דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 116

בונה (ה) - המשך בניין לשעה ובניין המתקיים

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

בנין לשעה

בשיעור הקודם עסקנו בהרחבה בבניין שמצד עצמו הוא מתקיים, אלא שיש תוכניות לפרקו, אם יש לחייב עליו בשבת או לא. יש לבחון עניין זה מתוך דיון בסוגיה נוספת, שאפשר שיש בה כדי לשפוך אור נוסף על דיוננו.

שנינו במשנה בריש הבונה:

"זה הכלל: כל העושה מלאכה, ומלאכתו מתקיימת בשבת - חייב"       (שבת קב:).

ופירש רש"י על אתר:

"כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת - שיש מתקיימת כיוצא בו [ואין מוסיף עליה].

בשבת - אעושה מלאכה קאי".

לדבריו, כוונת המשנה היא שמי שעושה מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת חייב. וכן משמע מדברי המאירי  בפירושו למשנה:

"זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת ר"ל שאדם עושה כיוצא בה ומקיימה בלא תוספת, אם עשה כיוצא בה בשבת חייב".

פירוש מיוחד מצאנו בדברי הגר"א ב'שנות אליהו' למשנתנו. הגר"א כתב שאע"פ שדעתו לקיים כן רק בשבת, ואחר השבת מתכוון להוסיף עליו, מ"מ חייב, הואיל ומתקיים כן בשבת. מוכח מדבריו דסגי במתקיים לשבת אחת בלבד, ולכאורה הוא בניגוד למשתמע מן הראשונים[1] שכתבו שהיא מתקיימת ואינו מוסיף עליה.

אמנם לענ"ד אין משם ראייה, כי אינו מדבר כלל על מגמה של פירוק הבניין לאחר השבת אלא על תוספת. שהיה מקום לומר שכיוון שמבקש להוסיף על המלאכה לאחר השבת, שמא אין בזה חשיבות מצד עצמו, שהרי אינו מסתפק בזה, ובזה הוא שקבע שכיוון שבשבת עצמה די לו בכך, ויש שמקיימים כן[2], אלא שהוא מבקש להוסיף על כך במוצ"ש, הרי זו מלאכה שחייבים עליה. אך אפשר, שגם לדעתו אם היה בונה בניין ע"מ לפרקו לאחר השבת, אף שמתקיים כן בשבת, כיוון שאינו מתקיים כלל לאחר השבת לא הוי בניין, וצ"ע.

שוב ראיתי  שהריטב"א חיבר בין משנתנו כפירושו של הגר"א עם ההלכה של בניין לשעה, וכך כתב:

"זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת. פרש"י ז"ל דהאי בשבת אעושה מלאכה קאי וכאילו קתני העושה מלאכה בשבת ומלאכתו מתקיימת, ויש שפירשו דהכי קאמר דאפילו אין מלאכתו אלא לשעה שאינו בנין קיים אלא לבו ביום בלבד חייב, וכענין שאמרו בירושלמי בנין לשעה בנין".

הריטב"א פירש את משנתנו בבניין שאינו יכול לעמוד אלא ביום השבת, והשווהו לסוגיית הירושלמי של בניין לשעה. שם אמנם מדובר בבניין שמצד עצמו עומד לזמן רב, והאדם מתכנן לפרקו, אולם הריטב"א לא חילק כנראה ביניהם, וסבר ששני הדינים תלויים זה בזה - אם בניין לשעה בניין, הוא הדין בבניין שאינו מסוגל לעמוד אלא לשבת זו, חשוב דבר המתקיים וחייבים עליו.

וראה עוד בדברי התוס' רא"ש שם שגם ממנו יש להביא ראיה שבניין לשעה הוי בניין, וז"ל:

"ואף על גב דקיימא לן דאין בנין בכלים ה"מ כגון בהחזרת מנורה של חוליות או בהחזרת תריסין דהוי בנין עראי דאין בו אומנות וחיזוק, אבל מקום שיש אומנות ותיקון גמור מחייב בכלים כמו בקרקע. והכי נמי אמרינן לעיל בסוף כירה גבי מטה של תרסיים אם תקע חייב חטאת מחזיר קני מנורה בשבת חייב חטאת קרן עגולה חייב, ואין בין כלים לקרקע אלא בנין עראי דבכלים לא חשיב בנין ובקרקע חשיב בנין, ושופתא בקופינא דמרא הוה בנין קבוע" (קב: ד"ה עייל שופתא).

התוס' רא"ש סבור כי בקרקע או בכלים, אם יש חיזוק ואומנות - יש לחייב גם בבניין עראי. ונראה שאין כוונתו שבקרקע בנין עראי הוי בניין, שהרי סוגיה שלמה היא בביצה (לב:) שלא אסרה תורה בניין עראי, ונראה לי פשוט שכוונתו שבקרקע יש לחייב גם על בניין לשעה, שעומד לפירוק. וראיה לפירושנו זה מהדוגמאות של חיזוק ואומנות בכלים שהוא מביא ומשווה לקרקע, מיטה של טרסיים, ומנורה של חוליות, ששם פשוט שהוא בניין לשעה ועשוי לפרקו מידי פעם, ומכאן ראיה נוספת לשיטות הסוברים בניין לשעה הוי בניין, ודו"ק.

ואם כן, בהיגלות נגלות דברי הריטב"א ותוס' הרא"ש הנ"ל, ודברי הרשב"א והמאירי [שהבאנו בשיעור הקודם] שהביאו דברי הירושלמי, ואפשר שאף הגר"א נוטה לזה, קשה שלא לחוש להלכה לשיטה זו ולהחמיר בבניין לשעה.

בנין המתקיים

דיברנו עד כה בבניין שמצד עצמו יכול להתקיים זמן רב אלא שמגמת הבונה קצובה בזמן. מדברי הריטב"א ראינו שהוא נוטה להחמיר אף בבניין שמצד עצמו עומד לזמן מוגבל בלבד. בנקודה זו דנו בעבר, במלאכת כותב, בכתיבה שמתקיימת לזמן קצר בלבד, אם יש לחייב עליה. שם העלינו שאפשר שדין זה נתון במחלוקת שבין הרמב"ם לבין הרשב"א. הרשב"א סבור שגדר מתקיים הנחוץ למלאכות שבת הוא שיהיה מתקיים למשך זמן סביר כנהוג אצל בני אדם לעשות כן (וכן נראה מדברי התוס' שם קטו:, והר"ן על הרי"ף שם לז. באילפס). אבל, לדעת הרמב"ם וה'מגיד משנה' - 'מתקיים' הוא ליום השבת בלבד.

אמנם כך הבינו רבים את שיטת הרמב"ם, אולם אנו העלינו שגם בשיטתו יש לחלק בין שני גדרי מתקיים:

  1. יש מתקיים מצד תכנית האדם, דהיינו שהמצב הנוכחי הוא מצב שאדם מקיים אותו כך לזמן מה.
  2. ויש מתקיים מצד עצמו, דהיינו משך הזמן שהמעשה שנעשה יחזיק מעמד מצד עצמו.

ונראה לי שמה שהגביל הרמב"ם שצריך שיתקיים ביום השבת, היינו דווקא לגדר הראשון. פעולת האדם נקראת מלאכה רק אם עשה פעולה שיש לה קיום ביום השבת - רק כך יש לה חשיבות ליומה, ובלאו הכי אינה בחשיבות מלאכה. אמנם, לעניין כותב בעינן כתב המתקיים מצד עצמו, שהרי זהו עניינו של כותב, 'למען יעמדו ימים רבים', ואף הרמב"ם לא פליג בזה, וברור שהדרישה למתקיים היא כדברי הרשב"א הנ"ל, שהוא לפי מה שנהוג בדרך כלל אצל אנשים לכתוב לזמן סביר. ונראה ברור שהוא הדין לעניין בניין, שהרי עיקרון זה נלמד ממשנתנו שעוסקת בבונה.

עצם החילוק שחילקנו מבואר הוא, שהפירוש במשנת שבת קב: 'כל העושה מלאכה וכו'', הוא מצד כוונת האדם להניחו כך, כן הוא ברש"י שם: "שיש מתקיימת כיוצא בו, [ואין מוסיף עליה][3]", ונראה לי שאף הרמב"ם מבין כך.

אמנם בזה ודאי נראה שנחלקו רש"י ורמב"ם - שלרש"י אף בסוג זה של מתקיים בעינן שהדבר יתקיים כך, כפי שאנשים מקיימים כך, באופן סביר, ובזה הרמב"ם סבור שדי בכך שדרך האנשים לקיימו למשך השבת בלבד[4]. הריטב"א סבור שאין חילוק בין תכניות האדם לבין מתקיים מצד עצמו, ולדעתו כל שיכול להתקיים ליום השבת בלבד, יש לחייב עליו[5].

 

 

 

בנין עראי

ובעניין בניין עראי, גרסינן במסכת ביצה:

"אמר רב נחמן אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביום טוב ..אמר ליה רבה זוטא לרב אשי אלא מעתה בנה אצטבא ביום טוב .. הכי נמי דשרי? אמר ליה התם בנין קבע אסרה תורה בנין עראי לא אסרה תורה וגזרו רבנן על בנין עראי משום בנין קבע והכא משום כבודו לא גזרו ביה רבנן"                                             (לב:).

מבואר שם שהתורה אסרה רק בניין קבע ולא בניין עראי, וחז"ל אסרו אף בניין עראי, ובמקום כבוד הבריות לא גזרו. ונראה שהפירוש הפשוט בסוגיה הוא שבניין עראי הוא בניין שאינו יכול להתקיים מצד עצמו, ויכול להתפרק בכל רגע, כפי שנראה סביר שמדובר באדם שמצדד אבנים לבית הכיסא כדי לשבת עליהם כאסלה זמנית. עולה מן הסוגיה, שאף שאין בזה איסור בונה דאורייתא, חכמים אסרוהו בכל מקום שאין בו משום כבוד הבריות[6]. וצ"ע בלשון רש"י שם שכתב בד"ה בניין עראי –'שאינו להתקיים', אם כוונתו שאינו יכול להתקיים מצד עצמו, או שמא כוונתו שאינו עושהו כדי להתקיים.

עשיית קוביות קרח והנחת שיניים תותבות

ובעניין עשיית קוביות קרח בשבת יש לדון בזה מכמה צדדים, ונפתח מצד בונה. ראשית, יש לדון אם יש לדמות קוביות הקרח למגבן, והדבר תלוי בגדרי בונה במגבן.

מדברי הרמב"ם נראה כי מגבן נחשב בונה בגלל קיבוץ חלקי החלב המתגבן והפיכתם לגוש אחד, ובזה אין לנו בקוביות קרח דיבוק חלקים, אלא שינוי מצב הצבירה בלבד.

אמנם, אם נאמר שגדרי בונה במגבן נעוצים בעיצוב הצורה, ולא תלויים בדיבוק החלקים, יש יותר מקום לדמות עשיית קוביות הקרח למגבן[7]. ולעיל בונה א' הבאנו שכנראה נחלקו ראשונים בזה, אם מגבן תלוי בדיבוק חלקים או בעיצוב הצורה, עיין שם היטב. אולם, נראה שגם אם נאמר שמגבן הוא בונה מצד עיצוב הצורה, נראה שאין לזה עניין לקוביות הקרח, משום שהעיקר בקוביות הקרח, אינו עיצוב הצורה אלא הפיכת המים לקרח, והצורה אינה חשובה לעניננו, ולפיכך נראה שאין בזה משום בונה.

עוד נראה שיש לחלק משום שבקוביות הקרח אינו מעצב הצורה הזו בעצמו, אלא הצורה קיימת מצד עצמה במתקן הקרח, והוא רק נותן את המים, והם מתגבשים בעצמם לצורה הנתונה, ולענ"ד אינו יותר מגרמא.

נקודה נוספת בה יש לדון בנוגע לעשיית קוביות הקרח, הינה העובדה כי הקוביות מצד עצמן אינן מתקיימות, כי הן נמסות ביציאתן מהמקרר. בענין זה, ראה בשו"ת הר צבי (טל הרים בונה א' בסוף) שדן בקוביות הקרח בשאלה אם מתקיים ליומו כשיטת הרמב"ם, וכן בשאלה אם יש לאסרו לפחות מדרבנן. אולם, לענ"ד נראה שעשיית קוביות קרח, נחשב דבר המתקיים, כי מקומם הטבעי הוא במקפיא, ושם הוא מתקיים, וכשמוציאו לשימוש דמי לאוכל הגבינה. ולענ"ד נראה יותר שלא שייך לחייבו משום בונה משום שאינו עניין לבונה מן הטעמים הקודמים שהזכרנו.

אמנם, עדיין יש לדון לאסור בזה, מצד איסור מוליד:

והנה בגמ' שבת (נא:) נקבע שאסור לרסק את השלג, ונחלקו ראשונים בטעם הדבר. יש שאמרו שיש כאן דמיון למלאכה שבורא את המים הללו (רש"י), ויש שהסבירו משום נולד ('ספר התרומה'). ההבדל הברור בין שני הפירושים הוא בקרח שנמס מאליו - לרש"י יש להתיר שהרי לא עשה כלום, ולספר התרומה יש לאסור שהרי מכל מקום המים האלה הם נולד שלא היו קודם לכן. להלכה, השו"ע הכריע להקל ואילו הרמ"א כתב שיש להחמיר לכתחילה, ובמקום צורך יש להקל. לדברי הכל אם הקרח הנמס נמצא בתוך כוס, כך שהמים הנימוחים מתערבים במשקה שבכוס, אין איסור בדבר לפי שאיסור נולד שייך רק בדבר הניכר ועומד בפני עצמו.

והנה, לשיטת רש"י נראה שיש להתיר שהרי אינו עושה בידיים, ולספר התרומה היה מקום לאסור בנידון דידן. אך, שמא יש לחלק בין הפיכת קרח למים, לבין הפיכת מים לקרח ע"פ דברי שבט הלוי שטען שגם לפי ספר התרומה גדר האיסור בריסוק הקרח, אף כשנעשה מאליו, היינו דדווקא במקום ששייך לעשותו בידיים יש בזה גדר נולד, אבל בגיבוש המים לקרח, שלעולם אין עושים אותו בידיים, אף התרומה יודה להתיר, וז"ל:

"עכ"פ גם לדרכינו זה דוקא בשלג וברד שהוא בגדר מלאכה בידים בבריאת המים, משא"כ העמדת מים עד שיעשו קרח דלעולם לא נעשה בידים ומצד עשית מלאכה בגדר מוליד אין כאן איסור כלל, שוב אין לנו הוכחה לאסור גם משום נולד כיון שכל הראשונים חלקו ממילא על יסוד נולד זה"                                       (ג', נה).

למעשה, בשמירת שבת (פ"ז, סעיף ב) הכריע לחוש לאיסור נולד, אולם פוסקים רבים התירו, וכך נוטה דעתו של שבט הלוי הנ"ל, וראה עוד שו"ת יחווה דעת (ח"א סי' ל) שהאריך בזה להיתר.

עוד יש לדון בהיתר הנחת שיניים תותבות בחלל הפה בשבת אם יש בזה משום בונה, ויש לדמותו לכאורה להנחת נדבך אבנים (בסוגיה קב:). אבל שאני התם שהנדבך הופך להיות חלק גמור של הבניין, אבל השיניים מונחות שם לפי שעה ועשויות להכניס ולהוציא בכל יום, ולפיכך, נראה שאין בזה משום בונה כלל. ובשו"ת הר צבי דן בעניין:

"בעל קורא שיש לו שיניים תותבות, ובאמצע הקריאה השיניים זזות במקומם וקשה לו הקריאה, והרופא נתן לו אבקה שישימם על גג השינים שעי"ז הם נדבקים לחיך ואינם נופלים ממקומם, אם מותר לעשות זה בשבת, והדבוק אינו דבר המתקיים אלא לשעה או שעתיים בלבד"                                          (טל הרים בונה א').

בשו"ת הר צבי התיר מצד בניין לשעה לפי הבנתו שיש להתיר בזה, אך גם לשיטתנו שנטינו להחמיר בבניין לשעה, נראה שבזה כיוון שאינו יכול לעמוד שם אלא לזמן קצר, ואינו מתקיים מצד עצמו, יש להקל בזה. ועוד נראה לי שלא שייך בזה גדר בונה בדבר שמניחו לפי שעה ואף שמדבקם, כיוון שברור שמונחות שם רק לפי שעה אין זה בגדר בונה.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ב

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   עיין רש"י למשנה, מאירי הנ"ל, ור"ן על הרי"ף ועוד

[2]   נראה לי שהכוונה בזה היא שיש אנשים שמקיימים כך גם לטווח ארוך.

[3]   וכן הוא בר"ן על הרי"ף שם לז. באילפס. והנה בשו"ת הר צבי טל הרים בונה א' כתב שמדברי רש"י והר"ן שלא פירשו המשנה כשיטת הרמב"ם, משמע שאינם דורשים מתקיים בכל מלאכות שבת, וגם אם עושה מלאכה שאינה מסוגלת להתקיים מצד עצמה יש לחייב עליה, וז"ל שם: 'ולפי פרש"י והר"ן אין ראיה ממשנתינו, ואדרבה מזה שנדחקו הר"ן ורש"י לפרש משנתינו דריש פרק הבונה ומלאכתו מתקיימת בשבת שמקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליה ולא פי' את המשנה כפשטה שהמלאכה תהא עשויה להתקיים משמע שלדעתם בשאר מלאכות (חוץ ממלאכת כתיבה, צביעה, אריגה כמו שיתבאר להלן) א"צ שתהא עשוי' להתקיים'. וצע"ג בדבריו כי לענ"ד  נראה שהסיבה שרש"י והר"ן לא פירשו את המשנה כפשוטה  היא משום שהתקשו בכך שהדרישה של מתקיים תהיה ליום אחד בלבד, ולכן פירשו שהמילה 'בשבת' במשנה מתייחסת לעושה המלאכה, אבל הדבר ברור, שאדרבה לשיטתם הם דורשים מתקיים לזמן ארוך יותר מאשר יום אחד, כפי שעולה מפירוש הרמב"ם. עוד העלינו בדברינו שהמדובר במתקיים מצד כוונת האדם ולא במה שאינו יכול להתקיים מצד עצמו. וראה מה שכתב שם עוד בהמשך הסימן בשם המשנה ברורה, שפירש שיטת רש"י כהבנתנו.

[4] עיין היטב בדברינו לעיל כותב ד' בדין כתיבה המתקיימת, שהרחבנו יותר בזה, וראה גם להלן במלאכת צובע, שנוסיף פרטים בנקודה זו.

[5] ויש מקום פקפוק קל בלשונו, שמא כוונתו רק למתקיים מצד כוונת האדם, וכשיטת הרמב"ם, אבל לא באופן שאינו יכול להתקיים מצד עצמו אלא ליום אחד בלבד, עיין היטב בלשונו, וצ"ע.

[6] ועיין בתוס' רי"ד שם שנראה מדבריו שלא גרס בסוגייתנו דין כבוד הבריות, ולדעתו לא אסרו חכמים בניין עראי אלא כשעושה לו גג, ומדין אוהל עראי גרידא, אבל בניין עראי, מותר גמור הוא לפי שיטתו.

[7] ונראה לי שזהו המשא ומתן בשו"ת שבט הלוי ג/נה שכתב שם: 'ומש"כ כ"ת מרמב"ם פ"ז ה"ו משבת דכ' דמגבן הוי בונה הוא מטעם שקיבץ החלקים יחד אשר יתלקטו ולא יתפרדו עוד ונעשה גוף אחד דזהו בונה, ולפ"ז בנ"ד כיון דליכא קיבוץ חלקים כלל אינו בגדר בונה, אין דבריו נראין דלא קאמר הרמב"ם דיהי' קבוץ חלקים דוקא תנאי לבנין עד שנפטר במקום דליכא קיבוץ חלקים, אלא דאדרבה הרמב"ם מסביר לנו דאיזה טעם ודמיון לחייב במגבן משום בונה כיון דחלקי הגבינה כבר היו, ולזה קאמר דגם זה מתולדת בונה כיון דמאחד חלקים נפרדים לגוש אחד'.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)