דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 92

כותב (ה) - פרטי דינים בכותב

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

כתב אות אחת והשלימה לספר

אומרת הגמרא:

"תנא: כתב אות אחת והשלימה לספר ארג חוט אחד והשלימה לבגד חייב "      (קד:).

הגמרא אומרת כי במקרה זה יש לחייב אפילו בכתיבת אות אחת לכ"ע, משום שהשלמת הספר חשובה. ויש לדון האם השלמת ספר כלשהו מחייבת, או שמא דווקא בספר תורה שמכשירו בזה לקריאה בציבור?

רש"י נקט:

"אות אחרונה של אחת מעשרים וארבעה ספרים".

מדבריו משמע כי אין מדובר על אות אחת של שאר ספרים. אבל הרמב"ם סתם (וכך גם במאירי):

"כתב אות אחת והשלים בה את הספר חייב"

                                                    (פי"א, הלכה ט).

והנה בתוספתא איתא:

"כתב אות אחת והשלים את השם, אות אחת והשלים את הספר חייב"            (פי"ב ה"ה).

ויש לעיין אם כוונת התוספתא להשלמת שם הוי"ה, שבזה יש חשיבות של קדושת השם, או שהכוונה להשלמת תיבה כלשהי.

ומדברי הרשב"א נראה שסבר כי התוספתא מדברת על השלמת תיבה כלשהי. שהסביר כי הבבלי חולק על התוספתא משום שהזכיר רק השלמת ספר ולא הזכיר השלמת השם, וז"ל:

"ולכאורה הוה משמע דדוקא להשלים את הספר אבל להשלים את השם לא, דאם איתא ליתני להשלים את השם ואנא ידענא דכל שכן להשלים את הספר, אבל בתוספתא (פי"ב ה"ה) גרסינן כתב אות אחת להשלים את השם אות אחת להשלים את הספר חייב, ואיתא נמי בירושלמי בפרק האורג (ה"א)".

ואם השלמת השם היא השלמת שם הוי"ה, אין כאן ק"ו, כי אפשר ששם הוי"ה עדיף, שבהשלמתו מקדשו. ומזה נראה שהרשב"א הבין בתוספתא שכל השלמת תיבה חייבים עליה[1]. אבל יותר נראה שהכוונה של התוספתא והירושלמי היא להשלמת שם הוי"ה דווקא.

וביסוד החיוב נראה מדברי הראשונים שחייב משום כותב, שבאופן זה יש חשיבות אפילו לכתיבת אות אחת. ויש מי שנראה מדבריו לחייב משום מכה בפטיש, שבזה גומר את הספר או את השם, אבל המאירי קה. סבר שאין לחייב משום מכה בפטיש:

"וחכמי הדורות שואלים בה כהוגן ויתחייב בה משום מכה בפטיש וכמו שאמרו בפרק כלל גדול האי מאן דשקיל וגו' חייב משום מכה בפטיש. ותירצו שלא נאמר מכה בפטיש אלא במלאכה שנשלמה כלה, כגון שחצב אבן בהר ונתפרקה כלה מסביבותיה ונמצא שנשלמה מלאכת האבן אלא שלא נפלה וזה מכה בפטיש ומפילה שנמצא המלאכה בגוף אותו דבר כבר נשלמה".

לדעתו, אין לדבר על מכה בפטיש, אלא במי שפועל מחוץ למסגרת המלאכה, וכאן אתה פועל במסגרת כותב, ואין לחייב אלא משום כותב[2].

אות אחת בטבריה ואחת בציפורי

איתא בגמרא:

"אמר רב אמי: כתב אות אחת בטבריא ואחת בציפורי - חייב, כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה. והתנן: כתב על שני כותלי הבית, ועל שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה - פטור! התם מחוסר מעשה דקריבה, הכא - לא מחוסר מעשה דקריבה"   (קד:).

ופירש"י שם:

"אינו מקרבן אלא על ידי קציצה המפסיק ביניהן, וכי קאמר רב אמי - כגון כתב אחת על שפת לוח זו בטבריה, ואחת על שפת לוח זו בצפורי, ואתה יכול לקרבן שלא במעשה אלא קריבה בעלמא".

וכל שכתב שתי אותיות בשני מקומות שונים שניתן לקרבן זו לזו, בלא קריעה וחיתוך, חייב.

אולם, ה'מגיד משנה' הבין שהרמב"ם מחייב אף אם כותב שתי אותיות, כל אחת באמצעיתו של דף, ודייק זאת מלשונו:

"לקח גויל וכיוצא בו וכתב עליו אות אחת במדינה זו והלך באותו היום וכתב אות שניה במדינה אחרת במגילה אחרת חייב, שבזמן שמקרבן נהגין זה עם זה ואינן מחוסרין מעשה לקריבתן"     (פי"א, הלכה יב).

וכתב ה'מגיד משנה':

"ונ"ל פירושו לדעת רבינו שאפילו כל האותיות הם באמצע המגלות אתה יכול לקרבן בלא קציצה שהרי הגויל וכיוצא בו דבר הנכרך הוא ואתה יכול לקרב האותיות שיהיו נהגות".

סוגיה זו שימשה בסיס לדיונו של הרמ"א בתשובה בעניין פתיחתו וסגירתו בשבת של ספר שאותיות כתובות על חודי דפיו. וז"ל הרמ"א שם:

"והוא הדין בנדון דידן, דאף ע"ג דפותח ונועל אינו עושה אלא הקריבה וההרחקה ולאו כלום עבד, דהקריבה אינו מעשה כלל. דאין לחלק דשאני התם דכל אות כתוב לגמרי במקום אחד ואינו מחוסר רק הקריבה, אבל כשפותח באמצע אות אחד הוי ככותב. דזה אינו, דלענין חיוב שבת ב' האותיות כאות אחד דמיא, ואילו היתה הקריבה מקרי מעשה היה פטור, דהוי חסרון באמצע הכתיבה וה"ה באמצע האות. ותדע דאל"כ מאי פריך אר' אבהו ממתניתין דקתני על ב' כותלי הבית על ב' לוחי פנקס פטור, לישני ליה דהתם מיירי דהפסיק באמצע אות ור' אבהו מיירי בהפסיק בין האותיות, אלא ש"מ דליכא לחלק בהכי וא"כ ה"ה בנדון דידן מותר... אבל אם היה מפרידן זה מזה וחזר וקרבן אפשר דשרי דקריבה לאו מעשה הוא. וכ"ש בספר דעומד לנעול ולפתוח, דקריבתו והרחקתו לאו כלום הוא".

עיקר היתרו של הרמ"א נובע מכך שבקריבה לאו מעשה עביד, והוסיף טעם מפני שעשוי לפתוח ולסגור, אבל הט"ז הזכיר בהיתרו רק את היסוד הראשון של הרמ"א:

"אלא ודאי שפטור בזה דהקירוב אינו מועיל ולא מבטל כלל. הכא נמי כאן דמה שקירב האותיות שנתרחקו לא עביד מידי ופשוט שבזה לא שייך לומר דמדרבנן מיהו אסור"        (ס"ק ב').

אך הלבוש החמיר והמג"א (ס"ק ו') חשש לו, וכתב הלבוש:

"ונ"ל דהוא הדין אותן ספרים שכותבין עליהם בראשי חודי הדפים למעלה או מצדיהן אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת, שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק שהרי שובר ומוחק האותיות וכן לחזור ולסגרו אסור משום כותב, ולפיכך נראה דחמיר טפי משבירת העוגות דאין שם אלא מוחק וכאן יש מוחק ע"מ לכתוב שהרי דעתו לחזור ולסוגרו אחר הלימוד וקרוב אני לומר שחייב עליו חטאת".

יסוד המחלוקת בזה הוא האם לדמות אותיות שלמות שמקרבן, לשברי אותיות שמקרבן והופכן לאות שלמה. ואף שהרמ"א והט"ז התייחסו לנקודה זו, מכל מקום טענתם שכל זמן שאין שתי אותיות הוי כשברי אות, וכשם שמותר לקרב אות לאות כך מותר לקרב שברי אותיות, אינה ברורה לגמרי[3]. ועיין במשנה ברורה שהכריע להקל:

"אבל דעת הרמ"א בתשובה להקל בזה וכן דעת הרבה אחרונים וטעמם דכיון דעשוי לנעול ולפתוח תמיד ליכא ביה משום מחיקה וכתיבה והוי כדלת הנסגר ונפתח תמיד דאין בו משום בנין וסתירה[4] וכן המנהג"

                                                           (ס"ק יז).

חיבור אותיות לבגד

כתב המג"א:

"משמע בגיטין דף כ' שאם תוחב אותיות של כסף ע"ג בגד מקרי כתב עיין שם. ואם כן אפשר דאסור לעשותו בשבת" (ס"ק י).

בגמרא שם נאמר:

"עבד שיצא בכתב שעל גבי טבלא ופינקס - יצא לחירות, אבל לא בכתב שעל גבי כיפא ואנדוכתרי"

                                                           (גיטין כ.).

 וברש"י שם:

"ואם רקמו עליהן אותיות הגט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד וב' ראשיו תחובים".

לא ברור מדברי רש"י מהו החיסרון באותיות התחובות בבגד. יש שכתבו שהבעיה היא שהחיבור של האותיות לבגד אינו חיבור גמור ודמי לאותיות שפורחות באויר, דלא הוי גט [משום דבעינן ספר כריתות]. מעין דברים אלו נראה שהבין הבית יוסף בדברי רש"י:

"ויש לדון בדבריו שאם הוא קבוע כגון שהוא ארוג או שהוא מרוקם כמו שרוקמין הנשים אצלנו שהוא קבוע כתב מיקרי וכשר וצ"ע[5]"                                                (אבן העזר סי' קכ"ו). 

והוסיף מחצית השקל על המג"א הנ"ל, שזהו הטעם שהחמיר המג"א בשבת, לפי שמלאכת מחשבת אסרה תורה וכל זמן שיש אותיות הניכרות, לית לן בה אם נחשבות פורחות באויר. אך עיין מאירי שם שכתב:

"וכל שכיוצא בזה אינו כתב שאין אותיות העשויות בתפירת מחט".

מדבריו נראה שהחיסרון הוא בעצם הכתב שאינו כתב באופן זה, וכך נראה גם מלשון רש"י הנ"ל, שהדגיש שאינו כתב[6], ולא הזכיר את ה'פריחה באויר'.

וראה ב"י שם שהביא ראשונים שסבורים שאפי' אריגה בגוף הבגד, שאין לך חיבור גדול הימנו, אינו חשוב כתב, וז"ל:

"וגם העיטור במאמר ז' (ח"א כו.) כתב ברייתא אבל לא בכתב שעל גבי כפה ואנדוכתרי וקיבלנו בפירושה שכתב גט בכותל כפה ומחוסר תלישה ורבינו חננאל פירש כפה של צמר ארוגה ורקם באריגתה ואנדוכתרי הוצין דצובעין אותם ומציירין בהם כתב כדרך שעושין במחצלאות כתב באותיות וכגון זה שנכתב ברקמה או במעשה מחט אינו גט עכ"ל".

ואם כן, שומה עלינו להבין מה הוא החיסרון בזה שאינו גט, ואם יש לחלק בזה בין גט לשבת.

ונראה לי שיסוד דין כותב הוא שהכתיבה צריכה להיות על משטח מסוים, וצריך לכתוב בדיו וכו' ('על הכול כותבים, ובכול כותבים'). תהליך הכתיבה יוצר מצב של התאחדות הכתב במשטח, והוי דבר אחד (קלף כתוב, נייר כתוב וכו'). הדבקת אותיות על בגד אינה עושה אותם ליחידה אחת מצד מלאכת כותב, וכלל לא משנה רמת הדיבוק לגוף הבגד, כי בהגדה לא מדובר בדבר אחד אלא בשני דברים שמחוברים זה לזה והוא אינו נקרא כתב. אמנם בארוג בגוף הבגד יש לומר שהופך להיות דבר אחד לגמרי, ומאידך יש לחלוק גם בזה כיוון שאין כאן דיו ע"ג המשטח, והכול יחידה אחת ממש.

בקצרה: באותיות על בגד יש חיסרון כפול – אם הן ארוגות אין כאן 'דיו', ואם הן מחוברות אינן מתמזגות לדבר אחד, ולפיכך אינן כתב.

ויש ליישב בזה מה  שקשה לכאורה איך החמיר המג"א בקירב אותיות שקיימות כבר לפרוכת, והלא מעשה קריבה לאו כלום הוא. שיש לומר דהיינו דווקא באותיות שכתובות על מגילה וכיו"ב, אבל הכא שהאותיות לבד קיימות ואינן על משטח מסוים אינן נחשבות כתב, ובקביעתן על גבי משטח מסוים נחשב כתב, ולגבי שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה, יש מקום לומר שאף שאין זה מוגדר כתב למקום שצריך כתיבה, מ"מ לעניין שבת יש להחמיר בזה.

נוטריקון וראשי תיבות

ודע עוד שבפירוש כתב אות אחת בטבריה ואחת בציפורי הביאו הרשב"א והריטב"א פירוש בשם רב האי גאון, וז"ל הרשב"א:

"כי טבריא וציפורי סמוכות זו לזו והיה שער של זו מסוייד בסיד עד קצה העיר, וכן שער של זו מסוייד בסיד עד קצה העיר, ואם תכתוב אות גדולה עד קצה זו כאשר יכתב על השערים ואות גדולה כמוה על קצה זו סמוך לזו, אף על פי שאין קרובות זו לזו הרי הרואה את זו ומהלך עד שרואה את זו יודע הוא כי תואמות הן ומכוונות זו לזו".

והריטב"א הוסיף:

"כלומר שהרי לכך כתבו שם להיות סימן שיכיר האדם מתוך האותיות ההם את העיר שרוצה ללכת שם, כי זו מסוימת באל"ף וזו מסויימת בבי"ת וכיוצא בזה, ולפיכך אינו חשוב כאן חסרון מעשה כי לא נכתבו כדי להתלש אלא במקומן עושים היכר וסימן".

ונראה לי שהריטב"א הבין שחידוש הגאונים הוא שאם יש אות אחת שמשמעותה מקום מסוים, אע"פ שקיי"ל שאות אחת נוטריקון אינה מחייבת, כיוון שיש אות נוספת שמשמעותה מקום אחר, ויש קשר תודעתי שמחבר בין שתי האותיות, אנו מצרפים אותן לחיובא. לדבריו, בודאי שיש לחייב בשתי אותיות נוטריקון הכתובות זו אצל זו כגון ב' ט' שמשמעותו שני טפחים, ויתחייב בזה לריטב"א אפילו למי שאינו מחייב בשתי אותיות חסרות משמעות, וצ"ע. אולם מדברי הרשב"א נראה שאין צורך להגיע לחידוש זה, אלא שאם יש שתי אותיות שמצד עצמן יש לחייב עליהן, והבעיה היא המרחק הפיזי ביניהן, חידשו הגאונים שהזיקה התודעתית ביניהן יוצרת חיבור ביניהן.

ולעניין כתיבת נוטריקון, שנינו במשנה:

"כתב אות אחת נוטריקון - רבי יהושע בן בתירא מחייב, וחכמים פוטרין"        (קד:).

וכפי שמתבאר בגמרא שם כותב נוטריקון הוא מי שכותב אות אחת עם גרש כגון מ' וכוונתו לתיבה שלמה, דהיינו, מעשר וכיו"ב, ונחלקו בזה תנאים אם לחייב או לא. ונראה בדעת רבי יהושע בן בתירא שמחייב, דהיינו משום שעיקר כותב לשיטתו הוא בהעברת תוכן ומסר, וכיוון שיש כאן משמעות חייב, אע"פ שכתב רק אות אחת. אבל חכמים החולקים יכולים לסבור, שאין לחייב בפחות משתי אותיות שהוא שיעור במלאכה, או שבעינן משמעות מן הכתב עצמו ולא מועילה השלמת האדם מסברתו.

הנפקא מינה בין שתי הדרכים בדעת חכמים הינה במקרה בו יכתוב שתי אותיות נוטריקון כגון שכותב ראשי תיבות ג"ש, ומתכוון לשלוש שנים וכיו"ב, אם יתחייב שיש כאן שתי אותיות, או שעדיין פטור כי בעינן משמעות מצד עצמו ללא השלמת האדם. וראה תוס' שכתבו:

"ויש מפרשים א"א היינו אמן אמן שכותבין בקמיעין. וליתא, דהיינו נוטריקון וחייב אפילו באחד, ורבנן דפטרי במתני' פטרי אפילו בב' וג'"                                             (קג: ד"ה בגלטורי).

ומוכח מדבריהם שרבנן פוטרים מן הטעם השני, ולא מפני שאין כאן ב' אותיות. אבל צ"ע בכוונת התוס' אם דווקא מפני שהנוטריקון שנקטו הוא אות אחת כפולה, אבל בשתי אותיות שונות יחייבו, דלא גרע מכותב שתי אותיות שונות בעלמא שחייב, או שמא בנוטריקון אין לחייב אפילו באותיות שונות משום שהאותיות כאן מתפקדות כמייצגות דבר אחר ואינן מייצגות את עצמן, וחכמים סבורים שאין לחייב בכתיבת נוטריקון שאינה מייצגת את עצמה, וצ"ע. אמנם, מסתבר יותר שלשיטות הסוברות שיש לחייב בכל כתיבת שתי אותיות שונות אע"פ שאין להן משמעות [עיין לעיל בתחילת מלאכת כותב], שגם בנוטריקון יש לחייב דלא גרע מב' אותיות בעלמא. ומכל מקום נראה שאם יכתוב ש"ס וכיו"ב שזהו ביטוי שנהגו העם להשתמש בו גם בדיבור בצורה זו, שחייב לכ"ע, כיוון שיש לו חשיבות כביטוי כזה.

 

 

[1] וראה עוד תוספתא כפשוטה עמ' 174-5.

[2] דיון יסודי, בע"ה, במלאכת מכה בפטיש.

[3]   נראה לי שאפשר שהמחלוקת קשורה ליסוד דין ב' אותיות בכותב, האם המינימום של משמעות ובפחות מכן אין כאן כלום, או שהוא דין כתיבת אותיות ואות אחת הוי חצי שיעור, ואם הוא חצי שיעור אינו דומה לשברי אותיות, ואם הוא מינימום של משמעות, יש לדמות אות אחת לשברי אותיות, ומ"מ יש לזכור את טעמו הנוסף של הרמ"א שעשוי לפתיחה ולסגירה, וגם מצד זה יש להקל.

[4]   משנה ברורה הזכיר רק את טעמו השני של הרמ"א, ועיין הערה הקודמת, ונראה לי שהמ"ב סבור שאות אחת הוי חצי שיעור, לפיכך העדיף הטעם השני של הרמ"א.

[5]   מה שהניח הב"י בצ"ע נראה משום שמסתפק שמא הבעיה היא בעצם הכתב ולא רק בקביעותו, עיין להלן. עוד נראה שהב"י מכשיר בדעת רש"י רק אריגה בגוף הבגד ולא אות מוכנה מבחוץ שתופר אותה בבגד, ודלא כמחצית השקל שיובא להלן בסמוך, וכן הבין בדבריו בנשמת אדם כלל לז אות ב'.

[6]   אך, עיין רעק"א גיטין שם שהסכים עם מחצית השקל: 'דמדכתב רש"י שאינו כתב וקבוע דמשמע מטעם אותיות פורחת באויר ולא פי' דלא הוה כתיבה אלא ש"מ דשפיר הוה כתיבה וחייב בשבת אלו דבריו ע"ש ודפח"ח אבל אכתי מנ"ל לרש"י הא, ונ"ל מדמפליג בין חקק ירכות לכיפי ואנדוכתרי ולא מחלק מיני' ובי' בין ירכות לתוכות אע"כ צ"ל דבעי לחלק בכתיבה גופא דטבלא ופנקס חק ירכות הוה כתיבה וכשר וכיפי ואנדוכתרי הוה כתיבה ופסול משום פורחת באויר והוה חילק בכתיבה גופא משא"כ חק תוכות לאו כתיבה היא וא"כ מוכח דהוה שפיר כתיבה. מיהו כבר כתבתי לעיל לענין שבת לא תליא בכתיבה אלא כל שהלוים היו עושים כן ומאן לימא לן דלוים לא היו מדבקי האותיות על הקרשים ולא הי' כותבים עליהם כלל אלא מדבקים אותיות של שעוה עליהם'. ולענ"ד לא נראה כן בשיטת רש"י, עיין להלן מה שנבאר בדעתו. ומה שסיים הגרעק"א בדיבוק אותיות על קרשים, יש לעיין בזה גם להסברנו להלן.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)