דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 41

בורר | 5

קובץ טקסט

בורר (5)

בשיעור זה נעסוק בהגדרת יסודות ההיתר של מלאכת בורר: לאלתר, אוכל מתוך פסולת, ביד ולא בכלי.

לאלתר

בירושלמי שבת ז/ב נאמר:

"בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן ר' בון בר חייה בשם ר' שמואל בר רב יצחק תיפתר שהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה"

הר"ח העתיקו בפירושו לסוגייתנו, ולמד ממנו:

"ולאלתר דאמר אביי כל זמן שיושב על השלחן ואוכל".

ובריטב"א הרחיב והבהיר שאין היתר אלא בשעת אכילה ממש, וז"ל:

"מעתה מה שנהגו לכתוש אגוזים או שקדים וכיוצא בהן ולברור האוכל מהם קודם הסעודה כדי לאכול בשעת סעודה אסור הוא, ואין לעשות כן אלא בשעת אכילה ממש[1] ושיברור אוכל מתוך פסולת".

הרא"ש שבת ז/ד פסק:

"ושיעור לאלתר פר"ח ז"ל שיעור מה שמיסב על השולחן לאותה סעודה"

ודבריו נתפרשו על ידי רבינו ירוחם נתיב יב חלק ח':

"לאלתר - כלומר לאותה סעודה אבל לבו ביום כלומר שבורר ומניח לצורך סעודה אחרת של אותו יום בעצמו אסור"

ונראה מדבריו שמותר להכין לצורך הסעודה הקרובה אף על פי שאינו בתוך הסעודה עצמה. וכן הבין הב"י בדבריו:

"ונראה לי דהכי קאמר שאם הוא בורר אחר סעודה כל שבורר לצורך סעודה אחרת באותו יום בעצמו הוי לאלתר ואם כשהוא בתוך סעודה בורר אינו יכול לברור אלא לצורך אותה סעודה בלבד וכן אם בורר קודם סעודה צריך לאכלם בתוך הסעודה הראשונה ואם השהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו לא מיקרי לאלתר וחייב".

בדברי הב"י שמענו חידוש נוסף: שהעיקר לברור לצורך הסעודה הקרובה, אע"פ שתהיה רק בעוד כמה שעות. והעיר שם בשם המרדכי שחולק על כך, ולדעתו, יש לברור רק לצורך סעודה שמתחילה מיד בסיום הברירה, ורק באופן זה נחשב לאלתר, כדבריו שם:

"והמרדכי (בהגהות ריש פרק כלל גדול) כתב דדוקא להתחיל ולאכול אחר ברירתו שרי אבל לאכול אחר שעה נעשה כבורר לאוצר".

לפנינו אם כן, מחלוקת אחת יסודית בגדרי לאלתר אם היא בתוך הסעודה דווקא או אפילו לקראת הסעודה, ובתוך הדעה השנייה נחלקו אם צריך לאכול מיד או אפילו כעבור זמן ובלבד שיהיה לצורך הסעודה הקרובה. בביאור מחלוקת זו נראה שתלוי ביסוד ההיתר: אם הוא מפני שזו דרך אכילה, נראית יותר הדעה שמתירה רק על השולחן ממש. אך אם ההיתר הוא מפני שאינו דרך ברירה, יש מקום להרחיב את ההגדרה גם לקראת הסעודה.

בהקשר זה יש לציין את שיטתו הייחודית של בעל החידושים המיוחסים לר"ן עד. שכתב וז"ל:

"ויש מפרשים דהני מילי בדברים שדרכן לבוררן לאוצר דכל דמנח להו מיחזי כמאן דמנח להו לאוצר, ולפיכך צריך לאוכלן לאלתר, אבל דברים דלאו אורחייהו לאנוחינהו לאוצר אפילו לבו ביום שרי דהא ליכא למיחש למידי ולפיכך מי שבורר גרעיני רימונים מתוך קליפתן אפילו לבו ביום שרי".

והרמב"ם כתב בפרק ח' הלכות יב-יג:

"הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב, בקנון או בתמחוי פטור, ואם בירר בידו לאכול לאלתר מותר. והבורר פסולת מתוך האוכל אפילו בידו אחת חייב... הבורר אוכל מתוך פסולת בידו להניחו אפילו לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב. היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד, ואם בירר והניח לאחר זמן אפילו לבו ביום כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערבים חייב".

ודייק מדבריו בבית יוסף שתי נקודות:

1. "ומשמע דלא שרי אלא לברור כדי לאכול מיד אחר ברירתו כדברי המרדכי. ואפשר שכל שבורר לצורך סעודה כל זמן שמיסב באותה סעודה חשוב לאלתר".

2. "ומכל מקום אם בירר להניח עד אחר שלש או ארבע שעות נראה מדבריו שיש חילוק בין בורר אוכל מתוך פסולת לבורר אוכל אחד מאחר דבבורר אוכל מתוך פסולת חייב, ובבורר אוכל אחד מאחר לא מיחייב אלא אם כן בירר שחרית לאכול בין הערביים אלא שאיני יודע מנין לו חילוק זה ואם לא נתכוין לכך קשה אמאי פלגינהו בתרתי"

בטעם החילוק שבין ברירת אוכל מתוך פסולת לבין ברירת מין אוכל אחד ממין אחר, יש לומר שברירת אוכל ופסולת היא הברירה הקלאסית, והמתיר שלה הוא רק בדרך אכילה, ולכן יש לאכול סמוך ומיד לברירתו, אבל מיון אוכל אחד מחברו, אינו אסור אלא אם יש כאן מיון עקרוני, וכשאוכלו תוך זמן קצר יחסית לברירתו לא נחשב מיון, ולכן אינו חייב באופן זה אלא כשבורר שחרית לאכול בין הערביים.

להלכה, הכריע בש"ע (סי' שיט בסעיף א') שמותר לברור אוכל מתוך פסולת לאלתר, ולא הגדיר מהו לאלתר, אמנם ברמ"א שם כתב:

"וכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד, מקרי לאלתר"

והיינו כשיטת הרא"ש והמרדכי, ופירש דבריו במשנה ברורה ס"ק ד':

"ר"ל אפילו יאריך זמן הסעודה כמה שעות מקרי לאלתר כיון שהברירה היא סמוך לסעודה"

מאידך, העיר בביאור הלכה:

"ועיין בספר תוספת ירושלים שהוכיח מן הירושלמי דבעינן לאלתר ממש ודלא כהרמ"א ונראה דמ"מ אין להחמיר בזה דדברי הרמ"א יש להם מקור מן הש"ס שלנו וכמו שהביא ראיה בביאור הגר"א"

כוונתו לראיית הגר"א ממה שאמרו בגמרא עד. שלא יברור לבו ביום, ומשמע שלאלתר לאו דווקא מיד, ויש מרחב של זמן. לכן נראה, שמי שצריך להכין לקראת סעודה מספר פריטים, שיש בהם ברירה, יכול להתחיל להכינם זמן סביר לפני הסעודה באופן שיגמור להכין את הפריט האחרון סמוך לסעודה. עוד יש להוסיף שמותר להכין כמות שמעריך שיאכלו בסעודה, ואם הותירו הותירו, אבל אין להכין מראש לצורך סעודה נוספת, ויש בזה חשש חיוב חטאת. כשמכין לפני אורחים יכין הכמות הסבירה כדי להתכבד בה לפני האורחים, אף אם משער שלא יגמרו הכול, ובלבד שלא יכוון להותיר לסעודה הבאה.

ובעניין ברירה של אוכל אחד מחברו כתב בש"ע:

"היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד. ואם בירר והניח לאחר זמן אפי' לבו ביום, כגון שבירר שחרית לאכול בין הערבים, חייב".

והיינו כהבנתו ברמב"ם. אך מדבריו נראה שאין להתיר כי אם כשאוכל מיד, ורק לעניין חיוב כתב שאינו חייב אלא משחרית לבין הערביים והיינו לסעודה אחרת שבאותו יום. אך בביאור הלכה כתב שיש אומרים שהוא בכלל לאלתר וז"ל:

"ויש אחרונים והמ"א מכללם שהעתיקו דלענין שני מיני אוכלים נשתנה הדין מן בורר אוכל מפסולת ולא נקרא לבו ביום כי אם מסעודה לסעודה הא אחר שאכל הסעודה ומכין לסעודה האחרת אף שהוא עדיין זמן מופלג לה מ"מ בכלל לאלתר הוא"

אולם אף הוא סיים בזה: "ויש ליזהר בזה דנוגע באיסור דאורייתא", ולכן נראה לי שלכתחילה יש להקפיד אף בשני מיני אוכלים לברור לאלתר דווקא.

גדרי אוכל ופסולת

בדיוננו נתייחס לשתי שאלות עיקריות שעולות בהקשר זה:

1. גדרי פסולת.

2. אופני ברירה שונים אם להגדירם כאמ"פ או כפמ"א.

נפתח בגדרי פסולת. במסכת שבת קלט: גרסינן:

"אמר זעירי נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש. אבל עכורין - לא".

ובמשנה שם התירו לסנן יין בסודרין דווקא ולא במשמרת[2]. וכתב הרשב"א לפרש:

"ומסננין את היין בסודרין. פירוש יין עכור דאי אפשר לפרש שמרים דהא יין קתני, ואע"פ שמשנה כיון שהוא בורר גמור אסור, וכן אי אפשר לומר יין צלול דאם כן אפילו במשמרת [שרי] כזעירי, אלא על כרחין ביין עכור, דכיון דאפשר למשתייה הכין אין כאן משום בורר וכיון דמשני קצת ומסננן בסודרין שרי".

לדבריו, אם היין צלול לגמרי מותר לסננו אף במשמרת, לפי שאין כאן פסולת כלל, שרוב בני אדם שותים אותו כך, ואין מסננים אותו אלא כדי שיהיה צלול ביותר[3]. ואם היה היין עם שמרים, הרי זו פסולת גמורה שיש בברירתה כדרכה, במשמרת, איסור דאורייתא, וברירה שלא כדרכה, בסודרין, יש איסור דרבנן. אם היה היין עכור, שאפשר לשתותו כך, אך יש שאינם שותים אותו כך, מותר לסננו בסודרין, כיוון שאינו דרך ברירה.

נראה לענ"ד שמי שמקפיד שלא לשתות את היין העכור, ואפשר שגם מי שמקפיד שלא לשתות את היין הצלול עד שיסנן אותו, יש לומר שלגבי אדם זה חשוב כפסולת ואסור מדאורייתא לסננו כדרכו[4], ואולי לאדם זה יש גם איסור דרבנן לסננו בסודרין. ולא התירו סינון בסודרין אלא באדם שאינו מקפיד על סינון דווקא, שלגביו אין זו פסולת גמורה ואם הוא יברור במשמרת לא יהיה איסור תורה, ובסודרין מותר.

אך שמא יש לומר שאף באדם שמקפיד ביין עכור, התירו לו לברור בסודרין, כיוון שיש אנשים שאין מקפידים בזה, התירו לו[5]. נראה לי שיש להביא ראיה לאפשרות האחרונה מדברי הר"ן שכתב במסקנת הדברים בסוגיה זו (נז: באילפס):

"ונמצא פסקן של דברים דיין שהוא צלול דרובייהו דאינשי לא קפדי ביה כלל מותר לתת אותו אפילו לתוך המשמרת כדי שיהיה צלול ביותר אבל יין שהוא עכור קצת ואפשר דמשתתי הכי ומיהו רובייהו דאינשי לא שתו ליה הכי בסודרין וכפיפה שרי דאיכא שינוי ובלבד שלא יעשה גומא ושלא יגביה מקרקעיתו של כלי טפח אבל לתוך המשמרת דליכא שינוי אסור ויין שהוא עכור לגמרי ולא משתתי הכי כלל אפילו בסודרין וכפיפה אסור".

לדברי הר"ן שיין עכור קצת לא נשתה כך על ידי רוב העולם, סביר שההיתר הוא גם לאנשים שמקפידים שלא לשתותו בלא סינון[6], ואעפ"כ יש להתיר בסודרין משום שהוא שינוי הקלו בו חז"ל כיוון שיש אנשים שאינו נחשב פסולת בשבילם.

עוד אמרו בגמרא שם:

"רבן שמעון בן גמליאל אומר טורד אדם חבית של יין יינה ושמריה ונותן לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש".

רשב"ג התיר לסנן יין שיש בו שמרים במשמרת, ולכאורה הוא איסור תורה, ובגמרא העמידו את דבריו "בין הגיתות". ופירשו הראשונים שבתקופת הגיתות (הזמן שבו נעשית דריכת הענבים ליין) כל היינות עכורים, והנוהג הוא לשתות עם השמרים, ובתקופה זו אינם נחשבים פסולת, ולכן מותר לסנן ואפילו במשמרת, כי רוב העולם שותים אותו כך.

אמנם הרמב"ם (שבת ח/יד) פסק ופירש באופן אחר, וז"ל:

"המשמר יין או שמן או מים וכן שאר המשקין במשמרת שלהן חייב, והוא שישמר כגרוגרת, אבל מסננין יין שאין בו שמרים או מים צלולין בסודרין ובכפיפה מצרית כדי שיהא צלול ביותר ... וכן יין מגתו כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודרין, שעדיין לא נפרשו השמרים מן היין יפה יפה וכל היין כגוף אחד הוא".

לדעת הרמב"ם לא התיר זעירי לסנן יין צלול במשמרת, מפני שיש סיטואציות שיש בה חיוב חטאת, והתיר רק בסודרין. ולפי זה דברי זעירי הם פירוש למשנה שהתירה בסודרין, ופירשה זעירי דהיינו דווקא בצלול, אבל עכורים אסור לסנן אף בסודרים, מפני שרוב האנשים אינם שותים אותו, ונחשב פסולת, וממילא במשמרת איסור תורה הוא ובסודרין אסור מדרבנן. אף רשב"ג שהתיר לסנן יין מגיתו, לא התיר אלא בסודרין, וטעמו של הרמב"ם שונה מן הראשונים האחרים אף בנקודה זו, לשיטתו בתקופת הגיתות עוד לא הופרשו השמרים מן היין, והכול נחשב גוף אחד ומין אחד ולכן, אין כאן ברירה.

ולהלכה, בש"ע פסק (שיט,י)[7]:

"יין או מים שהם צלולים, מותר לסננן במשמרת ואם הם עכורים, בין מים בין יין, אסור לסננם. ולהרמב"ם, במשמרת אסור ואפילו מים ויין צלולים; ואפילו בסודרים לא התירו אלא בצלולין אבל לא בעכורים. ויין מגתו, כל זמן שהוא תוסס טורף חבית בשמריה ונותן לתוך הסודר".

מה שאסר הש"ע בעכורים כתב משנה ברורה דהיינו עכורים לגמרי דווקא, וז"ל:

"משום בורר בין במשמרת ובין בסודרים ומיירי בעכורים לגמרי דלא משתתי הכי כלל דאלו בעכור קצת ואפשר דמשתתי הכי אך רובא דאינשי קפדי שלא לשתותו בלי סינון אין איסור רק במשמרת אבל בסודרין דאין דרך לסנן בו מותר לסנן יין ושאר משקים".

אמנם בהמשך שם כתב שלרמב"ם אסור לסנן עכורים, ואפילו עכורים במקצת, ואפילו בסודרים, וראוי לחוש לשיטתו, אך בצלולים אין לחוש לרמב"ם ויש להתיר אף במשמרת, כשיטת הר"ן, וכפי שסתם הש"ע. אף ביין מגיתו כתב המשנה ברורה שלהלכה יש להתיר אף במשמרת, שלא כרמב"ם שהתיר רק בסודרים.

על פי כל הנ"ל נראה לי שיש להתיר לסנן מים בקנקן בריטה בשבת או במערכות סינון אחרות (בתנאי שאינן מחוברות להפעלה חשמלית), מפני שהמים נחשבים כצלולים, ורוב האנשים שותים אותם בלא סינון. ואם יהיה אדם שמקפיד שלא לשתות כלל בלא סינון, אין לו לסנן את המים, ויש בזה חשש איסור תורה.

- הרמב"ם בהלכות שביתת עשור (א/ג) כתב:

"ומותר לקנב את הירק ביום הכפורים מן המנחה ולמעלה, ומהו הקינוב שיסיר את העלים המעופשות ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה"

והקשה המ"מ שם: "אי להסיר העלים הרעים היינו בורר והיינו מלאכה גמורה", ואם כן כיצד יתירו ביום כיפור מלאכה, ותירץ שם:

"דלא מיקרי בורר אלא מתוך פסולת גמור או מין אוכל ממין אוכל אחר..אבל זה הכל מין אוכל אחד ואין העלין האלו פסולת גמור ולא ראויין להיקרא פסולת, ואפשר שראויין לאכילה ע"י הדחק וכיוון שכן אין בזה אלא משום שבות".

מדבריו למדנו שדבר הראוי להיאכל בשעת הדחק אינו פסולת ואין בו איסור ברירה אלא מדרבנן.

ועתה נעבור לבחון אופני ברירה שונים אם לראותם אמ"פ או פמ"א.

א. אם יש יין מעורב עם שמרים או מים מעורבים עם מלפפונים וכן שומן שצף על חלב וכיו"ב, אם שופך את האוכל והפסולת נשארת בתוך הכלי שבידו נחלקו בזה המשנה ברורה ומגן אברהם ועוד, עם ש"ע הרב והאגלי טל. למשנה ברורה הדבר הנשפך הוא המתברר, ואם שופך אוכל נחשב אמ"פ, ואם שופך פסולת נחשב פמ"א. אך אגלי טל וש"ע הרב סוברים כי הנשאר בידו הוא המתברר, וכששופך אוכל הוי פמ"א, וכששופך פסולת הוי אמ"פ. ומרוב הפוסקים נראה שנוטים להכריע כמשנה ברורה, ולענ"ד, כן נראה סביר שהדבר הנשפך הוא המתברר.

ב. ברירה בנפה. יש לדון אם מה שלמעלה הוא המתברר או מה שיורד למטה הוא המתברר. בסוגיית הגמרא שבת קלח. נחלקו רבה ור' זירא בעניין המשמר אם חיובו משום בורר או משום מרקד, וכך נאמר שם:

"אמר רבה: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של בורר - נוטל אוכל ומניח הפסולת, אף הכא נמי - נוטל את האוכל ומניח את הפסולת. אמר רבי זירא: כוותי דידי מסתברא, מה דרכו של מרקד - פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה, אף הכא נמי - פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה".

מדברי רבה למדנו שמשמר שהפסולת למעלה והיין למטה נקרא אמ"פ, ואם כן, מה שלמטה הוא המתברר[8], אבל המשנה ברורה בהקדמתו לסי' שיט כתב:

"אם הוא בורר בכלי שדרך לברור בה כגון בנפה וכברה חייב אפילו הוא בורר האוכל מן הפסולת ודעתו לאכול מיד שכן דרך הבורר בכלי פעמים הוא בורר האוכל מן הפסולת כגון שנקבי הכברה דקין והאוכל הוא גס ופעמים הוא להיפוך".

ומדבריו נראה להיפך שהעליון הוא המתברר. אמנם, נראה לענ"ד יותר פשוט לומר שיש חילוק בין משמר לבורר בנפה, שבמשמר נחשב אוכל מתוך פסולת, אף שהאוכל למטה כי מסנן את היין מן השמרים, ואינו עושה שום פעולה בשמרים, ואדרבה שופך את היין למשמרת, והוא פועל ביין, ורוצה שהיין הנקי יזוב למטה, וזוהי עיקר ברירתו. אבל כשמנפה קמח בנפה, ומנענע את הנפה, ואין כאן שפיכה אוטומטית של הקמח בזה יש לראות את העליון כמתברר, ובקמח נחשב פסולת מתוך אוכל.

לכן נראה, שיש לבחון כל מקרה לגופו, להבין את מוקד הפעולה ולהגדיר בהתאם אם הוא אמ"פ או פמ"א. אמנם בעניין ברירה בקנון, כתב במ"ב ס"ק ב':

"פירש"י קנון הוא כלי עץ שעושין כעין צנור רחב מצד אחד וקצר מצד אחד והבורר קטניות נותן אותם בצד הרחב ומנענע אותם והם מתגלגלים ויורדים דרך פיו הקצר והפסולת שאינם עגולים נשארים בכלי"

כיוון שמוכח מן הפוסקים (עיין גם משנה ברורה ס"ק ט'), שבורר בקנון הוא איסור דרבנן רק כשבורר אמ"פ, אבל בפמ"א כתבו לחייב אותו מן התורה. ואם כן, דבריו בס"ק ב' הנ"ל שבאו להסביר שברירה בקנון אסורה מדרבנן הם באמ"פ, ואע"פ שהפסולת נשארת למעלה. ולפי גישתנו הדברים מתבארים יפה, ואין קושי. לדברינו, אין עיקרון שהעליון הוא המתברר, אלא לפי הנסיבות, וכיוון שהקנון הוא צינור בלבד, ואינו כלי קיבול במובן הרגיל, שתפקידו המרכזי הוא להעביר החוצה את האוכל, לכן נחשב אוכל מתוך פסולת, ודו"ק.

גדרי ברירה בכלי ומקרים מיוחדים של ברירה יידונו אי"ה, בשיעור הבא.

 

 

 

 

 

[1] ומסתבר שאף לדעה זו יוכל לברור על השולחן כל צרכי סעודתו, ואינו חייב לברור כל פרט ופרט בנפרד. ואף שבירושלמי משמע לכאורה כן, שהרי כתבו שם שהיו אורחים אוכלים ראשונה ראשונה, מכל מקום נראה סביר שמותר גם אם בורר כל צרכי סעודתו.

[2] משמרת היא הכלי המיועד לסינון יין, ונקראת כך על שם סינון השמרים שביין, וזוהי דרך ברירה, אך סינון בסודרין אינו דרך ברירה.

[3] על פי דברי הר"ן, נביאם להלן בסמוך. ועיין משנה ברורה ס"ק לד שכתב שדי בזה שהוא צלול שרוב בני אדם שותים אותו כך, ושיש מחמירים שלא לסנן במשמרת אלא כשכל האנשים שותים בלא סינון.

[4] וכן כתב ביאור הלכה בשם פרי מגדים.

[5] אף שבמשמרת לאדם זה יש חיוב חטאת, וצ"ע.

[6] כי דוחק הוא לומר שכל ההיתר הוא רק לאותם שאינם מקפידים, שלגביהם אין זו פסולת, שכיוון שהם המיעוט, לא היה ראוי להתיר בסתמא.

[7] בדברינו כאן נתעלם מבעיית ליבון הסודרים שתידון, אי"ה, במלאכת מלבן.

[8] אלא שכל זה הוא לפירוש התוס' בשבת עד. אבל לפירוש התוס' ביצה יד: ד"ה הבורר שכתבו: "וי"ל דהתם ה"פ נוטל האוכל עצמו ומניח הפסולת פירוש יזרוק אותו ומכל מקום פסולת מתוך האוכל הוי ברירה", ולשיטתם משמע להיפך שהעליון הוא המתברר. ועיין שם שתירצו בדרך אחרת.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)