דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 126

בונה (י"ד) - דיון בשאלות פרטניות בענייני אוהל

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

שימוש במטרייה בשבת

האחרונים הרבו לדון בסוגיה זו של מטרייה, ובתוך דיוניהם העלו כמה שאלות מרכזיות שראוי להתעכב עליהן. נפתח ביסודות העולים מדברי ה'נודע ביהודה' (מהדורא תניינא סי' ל')[1].

שאלות היסוד שעולות בדבריו הן שתיים:

  1. אוהל נייד או אוהל זרוק.
  2. דימוי דין המטרייה לטלית כפולה שיש בה חוט ומשיחה או לכיסא טרסקל.

נפתח בדין אוהל זרוק: הנודע ביהודה כותב בשם חכם אחד שהביא ראייה להיתר, שבסוגיית סיאנא [עיין בשיעור הקודם], סבור רש"י שלמסקנה אין איסור לחבוש את הסיאנא מדין אוהל, אלא מחשש שיבוא לטלטלו ברשות הרבים. ועל כך כתב החכם הנ"ל:

"היא גופא קשיא למה לא יהיה בו איסור אוהל ומ"ט דרש"י בזה? אלא ודאי הואיל ואינו מגין על שום דבר רק על האדם הנושאו ואינו קבוע במקום אחד רק הולך בו ממקום למקום אינו חשוב אוהל. והביא ראיה מטומאת אוהל ששנינו בפ"ח דאהלות משנה ה' ואלו לא מביאין ולא חוצצין עוף הפורח וטלית המנפנפת והספינה שהיא שטה על פני המים כי אוהל שאינו רק בדרך הילוך לא שמיה אוהל".

אבל ה'נודע ביהודה' שם דחה דבריו מכמה טעמים:

  • ראשונים רבים חולקים על רש"י וסבורים שהאיסור בסיאנא הוא משום אוהל.
  • אף רש"י יכול להודות שעקרונית שייך אוהל בסיאנא, אלא שמפרש את הסוגיה בסיאנא שאין בו הגנה מפני החמה והגשמים, או מפני שסתם סיאנא אינו מהודק דיו כדי שייחשב אוהל.
  • לגופו של עניין הוא קובע שבהלכות  טומאה אוהל זרוק שמיה אוהל לעניין דברים שהוא מאהיל עליהם באופן קבוע, ורק אם מאהיל בתנועה רגע על חפץ זה ורגע על אחר לא נחשב מאהיל, משא"כ במטרייה שבכל מקום שהולכת מאהילה היא על האדם. וז"ל שם:

"אבל הא ודאי שאם כזית מן המת נתון בשידה תיבה ומגדל ויש כלים באותה שידה או תיבה או מגדל וכי יש שום הוה אמינא שלא נטמאו הכלים באוהל הא ודאי שנטמאו וא"כ אוהל הוא".

  • עוד הוסיף לטעון שאדם ובהמה נחשבים אוהל מן התורה [עי' סוכה כא: ובתוס' שם ד"ה וכעצמות, ותוס' עירובין לא.], ולכן גם המטרייה שעליהם יש לה דין אוהל. וז"ל:

'אם כן הפאראסאל [= מטרייה] שביד האדם ומחזיקו על ראשו כיון שהאדם עצמו נקרא אוהל ואין הזריקה מפסדת שם אוהל ממנו הה"ד האוהל שמחזיק על ראשו. ועוד וכי תמיד הוא מהלך בו והלא בשעה שמעמידו עומד הוא במקומו ותיכף עובר בשבת באיסור שבת".

אבל עיין בתשובות חתם סופר[2] (ח"א סי' עב) שדחה דברי הנודע ביהודה בנקודה זו, וסובר שאין ללמוד מדין אוהל זרוק לטומאה לעניין שבת. לדעתו, בהלכות שבת כל שאינו דומה למשכן אין בו משום אוהל, והביא ראייה לדבריו:

"דלא מצינו כיוצא בזה במקדש שיהיה האוהל עובר ממקום למקום ע"י אדם הנושאו בעצמו, וכל מה שהאריך בנודע ביהודה בענין אהל זרוק אינו ענין לשבת, דהתם לענין טומאה, אבל לענין שבת לא הוה מלאכה כי אם מה דהוה במשכן. ועמ"ש תוס' בשבת ה' ע"ב ד"ה אגוז ע"ג מים וכו' דאע"ג דלענין קנין קיי"ל ספינה מינח נייחא ומיא ממטיא ליה מ"מ לענין שבת לא הוה הנחה משום שבמשכן לא הצניעו חפצים בענין זה ע"ש, והכא נמי דכוותיה. וראיה ברורה לזה משבת (מג:) מת המוטל בחמה באים ב' בני אדם ויושבים בצידו, חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה, חם להם מלמעלה מביאים מחצלת ופורסין עליהן זה זוקף מטתו ונשמט והולך וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצאת מחיצה עשויה מאליה ע"ש, ולכאורה צ"ע הרי עושים אהל ממש במחיצת עצמם והאהל נטוי על ראשם והם בעצמם המה דפנות, ועוד שאינם מתטלטלים כלל אלא קבועים במקומם, ועל כרחך משום דלא מצינו במשכן אהל כי האי גוונא שיהי' אדם מאהיל על עצמו ומכ"ש כשהוא נע ונד הולך ואהלו עמו וק"ו מאהל ע"ג כלים מכ"ש אדם הנושאו".

נקודת מחלוקת אחרת בין הנודע ביהודה לבין החתם סופר - בעניין המחיצות. הנודע ביהודה קובע במסקנתו שנראה לו שאין לחלק בין מחיצות המגיעות לארץ למחיצות שאינן מגיעות לארץ, ובלבד שיהיה בהן טפח דבזה מיקרי שם אוהל. אבל החת"ס שם דחה דבריו:

"שאין אהל דאורייתא אלא כשמחיצות מגיעות לארץ כמו שהיה במשכן, וכמו שדקדק רש"י וגם הרי"ף בלשונם גבי טלית כפולה וכמ"ש תוס' שם (קלח. ד"ה כסא) ע"ש, ובנב"י שם כתב דבמחיצה טפח סגי לשבת, ואומר אני אין הכי נמי אבל ובלבד שתגיע לארץ אפילו לא יהיה רק גבוה טפח, אבל מחיצה תלוי' באויר שאינה עשויה להוסיף עליה כלל ואי אפשר להוסיף ולהמשיכה עד לארץ זה ודאי איננו אהל דאורייתא כלל".

ומעתה נדון ביסוד השני שהוזכר למעלה: הדימוי לחוט ומשיחה הכרוך בטלית כפולה. הנוב"י שם הביא דעת החכם שהתיר בזה, לפי שאף במטרייה מחוברים אליה לולאות וקרסים שנפתחת באמצעותם. וכיו"ב כתב החתם סופר בתשובה הנ"ל:

"וכיון שזכינו לדין שאיננו דאורייתא, א"כ ממילא אפילו אסורא דרבנן ליכא, דהרי טלית כפולה אי אית ביה חוטין שרי אפילו לכתחלה והכא נמי קרסים ולולאות הוה כחוטין כמ"ש נב"י בעצמו, ועוד הכא עדיף טפי שעשוי ומתוקן מעיקרא לכך והוה כמו כילת חתנים דמקיל ביה הרי"ף ורמב"ם (פכ"ב, הלכה ל) משום שעשוי מעיקרא לכך וע"כ קרוב לומר שאפילו מדרבנן שרי".

אבל הנוב"י חלק וס"ל שהיתר חוט ומשיחה נאמר רק בכילה שאין בגגה טפח, ואפילו לדעת התוס' דס"ל שיש להתיר גם כשיש בגגה טפח, היינו דווקא כשאינו עושה המחיצות בשבת ורק פורס בגג, אבל במטרייה שעושה גם מחיצות, יש לאסור לדעתו, אף לשיטתם.

ולעניין מה שיש לדמותו לכיסא טרסקל, שהותר לפתחו ולסגרו בשבת מפני שעשוי לכך, כבר כתב בש"ע הרב שדין זה הוא רק באינו עשוי לצל:

"כל גג עראי שאינו מתכוין בו לעשיית אהל לא אסרו לפורסו על המחיצות שמעמיד תחתיו בשבת אלא כשלא היה הגג קבוע במחיצות מבעוד יום אבל אם היה כבר קבוע בהן מבעוד יום אלא שהיו נכפלים ומונחים מותר לפושטן ולהעמידן בשבת כגון כסא העשוי פרקים וכשרוצים לישב עליו פותחין אותו והעור נפתח ונמתח וכשמסירין אותו סוגרין אותו והעור נכפל מותר לפותחו לכתחלה בשבת.."                                                          (שט"ו, יג).

וכן כתב הרב עובדיה יוסף:

"אין לדמות מטריה לכסא של פרקים, כי שם אינו צריך כלל לאויר שתחתיו, אבל מטריה הרי היא עשויה להגן על אדם הנושאה עליו, ועיקר תשמישה לצורך אויר שתחתיה, ודומה ממש לעשיית אהל, שצריכים לאויר שתחתיו" (יחווה דעת ב', מג).

אמנם החזון איש (סי' נ"ב, ס"ק ו) סובר שאין לחלק בין נעשה לאוהל ללא נעשה לאוהל, ובין אם עושה מחיצות או לא, מפני שלדעתו יסוד ההיתר של כיסא טרסקל, הינו שהוא כתשמיש דלת, שסוגרת את הבית ואין אנו אומרים שבנה קיר בשבת, שכיוון שעשוי לכך, הרי הוא כפותח וסוגר, וה"ה במטרייה.

ולעניין מעשה  - הנודע ביהודה חשש אף לאיסור תורה בגלל שיטת הרי"ף, ולכן החליט בודאי לאסור, והחת"ס נטה לחשוב שיש להתיר לגמרי אלא שכתב שאינו משנת חסידים ושומר נפשו ירחק מזה, ומ"מ התיר להשתמש אם הגוי פותח את המטרייה, והחזו"א הנ"ל כתב:

"ומה שיש לדון הוא משום תיקון מנא כיון דבפתיחתו ראוי לשמש בו בכל מקום חשיב תיקון מנא טפי מפריסת אוהל במקום זה, וגם אוושא מילתא טפי וניכר בו עובדא דחול וגורם פרצה... והרי הדבר מסור לחכמים לגדור גדר במקום הפרצה.. כי זה גדר לעם כולו ולדורות".

ולא זכיתי להבין טעמו של מרן החזו"א בזה, למה אוושא מילתא כל כך במטרייה, ומאי עובדין דחול שייכא בזה, ואדרבה אם דבריו היו ברורים להלכה, נלענ"ד שהיינו צריכים להעדיף את ההיתר שמאפשר לאנשים להגיע למחוז חפצם בשבת כשהם יבשים, והוא עונג השבת וכבודה.

אלא, שלמעשה, נראה לענ"ד שיש לחוש לדברי גדולי הפוסקים שיש בזה חשש אוהל האסור לפחות מדרבנן בזה, ולכן, יש להימנע משימוש במטרייה, ואפילו בפתוחה מער"ש (עיין נוב"י הנ"ל, וראה גם יחווה דעת הנ"ל).

והנה החזון איש שם כתב לחלק בין פתיחת מטרייה בשבת שיש בזה עובדין דחול ואוושא מילתא, מכיוון שמטלטלים אותו ממקום למקום ובכל מקום, לבין פתיחת שמשיית גינה  התקועה בקרקע, שבזה אינו עובדין דחול כי משתמשים בזה במקומו בלבד. וכבר הערנו לעיל שלא זכיתי להבין מאי עובדין דחול שייכא בזה, ונטינו להסיק שיש לחוש לשיטות הפוסקים שיש בזה חשש אוהל כיוון שעשוי לצל, ורק בגגון הקבוע בעגלה כתבו חלק מהפוסקים לדמותו לדלת ולהתירו, ולשיטתם יש מקום לשקול להתיר פתיחת שמשיית גינה הקבועה במקומה (וראה מש"כ בזה בשש"כ בשם הגרש"ז בהערה נה לפרק כד), אך אם אינה קבועה בקרקע יש לדעתי לחוש בה משום אוהל, וראוי להחמיר בזה.

כמה דינים הנוגעים לעגלות תינוקות

1. כתב החזון איש:

"מן האמור נלמד דעגלות של תינוקות שיש עליהן סוכה הנמתחת ונקפלת [נ"ב שכוונתו לגגון הקבוע בעגלה, הנמתח ונפרס עליה] מותר למותחה ולקפלה אע"ג דכשמותחה עושהה גג ומחיצות וגם כוונתו לצל ויש בגגה טפח, מ"מ כיוון דהסוכה קבועה בעגלה ועשויה לנטותה ולקפלה חשיב כדלת הסובבת על ציריה וככסא טרסקל"       (שם).

החזו"א הולך בזה לשיטתו, לעיל גבי מטרייה, אלא שבזה הוא סבור שאין עובדין דחול, ולפיכך התיר לגמרי בלא סייג.

אמנם, לדעת הפוסקים שמחלקים בין כסא טרסקל ששם לא עשוי לצל, למטרייה ונידוננו שעשוי לצל, אין להתיר בזה אלא אם היה טפח פרוס מבעוד יום, וכן הכריע בשו"ת 'אור לציון' (ח"ב כח). וכן היא שיטת ה'אגרות משה':

"ובדבר למתוח האהל הקבוע בעגלות תינוקות שהחזון איש התיר ויש לפקפק בדבריו במה שחולק על הנו"ב ואין עתותי לפי שעה לעיין בזה הרבה, לכן יש להחמיר שיניח מערב שבת שיהיה פרוס מעט שיעור טפח וכשיצטרך בשבת ימתחם לגמרי דיהיה רק הוספת אהל עראי שמותר וכמדומני שכן נוהגין" (ח"ד, ק"ה אות ג).

וראה גם דברים דומים ב'ילקוט יוסף' (שט"ו, יב).

אבל ב'מנחת יצחק' כתב להסכים עם ה'חזון אי"ש', גם אם לא נסבור כמותו במטרייה, משום שהגגון הוא חלק גמור של העגלה, ובזה דומה הוא לדלת לכולי עלמא:

"לפי זה אף שהשו"ע הרב אוסר כסא טרסקל להגן, לא הוי כמציאות המתבאר בדברי החזו"א, ואפשר לומר דבמציאות דהוי כמו דלת ממש כמו בנידון דידן מודה השו"ע הרב דמותר, וכמבואר"    (חלק י' סי' כו).

2. כתב הרמ"א:

"וכן מותר לעשות הסוכה תחת הגגות העשויות לפתוח ולסגור, ומותר לסגרן מפני הגשמים ולחזור ולפתחן ואפילו ביום טוב שרי לסגרן ולפתחן אם יש להם צירים שסוגר ופותח בהן, ואין בזה לא משום סתירה ובנין אהל בי"ט"           (סי' תרכ"ו סעיף ג).

והנה, דין זה מובן על פי גישתו של ה'חזון אי"ש' שכל דבר שעשוי לפתוח ולסגור מותר. אבל לפי הפוסקים שמחלקים בין עשוי לגג וצל, ובין כיסא טרסקל, צ"ע בהיתר זה של הרמ"א.

אולם, נראה לענ"ד שיש לחלק, שכל דבר שמשמש מעשה דלת ממש, הרי הוא מותר ולא נכלל במחלוקת הפוסקים הנ"ל, לפי שזהו המצב הרגיל בכל דלתות הבית, שסוגרים ופותחים ואין זה בונה בקרקע, וה"ה לעניין אוהל. לא נחלקו הפוסקים אלא במטרייה או כגון כיסא טרסקל, שכשהם מקופלים אין כאן מאומה, ובפתיחתם הם יוצרים את הדבר כולו, ובזה הוא שיש לחלק בין עשוי לצל לאינו עשוי לצל, לדעת חלק מהפוסקים, אבל במקום שיש מבנה קיים ויש בו דלת או גג שמחוברים אליו בצירים, בזה יש להתיר לכ"ע.

3. לבסוף, נדון במנהג העולם לפרוס טלית על ראשי חתנים או בעליית הנערים בשמחת תורה, אם יש לחוש בזה משום אוהל.

הנה הרמב"ם פסק:

"הנוטה פרוכת וכיוצא בה צריך להזהר שלא יעשה אהל בשעה שנוטה, לפיכך אם היתה פרוכת גדולה תולין אותה שנים אבל אחד אסור"                                              (שבת פכ"ב, הלכה לב).

דין זה נפסק להלכה בש"ע (סי' שט"ו, סעיף יב), ומזה נראה לכאורה לאסור, משום שמסתבר ששם רוצה לתלות אותה כמחיצה (עיין משנה ברורה שם ס"ק מד), וכיוון שעלול לעשות אוהל בשעה שנוטה אותה, יש להקפיד לעשותה בשניים כדי שתישאר מתוחה, ואם כן בנידוננו שפורס את החופה לאוהל על ראשי החתנים, נראה פשוט לאסור.

אלא שיש לדחות שדין זה מוקשה מכמה טעמים וכבר השיג הראב"ד שם על הרמב"ם, וגם אחרונים רבים התקשו בדבר, ויש מקום להציע על פי מה שעולה מן המג"א:

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

"וצריך עיון דהא אמרינן בגמרא אם שרביב בגלימיה טפח לא הוי אהל כל זמן דלא מהדק, וכמ"ש סי' ש"א ס"מ. ויש לומר דשאני הכא דמכוין לעשות מחיצה מה שאין כן התם"    (שם ס"ק יח).

ונראה בפירוש דבריו ששם הוא עוסק בקביעתה של הפרוכת כמחיצה ששייכת לענייני המלאכה, ולכן אסרו אפילו בכה"ג, שעלול להיווצר כעין אוהל לרגע שיהיה בו גג ומחיצה, אבל בנד"ד שעיקר כוונתו לכבוד ולא לאוהל כלל יש להתיר. 

וראה גם מה שכתב בזה בבית יוסף שם בשם רבינו יונה:

"וה"ר יונה פירש דבאדם אחד הוי כעשיית אהל לפי שקושר וחוזר וקושר כדרך בנין שבונה מעט מעט אבל בשני בני אדם שפורסין תחלה ואח"כ נותנין על [גבי] הקינופות אין זה כבנין שאין דרך הבנין לעשות כולו בבת אחת והיינו דאמרינן בכילה דאי אפשר דלא מימתחא פורתא כלומר שאינה נפרסת כולה בבת אחת".

 ואם כן בנידוננו יש להתיר.

ובספר 'תהילה לדוד' כתב:

"ומה שנוהגים בשמחת תורה לפרוס טלית בשעת קריאת חתן בראשית, לכאורה אף שאין מתכוונים לאהל, מכל מקום הא הוי גג ומחיצות של בני אדם, אלא נראה דמה שאוחזים בידים לא מקרי אהל, ואפי' במתכוין לאהל, וכדמוכח בשבת (מג:) שמביאים מחצלת ופורסים עליהם[3]"                                        (סי' שט"ו, ס"ק ט).

ולאור מה שכתב המגן אברהם בסי' שטו ס"ק ח' על ההיתר של כסא טרסקל של הש"ע: 'ומה"ט שרי להעמיד החופה ולסלקה', כתב בתהילה לדוד שם ס"ק ח' לבאר טעם נוסף להיתר בנידוננו:

"ועל כרחך לומר דגם בהעמדת חופה נקרא אינו מתכוון לעשיית אוהל כיוון דלא נעשה להגן אלא לכבוד חתן וכלה".

וראה עוד מה שכתב בזה ביביע אומר חלק ז' סי' נה, והעלה אף הוא לקיים מנהג העולם בזה להתיר.

 

 

 

 

[1] כבר הבאנו בשיעורים קודמים מקצת מדברי הנוב"י בשאלת שיטת הרי"ף שכל שיש בגגו טפח הוי אוהל קבע לדעתו וחייב חטאת, ולכן רצה לחוש לאיסור תורה במטרייה, עיין לעיל בונה יג. במסגרת זו נזכיר רק את הנקודות החדשות שלא עלו עד כה.

[2] החתם סופר שם הזכיר בדבריו שאין איסור דאורייתא במטרייה מפני שהוא בניין לשעה, וכבר דנו בדבריו אלה בתחילת דיוננו במלאכת בונה, עיין שם היטב.

[3] כוונתו לסוגיה שם: 'מת המוטל בחמה באים שני בני אדם ויושבין בצדו חם להם מלמטה זה מביא מטה ויושב עליה וזה מביא מטה ויושב עליה חם להם מלמעלה מביאים מחצלת ופורסין עליהן זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו ונמצאת מחיצה עשויה מאליה', ומוכיח משם שהעמדת המחצלת עליהם והם מחזיקים אותה אין בזה איסור ואף שהוא להגן מפני החמה.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)