דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 54

טוחן | 4

קובץ טקסט

טוחן (4)

אין טוחן אחר טוחן

כתב היראים בסי' רעד:

"ולפרר לחם מותר מאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן".

והביאו דברים אלה גם באור זרוע ובחי' המיוחסים לר"ן. אמנם, מדברי תשובת הרשב"א שהבאנו בשיעור הקודם שהתיר לפרר לחם לפני התרנגולים, רק אם עושה כן לאלתר, מוכח שאינו מקבל יסוד זה של טוחן אחר טוחן. ובחידושים המיוחסים לר"ן כתב שיש אוסרים מפני שלתינוקות נחשבת פעולה זו פעולה שיש בה הכשרה לאכילתם, שהרי אינם יכולים לאוכלו בלא טחינה זו, אך בסוף דבריו דחה שיטה זו.

בש"ע לא הביא כלל דין זה, אך הרמ"א פסק כן בשני מקומות בסי' שכא. בסעיף ח' בעניין מלח דק שהתגבש לגבישים שמותר לפורר אותו, והוסיף המ"א שם שהוא הדין בגבישי סוכר. ובסעיף יב התיר לפרר לחם לפני התרנגולים.

אחרונים הקשו ממקומות שונים על הכלל הזה שאין טוחן אחר טוחן:

1. האגלי טל (טוחן כא) הקשה מן הירושלמי שבת ז/ב, שם נאמר:

"הדין דשחק מלח חסף פלפלין חייב משום טוחן", לעניין מלח אפשר שמדובר במלח גס שלא פוררוהו עדיין, אבל חסף שהוא חרס, הרי אינו נוצר אלא על ידי טחינת רגבי האדמה וגיבושם לחרס, ולמה חייבו משום טוחן, והלא אין טוחן אחר טוחן?

2. בש"ע סי' שב סעיף ז פסק:

"טיט שעל בגדו משפשפו מבפנים דלא מוכחא מלתא לאתחזויי כמלבן, אבל לא בחוץ דדמי למלבן ומגררו בצפורן. ויש מפרשים דה"מ לח, אבל יבש אסור דהוי טוחן".

רעק"א שם הקשה שכיון שהטיט היה מפורר בתחילה ורק כשנתייבש ונדבק נעשה מחובר וגוש אחד, היה לנו להתיר משום שאין טוחן אחר טוחן [1].

3. בש"ע סי' שכא סעיף י' פסק את דינו של הריב"ש:

"אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקורין ראליי"ו".

במגן אברהם (ס"ק יב) כתב להסביר: "דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור [2]", והקשה הפרי מגדים (באשל אברהם שם) שכיוון שהגבינה אינה עשויה גוש אחד מתחילתה, אלא נעשית מחתיכות קטנות, היה לנו להתיר כשם שהתיר הרמ"א את המלח הדק שנתגבש משום שאין טוחן אחר טוחן.

האגלי טל (טוחן כא) כתב ליישב שכיוון שאין טוחן אלא בגידולי קרקע, אין טחינה שייכת אלא במוצר כפי שהוא היה בשעה שגדל בקרקע, אבל מרגע שנטחן כבר ונשתנה מכמות שהיה, שוב לא שייכת בו טחינה, כי במובן מסוים כבר אינו "גידולי קרקע". ולפי זה כתב ליישב הקושיות הנ"ל, שהדין של אין טוחן אחר טוחן, שייך רק בדברים הגדלים בקרקע, אבל קרקע ממש כחרס ועפר וכיו"ב, יש בהם טוחן אחר טוחן, כי הם נשארים לעולם קרקע. תשובת הריב"ש בעניין גרירת הגבינה מובנת אף היא, שהרי הגבינה אינה גידולי קרקע, והאיסור שם הוא משום שאין זה נחשב טחינה באוכלים [3], ואף שאינה גידולי קרקע, שייך בה איסורא דרבנן, וממילא אי אפשר להתיר מטעם שאין טוחן אחר טוחן.

ובשביתת השבת (טוחן ז') כתב שיש לחלק לעניין טחינה כמו לעניין בישול, וכשם שחילקנו בבישול בדין זה של אין בישול אחר בישול בין אוכלים, לבין מתכות, משום שבמתכות כשחזרו להתקשות נתבטלה בהם פעולת הבישול ושוב יש בהם בישול נוסף אם ירכך אותן. והוא הדין בטוחן, ההלכה של אין טוחן אחר טוחן היא דווקא במוצרים שלא נתבטלה מהם פעולת הטחינה הראשונה, שאף שעושה בצק ולחם מן הקמח, לא חזר לקדמותו, ומותר לפררו לפי שאין טוחן אחר טוחן. אבל בחרס שנתקשה נתבטלה פעולת הטחינה הראשונה, ושוב יש בו משום טוחן כשמחזירו למצב של עפר [4].

עד כה דיברנו על טוחן אחר טוחן, בשחזור של פעולה קודמת, או בדומה לזה. אנו מבקשים כעת לדון בקידום הטחינה באותו רצף, דהיינו, שהטחינה הראשונית לא הושלמה לגמרי, ומבקשים להשלימה.

בש"ע סי' שכא סעיף יט פסק:

"שום ובוסר ומלילות שריסקן מערב שבת, אם מחוסרים דיכה, אסור לגמור דיכתן בשבת; ואם אין מחוסרים אלא שחיקה, מותר לגמור בשבת. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור בקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש [5]".

וכתבו האחרונים שמותר לגמור שחיקתו אף בידיים, כיון שריסקוהו כבר מערב שבת [6]. על פי הנ"ל יש ללמוד שמותר לגמור ריסוק תפוחי אדמה שנתבשלו, אם ריסקו אותם מערב שבת, אף לדעת הסוברים שיש טחינה בירקות מבושלים. אמנם, בתפארת ישראל התיר בריסקם קצת מערב שבת, אך באגרות משה (אורח חיים ד' סי' עד טוחן אות ה') דרש ריסוק מלא, וז"ל:

"מכיון שהתם הוא דוקא בנעשו כבר ריסוק ודיכה ואין מחוסרין אלא שחיקה מותר, שזה לא שייך בתפוחי אדמה וצריך לומר בטעם המחבר שמתיר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור בשבת אחר שמורידין מעל האש דהוא כדכתב הב"י בשם תשובת הרמב"ם משום שנתבשלו כל צרכן ואינן מחוסרין אלא מעט שחיקה, כי מש"כ גם שדכו אותם במדוכה כל צרכן לא מובן שזה עשיית הריפות שעדיין ליכא בזה טחינה וצ"ע, עכ"פ הבשול הועיל בריפות שהם בזה לבד כשחוקין הרבה ואין מחוסרין אלא מעט שחיקה ובתפוחי אדמה שהוא אחר שנתבשלו אולי מצד שנתרככו בזה טובא דמי להריפות, וג"כ שצריך שיהיו מרוסקין הרבה שלא יחסרו אלא מעט שחיקה ותמוה לשון התפא"י שמתיר במרוסקין קצת, ובננות שאינם מבושלים אף שהם רכין בעצמן ליכא מעלת בשול שאינו דומה הריכוך דבשול דנעשה מזה גם ריסוק ע"י שנסדקו והן ניפוחין ע"י הבשול במים שליכא זה בריכוך הבננות שלכן אין להתיר בתפו"א אלא כשכבר מרוסק היטב אך לאיזה תינוק רוצה יותר לשחוק".

דבר שהיה חתוך דק דק ורוצה לרסקו לגמרי בשבת, דימו אותו האחרונים לדבר שהיה מבושל כמאב"ד ומשלימו לכל צרכו. ובשביתת השבת כתב שלפי מה דקיי"ל בבישול שיש חיוב עד שיגיע לכל צרכו, הוא הדין בטוחן, שיש בזה חיוב. ובאגלי טל (טוחן טו) כתב מטעם נוסף: שהואיל וחיתוך דק דק הוא רק תולדה, וריסוק הוא אב מלאכה, יש לחייב על הריסוק, שהוא טחינה ממש. ובאגלי טל שם הוסיף שאם לוקח קטורת סמים דקה ועושה אותה דקה מן הדקה כדי להכשירה לעבודת יום הכיפורים יש בזה חיוב, אף על פי שהייתה כבר מרוסקת, הואיל ואינה כשרה למלאכתה אלא דקה מן הדקה, אינה נחשבת טחונה כל צרכה אלא באופן זה, ולפיכך היו עושים זאת בערב יום הכיפורים.

משמע מדבריו שם שגם אם מתחיל בכתישתה ביום הכיפורים אינו חייב אלא עד שיעשנה דקה מן הדקה, ובפחות מכאן אין זה טוחן, וצ"ע שכיוון שראויה לעבודת שאר הימים, ייתכן שיתחייב אף שלא ראויה ליום הכיפורים עצמו.

מעין זה דן במשנה למלך הלכות חמץ ומצה (פרק א' הל' ח') בערב פסח שחל להיות בשבת, כשרוצה לפורר חמץ ולזרותו לרוח, והסיק שיש לחייב משום טוחן. ולכאורה אינו מוכרח, כיוון שכבר טחון הוא, אף אם מוסיף בפירורו, ואף בקטורת ליום כיפור יש לומר שאם היא כבר טחונה, אין בה חיוב גמור אם עושה דק מן דק, וצ"ע.

מעיכת בננות ואבוקדו

כתב החזון איש סי' נז:

"לעניין חיוב טוחן אין נפקותא בין דבר יבש המתפרד לרסיסים נפרדים, ובין דבר רטוב שמתדבק בטחינתו לגוש עב, שהרי דבילה וגרוגרות שנכתשין מתדבקים לגוש ומ"מ יש בהן משום טוחן... וכן הדין נותן דחיבור הנעשה על ידי הלחות לא חשיב חיבור וכמבואר בר"מ פ"ו מטו"א הי"ד שאין חיבורי אדם חיבור, והנה קדם ששחק הבננה טמא שנגע בה טימא את כולה , ואם נגע בשחוקה אין טמא אלא מקום מגעו, ובננה שחתכה דק דק חייב משום טוחן, ושחוקה שהפרידה בסכין לפירורין דקין אין טחינה אחר טחינה".

החזון איש מבין שבמעיכת בננה מתרחשים שני שלבים: ריסוק הבננה לחתיכות והדבקתם על ידי הלחות הטבעית של הבננה, ולכן ראה בזה איסור טוחן, ולשיטתו שאין היתר לאלתר בטוחן, הסיק:

"נמצינו למדין דשחיקת הבננות לפני התינוקות בשבת, שאינם יכולים ללעוס אפילו להאכילם לאלתר אין כאן היתר של הרשב"א,...וא"כ יש בזה חיוב חטאת, ואין לנו להתיר רק ע"י שינוי בקתא דסכינא או בקתא דכף ומזלג.."

בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד' סי' עד טוחן אות ב') חלק עליו והתיר למעוך בננה לתינוקות לאלתר, וביסס היתרו על שני יסודות:

א. לאלתר:

"הנה פשטות לשון הרמ"א (ס' שכ"א סע' י"ב) במחתך גרוגרות וחרובין לפני זקנים שאוסר בתוספתא הוא דוקא בחותך ומניח אבל לאכלו מיד הכל שרי מטעם דמחתך בסכין אפילו דק דק לאכול לאלתר אינו בשם טחינה אלא בשם חתיכה לאכילה כדכתב המג"א בסימן ש"כ סק"ז ומפורש בפמ"ג בא"א סימן שכ"א ס"ק י"ד שלפני זקנים שתניא שאסור הוא להניח לאחר זמן. ואף שהמ"א כתב בס"ק ט"ו שבש"ג מפקפק על היתר דלאכול מיד וגם שהב"י כתב ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת מסיק שבמדינתנו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד סמוך לסעודה, ועל מש"כ המג"א ומשמע דלפני מי שיכול ללועסו כך שרי כתב הפמ"ג נמי דהוא להתיר אף להניח לאחר זמן עיי"ש, וכן פסק בש"ע הרב בסעיף י' ובעה"ש כתב בסעיף י"א ופשוט הוא דקודם אכילה מותר לפני הזקנים עכ"פ הרמ"א וכל הפוסקים אחריו פסקו כהרשב"א והר"ן שלאכול לאלתר מותר וכתבו שכן נהגו.... ונמצא שהחזון איש בהלכות שבת סימן נ"ז שהמשמעות לשון לפני זקנים סובר דהוא מתפרש שהן מסובין לאכול ופליג מטעם זה ואוסר אף בכדי לאכול לאלתר הוא נגד הרמ"א והמג"א והפמ"ג והגר"א וגם הגר"ז והמ"ב ועה"ש ואף שרוצה לדחוק אליבא דהמג"א, ונגד המנהג להיתר שהעיד המג"א שלכן שיטת החזו"א הוא דעת יחיד וגם נגד המנהג ואין לאסור"

ב. מעיכה אינה טחינה:

"דענין טחינה הוא כשנעשו פירורין ורסיסין דקין כטחינת קמח וכדומה וזה א"א לעשות ע"י מזלג וכף אלא דנשאר רק חתיכה אחת אך שנעשה רך מאד בלחות הרבה וגם המראה לא נשתנה, והחזו"א בעצמו בד"ה ולהאמור כתב שכעין זה לא הוי טחינה דכתב דמיירי שאינן נפרכין לרסיסים אלא נעשין רכין ואין זה טחינה, וכן מסתבר בפשיטות שלכן לא שייך טחינה כלל בריסוק בננות, ולכן לא מובן מש"כ החזו"א דבשחיקת בננות לפני התינוקות בשבת איכא איסור טחינה, ומה שכתב אחר זה לענין חיוב טוחן אין נפקותא בין דבר יבש שמתפרד לרסיסים נפרדים ובין דבר רטוב שמתדבק בטחינתו לגוש עב שהרי דבלה וגרוגרות שנכתשין מתדבקים לגוש ומ"מ יש בהן משום טוחן, דל"ד כלל דגרוגרות הא הם תאנים יבשים שנטחן לרסיסים אך מפני שיש בהגרוגרות דבר המדביק נדבקים הרסיסים זה לזה ואף אחר שנדבקו ניכרין שהם רסיסים שנדבקו זה לזה לכן הוא טחינה ... ואינו כן שחיקת בננות שא"א ע"י שחיקה לעשותן רסיסין אלא הוא בכל שחיקה שיהיה לא מתפרדין לפירורין אלא שהוא דבר אחד כמתחלה אלא שנעשה רך מאד בלחות הרבה כידוע וגם בדקנו בעצמנו ששחקנו גרוגרות ושחקנו בננה על ריב אייזין /מגררת/ וראינו שהוא כן. ולכן יש להתיר לשחוק בננות לתינוקות סמוך לאכילתן גם במזלג כדרך שהנשים שוחקות להתינוקות".

ונראה לי שלעניין אבוקדו יש לחלק בין אבוקדו רך, שנמעך כיחידה אחת, וכשיטת האגרות משה, לבין אבוקדו קשה קצת שבמעיכתו מתחלק לחתיכות קטנות שנדבקות על ידי הלחות, ויש להתיר למעוך את הרך סמוך לסעודה, וגם את הקשה יש לסמוך על הרשב"א אם עושה זאת לאלתר, וכפי שבנה אף האגרות משה על היתר זה בדרך הראשונה.

שחיקת סממנים

גזרו חז"ל על כל פעילות רפואית בשבת מחשש שחיקת סממנים. וכך נאמר בגמרא שבת נג:

"בהמה שאחזה דם - אין מעמידין אותה במים בשביל שתצטנן. אדם שאחזו דם - מעמידין אותו במים בשביל שיצטנן! - אמר עולא: גזירה משום שחיקת סממנין. אי הכי אדם נמי! - אדם נראה כמיקר. אי הכי בהמה נמי נראה כמיקר! - אין מיקר לבהמה".

ופירש רש"י:

"במידי דרפואה גזור רבנן, דאי שרית שום רפואה אתי למישרי שחיקת סממנים, והוא איסורא דאורייתא דהוי טוחן. אין מיקר לבהמה - אין דרך להקר בהמה, הלכך: כולי עלמא ידעי דלרפואה קמיכוין, ואתי למישרי שחיקת סממנים".

אמנם במסקנת הסוגיה שם התירו לבהמה שאכלה כרשינין וסובלת מכאבים להריצה בחצר כדי שתתרפה ותשלשל, ונחלקו ראשונים אם ההיתר הוא משום ששחיקת סממנים שייכת רק באדם ובבהמה לא גזרינן, כי אין אדם בהול כל כך על רפואת בהמתו (רי"ף, רא"ש שם), אבל מדברי רש"י נראה שעקרונית הגזירה קיימת גם בבהמתו, וההיתר שם הוא מיוחד מחשש פסידא דבהמתו. [7]

מקצת אחרונים כתבו לדון שמא בימינו שאין נוהגים וגם אין בקיאים בשחיקת סממנים, שמא יש להתיר רפואה בשבת, וכפי שכתב הרא"ש בשובה כלל ב' סי' ח' בעניין גזירת סדין בציצית:

"דעיקר טעם האיסור הוא דילמא אתי למירמי ביה תכלת, שהוא עיקר המצוה, ובכסות לילה, או אם יקרע סדינו, ה"ל כלאים שלא במקום מצוה. אבל בזמן הזה, שאין לנו תכלת ואין לנו היתר כלאים בציצית כלל, לא שייך למגזר כלל, דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין, דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין. דכיון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא. דלא דמי לביצה מתקנת רבי יוחנן ואילך, וגם ללך אמור להם שובו לאהליכם, ולרבי אליעזר שבקש להפקיר כרם רבעי שלו. דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ לעולם, שיהא ההיתר תלוי במה שתקן שיהו מקבלין העדות כל היום כולו. וצ"ע אם גזירת שחיקת סממנים נחשבת טעמה ידוע לכול או לא, ועוד שלא ברור שעיקרון זה של הרא"ש מוסכם על הכל [8] .

בשו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו האריך לדון בפרטי גזירת שחיקת סממנים, ובין היתר מעלה שם נקודה עקרונית:

יש לדון אם הגזירה היא כללית על כל פעילות רפואית, או רק על אותן פעולות רפואיות שיש לחוש בעניינן שמא יבוא לשחוק סממנים. ודקדק מלשון הרמב"ם בפרק כא/לא שכתב:

"ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת להעלותו וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי ולהעלות אנקלי שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן. ואף שהב"ח כתב להקשות על הדברים, מכל מקום כך נפסקה ההלכה בש"ע סי' שכח סעיף מב - מג: "אין מתעמלין, היינו שדורס על הגוף, בכח כדי שייגע ויזיע; ואסור לדחוק כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי. מותר לכפות כוס חם על הטבור ולהעלותו ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי; ולהעלות אונקלי, דהיינו תנוך שכנגד הלב שנכפף לצד פנים, שכל אחד מאלו אין עושים בסמנים כדי שנחוש לשחיקה ויש לו צער מהם", ובמשנה ברורה ס"ק קל כתב: "כדי שייגע ויזיע - והיא בכלל רפואה ואין להקשות כיון שאין כאן שייכות שחיקת סממנים היה לנו להתיר כמו בסעיף שאח"ז י"ל דכיון שלפעמים מביאין הזיעה על החולה ג"כ ע"י סממנים חיישינן שיעשה רפואה האחרת משא"כ בסעיף שאח"ז שאין שייכות רפואה לאותן הדברים ע"י שחיקת סממנים כלל לא גזרינן".

ומכוח זה הסיק בציץ אליעזר שם:

"צריך להיות איפוא הדין בזמנינו שישנם רפואות כאלה לסוגי מחלות שאדם פרטי לא יוכל בשום פנים להכינם ולעשותם, דלסוג מחלה כזאת שאין תרופה לה כי אם מסוגי התרופות שאדם פרטי לא יוכל בשום פנים לעשותם דאזי מותר לו שפיר לקחתם בשבת במקום צערא בהיות שאין שייכות רפואה למחלה זאת ע"י שחיקת סמנים כלל, וא"כ לא הוי זה בכלל הגזירה".

אלא שבהמשך דבריו סייג ההיתר על פי דברי המאירי בע"ז כח: וז"ל:

"ויש באים בהיתר אזנים ואונקלי מפני ששני אלו ר"ל אזנים ואונקלי יש לו צער גדול מהם ואין דרך לעשותם בסמנים ולפיכך מותרים שאין לחוש לשחיקת סמנים הרי בהדיא שבבוא המאירי להסביר מדוע שאין לחוש בכאן לשחיקת סמנים כרך עם הנימוק של מפני שאין דרך לעשותם בסמנים גם הנימוק של מפני שיש לו צער גדול מהם... ולפי זה אין מקום לצידוד ההיתר שכתבנו לעיל על כגון רפואות דזמנינו בהיות שיחיד אין יכול לעשותם כי אם בהצטרף לזה גם מקום צערא, או מקום צער גדול, כביטויו של המאירי, אבל לא במקום מיחושים בעלמא".

ועיי"ש בסוף הסימן מה שסיכם למעשה, שיש מקום לסמוך להתיר אף שלא במקום צער.

 
 

[1] בדעת הש"ע אפשר לומר שאינו פוסק כדעה זו, אך הקושי הוא מן הרמ"א והאחרונים שקיבלו עמדה זו, ולא הסתייגו מפסק הש"ע.

[2] דע, שיש סוברים שהאיסור של הריב"ש בגרירת הגבינה אינו משום מלאכת טוחן, שהרי הוא אוכל ואינו גידולי קרקע, אלא משום שעושה כן בכלי המיוחד לכך, הוי כעובדין דחול ואסור, ודברינו בפנים, הם לדעת הסוברים שהריב"ש אוסר משום טוחן.

[3] ס"ק יז אותיות ח - י הסביר האגלי טל שבגבינה אין היתר טחינה באוכלים, משום שהיא טחינה לפירורים ממש, ונשתנה מכמות שהיה, ואינו דומה לחיתוך, ועוד כתב מטעם אחר דכיוון שעושה זאת בכלי המיוחד לכך,ועושה זאת מסתמא למי שאינו יכול לאכול בלא טחינה, אין זה טחינה באוכלים, ולכן שייך בזה טחינה, עיי"ש עוד שהאריך.

[4] אך,עיין חזון איש סי' נז שחולק על דברי השביתת השבת הנ"ל שמשווה בין דיני בישול לטוחן, שכתב לפרש שהדין של אין טוחן אחר טוחן, אינו קשור להלכה של בישול, ועיקר הדין שם הוא משום שאין טחינה אלא בהפרדה של חיבור טבעי, אבל חיבורי אדם אינם חיבור, ולכן אין טוחן בהפרדתם, ואפילו חיבר דבר שלא נטחן מעולם, אלא בא לעולם מפורר, ולדבריו, כל התגבשות שהיא יצירת אדם אין בה טוחן. וצ"ע שהרי קיי"ל לעניין טומאה שאף שאין חיבורי אדם חיבור בלחם אינו כן, ונטמא מקצת הלחם נטמא כולו, אף שהוא חיבורי אדם.

[5] במשנה ברורה שם ס"ק עו כתב לפרש דשלשה דברים יש בדברים הנידוכין להוציא מהן שמנן ריסוק ודיכה ושחיקה, ושחיקה הוא יותר מדיכה, ולכך קאמר דאם נידוכו היטב מבעוד יום ואינו מחוסר אלא שחיקה כנגמר מלאכתו מבעוד יום דמי ומותר לשחקו בשבת.

[6] דלא כט"ז, עיין ביאור הלכה ד"ה ואם אין: "היינו אפילו בידים וכדמוכח ממה שסיים לפיכך וכו' ועיין לעיל בסימן רנ"ב בט"ז סק"ו שרצה לדחוק עצמו בפי' דברי הטור דאין הכונה לגמור בידים ובאמת זה אינו כמו שכתבנו דבטור העתיק ג"כ לשון הרמב"ם דמותר לגמור שחיקת הריפות אח"כ מצאתי שכבר השיגו הא"ר ודחה דבריו".

[7] עיין אגלי טל טוחן לו,ב שדן בשאלה אם יש נ"מ בין שתי השיטות הנ"ל. בפרטי דין זה אימתי שייכת הגזירה, ואימתי מותר להתרפא בשבת, והחילוקים בין מי שיש לו רק מיחוש בעלמא, וחולה שאין בו סכנה, והיקף ההיתרים בעניינו, יידונו בהרחבה, בס"ד, בסוגיות רפואה ופיקוח נפש בשבת, אם נזכה לעסוק בהם.

[8] אמנם ראה תוס' ביצה ל. בעניין טיפוח וריקוד שבזמן הזה שלא מתקנים כלי שיר יש להתיר, אך ראה ש"ע סי' שלט שלא פסק כן, אך הרמ"א הביא שיטתם, וצ"ע.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)