מכה בפטיש | 2

הקדמה

בשבוע שעבר הזכרנו שעיקרה של מכה בפטיש הוא בפעולה המסיימת את מלאכתו של האדם, ועמדנו שם על האבחנה בין סוגי פעולות שונות, שיכולים להיכלל במלאכה זו ובין אלה שאינם יכולים להיכלל. הבאנו גם דעת הירושלמי שלפי הבנתנו מחדש גדר נוסף של גמר מלאכה מצד האדם שעוסק בסדרת פעולות.

בשיעור זה אנו מבקשים לציין שגמר מלאכה, אינו דווקא פעולה מסויימת הגומרת, אלא גם יחידה עצמאית של משימה שהיא משימת השיפוץ והעיצוב של הכלי. נמשיל את הדבר: האדם עשה בגד, ועכשיו הוא פותח את בית הצוואר, זוהי פעולת הגמר המכשירה את הכלי לשימוש. אבל אפשר שלאחר שהכלי מוכן לשימוש, האדם רוצה לעצב אותו בציור או בעיצוב וכיוצא בזה, אף זה מכה בפטיש הוא, אבל כאן לא מדובר בגמר מלאכה רגיל, אלא במלאכת גמר, שהוא פרויקט עיצובו של הדבר. ועיקר החידוש בגדר זה הוא שיש לחייב בו גם על תחילת התהליך, אע"פ שלא השלמת אותו.

הצר צורה בכלי

להבהרת העניין ושתי הדוגמאות המדוברות, נפתח בסוגיית הגמרא: 

"אמר רבי שמעון בן קיסמא אמר רבי שמעון בן לקיש הצר צורה בכלי .. חייב משום מכה בפטיש"   (עה:).

וכך נתבארו הדברים במאירי שם:

"הצר בכלי צורה ר"ל שנשלם הכלי וזה עושה בו צורה לנאותו הואיל ואין הכלי צריך לה כלל הרי זה הכאה בפטיש ולא סוף דבר בהשלמת הצורה אלא אף בהתחלתה וכמו שאמרו במסכתא זו הצר צורה כל שהוא שכל שהוא גמר מלאכה אין הגמר נעשה בפעם אחת לבד שאף הכאה בפטיש הוא מכה וחוזר ומכה וכן כתבוה גדולי המפרשים. וי"מ הצר בכלי של צורה ר"ל שחותם את הדפוס וטובעו בשעוה ובדומה לה עד שנעשית שם הצורה בפעם אחת וזהו גמר מלאכה לאומן לראות בתכלית פעולתו היאך נזדמנה לו".

המאירי מביא בדבריו שני פירושים לדין 'צר צורה בכלי':

הפירוש הראשון המובא במאירי הוא באדם שיצר כלי וסיים אותו, ועכשיו הוא יוזם פרוייקט של עיצוב ונוי לכלי, כאן כל הפרוייקט הוא מלאכת הגמר של הכלי. כשאנחנו עוסקים במלאכת הגמר, הרי דינה ככל מלאכה שגם אם עשה מקצתה בלבד בשיעור שיש בו חשיבות יש לחייב עליו.

הפירוש השני המובא בדבריו הוא באדם שיצר דפוס, דהיינו חותם, וטובעו בשעווה כדי לבחון את החותם אם הוא תקין ומושלם. זוהי הפעולה האחרונה הנעשית על ידי בעל המלאכה, ובזה הוא מסיים את מלאכת יצירת החותם, וזהו גמר מלאכתו.

וצריך עיון: האם הפירוש השני שהביא חולק עקרונית על תפיסה זו של מלאכת גמר, והיא סבורה שמלאכת מכה בפטיש מתייחסת תמיד לפעולה המסיימת דווקא^[1], או שמא אין כאן מחלוקת בהלכה, אלא מחלוקת פרשנית כיצד לפרש את המקרה המוזכר בגמרא שם - הצר צורה בכלי?

לדעתנו, אין מקום לטענה שנידוננו הוא מחלוקת התנאים, שהובאה בברייתא:

"והתניא הקודח כל שהוא חייב. המגרר כל שהוא המעבד כל שהוא הצר בכלי צורה כל שהוא, רבי שמעון אומר עד שיקדח את כולו עד שיגרור את כולו עד שיעבד את כולו עד שיצור כולו"  (קג:).

מחלוקת זו שבברייתא היא מחלוקת עקרונית כוללת של ר' שמעון.  לדעתו, אין לחייב במלאכות שבת אלא אם נעשה כל מבוקשו של האדם, והוא אינו מסתפק בכך שנעשתה יחידה בעלת חשיבות מתוך רצונו הכולל. אין מחלוקת זו נוגעת עקרונית לענייננו, כיוון שאנו עסוקים בגדרי מלאכת מכה בפטיש, אם יש בה מושג של מלאכת גמר, שאדם מתכנן לעשותה בשלבים שונים, ואם יש לחייב על כל יחידה^[2] בדרך אל היעד.

והנה ראינו למעלה שהמאירי סבור שיש לחייב גם על מקצת הצורה, והביא ראיה לדבריו:

"שאף הכאה בפטיש הוא מכה וחוזר ומכה"  (עה:).

ונראה לפרש ע"פ מה שכתב הוא עצמו בפירוש משנת המלאכות:

"המכה בפטיש ובכללו כל גמר מלאכה שזו היא דרך האומנים כשגומרים מלאכתם מעיינים בה אם נשאר בה דבר מועט להשלים תקונו ומתקן בקורנס שבידו לעגלה או להרחיבה"   (עג.).

ואף שם מדובר לדעתו לאחר שנעשה הכלי, ועוסק עכשיו בעיצובו הסופי לממדים המבוקשים, לעגל או להרחיב, ומשימה זו דורשת כמה הכאות עד להשגת היעד, ובזה הוא סבור שיש לחייב על כל הכאה.

שיעור החיוב על צר צורה

ובעניין השיעור של מקצת הצורה הנדרש כדי להתחייב, נראה לומר על יסוד המשנה בריש הבונה, שצריך לעשות יחידה שיש לה משמעות בפני עצמה, וכפי שעולה מדברי המאירי עצמו:

"הצר צורה בכלי צורה כל שהוא חייב ולא סוף דבר כשאותו משהו משלים כל הצורות שבזו הרי יש בה משום מכה בפטיש אלא אף כשאינו גמר מלאכה שהצורות אדם צר לפעמים צורה קטנה בכלי גדול ונמצא שהצורה אדם מעמידה בכל שהוא"  (קג:).

וכך נראה לי לפרש דבריו, שאמרו שם שחייב כשצר צורה כלשהו, ופירש שאין הכוונה דווקא למקצת האחרון המשלים את הכול, אלא אפילו לצורה קטנה, כיוון שלעיתים אדם מעמידה בכלשהו, די בזה כדי לחייב. וכמו כן, יש לומר ביחס להכאה בפטיש שמכה וחוזר ומכה, שמחייבים על כל הכאה, כי יש בכל אחת חשיבות סבירה לעניין המלאכה של עיצובו הסופי של הכלי.

בנקודה זו נראה שהמאירי הלך בדרכו המפורשת של הרמב"ם, שאף הוא פסק:

"המכה בפטיש הכאה אחת חייב^[3], וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב, כיצד המנפח בכלי זכוכית והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה" (פ"י, הלכה טז).

ונראה לי שהרמב"ם סבור שהאב של מכה בפטיש הוא ההכאה בפטיש הנעשית ליישור הכלי, ומכוחה למדו שכל הפעולות הנעשות לסיום היצירה הן תולדות מכה בפטיש. וכך כתב להדיא בפירוש המשנה:

"המכה בפטיש - המכה בפטיש ואפילו בגמר מלאכה כדרך שעושים המרקעים בפטישים שמכים הכאות קלות מאד כדי לישר פני הכלי ולהחליקו וקורין לפעולה זו 'אלתטריק', ולפיכך כל תקון מלאכה וגמרה כגון השיפה והצחצוח וכל מיני היפוי כולן תולדות מכה בפטיש, והוא אמרם כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש"    (פ"ז, משנה ב).

אמנם, נראה שרש"י ותוס' חולקים על כיוון זה, וכפי שנפרט:

נראה שלשיטת רש"י מכה בפטיש הוא רק גמר מלאכה, וגם אם מדובר במלאכת גמר כגון סיתות האבן, שהוא השלב של עיצוב וייפוי האבן, שחייבים עליו משום מכה בפטיש לדעת שמואל^[4], רש"י סבור עקרונית שרק אם גומר מלאכתו חייב, אלא שהוא כותב בשבת קב: בעניין המסתת כלשהו –

"גמר מלאכה הוא^[5], שהמקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ עוד".

רש"י טוען בדבריו שניתן לחייב על סיתות כלשהו ואף שאינו גומר לסתת את כל האבן. רש"י טוען שאין להסתכל על כל האבן, אלא על כל חריץ וחריץ, וכיוון שבנקודה זו שעשה חריץ הסיתות, נסתיימה מלאכת האבן יש לחייבו.

בקצרה: רש"י מתייחס לכל חריץ בפני עצמו, וכשגמר לחרוץ באותה נקודה הוא גמר מלאכה של אותה נקודה. אפשר שרש"י יודה שאם צר מקצת צורה בכלי חייב, אך דווקא בתנאי שבאותו מקום שצר הוא סיים מלאכתו, אך אם מתכוון להוסיף כיור וציור כלשהו באותו מקום, אין זה נחשב עדיין גמר מלאכה, שזהו עיקר חידושו של רש"י שרואה כל פרט בפני עצמו.

ממילא ברור שלשיטת רש"י אם מכה בפטיש על כלי כדי ליישרו, אין לחייב אלא על הכאה אחרונה, שבזה גומר מלאכתו, אלא אם יש מקום לחלק גם כאן למקומות שונים בכלי, ולומר שהמקום שהכה בו עכשיו לא יכה בו עוד, וצ"ע.

בתוס' הדברים מבוארים שאינו חייב אלא על הכאה אחרונה:

"נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה^[6]"  (שם קב:).

נראה לי שהתוס' אינם מקבלים את שיטת רש"י שמביט על כל יחידה בפני עצמה, וטוען שבאותו מקום נגמרה המלאכה. מסתבר שלדעתם המבט הוא על הכלי כולו, ואין לחייב אלא על הפעולה האחרונה הגומרת, ובמסתת את האבן הם מחייבים רק לאחר שגמר את כל מלאכתו. כן משמע מדבריהם במקום אחר:

"שמייפה אותה ועושה בה שירטוטין ויפוי כעין שעושין עכשיו מסתתי האבנים" (עה: ד"ה והמסתת).

ובתוס' הרא"ש שם:

 "שעושה בה שרטוטין ליפותה וזו היא גמר מלאכתה".

הפותח בית הצואר

גרסינן בגמרא:

"אמר רב יהודה אמר רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת"  (שבת מח.).  

ונחלקו הראשונים שם אם חיובו משום קורע או משום מכה בפטיש. הרמב"ם כתב דין זה במסגרת מלאכת קורע (פ"י הלכה י), וכבר עסקנו בעמדתו בדיוננו במלאכת קורע, עיין שם. אולם, רוב הראשונים פירשו שהחיוב הוא מדין מכה בפטיש, מפני שמדובר בגמר מלאכת הבגד, שבפתיחת בית הצואר נעשה ראוי ללבישה^[7].

והנה יש לעיין אם נחייב כאן אף על פתיחת מקצת בית הצואר, או שאין לחייב אלא בפותח כולו. ונראה לי שאם באנו לדון מצד מלאכת קורע, הרי שיעור המלאכה שם הוא בקורע שתי תפירות, ולכאורה סגי בזה לחיוב אם עושה זאת במסגרת תיקון הבגד^[8]. אולם, אם נבוא לדון מצד מכה בפטיש, נראה לי ברור שלשיטת התוס' אין לחייב אלא בפותח כולו כי לדעתם אין לחייב אלא על הפעולה האחרונה הגומרת. ונראה, שגם לשיטת רש"י לא שייך לומר כאן ש'המקום שחרץ חריץ זה לא יחרוץ בו עוד', שבזה בודאי המוקד הוא בבגד כולו, ועד שלא גמר מלאכתו אינו חייב.

אולם יש להתלבט בזה לדעת המאירי שמחייב במקצת הצורה, כפי שנתבאר לעיל, אם גם כאן יש לחייב במקצת פתיחה. והאמת יורה דרכו, שנראה לי שבזה לכ"ע אין לחייב אלא בפותח כל בית הצוואר בשיעור שיהיה ראוי ללבישה, שבפחות מכאן, אין לזה גדר חשיבות, וכפי שראינו במאירי לעיל שגם בצר צורה קבע שיעור של חשיבות מינימאלי^[9]. ומשבאנו לכאן, נראה לענ"ד לומר כן אף בדעת הרמב"ם שמחייב בזה משום קורע, שמ"מ אינו חייב אלא אם פותח את כל בית הצוואר, מפני שאין זו פעולת קריעה הרגילה המכשירה לתפירה שבזה השיעור הוא שתי תפירות, וכאן היא קריעה במסגרת התיקון ואינו חייב אלא בשיעור שיש בו תיקון, וצ"ע.

פותח בית הצואר - רק בפעם הראשונה, או גם אחר כך?

כיוון שנגענו בדין זה של פותח בית הצוואר, נוסיף ונאמר שרש"י מפרש שמדובר בבגד שפותחים את בית הצואר שלו בפעם הראשונה. אולם, ראשונים רבים טענו שבאופן זה פשיטא שחייב ולא שייך שתהיה בזה מחלוקת האמוראים[10], ולפיכך פירשו הרמב"ן והריטב"א שם בשם ר"ת:

"והנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל דהא דרב לאו בפותח פתח חדש לגמרי אלא שכבר נפתח בחול אלא שסגרו אותו על ידי תפירת חוט או בגד באמצעיתו, כדרך שעושין מכבסי בגדים או כמו שהיו רגילות הנשים לעשות בספרד, ופתח בשבת אותו חוט או אותו בגד שהיה שם, חייב חטאת משום גמר כלי... זה של בית הצואר חיבור דתפירת החוט או הבגד שבאמצעיתו חיבור גמור הוא לענין כלאים ולכל דבר וזה של מגופה אינו חיבור וכפתוחה ועומדת היא ולהכי שרי לכתחילה נמי".

ולשיטה זו אף בפותח תפירה שנעשתה לאחר עשיית הבגד, כיוון שתפורה כהוגן באופן שנחשב חיבור לעניין כלאיים ועוד, יש לראותו כשהוא תפור כבטל ממנו שם בגד, וממילא כפותח מחדש וחייב. אולם רש"י כנראה חולק בזה וס"ל שאין לחייב אלא בפתיחה הראשונה שהיא גמר עשיית הבגד, ותפירת הכובס אינה חשובה לעניין גמר מלאכה. והרמ"א (סי' שי"ז סעיף ג) הכריע כשיטת ר"ת דלא כרש"י.

תיקון סופי של בגדים

עוד איתא בגמרא:

"אמר רבי יהודה האי מאן דשקיל אקופי מגלימי חייב משום מכה בפטיש והני מילי דקפיד עלייהו"  (עה:).

ופירש רש"י:

"ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורין, כשניתק בה חוט וקשרוהו, וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין, ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה - גמר מלאכה הוא, וחייב משום מכה בפטיש".

ונפסק להלכה בשלחן ערוך:

"הלוקט יבולות שע"ג בגדים כגון אלו היבולות שבכלי הצמר הנשארים בהם מן האריגה, חייב משום מכה בפטיש. והוא שיקפיד עליהם, אבל אם הסירם דרך עסק, פטור" (סי' ש"ב, סעיף ב).

ויש להסתפק אם לחייב רק כשמסיר את כל היבולות וגומר מלאכתו, או אפילו אם הסיר אחת או שתיים. ספק זה נסתפק בו הפרי מגדים, ובביאור הלכה שם כתב לפשוט אותו מדברי הרמב"ם והמאירי:

"ונ"ל להביא ראיה ממה דאיתא בגמרא פרק הבונה הצר בכלי צורה כל שהוא חייב והחיוב הוא משום מכה בפטיש כמבואר בפרק כלל גדול (עה:) וכן הוא ברמב"ם (פ"י) וז"ל: הצר אפילו מקצת הצורה חייב. הרי מבואר דחיוב מכה בפטיש הוא אפילו בעושה רק מקצת מהגמר מלאכה כיון שהוא מהפעולות הנעשים בגמר הכלי. וזה פשוט דאין לפרש דהכונה שעושה מקצת האחרון מהצורה שנגמר תיקון הכלי עי"ז דהא איתא שם בגמרא ר"ש אומר עד שיצור את כולה. א"כ לת"ק על מקצת הראשון ג"כ חייב. אח"כ מצאתי שכן כתוב במאירי על האי ענינא דצר צורה בשם גדולי המפרשים".

אולם יש לעיין בזה לפי מה שהבאנו שרש"י ותוס' חולקים בזה. ונראה לענ"ד פשוט שאף רש"י יודה לחייב בזה על מקצת מפני שאותו מקום ששקל ממנו לא ישקול ממנו עוד, וכדרכו שהמבט הוא על אותו מקום כיחידה נפרדת, ונראה לי בדעת התוס' שצריך לסלק את כל החוטים שמקפיד עליהם. ולהלכה, בודאי יש לחוש לדבי הביאור הלכה, שמבוססים על הרמב"ם והמאירי, ולדברינו גם רש"י ז"ל מודה בזה.  

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג. עורך: אביעד ביננשטוק