דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 46

דש | 4

קובץ טקסט

דש (4)

בשיעור זה ובשיעור שאחריו נדון בעניין סחיטת פירות. סחיטת פירות היא אחת מן התולדות של מלאכת הדישה. במשנה ובגמרא בפרק חבית מסתמנת חלוקה בין שלוש קבוצות פירות: זיתים וענבים, תותים ורימונים, ושאר כל הפירות. בשיעור זה נעמוד על יסוד הדין של סחיטת פירות כתולדת דש, ומתוך זה נבאר את טיב החילוק בין סוגי הפירות.

יסוד הדין

כתב רש"י בדף יח. ד"ה שטוענין:

"דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו, והיא תולדה דדש".

אמנם, לפי המבואר בסוגיה בדף קמה. הגבילו דין זה:

"אמר רב חייא בר אשי אמר רב: דבר תורה - אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד. וכן תני דבי מנשה: דבר תורה - אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד".

ופירש רש"י שם:

"דבר תורה - כלומר: אסרה תורה מלאכה, ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה, אבל שאר דריכות - לאו אורחייהו בהכי, ולאו מלאכה נינהו".

ועיין פרי מגדים באשל אברהם (פתיחה לסי' שכ) שפירש דברי רש"י שההיתר הוא משום ששאר פירות אין דרך לסוחטם, ומי שעושה כן, הרי זה עושה מלאכה כלאחר יד, ולכן אינו חייב. בצורה מפורשת יותר כתב התוס' רי"ד לפרש כן, בסוגיה שם:

"סוחטין בפגיעין ובפרישין ובעוזרדין פי' כיון שאין דרך העולם לסוחטן אע"פ שהוא מתכוין להוציא מימיהן מותר כי היכי דאשכחן במוצץ מציצות ובבורר יד על יד שאע"פ שהמוצץ הוא תולדה דדש והבורר היא מלאכה ע"י שינוי הותרו והוא הדין נמי הסחיטה אע"פ שהיא תולדה דמפרק ע"י שינוי הותרה וכיון שאין דרך בני העולם לסוחטן אין לך שינוי גדול מזה [1]".

אבל הר"ן (סא. באילפס ד"ה כבשין) כתב:

"לפי שאינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד וכדאמרינן לקמן אבל שאר פירות היוצא מהן לא חשיב משקה להתחייב עליו".

האגלי טל (דש טז) כתב שאין מחלוקת בין רש"י והר"ן. לדעתו פירוש דברי רש"י אינו משום שינוי כהבנת הפרי מגדים, אלא מפני שאין דרך לסוחטן, אין שם משקה על היוצא מהן, וכדברי הר"ן. ויש לתמוך פירוש זה מדברי רש"י עצמו בדף קמד: ד"ה כרב חסדא:

"וכיון דאיהו מחשב ליה הוי משקה ומיחייב אבל בפגעין ליכא למיחש להכי דאין אדם עושה אותו למשקה".

ומפורשים הדברים בדברי הרשב"א שם:

"דסבירא להו כתנא דבי מנשה דאמר לקמן בסמוך דדבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד משום דרובן למשקין והלכך כשסוחטן הוה ליה כדש [נ"א: כדריכת זיתים וענבים], אבל שאר פירות רובן לאכילה הן עומדין ואפילו יהיב דעתיה וסחיט בטלה דעתו אצל רוב העולם ואפילו צריך לו לא חשיב משקה אלא אוכל".

בביאור הגישה הזאת נראה לי לפרש כך: אין לראות סחיטה כמלאכה אלא כשמדובר במיץ הנמצא בפרי, השונה מהותית מן הפרי עצמו, דהיינו, שיש הבדל פונקציונאלי מהותי בין הפרי לבין המיץ, שאם לא כן אין זה אלא 'אוכלא דאיפרת', וכמחתך אוכל בעלמא. וביתר בהירות יש לומר שהסחיטה צריכה לייצר לי מוצר חדש, ייצור הפרי, המיץ היוצא צריך להיות גופו ועיקרו של הפרי.

כפי שהבאנו בשיעורים הקודמים, מהות דישה היא מיצויו של היבול, שאין היבול גמור אלא על ידי הדישה, וכשם שאין החיטה גמורה אלא לאחר שדשו אותה וסילקו ממנה את המוץ, ורק אז נחשב שיש כאן יבול ופרי, והוא הדין בסחיטת פירות, אין סחיטה נחשבת תולדת דישה, אלא סחיטה שמייצרת את יבולו של אותו מוצר. רק בזיתים וענבים המוצר המתקבל הוא מוצר חדש והוא יבולם של כרמי הזיתים והענבים. בשאר פירות, הפרי קיים גם בלא הסחיטה, והסחיטה אינה אלא צורת אכילה שונה שלו, ולכן נחשב כאוכלא דאיפרת ומותר מדאורייתא. [2]

הבדל זה בין סוגי הפירות בא לידי ביטוי בהלכה בהקשרים שונים, והראשונים כאן הדגישו יסוד אחד - אם נקרא משקה או לא. דהיינו, שאם זהו מיצויו של הפרי, יש למיץ הזה תורת משקה, ואם אינו מיצויו של הפרי אין עליו תורת משקה אלא זיעה בעלמא [3]. אם נבוא להרחיב רעיון זה נדגיש כמה נקודות ייחודיות שמאפיינות זיתים וענבים:

א. הפער בשימוש בין זיתים וענבים לבין שמן ויין הוא גדול מאוד - זיתים וענבים הם פירות הנאכלים אבל שמן הוא מהות אחרת לגמרי ומשמש לבישול ולמאור, להטעמת מאכלים ולהצהיל פנים משמן ועוד, ויין הוא משקה המשמח לב א-להים ואנשים, ומשמש לשתיה בעלת אופי שונה לגמרי מאכילת הפרי.

ב. לעניין ברכה נשתנו מיצי פירות אלו מכל שאר מיני פירות. בשני אלה הברכה העקרונית היא בורא מפרי העץ, אלא שיין נשתבח יותר ולכן זכה לברכת פרי העץ משופרת: בורא פרי הגפן. ושמן כתבו בגמרא (ברכות) שאין מברכים עליו כששותים אותו בעינו בורא פרי העץ מפני שמזיק, אך לולא טעם זה, כך היו מברכים עליו, ובימינו רבו הפוסקים שפסקו לברך עליו בורא פרי העץ, כיוון שיש טוענים שהוא יפה לבריאות. שאר פירות מברכים על המיץ שלהם שהכל נהיה בדברו [4].

ג. בכל הפירות גמר מלאכתן למעשר הוא במצבו הטבעי של הפרי, רק בזיתים וענבים יש גמר מלאכה במצבם שלאחר הסחיטה כי סחיטתם מביאה אותם לידי מיצוי וזהו גמר מלאכתם.

ד. כתב רמב"ן בפירושו לתורה דברים יד/כב:

"ופשוטו של מקרא כך הוא, שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר"

לדבריו עיקרו של פרי לחיוב מעשר אינו אלא בתירוש וביצהר, דהיינו, לאחר סחיטה ודריכה דווקא. יתרון כפול לזיתים וענבים: רק הם חייבים בתרומות ומעשרות מדאורייתא מבין כל המינים הקיימים [5], וגם הם לא נתחייבו באכילתם, אלא לאחר שנעשו שמן ויין [6].

אמנם, כל זה לפי המימרא בסוגיה (שם בדף קמה.) שאין חייבים דבר תורה אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. אבל בסוגיה שם קמג:-קמד. נאמר שם שתותים ורימונים אסורים בסחיטה. ראשונים רבים פירשו שתותים ורימונים אסורים בסחיטה מדרבנן גזירה אטו זיתים וענבים. כך פירש הרמב"ן שם:

"דכיון דאמרי רבנן אפילו בתותים ורמונים שהכניסן לאוכלין היוצא מהן אסור שמע מינה דלאו משום דמשקין נינהו אלא משום דגזרינן בהו משום שמא יסחוט אטו זיתים וענבים דהא דמו למשקין".

וכך פוסק הרמב"ם כא/ יב:

"לפיכך אסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטים אותם כזיתים וענבים שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים".

אמנם מדברי רש"י לאורך הסוגיה מתקבל הרושם שלדעתו חייבים גם על סחיטת תותים ורימונים [7], ולא נחלקו ר' יהודה וחכמים אלא בהכניסם לאוכלים ויצאו משקין מעצמן- אם יש לגזור שמא יתרצה בהם למשקה ויבוא לסחוט לכתחילה או לא. ולגישה זו, שיש איסור סחיטה מן התורה גם בתותים ורימונים צריך לומר שיסוד העניין הוא משום שינוי, ואינו נחשב שינוי אלא אם כן אין אדם סוחטן כלל, אבל פירות שסוחטים אותם לפעמים, לא שייך לומר בהם שינוי וחייבים על סחיטתם. אולם, לאמתו של דבר, נראה שגם לשיטה זו לא צריך לבנות יסוד הדין על שינוי, אלא שנאמר שכל מה שאין דרך לסוחטו אינו מלאכה כלל, שאין כאן דבר הכנוס בתוך הפרי שחייבים על הוצאתו, אלא הוי כעין אוכלא דאיפרת. וזהו שכתב רש"י קמד: ד"ה ובעוזרדין:

"דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש"

ולא הזכיר שם שאין חייבים משום שהוא כלאחר יד, ומוכח שאין בו דש כלל. והדברים תואמים עקרונית את דברינו לעיל שהעיקר תלוי בשאלה אם יש כאן משקה כנוס, ויש מחלוקת אמוראים האם רק זיתים וענבים בני סחיטה מן הטעמים שהתבארו, או שכל פרי שדרך לפעמים לסוחטו כלול באיסור.

האם יש פירות שמותרים בסחיטה?

בגמרא שם עולה שיש פירות שמותרים בסחיטה, ואין בהם אף איסור דרבנן:

"אשכחן רבי יהודה דמודי לרבנן בזיתים ובענבים. רבנן דמודו ליה לרבי יהודה בשאר פירות מנלן? - דתניא: סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין, אבל לא ברמונים... אפילו תימא רבנן, כיון דלאו בני סחיטה נינהו - אפילו לכתחילה".

וכן פסק הרמב"ם שם:

"אבל שאר פירות כגון פרישין ותפוחים ועוזרדין מותר לסוחטן בשבת מפני שאינן בני סחיטה".

אבל בהמשך הסוגיה שם קמד: נאמר שאסור לסחוט כל פרי שהוא "כיוון דאחשבינהו הוה להו משקה", ופירש רש"י שם:

"אף על גב דלעלמא לא חשיב, כיון דאחשיב איהו - הוי לדידיה משקה, והכי מפרש רב נחמן לברייתא דלעיל: סוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי, ולא לצורך המשקה, אבל לא ברימונים ואפילו למתקן, דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול לצורך משקה, הלכך בשבת אסור אפילו למתק, הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה, ולא משום דמנשיא רובא דעלמא, אלא חיישינן, אי שרית ליה למתק - אתי למעבד לשום משקה, וכיון דאיהו מחשב ליה הוי משקה ומיחייב, אבל בפגעין ליכא למיחש, דאין אדם עושה אותו למשקה".

לפי שיטה זו, מבין רש"י שכל אדם שסוחט פרי למשקה, ומעוניין בשתייתו, הוא מקנה לו חשיבות וחייב משום דש. ומה שהתירו בברייתא לסחוט פירות מסוימים, אינו לצורך משקה אלא כדי למתק את הפרי [8]. אמנם להלכה לא ברור אם רש"י ותוס' מתכוונים לפסוק הלכה כשיטה זו, ושמא קיי"ל כרב פפא בסוגיה שאינו מקבל את הטעם של אחשביה, או שמא קיי"ל כדעה המובאת בסוף הסוגיה שאין חייבים מן התורה אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד, ובדעת רש"י כבר קבענו למעלה שיש מחלוקת יסודית בין תחילת הסוגיה לסופה בנקודה זו.

הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש הכריעו שמותר לסחוט שאר פירות אף למימיהן, ולא חששו לטעמו של רב חסדא, אבל בהגהות סמ"ק, וברבנו ירוחם [9] פסקו לאסור סחיטת פירות למשקה, ולא התירו אלא למתק את הפרי.

בש"ע סי' שכ סעיף א' פסק:

"ושאר כל הפירות, מותר לסחטן".

רוב המפרשים הבינו כפשוטו שמותר לסחוט אף למשקה, אך הט"ז כתב שאין לסחוט שום פרי למשקה אלא למתק, וכשיטת רש"י הנ"ל. על כך הגיב הביאור הלכה שם:

"וגם המעיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א והריטב"א יראה להדיא דדעת הרי"ף והגאונים המתירין לסחטן הוא אפילו כשסחטן לשם משקה וכפשטיה דגמרא... וגם רבינו ירוחם אע"ג שכתב בעצמו בתחלה שתי הדעות מ"מ להלכה משמע דסובר כדעת המתירין מדפסק בעצמו לבסוף שמותר לסחוט לימוני"ס ולא נשאר לנו דעת המחמירין רק רש"י ותוס' והגהות סמ"ק. היוצא מכל אלה דכיון דדעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרא"ש והטור ורבינו יונה והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והכלבו כולם תפסו להתיר בשארי פירות אפילו בשסחטן לשם משקה אין לנו לחוש לדעת המחמירין מצד הדין דיחידאי הם לגבייהו וגם דאפשר דלפי תירוצא דרב פפא גם רש"י ותוספות מודים וכמו שכתבו הפוסקים אם לא במקום שנהגו להחמיר כשיטת רש"י וסייעתו אין להקל בזה ".

פירות האסורים בסחיטה מדאורייתא

הבאנו כבר לעיל שיטות הסוברים שאין איסור תורה אלא בזיתים וענבים בלבד. ועמדנו גם על שיטת רש"י בסוגיה שלדעתו יש מחלוקת אמוראים בדבר, ויש אמוראים שסבורים שכל פרי שיש שסוחטים אותו אסור מן התורה ורק פירות שאין איש סוחטם [10] הם המותרים. ויש לעיין לרש"י בגדר הדבר כיצד קובעים מהו פרי שדרך לסוחטו לפעמים, ומה הוא פרי "דליכא דבעי להו למשקים". ויותר מסתבר שלדעתו הדבר תלוי בשאלה אם יש מקום שנוהג כן, אזי זהו פרי שיש שעושים ממנו משקה, ויש לאסור סחיטתו מדאורייתא. אמנם צריך תמיד לזכור שאף לגישה זאת, יש שיטה בסוף הסוגיה שאינה מחייבת בשום פרי אלא בזיתים וענבים בלבד, וזוהי השיטה שנפסקה להלכה על ידי רוב מוחלט של הפוסקים.

אמנם, גם שיטת המצמצמים איסור תורה של סחיטה לזיתים וענבים בלבד, הוסברה על ידי הראשונים בדרכים שונות, ואפשר שיש ביניהן נפקא מינה לעניין הלכה. הרשב"א בדף קמה. כתב:

"דדבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד משום דרובן למשקין"... אבל שאר פירות רובן לאכילה הן עומדין ואפילו יהיב דעתיה וסחיט בטלה דעתו אצל רוב העולם".

לדבריו פרי שדרך רוב העולם לסוחטו יש בו איסור תורה בסחיטתו [11], ומה שדרך רוב העולם לאוכלו אין בו איסור תורה. [12] אך הר"ן כתב טעם אחר לדין זה של הגבלת זיתים וענבים בלבד, משום שאין שם משקה אלא על היוצא מן הזיתים וענבים בלבד. וייתכן, שלשיטתו יש לפנינו תפיסה עקרונית שרק פירות אלה יש בהם תורת משקה מפני שזהו עיקרו של פרי, כפי שביארנו לעיל, וממילא אין מקום לדון כלל בהרחבת הרשימה, והיא תכלול תמיד זיתים וענבים בלבד.

פירות האסורים מדרבנן

דעת רוב הראשונים היא שזיתים וענבים אסורים מדאורייתא, ותותים ורימונים אסורים מדרבנן, ושאר הפירות מותרים בסחיטה. אלא שיש לעיין מה הוא הגדר המדויק של תותים ורימונים שאסורים מדרבנן, שהלא היום יש מיני פירות רבים שדרך לסוחטם לעיתים מזומנות. בגמרא קמד: נאמר:

"של בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים. אמר רב נחמן: הלכה כשל בית מנשיא בר מנחם. אמר ליה רבא לרב נחמן: ... מנשיא בן מנחם הוי רובא דעלמא? - אין, דתנן: המקיים קוצים בכרם, רבי אליעזר אומר: קדש, וחכמים אומרים: אינו מקדש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ואמר רבי חנינא: מאי טעמא דרבי אליעזר - שכן בערביא מקיימין קוצי שדות לגמליהם. מידי איריא; דערביא - אתרא, הכא - בטלה דעתו אצל כל אדם".

ומשמע מן הסוגיה שכדי לאסור סחיטת פירות צריך שנדע על מקום שסוחטים פרי זה ולא די באיש או משפחה, ורבנן שם חולקים על ר"א אף בזה. התוס' בדף צב: ד"ה ואת"ל כתבו:

"משמע דעל אתרא נמי אמר דבטלה דעתן .. וקשה דבפ' חבית (לקמן קמד:) גבי של בית מנשיא היו סוחטים ברמונים ופריך בית מנשיא הוי רובא דעלמא ומשני אין דהתנן המקיים קוצים בכרם כו' שכן בערביא מקיימין קוצים לגמליהן ופריך מי דמי ערביא אתרא הוא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם וי"ל דהתם חשוב מנהג ערביא דלכל העולם נמי אם היה להם רוב גמלים הוו נמי מקיימי אבל בית מנשיא דחד גברא בטלה דעתו אע"ג דלכל העולם אם היה להם רמונים הרבה היו סוחטין".

לדעת התוס' מנהג של מקום אחד משפיע על איסור בכל העולם, אם משערים שהיו נוהגים כן גם בשאר מקומות בתנאים מקבילים. אלא שכל זה אינו אלא לשיטת ר' אליעזר, ושמא יש לומר שרבנן אינם חולקים על ר' אליעזר אלא בהערכת המציאות האם היו נוהגים כן גם בשאר מקומות, ומודים לו בעיקרון דבריו, עוד יש לומר שלרבנן לא די באתרא כדי לאסור על כל העולם, אבל די במקום כדי שלא נאמר בטלה דעתו, ונאסור לבני אותו המקום [13].

נראה לי שאפשר שבנקודה זו נחלקו הב"י והרמ"א. הב"י כתב שאם יש מקום בעולם שנוהגים לסחוט פרי מסוים, יש לאסרו בכל העולם. ונראה פשוט שהוא דווקא בתנאי שהתנו התוס' לעיל, שהיו נוהגים כן בשאר מקומות, אם היו להם אותם תנאים. אבל הרמ"א פסק לאסור דווקא במקום שנהגו לסחוט. המגן אברהם ס"ק א' דן באריכות בדברי הרמ"א והב"י וסיים לעניין מעשה:

"כיון דמקצת בני אדם סוחטין אותן והוא אחשבינהו ג"כ הו"ל משקה תדע דאל"כ למה קאמר בברייתא ושל בית מנשיא כו' אלא ע"כ טעמא דאחשבינהו לחוד לא מהני אם לא שמקצת ב"א סוחטין אותו ג"כ ואפי' אינן עיר שלימה ודוקא בעינן שאם היה לכל העולם פירות הרבה כאלו היו סוחטין אותן אבל בלא"ה אפי' בחד מקום אמרינן בטלה דעתן ולכן בשאר פירות שרי"

פירות שאדם רוצה לסוחטם ואחשבינהו ייאסרו בכל העולם אם יש מקצת שנהגו לעשות כן, בתנאי שאם היו להם רוב פירות היו נוהגים כמותם.. אמנם בביאור הלכה כתב לחלוק עליו בנקודה זו:

"אכן עיקר דינא דהמ"א אינו ברור דאפשר דלפי המסקנא דאחשבינהו תו לא צריכינן לכל זה גם להתוספות, ..והמעיין בחידושי הרשב"א והריטב"א על הא דערביא אתרא מוכח דלא ס"ל כדברי התוספות .. ועכ"פ בזה המקום שנהגו לסחוט בודאי אין להקל".

בשיעור הבא נעסוק, אי"ה, באופני סחיטה ייחודיים.

 
 

[1] נראה שבמשפט האחרון, מתכוון להסביר למה הותר לגמרי, והלא בכל מלאכה בשינוי אסור מדרבנן, ולכן הסביר שהוא שינוי שאין לך גדול הימנו, ולכן הותר לגמרי.

[2] על האיסורים דרבנן בסחיטה עיין להלן.

[3] ביטוי זה יש לו משמעויות הלכתיות שונות. בהקשרנו, יש לומר שמשמעותו היא שאין זה עיקר הפרי, ואדרבה הוא חלק טפל של הפרי (ואפשר שאף אין לו דין פרי - לעניין ערלה, ביכורים, תרומה ועוד), ולכן אינו משקה אלא זיעה (עיין פסחים כד: וברכות לח.)

[4] אמנם, יעויין בחי' הרשב"א ברכות לח. בשם הראב"ד ובשמו שאין הדברים פשוטים כל כך.

[5] עיין תהילים קד: "ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד"

[6] אך עיין רמב"ן ב"מ פח: וז"ל: "ואפשר דאפילו זתים וענבים שחשבן לאכילה חייבין במעשר דבר תורה, אלא מיהו לא מפני שהם בכלל תבואה אלא דכיון דתירוש ויצהר חייב אף הן חייבין שהרי לתירוש ויצהר הם עומדים, ואע"פ שחשב עליהם לאכילה לא נפטרו מן המעשר, ועל זה אמרו בתרומה משקין היוצאין מהן כמותן ולוקין עליהם כיין ושמן כדאיתא פ' העור והרוטב (חולין ק"כ ב'), וליכא לפרושי כשהפריש יין ושמן, דמאי משקין היוצאין מהן עיקר תרומה הוא דתירוש ויצהר כתיב, אלא כשהפריש ענבים ועשה מהן יין והכי פרישנא לה בדוכתה, וש"מ דתרומת ענבים דאוריתא היא שהרי אמרו משקין היוצאין מהן כמותן ולוקין עליהם, וליכא למימר נמי דהתם כשדעתו לעשות מהן יין והקדים תרומתם בענבים כדרך שמקדימין תרומת דגן בשבולים, דההיא נמי עיקר תרומה לתירוש ויצהר היא ולא מיקרו משקין היוצאין מהן". למרות ההבדל בין הדברים, העיקרון של עיקר הפרי בזיתים וענבים, נשמר גם בחידושיו לש"ס.

[7] עיין ברש"י קמג: ד"ה מסתברא: "מסתברא בתותים ורמונים פליגי - דאיכא דבעו להו למשקין, הלכך משוו להו רבנן כזיתים וענבים, ור' יהודה פליג עלייהו, אבל שאר פירות - ליכא דבעי להו למשקין, הלכך מודו רבנן בהם".

[8] אף התוס' שם הסכימו עם פירוש זה של רש"י, אלא שלא ברור בדבריהם אם הם מסכימים עמו לראות בזה איסור דאורייתא או שהם רואים זאת רק כאיסור דרבנן, שהרי זו לשונם שם: "דהא פשיטא דאסור דכיון דאחשביה הוה להו משקה", ואפשר שלשיטתם אין חיוב מן התורה אלא בזיתים וענבים ואף לשיטה זו. ואולי תלוי הדבר לדעתם במחלוקת רב ורבי יוחנן להלן קמה. לעניין כבשים שסחטן למימיהן, עיין שם בתוס' ד"ה כבשים וד"ה ורבי יוחנן.

[9] עיין ב"י סי' שכ שהביא דבריהם.

[10] ז"ל רש"י: " אבל שאר פירות - ליכא דבעי להו למשקין"

[11] אפשר שתפוזים בימינו, ולפחות זנים מיוחדים המיועדים לתעשיית המיץ, יש בהם איסור תורה לדעת הרשב"א, ואף לעניין ברכה יש להסתפק וכבר דן בזה החזון איש.

[12] וצ"ע בדיוק הרישא מול הסיפא לעניין מחצה על מחצה.

[13] וכך נפסק להלכה בהלכות כלאים שלבני אותו המקום אסור לקיים כלאיים בכרם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)