הצובע | 2 | מגמת הצובע כמגדירת המלאכה
לכאורה, נראה פשוט שאם אדם מנגב את ידיו המלוכלכות במגבת, ועל ידי כך היא נצבעת, שאין בזה איסור צובע, כיוון שאין לו עניין בצביעה כלל.
אולם, היראים בדונו בהלכות צובע כותב:
"הלכך נדיבי עם א-להינו אם שותים בשבת משקין צובעין כגון יין אדום או מי תותים או כלים צבועים שתים כגון פרי שקורין צריי"ש בלע"ז והם שחורות יזהרו שלא יצבעו מפותיהם וסדיניהם ובגדי לבושיהם. וכן אדם שחתך אצבעו יזהר שלא יתן עליו שום דבר מפני שצובע. שאע"פ שהוא מקלקל וכל המקלקלין פטורין איסורא דרבנן איכא[1]. וצביעת פיו וידיו אין בו חשש שאין בצביעה קפידא אלא על אדם שדרכו לצבוע ולא מקריא צביעה כלל" (סי' ער"ד, מלאכת צובע).
בתוך דבריו, מחלק היראים בין צביעת פיו וידיו שאין בהם חשש לפי שאין דרך לצבוע אותם וממילא לאו צביעה היא, לבין צביעת המפות והסדינים, שדרכם בצביעה, ויש בהם משום צובע, אע"פ שבהקשר זה אין לו שום מגמה של צביעה. לשיטתו כל פעולה שמשנה את הצבע, שנעשית בדבר שדרכו לצבוע, יש בה משום צובע, ואם עושה כן בדרך קלקול, יש בזה איסור דרבנן בלבד ככל המקלקלין. דבריו אלה נפסקו בשלחן ערוך (סי' ש"כ סעיף כ), והמג"א הגדיל לעשות וכתב:
"ונ"ל דבבגד אדום כ"ש דאסור לקנחו דמתקן הוא"
(שם ס"ק כה)
וכל דבריהם הם חידוש גדול, כי כאמור, נראה סביר שכשאדם פועל באופן שעניין הצביעה אינו מעניינו כלל, אין בזה משום צובע כלל, ולא רק באופן שהוא מקלקל, והוא בכלל דבר שאין מתכוון כלל. ואין זה עניין לפסיק רישיה [וכפי שכתבו בביאור הגר"א ובמ"ב שם], כי נראה לענ"ד שבכגון זה, יש לומר שהמגמה היא חלק מהגדרת המלאכה, וכשאינו מתכוון אין זה עושה מלאכה כלל, ואף אם הוא פסיק רישיה. וכפי שכתב המ"מ בריש פי"ב מהל' שבת גבי צירוף לעניין תיקון כלי:
"ומדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישיה ולא ימות הוא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שהזכרנו פי"א שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שניו אף על פי שראוי לכך בקטימתו פטור שכל שהוא מפני תקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י המחייב בדבר שאין מתכוין".
ונראה לי שיש לומר כן גם בענייננו גבי צובע.
ויש להביא ראיה ליסוד זה מדבריהם של כמה ראשונים:
- הריטב"א כתב גבי מסוכרייא דנזייתא:
"והקשה ר"ת ז"ל דהא סחיטה אינה [מלאכה] בפני עצמה, אלא יש שהיא תולדה דמלבן... ויש שהיא תולדה דצובע, בפירות דחזי להכי ומכוין לציבעא, וכדגרסינן בתוספתא (פ"י הי"ג) המלבן והסוחט מלאכה אחת, צבעים שבירושלם (אינה) [קבעו] סחיטה מלאכה בפני עצמה, ויש שהיא תולדה דמפרק שהיא תולדה דדש.. והכא בברזא דחמרא ליכא משום מלבן ולא משום צובע כלל, דאדרבה מלכלך ומפסיד היין את הבגד".
- חידושים המיוחסים לר"ן שם:
"ויש מפרשים דסחיטה דבגדים חדא מתרתי, או משום מלבן או משום צובע במשקין דמלבני שייך ליבון ובמשקין דלא מלבני שייך צובע, וקשיא לי דצובע במאי ניחא לי', וי"ל דמיירי בשאר משקין העשויין להצביע אבל ביין ליכא משום לבון ולא משום צובע דאדרבה לא ניחא לי' באותה צביעה".
שוב ראיתי בשו"ת חכם צבי שכתב:
"תמהני על הרב מהר"ש אבוהוב בס' הזכרונות שאין לאכול תותי' על מחט בשבת שהוא צובע המחט שזה הפך משנתינו את הכוש ואת הכרכר לתחוב בו פירש"י לאכול בו תותין וכל פרי רך וכל הנך משנתינו מותרין לכתחילה ואין בהם שום איסור בעולם כדמוכח משמואל דפוטר מפיס מורסא היינו דמותר מדתנן מחט של יד ליטול בו את הקוץ הרי שמותר לכתחילה לאכול תותים ע"י חתיכת כלי ואין חשש צביעה בדבר[2] וכבר בארתי במקום אחר כל כה"ג אין בו ממש לתא דצובע מההיא דמותר לבעול (בתחילה) בשבת אף שם מהם היה בועלין ע"ג סודר לבן כדי להראות שהיא בתולה וכן מאותה ששנינו מסננין את היין בסודרין וסתם סודרין לבן כדאמרי' בר"א תולין ותיבעי' לי' למר סודרא וכו' התם מחזי כאלודי חוורא יע"ש ברש"י וסתם יין שחור או אדום כדתנן נשים בבתוליה כגפנים יש גפן שיינו שחור ויש גפן שיינו אדום ולא חיישי' לצביעה ודעת מהרדב"ז בתשו' להתיר מסברת עצמו וראייתינו מכרעת" (שו"ת חכם צבי [הנוספות] סי' ט', אות א).
הרי לפנינו שאף החכם צבי סבור שאין בזה חשש צובע, והביא כמה ראיות לכך.
ובתשובת הרדב"ז הרמוזה בדברי ה'חכם צבי' לעיל כתב, וז"ל:
"שאלה: שאלת אם צריך אדם ליזהר בשעה שאוכל בשבת פירות הצובעים כגון תותים ואפרסקון ורמונים שלא יקנח ידו במפה לפי שהוא צובע, ואף על גב שהוא דרך קלקול קי"ל כל המקלקלין פטורין אבל איסורא מיהא איכא. ואף על גב דקי"ל כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר מודה ר' שמעון בפסיק רישיה והכא הוי פסיק רישיה, כך נמצא בדברי רבי אליעזר ממי"ץ. ואנחנו לא ראינו מימינו מי שנזהר בזה ובודאי דחומרא יתירה היא דאין זה דרך צביעה אלא דרך לכלוך כי הא דאמרינן גבי עובר אדם במים. תדע שהוא דרך לכלוך שהרי אינו צובע כל הבגד אלא נעשה כתמים כתמים וכיון דאיכא תלת לטיבותא אין לחוש והמחמיר תבוא עליו ברכה" (ח"ד סי' קלא).
ראיה מרכזית לדברי ה'חכם צבי' היא הסוגיה בכתובות (ה:) הדנה אם מותר לבעול בתחילה בשבת מצדדים שונים, ושם לא עלתה כלל בעיית צובע, שצובע את הסדינים בדם הבתולים.
ואמנם בתוס' הרא"ש שם העיר על שיטת רש"י שחובל חייב משום צובע[3] וכתב כך:
"ולשון אחר פירש משום צובע שצובע העור במקום שנצרר הדם ושאר שקצים ורמשים פטור דלית להו עור ולא שייך בהו צביעה. וקשה להך לישנא דצביעה... והכא נמי בהך חבורה מאי צביעה שייכא בה ואפי' שייכא צביעה כדי להראות שהיא בתולה על ידי שהסדינין או בשרה צבועין מדם א"כ מה לי טעמא אי מיפקד פקיד או חבורי מיחבר[4]... הילכך נראה דטעמא דנטילת נשמה עיקר".
ומבואר שלפי פירושו במסקנה אין בזה כלל חיוב משום צובע. ואף החת"ס בפירושו שם הביא ראיה מסוגיה זו לשיטת הרדב"ז נגד דברי המג"א שחשש לשיטת היראים:
"ויש לעיין אמאי לא מחייב הכא משום צביעה דניחא ליה לצבוע הסדינין בדם לראות שהיא בתולה שהרי לכך מכניסים מפה ושושבינים... מכאן נראה דלא שייך צביעה אלא כשהוא לצורך דבר הנצבע... משא"כ צביעת הסדין איננו לצורך הסדין אדרבא לכלוך הוא לו. רק לפרסם שהיא בתולה וזה לא מיקרי צובע".
ובמהדורה תניינא שם הוסיף:
"ומזה נראה ראי' ברורה לרדב"ז דצביעה דרך לכלוך שרי' ודלא כמג"א שם ס"ק כ"ד".
ולמעשה כתבו האחרונים שיש לחוש לכתחילה לשיטת היראים, וכדברי המשנה ברורה:
"אם נשפך שכר ושאר משקה על המפה שעל השלחן והוא רוצה לגרור אותם בכף או בסכין כדי לנקות המפה יזהר שלא יגררם בכח כדי שלא יבוא לידי סחיטה ורק יסיר את המשקה הצף מלמעלה ואם המשקים צבועים יזהר שלא יצטבע שאר מקומות המפה ע"י גרירתו" (סי' ש"כ, ס"ק נה).
והיינו דווקא במקום שאפשר להיזהר, אבל במקום צורך יש לסמוך על כל הנך דעות שהבאנו בזה ולפיהן אין בזה חשש צובע, שכן נראה לענ"ד עיקר להלכה.
ויעויין בחיי אדם שכתב:
"וכן אם יצא דם מחוטמו או שחתך באצבעו ויוצא דם לא יקנח בבגד, מפני שצובעו. ומכל מקום כשהוא דחוק, יש להקל" (כלל כ"ד, סעיף ו).
וכיו"ב כתב גם במשנה ברורה:
"ויש מקילין בכל זה כיון שהוא דרך לכלוך ויש לסמוך עליהם היכא דאי אפשר לו ליזהר בזה" (ס"ק נט).
ולכאורה יש להקשות על המחמירים מהא דמסננים יין בסודרים (עיין ש"ע סי' שי"ט, סעיפים י-יב), אע"פ שהסודרים נצבעים מהיין. וראה מש"כ ליישב בקונטרס אחרון להרב בעל התניא בשלחן ערוך שלו:
"והא דאסור ליגע בידיו צבועות במפה, היינו משום שהמפה דרכה בצביעה, ואילו היה עושה כן שלא בדרך לכלוך היתה מלאכה גמורה והיה מתקן, ועכשיו הוא גם כן עושה המלאכה עצמה באותה מפה עצמה אלא שהוא מקלקל, ומכל מקום מעין מלאכה הוא עושה לכן אסור מדברי סופרים, אבל משמרת אין דרכה בליבון כלל (ולענין דבר מועט נמי יש לומר דשאני צביעה אף על גב שהיא מועטת מכל מקום אותו מעט שנצבע צביעתו ניכרת יפה למראית העין הילכך דינו כחצי שיעור שאסור אפילו במקלקל, אבל גבי שרייה מועטת אותו מעט עצמו אין ליבונו ניכר יפה למראית העין מפני שהוא בטל במיעוטו לגבי הבגד הילכך אין כאן חזותא כלל, אלא אם כן אחשבינהו איהו במחשבתו וכוונתו). ותדע דאם לא כן אסור לאשה שפירסה נדה בשבת ליתן שום מוך שהתקינה לנידתה משום צובע, כמו שאסור ליתן בגד על המכה, ובהדיא כתב הבית יוסף בסי' ש"ג דלדעת הרמב"ם וסיעתו מותר ליתן לכתחלה בשבת, והתוספות לא נחלקו אלא לענין הוצאה לרשות הרבים, אבל משום צביעה לית מאן דחש לה, ועל כרחך משום דתנן במוך שהתקינה לנדתה, דהיינו שהוא מיוחד לכך. והוא הדין למשמרת לענין ליבון" (סי' ש"ב, ס"ק א).
לדבריו יוצא שאם יש חתיכת בד שמיועדת תדיר לקנח בה אין בזה משום צובע[5].
כך הכריע גם בשמירת שבת כהלכתה:
"פצע שהדם שותת ממנו, יש לשוטפו תחילה במים ולחבוש אותו רק לאחר מכן, אולם בשעת הדחק, או אם הדם אינו מפסיק לשתות, מותר לחבוש את הפצע, גם בלי שטיפה תחילה, ואם ישים בה גזה, תחבושת, ליגנין או כל דבר שעומד לכך ומיוחד לו, מותר בכל אופן, דומיא דמוך שהתקינה אישה לנידותה"
(פרק לה, סעיף יח).
הבאנו למעלה את מחלוקת האמוראים (שבת עה.) בשאלה האם יש לחייב את השוחט בשבת גם משום צובע כשיטת רב, או שאין לחייבו אלא משום נטילת נשמה.
וחשבתי שיש להציע שאולי מחלוקת האמוראים היא בנקודה זו של יסוד דין צובע: כשאדם רוצה שבית השחיטה יבלוט הוא בעצם אינו מעוניין בצבע האדום מצד עצמו אלא בהודעה שהבשר טרי, ואם כן הצבע הוא רק אמצעי להעברת מידע, ובזה יש לדון אם יש לחייב עליו משום צובע או לא. ואפשר שבזה נחלקו רב ושמואל: שרב סובר שמ"מ הואיל וניחא ליה בצבע, חייב משום צובע, ושמואל ס"ל שהואיל וניחותא דיליה אינה מהצבע עצמו, אלא מהמסקנה שהאנשים מסיקים מזה, אין לזה גדר של צובע, כיוון שלגדרי צובע בעינן ניחותא בצבע מצד עצמו.
והנה המאירי בסוגייתנו פסק כרב, והוא דבר המסתבר, הואיל וקיי"ל הילכתא כרב באיסורי, וז"ל:
"ומ"מ אם כיון בשחיטה כדי לצבוע את בית השחיטה שיהו בני אדם רואים אדמימות הדם ובאים ולוקחים ממנו הרי זה חייב אף משום צובע".
אולם הרמב"ם השמיט לגמרי החיוב משום צובע, ונראה שהכריע כשמואל, ויש לעיין אמאי נטה מן הכלל שהלכה כרב באיסורי[6], ונראה לי לומר בזה ג' נקודות בקצרה:
1. מסתבר מאוד טעמו של שמואל בזה[7], ואם כן לכאורה יש לומר שק"ו שכשאינו מתכוון כלל לצבוע, והוא רק דרך לכלוך, שאין בזה תורת צובע, ועיין מה שכתבנו למעלה בנקודה זו ובגישות הפוסקים בזה.
|
* |
********************************************************** |
* |
|
* * * * * * * |
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ד עורך: אביעד ביננשטוק ******************************************************* בית המדרש הוירטואלי מיסודו של The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דואל: [email protected] לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/ |
* * * * * * * |
2. ועוד שרב בעצמו מציין בסוגיה שהוא חושש שדורות אחרונים לא יבינו את טיעונו, ומשמע שהוא מבין שאין הלכה כמותו, אבל מבקש לפחות שיבינו את עמדתו.
3. ועוד נראה לי שאפשר שגם בזה כבר הוכרעה שאלה זו במקום אחר. לעיל הבאנו את הסוגייה כתובות ה: איתא דמותר לבעול לכתחילה בתולה בשבת, והקשה החת"ס שם אמאי אין בזה איסור צובע, שצובע הסדינים בדם, ותירץ שם:
"צביעת הסדין איננו לצורך הסדין אדרבא לכלוך הוא לו. רק לפרסם שהיא בתולה וזה לא מיקרי צובע".
והיינו כשיטת שמואל שסובר שאין צובע אלא כשיש חשיבות בצבע לעצמו, ולא כדי לפרסם שהיא בתולה או לפרסם שהבשר טרי[8] וכיו"ב.
לדברינו מסתבר שאין דין צובע אלא במתכוון לצבוע, וכשהוא מעוניין בצבע מצד עצמו, דהיינו, שיש לו חשיבות בצבע על המוצר הנצבע מצד עצמו. אמנם, כאמור, הפוסקים החמירו לחוש לצביעה גם בדרך לכלוך, שאין בה שום כוונת צביעה, וגם כשמגמת הצביעה היא לעניין צדדי, להודיע ולמסור מסר באמצעות הצבע, ולא לעצם הצביעה. וכאמור, לכתחילה ראוי להחמיר בזה, ובמקום הדחק והצורך, יש לסמוך על המקילים.
[1] ובשבולי הלקט סי' פו כתב בשמו: 'וזה לשון היראים ראוי לבר ישראל שאוכל תותים או שאר פירות שצובעין כגון ציראסי וזולתן שיזהר שלא יגע בידים צבועות בבגדיו או במפה דהוה לי' תולדות צובע', ומשמע שרוצה לומר שיש איסור דאורייתא, וצ"ע, ואולי מתכוון לאופן של המ"א שנביא להלן.
[2] אמנם בפתיחה לשו"ת רב פעלים או"ח כתב להשיב שהמשנה איירי בתותים לבנים שאינם צובעים, וצ"ע.
[3] עיין דברינו בזה בצובע א'
[4] עיין מה שכתב בשטמ"ק כתובות שם בשם הקונטריסין ליישב קושי זה, ודוחק.
[5] לענ"ד נראה דאדרבה משם יש להוכיח גם כן שאין דין צובע אלא כשמכוון לצבוע, וצ"ע.
[6] קיימות דרכים אחרות לפרש מחלוקת רב ושמואל, ועל פי דרכים אלה המחלוקת נובעת ממחלוקות כלליות רחבות יותר בתחומים אחרים, ובהם ההכרעה היא דלא כרב, וממילא גם בזה פסקו דלא כרב. אבל הדרך הזו שאנו מציעים יסודה בגדרי צובע, ואינה קשורה מהותית לתחומים אחרים, וא"כ מניין לנו לפסוק דלא כרב.
[7] שעיקר צובע הוא בצבע ולא בצרכים אחרים, ודע שיש מקום לחשוב שאף רב מודה לזה עקרונית, ויש לו כוונה אחרת בחיובו משום צובע, מפני שהצבע האדום לא רק מודיע על טריות הבשר, אלא מושך מצד עצמו את עין הלקוחות הפוטנציאליים, וראה לשון המאירי הנ"ל, וצ"ע.
[8] אמנם, החת"ס שם כתב שאף המחייבים בצביעת בית השחיטה יודו בסדינים: 'נראה דלא שייך צביעה אלא כשהוא לצורך דבר הנצבע כגון בית השחיטה שעי"ז יראו שנשחט היום א"כ ע"י הצביעה נתרפא הבשר. משא"כ צביעת הסדין איננו לצורך הסדין אדרבא לכלוך הוא לו. רק לפרסם שהיא בתולה וזה לא מיקרי צובע'. אבל נדמה שאפשר לומר שצביעת בית השחיטה היא כסדין שנועדה לצורך חיצוני וממילא אינה בכלל צובע.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)