אפשר לדחות את הנחות היסוד של קשיים אלו ולומר שבאמת כשמדובר ב'טלית קטן' שאין בה עיטוף אין דרישה לשיעור כלל, וכן כתב ערוה"ש (או"ח ט"ז, ה). מסתבר שלדעתו יש כאן רק 'חובת גברא' בלי 'חובת מנא'.

לחלופין, ניתן לאמץ את הנחות המוצא של הקשיים הללו, ולהציע מודל מורכב יותר של היחס שבין הבגד לחוטים. מסברא, הגיוני מאד שתהיה דרישה כלשהי לבגד גם ב'טלית קטן'. בנוסף, גם בפרשת שלח שממנה נלמדת חובת גברא (ולדברינו, גם 'טלית קטן'), מופיעה דרישה ל"בגד" (אם כי בפרשת כי תצא מדובר על דרישה משמעותית יותר של "כסות"), כך שסביר שגם ב'טלית קטן' תהיה דרישה כלשהי לבגד. את היחס שבין הבגד לחוטים ניתן להסביר בשני ניסוחים:

• באמת, אין 'חובת גברא' 'טהורה'. תמיד יש דרישה מסוימת ל'מנא' – לבגד, ואפילו לבגד שבני אדם לובשים (ולכן אין די בשיעור שלש אצבעות) – אבל אין דרישה ל"כסות". אמנם, קצת קשה, שכן לפי זה, חזרנו לכאורה ל'חובת מנא', ויש לחלק בין רבדים שונים של 'חובת מנא', ולומר שכאן מדובר רק במינימלי ביותר שבהם.^[83]
• לחלופין, אפשר לומר שאכן אין כלל דרישה לבגד בפני עצמו, אלא שהחוטים צריכים להיות חוטי בגד. לפי זה, יש כאן מעשה מצוה שקשור לחפץ של מצוה, אך החפץ אינו הבגד, אלא החוטים עצמם.

ההבדל בין שני הניסוחים האחרונים הוא בשאלה האם בגד ה'טלית קטן' הוא חפץ של מצוה או שלא. נפקא מינה אפשרית היא היתר ביזוי הבגד של הציצית.^[84]

השלכות

מכל מקום, לפי דרכנו, העיטוף בטלית אינו מגדיר את הגברא, אלא משפיע רק על הגדרת הבגד כ'כסות', ואִלּוּ הגדרת הגברא כ'עבד המלך' תלויה בחוטי הציצית. יש לחזור ולהסביר אם כן, את תפקיד הטלית במקרים השונים שבהם מדובר לכאורה על 'גברא מעוטף' – שבת, דיינים, נדרים, חולה, ש"ץ, ושאר תפקידים ציבוריים:

א. בחלקם נסביר שבאמת הענין הוא ב'עבד המלך' – בתפלה (לפי ההבנה שטלית בתפלה קשורה לראייה ולזכירה), בשבת^[85] וביום טוב,^[86] ובשאר המקרים שבהם נזכרה שכינה במפורש – דיינים, קידוש החודש,^[87] התרת נדרים וביקור חולים. גם עולה לתורה שייך לכאורה לקטגוריה זו, ואולי ש"ץ (לסוברים שהעיטוף במקרה זה הוא משום אימת השכינה) ומסדר קידושין (בשלשת המקרים הללו מדובר בהתרחשות הנעשית במנין, שעליו שכינה שורה).

המשותף לכל אלו הוא שמדובר בעמידה לפני ה'. ולדברינו, אף שהגמרות השונות קוראות ללבישת הטלית "עיטוף", הן אינן מדקדקות בסוג הבגד עצמו, וניתן לקיים זאת גם על ידי 'טלית קטן'.

ב. במקרים אחרים אכן מדובר בעיטוף משום כבוד – שאר תפקידים ציבוריים, כמו מספיד ודרשן, ואולי גם אנשים נוספים: ש"ץ (לסוברים שהוא משום כבוד הציבור),^[88] יש מי שאמר שגם העולה לתורה, מתעטף "לכבוד ולתפארת",^[89] וכנראה גם מגביה וגולל (יש מי שקישר זאת ל"האוחז ס"ת ערום נקבר ערום", וביאר שמדובר במי שאינו לבוש כראוי – בלי ציצית).^[90]

על גבי זה יש להעיר שיתכן ש'חלות עבד המלך' והכבוד קשורים זה לזה, משום שאפשר ש'חלות עבד המלך' יוצרת כבוד מסוים באדם משום המצוה שבאותה 'חלות' (בבחינת "התנאה לפניו במצוות" במובן של 'התנאה באמצעות המצוות').[91] ממילא, ניתן להציע שהדרישה לכבוד כוללת דרישה לכך שהוא יכלול כבוד 'מצותי' של 'חלות עבד המלך', ולחלופין, יתכן שבמקרים שבהם יש דרישה ל'חלות עבד המלך', זה משום שיש דרישה לכבוד.^[92] מצד שני, יתכן שאין קשר בין הדברים, ואפשר לדבר על דרישה עצמאית ל'חלות עבד המלך' מצד אחד, או לכבוד מצד שני – כאשר יתכנו כמובן מקרים שבהם תהיה דרישה לשני הענינים אף שאין ביניהם קשר מהותי.^[93]

חשוב להדגיש שהדיון הזה אינו תאורטי בלבד, ועשויות להיות לו השלכות הלכה למעשה: כך, אם נאמר שבמקרים מסוימים יש דרישה לכבוד שכוללת גם דרישה ל'חלות עבד המלך',^[94] אף ש'קיום מלא' יהיה רק ב'טלית גדול', אם החלופה תהיה לא ללבוש כלום, יהיה ענין לפחות ללבוש 'טלית קטן' שיש בה 'חלות עבד המלך', ויתכן שזה יהיה נכון גם שלא בזמן ציצית. לשם המחשה, אם הלכות כבוד שבת רואות ענין גם ב'חלות עבד המלך' כשלעצמה, יהיה ענין בלבישת 'טלית קטן' בליל שבת, ובביקור חולים יהיה ענין בלבישת 'טלית קטן' גם בלילה. כמובן, אין הכרח לטעון שתמיד מדובר בדרישה מורכבת או עצמאית (משני הצדדים), ויש לבחון בכל מקרה לגופו אילו דרישות בדיוק הוא כולל.

ו. סיכום

מצות ציצית מופיעה בתורה פעמים, בפרשת שלח ובפרשת כי תצא. ראינו שני ענינים מרכזיים שניתן לדלות מן הפרשות: האחד, הראייה והזכירה, והשני, הכסות והעיטוף (בלשון הברייתא). סקרנו מקרים שבהם מופיעה חובת עיטוף (כנראה בטלית), ועמדנו על כך שהחיוב נובע מנוכחות שכינה, ממעמד קדוש, או מכבוד הציבור. כמו כן, עמדנו על כך שעיטוף מופיע בתורה גם כהיכר באדם. בהמשך, הובאו הגמרות הדנות בלבוש בעת התפלה, כאשר אפשר שמדובר בבגדים מכובדים, אך בפשטות, לפחות בחלקן, הכוונה לציצית. ממילא, ראינו שאפשר לראות עיטוף בציצית כחלק מכבוד התפלה ("שינוי בגדים", "תיקון המלבוש"), אך יש שעיטוף הוא "צורך תפלה" או "צורך קריאת שמע", שקשור לראייה ולזכירה.

הנושא הבא שדנו בו היה מעמד 'טלית קטן', שאלה שעלתה בתקופת הראשונים. בפשטות מתקיימות בה ראייה וזכירה, אבל עשויה להיות בה בעיה מצד הכסות והעיטוף. עם זאת, יש שהבינו שיש בה עיטוף או שאין צורך בעיטוף בטלית, ויש שהבינו שאמנם אין בה עיטוף (מסיבות שונות), אך זה חסרון רק בחלק מן המצוה. חזרנו לתפלה, וביארנו שאם הטלית בתפלה היא ענין מהותי שקשור לראייה ולזכירה, 'טלית קטן' תועיל. אולם, אם מדובר בכבוד התפלה, ב"שינוי בגדים", בפשטות היא אינה מועילה לגביו (לדעות הסוברות שאין בה עיטוף), ויתכן שכך מדויק מלשון "עיטוף" שבגמרות. מכל מקום, רבים בהחלט דיברו על לבישת 'טלית קטן' בתפלה, ובפשטות, זה מלמד שבתפלה הצורך המרכזי בציצית אינו קשור ל"שינוי בגדים", אלא לזכירה ולראייה.

השלכות לדיון זה תהיינה עטיפת טלית בתשעה באב, המנהג ללבוש 'טלית גדול' רק בשחרית, והמנהג להתעטף רק בשבת. בנוסף לאלו, התיחסנו להלכה שמביאים חלק מן הראשונים שיש 'להשליך' שתי ציציות אחורה, וביחס בינה לבין ה'עיטוף', הראייה והזכירה וקריאת שמע. כמו כן, התיחסנו להלכה שיש להוציא את חוטי הציצית החוצה.

לאור זאת, עברנו לדון במחלוקת הגמרא האם חיוב ציצית הוא 'חובת גברא' או 'חובת מנא'. ראינו שהגרי"ד הציע שכל המחלוקת היא רק לגבי חובת הטלית: האם כל בגד בעל ארבע כנפות חייב בציצית מעצם קיומו, או שהוא נחשב כבגד רק בעת לבישתו, ורק אז יחויב בציצית. לדעתו, לכולי עלמא יש קיום נוסף של 'חלות שם מעוטף' – בגברא. הוא הוסיף וביאר שב'טלית קטן' יש קיום רק של 'חובת מנא', וכך הסביר את הברכה עליה ("על מצות ציצית").

העלינו שני קשיים במסקנתו: דעת רוב הפוסקים שיש ענין בלבישת טלית קטן בזמן התפלה, כפי שביססנו אותה בחלק הראשון; ועצם קיום המושג 'טלית קטן', שמטרתו היא ביטוי לרדיפה אחר המצוה. שתי נקודות אלו מצביעות על קיום מצוה בגברא, ולא רק בחפצא, בניגוד לדברי הגרי"ד.

לכן, ביארנו שמאחר שאנו סוברים שב'טלית קטן' נעשית פעולת העיטוף, יש לדחות את דברי הגרי"ד לחלוטין (שאכן סבר אחרת). על מנת לענות על הקושי הראשון במסגרת שיטת הגרי"ד, הצענו סברת 'צירוף' לגבי 'טלית קטן' ותפלין של ראש. כלומר, תפלין של ראש, המונחות יחד עם 'טלית קטן', משלימות את הקיום בגברא של הטלית, במקום להתעטף ב'טלית גדול'. זאת הסברנו בשני אופנים: אם משום שיש בהן החצנת המצוה ("וראו כל עמי הארץ") בדומה לטלית גדול, ואם משום שמדובר באפן כללי בהפיכת הגברא לאדם מיוחד. כך התבאר היטב המנהג מתקופת הראשונים, שהנערים היו מתעטפים ב'טלית גדול' רק בשבת, שבה אין מניחים תפלין. לפי זה, צריך לומר שראייה וזכירה קשורות ל'חובת מנא', והעיטוף ל'חובת גברא'. ועדיין, קשה איך דוקא ב'טלית קטן' שמבטאת רדיפה אחר המצוה אין קיום של 'חובת גברא'.

לחלופין, הצענו שאפשר לקבל את עצם החילוק של הגרי"ד, אלא שלאור הקשיים שהעלינו, יש להפוך את הישום שלו ב'טלית קטן', ולומר שיש בה קיום של 'חובת גברא' בלבד. ממילא, יש להגדיר בצורה שונה את החלות בגברא: לא כ'חלות גברא מעוטף', אלא כ'חלות עבד המלך'. זאת, משום שהיא חותמו של הקב"ה על עבדיו, וחוטיה נראים ומזכירים את המצוות. כך מתבארת היטב לשון הברכה (המקבילה לברכה על תפלין של ראש), וכך גם הסברנו את מי שכתב שיש ללבוש 'טלית קטן' מתחת לבגדים דוקא, אבל ודאי שיש להוציא את החוטים: עיקר המצוה מתקיים בחוטים הנראים ומזכירים, וממילא, ראוי להסתיר את הבגד שאינו עיקר המצוה. לפי זה צריך לומר שהראייה והזכירה אכן קשורות ל'חובת גברא' (וכך מסתבר), והעיטוף ל'חובת מנא'. לפי זה, בניגוד לדברי הגרי"ד, מקורה של 'טלית קטן' בפרשת שלח ולא בפרשת כי תצא, ופשוט שיש בה חיוב תכלת.

הוספנו לשאול מדוע לפי זה יש פוסקים המצריכים שיעור ב'טלית קטן', ואיך יתכן שיהיה מעשה מצוה הקשור למצוה – ללא חפץ של מצוה. ביארנו שאפשר שגם לפי זה יש 'חובת מנא' מסוימת ב'טלית קטן' – וממילא נדרש שיעור ל'טלית קטן', ויש כאן חפץ של מצוה. עוד הצענו שיש דרישה שחוטי הציצית יהיו חוטי בגד דוקא, וממילא נדרש שיעור בגד (בצורה עקיפה). לפי הבנה זו, יש כאן חפץ של מצוה – החוטים.

לאור זאת, ובפרט לאור ההבנה שהעיטוף אינו יוצר 'חלות שם' בגברא, חזרנו למקרים השונים שבהם יש שימוש בציצית. הצענו שבאלו מהם הקשורים לשכינה ולעמידה "לפני ה'" (למשל, תפלה, שבת ודיינים), ישנה דרישה לאותה 'חלות עבד המלך', וממילא, 'טלית קטן' תועיל בהם (כפי שמשמע לפחות לגבי תפלה). אמנם, לפחות בשאר המקרים (כמו מסדר קידושין) מדובר בענין של כבוד. לחלופין, אפשר שבכל הדינים שציינו הציצית נצרכת כאות של כבוד, והדבר מתבאר היטב אם נבין שאין דרישה סתמית לכבוד, אלא לכבוד שיושג על ידי בגד של מצוה.