בונה | 2 | נדבכי בניין, והמשך גדרי בונה

"אמר שמואל: המצדד את האבן - חייב. מיתיבי: אחד נותן את האבן ואחד נותן את הטיט - הנותן את הטיט חייב! וליטעמיך, אימא סיפא, רבי יוסי אומר: ואפילו העלה והניח על גבי דימוס של אבנים - חייב. אלא: תלתא בנייני הוו, תתא מציעא ועילא. תתא - בעי צדודי ועפרא, מציעא - בעי נמי טינא, עילאי - בהנחה בעלמא".

מדברי התוס' (שם ד"ה וליטעמיך) נראה שהם סבורים שאין מחלוקת תנאים בדבר, והכול מודים בקיומם של שלושת הנדבכים: תחתון אמצעי ועליון, ודיניהם השונים.

אך, עיין רמב"ן שלדעתו יש מחלוקת תנאים בנדבך העליון אם די לו בהנחה בעלמא או שבעינן צידודי ועפרא, וז"ל הרמב"ן:

"אלא תלתא בניני הוו תתאי מציעאי ועילאה. תתאי בעי צדודי ועפרא לדברי הכל והיינו דשמואל, מציעאה בעי נמי טינא לד"ה. עילאה בהנחה בעלמא, כלומר לדברי ר"י, ורבנן פליגי עליה דבעי נמי צדודי ועפרא אבל לא בהנחה בעלמא".

 ובירושלמי ריש הבונה איתא:

"תני אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט המביא את הטיט חייב. רבי יוסה אומר שניהן חייבין. סבר רבי יוסי אבן בלא טיט בניין. הכל מודין שאם נתן את הטיט תחילה ואחר כך נתן את האבן שהוא חייב הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס חייב למי נצרכה לרבנן".

העולה מדברי הירושלמי שלר' יוסי יש בניין בלא טיט, ופליגי רבנן ובעו טיט, ובנדבך העליון [=הבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס], חייבו בירושלמי בלא טיט אף לדעת רבנן, וסגי בהנחה בעלמא.

לכאורה, דברי הירושלמי הללו הינם שלא כרמב"ן, והרמב"ן דחק לפרש בירושלמי:

"ואפשר דישב היינו עפרא וצדודי ועולה כפי פירושינו".

אמנם, לעניין הנדבך התחתון ['תתאה'] – אף שהכול מודים לשמואל דלא בעינן טיט, ודי בצידודי ועפרא, מ"מ נחלקו בו ראשונים אם חייב משום בונה - כדברי רש"י :

"מתוך שהוא מצדדה הוא מכינה תחתיה ומושיבה בארץ - חייב, ואפילו לא נתן טיט הוי בונה כל שהוא, דיש מקיימין כן בלא טיט".

או שיש לחייבו משום מכה בפטיש  - כדברי הרמב"ם:

"המצדד את האבן ביסוד הבנין ותקנה בידו והושיבה במקום הראוי לה חייב משום מכה בפטיש".

שורש מחלוקת הראשונים נעוץ כנראה בגדרי בונה:

• לרש"י, כל פעולה שהיא לצורך הבניין, והופכת חלק מן הבניין עצמו הוי בונה.
• אך לרמב"ם אין בונה אלא בגוף הבניין, אבל הצעת היסוד לבניין היא עניין נפרד וחייבים עליה משום מכה בפטיש.

אפשר שהרמב"ם סובר כן על פי דברי שמואל (שבת קב:) הסבור שגם המסתת את האבן חייב עליה משום מכה בפטיש [ואף שרב חולק שם על שמואל וסבור שמסתת חייב משום בונה, העדיף הרמב"ם את שיטת שמואל משום שר' יהושע בן לוי קאי כוותיה - עיין לעיל עה:, ודו"ק]. עכ"פ, לשיטת שמואל עצמו, סבור הרמב"ם שסיתות אבן אינו בונה משום שאינו פועל כרגע בבניין, אלא בעיצוב האבן כמקובל, ועניין בפני עצמו הוא ואינו שייך לבונה אלא למכה בפטיש. ושמא מכאן למד הרמב"ם לטעון שאף מצדד את האבן שהיא פעולת היסודות של הבניין היא עניין בפני עצמו ואינה חלק מהבניין ורק בעקבותיה יגיע הבניין[1].

והנה, בגמרא להלן נחלקו רב ושמואל בשלושה מקרים, ובכולם רב מחייב משום בונה ושמואל מחייב משום מכה בפטיש. מעריכת הש"ס את המחלוקות בהדדי, ומן הצריכותא שנקטו בגמרא נראה שהבנת הגמרא היא שיש שורש אחד לכל המחלוקות, אלא שהצריכותות מראות שהשורש הזה ברור במקרה אחד יותר מבחברו. קודם שנבאר הדברים בפירוט, נקדים להציע סוגיית הגמרא:

"מסתת משום מאי מיחייב? רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש.

העושה נקב בלול של תרנגולים, רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש.

עייל שופתא בקופינא דמרא, רב אמר: משום בונה, ושמואל אמר: משום מכה בפטיש.

וצריכא! דאי אשמעינן קמייתא - בההיא קאמר רב, משום דדרך בנין בכך. אבל עושה נקב בלול של תרנגולים, דאין דרך בנין בכך - אימא מודה ליה לשמואל. ואי אשמעינן בהא - בהא קאמר רב, משום דדמי לבנין, דעבדיה לאוירא. אבל שופתא בקופינא דמרא, דאין דרך בנין בכך - אימא מודה ליה לשמואל. ואי אשמעינן בהא - בהא קאמר שמואל, אבל בהנך תרתי - אימא מודה ליה לרב, צריכא"         (קב:).

ונבאר את הדברים בס"ד:

עקרונית, רב סבור שכל פעולה שהיא חלק ממערכת הבניין חייבים עליה משום בונה, אע"פ שאין בה דיבוק חלקים ואע"פ שאין בה יצירת המבנה עצמו, [וכמו שראינו למעלה בעניין חופר גומא]. לעומתו, שמואל סבור שאין לחייב משום בונה אלא כשיוצר את הבניין עצמו ועוסק בו. ומכאן נבוא לבאר את הפרטים ואת השלבים השונים.

בסיתות, חייבים לרב משום בונה משום שזוהי דרך בניין, וחלק ממערכת הבניין שהרי בכל בניין מסתתים אבנים, אך לשמואל חייבים משום מכה בפטיש לפי שאינו עצם הבניין, אלא סיתות אבן ששייך למערכת הבניין בלבד.

עושה נקב בלול של תרנגולים - בגמרא אמרו שיש הוו"א שרב לא יחייב בו משום בונה משום שאין דרך בניין בכך, ויש מקום לחשוב שיודה בזה לשמואל לחייבו משום מכה בפטיש, ולכן הוצרך להשמיענו שאף בזה סבור רב לחייב משום בונה, ויש להבין הפער בין ההוו"א ובין המסקנה. נראה, שכוונת הש"ס היא שאין דרך בניין ליצור חורים ונקבים בבניין לצורך אויר ואורה וכיו"ב, אלא מראש כשבונים מניחים פתחים לצורך האוויר והאורה, ויש הוו"א שכיוון שפעולה זו אינה חלק מתהליך הבנייה הרגיל אינה מחייבת משום בונה אלא משום מכה בפטיש, אך השמיעונו שאעפ"כ מחייב רב משום בונה משום דדמי לבניין, שבפועל דומה הדבר לבניין שיש בו פתחים לאוויר ולאורה, ואף נקב זה שבלול, עשוי לאוויר הוא.

מאן דמעייל שופתא בקופינא דמרא - כאן אין זה דרך בניין כלל, לא כחלק מן המערכת הכללית, ולא מצד הדמיון לבניין כלל. מכל מקום, רב סבור כי חייב משום בונה כיוון שיוצר כלי, ולדעתו גם ביצירת כלי- יש חיוב בונה. אך שמואל  סבור שיצירת כלי אינה בניין, ואינה אלא משום מכה בפטיש. ויש לעיין אם שמואל מתנגד לכל בניין בכלים, שאינו נחשב בניין כלל וכפי שמשתמע מרש"י כאן שכתב: 'דלאו בניין הוא', או שמא מפני שאין זה בניין חשוב, ובכלים אין לחייב משום בונה אלא בבניין חשוב. אבל ספק זה בדעת שמואל קושר אותנו לשאלת היסוד של בניין וסתירה בכלים שתידון להלן, ושם תבורר גם עמדת רב בנידון.

דעת התוספות

נשוב להפנות מבטנו לשיטת שמואל בעושה נקב בלול של תרנגולים - יש לעיין לשיטתו שמחייב משום מכה בפטיש אם הדין נכון גם בעושה חלון בבית, משום שאין זה דרך בניין והנקב אינו יוצר את הבניין עצמו, או שמא ביצירת חלון בבניין מודה שמואל שחייבים משום בונה משום שהיא פעולה בבניין עצמו. במבט ראשון היה נראה לכאורה, כדרך הראשונה, ויש להביא ראייה לכיוון זה מן הגמרא להלן (קג.) בדיונה בעניין הקודח - שלשמואל חיובו משום מכה בפטיש ולא מצד בונה, ולרב חיובו משום בונה. וכן נראה מן  התוס' (שם ד"ה העושה), שנראה מדבריהם שאף בקודח בבית חייבים לשמואל משום מכה בפטיש ולא משום בונה. אלא שמדבריהם בד"ה לול, נראה שהם ממקדים את הבעייה ביסוד אחר. נביא תחילה את דבריהם:

"לול של תרנגולין - דלא חשיב ליה שמואל בונה אומר ר"י משום דלא חשיב להאי פתח עשוי להכניס ולהוציא".

מדבריהם נראה שהם סבורים שבעשיית פתח יש לחייב עליה משום בונה אם הפתח עשוי להכניס ולהוציא, ונקב זה אינו כן, ולפי זה ברור שעשיית חלון בבית חייבים עליה משום בונה, אף לשמואל. ונראה שהתוס' סבורים שעשיית פתחים וחלונות בבניין הם אכן דרך בניין, ולא כפי מה שהסברנו למעלה, ומה שהסוגיה קבעה דלאו דרך בניין הוא, היינו מטעם אחר, שאין זה פתח ככל הפתחים, ומה שפשוט לתוס' שקודח חייב משום מכה בפטיש, הוא משום שקודח אינו חלק אינטגראלי של בניין הבית, אי נמי יש לומר שקודח שאני שאינו עשוי להכניס ולהוציא ולפיכך חיובו לשמואל משום מכה בפטיש. [וראה תוס' קג. ד"ה בשלמא]

ולגופם של דברי התוס' שרב ושמואל נחלקו בנקב בלול של תרנגולים אם עשוי להכניס ולהוציא^[2], צ"ע, וכי נחלקו במציאות הנקב בלול?

ונראה לי לומר שעיקר הנקב בלול עשוי הוא להכניס האורה והאויר לתוכו, ובודאי משמש הוא גם להוצאת הריח שמצטבר בתוכו, אלא שאין זו המגמה העיקרית בעשייתו. והשווה ללשון הרמב"ם שכתב:

"העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה^[3] חייב משום  בונה"        (פ"י, הלכה יד).

ומעתה יש לומר שבזה נחלקו רב ושמואל לשיטת התוס' - לרב נקב כזה נחשב שעשוי להכניס ולהוציא, ומכוח זה יש לדמותו לבניין, ולשמואל אין לדמותו לבניין אלא כשעשוי לכתחילה להכנסה ולהוצאה, ואז ייחשב הדבר בניין, אבל פתח שעיקרו להכניס ולא להוציא, אין זה בונה לשמואל ויש לחייב עליו רק משום מכה בפטיש.

ואולם, עדיין צ"ע אמאי יש לחייב על פתח כזה גם מצד מכה בפטיש והלוא אין לו חשיבות פתח אם אינו להכניס ולהוציא. ויש לומר, שאם היינו מחייבים מצד בונה, אזי היינו מחייבים על עצם הפתח ויצירתו, ובזה אם אינו עשוי להכניס ולהוציא אין לחייב עליו כלל. אבל כשאנו מחייבים מצד מכה בפטיש, לא על מעשה הנקב אנו מחייבים אלא על גמר מלאכת הלול אנו מחייבים [ויש לדמות הדבר לכותב אות אחת בסוף ספר שחייב, ויש סוברים שאין לחייב משום כותב מפני שאין כאן כתיבת שתי אותיות, ומכל מקום מחייבים מצד מכה בפטיש שהיא מלאכת כתיבת הספר שנסתיימה עם כתיבת האות האחרונה].

דעת הרמב"ם

בבואנו לשיטת הרמב"ם אנחנו ניצבים בפני קושי משמעותי, שהרי מן הסוגיה נראה לכאורה, שהמקרה היותר פשוט לחייב בו משום בונה הוא המסתת, והנה הרמב"ם פסק בלול ובשופתא לחייב משום בונה כרב, ובמסתת פסק לחייב משום מכה בפטיש כשמואל, ולכאורה הוא בניגוד למגמה הבוקעת מן הסוגיה. ועוד נראה מן הצריכותא דכולהו בחדא מחתא מחתינהו, והרמב"ם הפריד בין הדבקים, וצ"ע.

כבר כתבנו למעלה שהרמב"ם פסק במסתת כשמואל משום שרבי יוחנן בסוגייתנו (קב:), ורבי יהושע בן לוי לעיל (עה:) קאי כוותיה. וצ"ל ששונה המסתת מן הלול והשופתא, לפי שבמסתת אין כאן גוף הבניין לפנינו ואינו אלא מכין ומכשיר את האבן כדי לשקעה בבניין. ואע"פ שהוא באמת דרך בניין לגמרי, הפעולה כרגע אינה בבניין אלא באבן ולפיכך סבור הרמב"ם שיש לחייב משום מכה בפטיש.

אמנם, נראה מסוגייתנו (קב:) כי היא לא סברה כן, אבל הרמב"ם לא הכריע כמותה מפני הסוגיה לעיל (עה:) המאלצת אותו לחרוג מן הכלל של הלכה כרב באיסורי. כל זאת דווקא  במסתת, אבל בשני המקרים האחרים חוזרים אנו לעיקרון של הפסיקה כרב. עוד אפשר שהסוגיה הציגה רק את קו המחשבה של דרך בניין, ולאורו פשוט יותר שמסתת הוא בונה, ויש נקודת מבט אחרת שלא עלתה במסגרת הצריכותא בסוגיה, שהמוקד שלה הוא השאלה אם עוסקים בגוף הבניין, וצ"ע.

ובעניין נקב בלול של תרנגולים, יש מבוכה גדולה בשיטת הרמב"ם. הוא התייחס לנקודה זו בשלושה מקומות:

"העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה חייב משום בונה"           (פ"י, הלכה יד).

"והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו"

                                                                      (שם, הלכה טז).

"העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא כגון נקב שבלול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל הרי זה חייב משום מכה בפטיש, לפיכך גזרו על כל נקב אפילו היה עשוי להוציא בלבד או להכניס בלבד שמא יבוא לעשות נקב שחייבין עליו"

                                                                      (פכ"ג, הלכה א).

וזו לשון ה'לחם משנה':

"העושה נקב כל שהו וכו'. בגמרא (קב:) איכא פלוגתא רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש ופסק רבינו כרב, וקשה דלמטה נראה שפסק כשמואל שכתב והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין בבנין בין במתכת וכו' הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב דלרב הוי משום בונה כמבואר בגמרא במ"ש גבי קודח בשלמא לרב מיחזי כחר חורתא וכו' אבל זה איירי בנקב העשוי להכניס ולהוציא דאל"כ ה"ז מותר מן התורה כמ"ש בסמוך ובפרק כ"ג. וכן קשה שבריש פרק כ"ג כתב בנקב לול של תרנגולים שהוא תולדת מכה בפטיש וחייב כוותיה דשמואל. ונראה שהוא ז"ל מפרש דמ"ש רב חייב משום בונה כלומר אפילו משום בונה וה"ה משום מכה בפטיש דהוי גמר מלאכה אלא שהוא מוסיף ואומר שחייב משום בונה דלדידיה אתי מתני' דהקודח כל שהו כפשטה... ומ"מ סתם כאן רבינו הרבה בזה שהיה לו לכתוב חייב משום בונה ומשום מכה בפטיש אלא שהוא סמך על מ"ש לקמן והדברים סתומים"   (פ"י, הלכה יד).

אבל לענ"ד נראה שאי אפשר לומר כן, משום שחיוב מכה בפטיש שייך רק במקום שלא שייך לחייבו משום מלאכה אחרת כלל, וכל זמן שאתה פועל במסגרת מלאכה ספציפית, אינך נכנס למסגרת מכה בפטיש, ורק פעולות שאין לחייב עליהן מצד המלאכות הקיימות, יש לדון אם יש בהן מאפיינים ששייך לחייב עליהן מצד מכה בפטיש. [דיון מפורט ביסוד זה יתקיים,אי"ה,  במסגרת מלאכת מכה בפטיש]. ועכ"פ לפי יסוד זה הדרא קושיא לדוכתה, שנראה שהרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי, שבמקום אחד מכריע כשמואל ובאחר כרב?

ואשר נראה ליישב בזה ע"פ דרכו של אבן האזל: יש לחלק לדעתו בין מעשה הנקב מצד עצמו לבין נקב שהוא חלק מבניין:

מעשה הנקב מצד עצמו אם הוא עשוי כדרך האומנים שעושים פתח להכניס ולהוציא, יש לחייב עליו מצד מלאכת האומנים שהיא מלאכת מכה בפטיש^[4], וחיוב מצד זה שייך בכל מקום שלא ניתן לחייב בו משום בונה (כגון בכלים לפי מה שפוסק הרמב"ם שאין בניין בכלים, או אפילו בבניין, אם יהיה באופן שמסיבה כלשהי לא נוכל לחייב משום בונה^[5]).

אמנם אם עושה נקב שהוא חלק אינטגרלי של בניין, וכגון נקב בלול של תרנגולים, לפי מה שהרמב"ם פוסק כרב, יש לחייב עליו משום בונה מצד הפעולה בבניין ולאו מצד מעשה הנקב, ולפיכך לא דרש הרמב"ם בזה שיהיה הנקב עשוי להכניס ולהוציא. [וכבר אמרנו למעלה שאין מקום לחייב שתיים גם משום בונה וגם משום מכה בפטיש]. לדברינו, אם יעשה אדם נקב בלול של תרנגולים המחובר לאדמה, ששייך בו בונה יש לחייב גם בנקב שאינו להכניס ולהוציא, וכדברי הרמב"ם שהדגיש רק שעשוי להכניס האורה, אבל אם הוא לול מיטלטל שהוא כלי, יש לחייב רק מצד מכה בפטיש אם עשוי להכניס ולהוציא, שאז הוא נקב האומנים.