דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 129

מכה בפטיש (ג) - כדרך שהאומנין עושין

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

'מכה בפטיש' - דעת הרמב"ם

עד כה ראינו שמלאכת 'מכה בפטיש' קשורה בגמר מלאכה, אם כפעולה אחרונה מסיימת, ואם כפרויקט של מלאכת גמר, כפי שנתבאר. אמנם, מדברי הרמב"ם נראה שהוא כולל קטיגוריה חדשה במלאכה זו, ונראה מדבריו שהיא קודמת במהותה לעניין גמר המלאכה, ואלו דבריו:

"המכה בפטיש הכאה אחת חייב, וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב"

                                                     (פ"י, הלכה טז).

מדבריו נראה שהוא סבור שההכאה בפטיש היא האב, וכל גמר מלאכה הוא תולדה. נראה מדבריו שעיקר המלאכה הוא ההכאה בפטיש, ויש לעיין במשמעותה של פעולה זו.

בפירוש המשניות, כתב הרמב"ם:

"המכה בפטיש ואפילו בגמר מלאכה כדרך שעושים המרקעים בפטישים שמכים הכאות קלות מאד כדי לישר פני הכלי ולהחליקו"                                                      (פ"ז, משנה ב). 

יש לשים לב לביטוי הקשה בדבריו – 'ואפילו בגמר מלאכה'. והלא לכאורה כל מכה בפטיש הוא בגמר מלאכה! מזה מתברר שלפי הבנתו ההכאה בפטיש נעשית במהלך המלאכה, והיא דרכם של האומנין ליישר מלאכתם בשעת עשייתה, והיא האב, שכולל בתוכו שני מוקדים: מעשה ההכאה בפטיש, ויש בו שני מאפיינים:

  1. עיצוב ויישור המלאכה, וממילא כל פעולה[1] שיש בה יסוד של עיצוב ויישור כפעולת סיום היא תולדה דמכה בפטיש.
  2. פעולה שדרך האומנים לעשותה, אף היא תולדה דמכה בפטיש,  וזהו שכתב בהמשך:

"המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה כדרך שהרופאין עושין שהן מתכוונין ברפואה להרחיב פי המכה הרי זה חייב משום מכה בפטיש שזו היא מלאכת הרופא.

המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת"            (שם, הלכות יז-יח).

מהלך זה קרוב לדברי ה'אבן האזל' בחידושיו על הרמב"ם שם:

"לכן נראה דהרמב"ם מפרש מתני' כפשטה, דמכה בפטיש בעצמו היא מלאכה, וטעמא דמילתא דאחרי כל המלאכות השונה התנא דהם מלאכות נפרדים שיש בכל א' חשיבות מלאכה חשב לנו עוד מלאכה א' והוא מכה בפטיש והיינו מלאכת אומן שהמכה בפטיש הוא דבר השייך לאומן וחייבין עליו בשבת וזה גופה הוי חשיבותו שנקרא מלאכה בשביל זה, ולכן סתם הרמב"ם הדברים וכתב המכה בפטיש הכאה א' חייב, דהיינו שאין חילוק כלל אם הכה ע"ג מסמר בכותל או על גבי כלי כיון שהכה בפטיש זהו חשיבותו ומיקריא מלאכה, ואמרינן עלה בגמ' דכל מידי דאית בה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש, והיינו דמידי דאית בה גמר מלאכה דמי למלאכת אומן וחייב משום מלאכת אומן ולכן האי מאן דשקיל אקופי מקופי מגלימא חייב משום מכה בפטיש וכן כל דכוותיה דכיון דהוי גמר המלאכה דמי למלאכת אומן וחייב עלה משום מלאכת מכה בפטיש".

אולם, נראה כי קיים הפרש מסויים בין הצעתנו להצעתו של ה'אבן האזל'. לדבריו נראה שעיקרה של מלאכת מכה בפטיש היא מלאכת האומן, וגמר מלאכה היא תולדה שלו, שכל גמר מלאכה דמי למלאכת אומן. אך לדברינו גם מלאכת האומן גרידא היא רק תולדה, שהרי כך כתב הרמב"ם להדיא שהוא חייב משום מכה בפטיש, ולפיכך, כתבנו שהאב הוא הכאת האומן בפטיש ליישר מלאכתו, ויש באב שני יסודות מעשה האומן ויישור המלאכה, ובהצטרף שניהם הרי זה אב, ובהינתן אחד מהם הרי זה תולדה בלבד.

ביאור דברי הירושלמי

בדברינו אלה ניתן למצוא פשר לדברי הירושלמי התמוהים, לכאורה:

"רבי יוחנן ור"ש בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג. אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא. מן דאשכחון מיסמוך סמכון הא דלא אשכחון מסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש"

                                                                  (פ"ז, ריש הלכה ב).

והדברים מרפסן איגרי, וכי מלאכת מכה בפטיש היא פח כללי של כל המלאכות?! ועוד אם לא מצאו על מה לסמוך דבר מסויים, שמא אין בו חיוב ואינו חלק ממערך המלאכות, ומניין לנו להניח שהוא חייב ומכוח זה להשליכו לחיקה של מלאכת מכה בפטיש?

אולם, נראה לי להסביר הדברים לאחר שתי ההקדמות הבאות:

היסוד הראשון נוגע לחקירה הידועה בהלכות שבת האם אבות המלאכות הם שם האיסור, והתולדות אינן אלא פעולות הדומות לאבות והן חייבות רק מכוחם של האבות, או שהמחייב הוא כל פעולה שהיא מלאכת מחשבת, והאבות הן הקטיגוריות הקולטות לתוכן את הפעולות השונות, והמחייב הוא כל פעולה כשלעצמה, אלא שקיבלו חז"ל שיש בסך הכול ט"ל קבוצות – והן אבות המלאכה. לחקירה זו יש השלכות רבות  הנוגעות לתחומים רבים, ואין כאן המקום להרחיב בה[2].

נראה שהירושלמי סבור, ולכל הפחות זוהי התפיסה הבאה לידי ביטוי בעמדת רבי יוחנן וריש לקיש, שכל פעולה שהיא מלאכת מחשבת היא פעולה אסורה, ויש לחפש לה את הכתובת המתאימה.

רעיון מלאכת מחשבת כיסוד האוסר, בוקע ועולה מן הסוגיה בביצה בה עלה דיון בעניין קילוף שעורים או העמדת ערימה של בצלים אם היא מלאכה או לא ואמרו שם:

"המקלף שעורין מקלף אחת אחת ואוכל ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב. אמר רבי אלעזר וכן לשבת. איני והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי [בשבת - רש"י] ורבי חייא מקלפא ליה דביתהו כסי כסי... ומי איכא מידי דלענין שבת לא הוי גמר מלאכה ולמעשר הוי גמר מלאכה? מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי: ולא? והא גרנן למעשר דתנן איזהו גרנן למעשר .. משיעמיד ערמה ותנן נמי גבי בצלים משיעמיד ערמה [כלומר: הרבה מלאכות שאמרו שהן קובעות גורן למעשר לאסרו באכילת עראי, ומותרות בשבת  - רש"י] ואילו גבי שבת העמדת ערמה פטור! אלא מאי אית לך למימר מלאכת מחשבת אסרה תורה, הכא נמי מלאכת מחשבת אסרה תורה" (יג:).

ופירש רש"י שם:

''אף על גב דלמעשר הויא מלאכה, לשבת - מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות, אסרה תורה, שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל, והתם מלאכת מחשבת כתיב".

העולה מסוגיה זו שכל מלאכה שיש בה אומנות היא בכלל מה שאסרה תורה, ולדעת הסוגיה שם קילוף שעורים והעמדת ערימה אינן בכלל מלאכת אומנות ואינן כלולות במלאכת מחשבת[3].

סוגיה זו קובעת שלאיסור שבת נחוצים שני תנאים: מלאכה ואומנות. בהעמדת ערימה חסר יסוד האומנות, ובגמרא שבת קיז: עולה הכיוון האחר, שם נאמר:

"תנא דבי רבי ישמעאל לא תעשה כל מלאכה יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה".

בתקיעת שופר ורדיית הפת יש האומנות הנדרשת וחסרה היצירה שהיא המלאכה.

היסוד השני שעליו בנויים דברי הירושלמי הוא שמלאכת מכה בפטיש, היא מלאכה כללית שכוללת בתוכה את כל המעשים שיש בהם אומנות שאינן נכללות בקטיגוריות הקיימות, וכפי שראינו ברמב"ם - כדרך שהרופאים עושים, או כדרך שהאומנים עושים.

לפיכך, נתבררו לנו דברי הירושלמי שאותן פעולות שרבי יוחנן וריש לקיש מצאו שהן אסורות ולא יכלו לשייך אותן לקטיגוריות הספציפיות, שייכו אותן למכה בפטיש. כך בדיוק נהג הרמב"ם בהלכותיו, ונסתפק בדוגמה אחת:

"רושם תולדת כותב הוא. כיצד? הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום כותב. וכן המוחק את הרשום לתקן הרי זה תולדת מוחק וחייב. המשרטט כדי לכתוב שתי אותיות תחת אותו שירטוט חייב, חרשי העצים שמעבירין חוט של סקרא על גבי הקורה כדי שינסור בשוה הרי זה תולדת משרטט, וכן הגבלים שעושים כן באבנים כדי שיפצל האבן בשוה, ואחד המשרטט בצבע או בלא צבע הרי זה חייב"   (פי"א, הלכה יז).

שלושה בעלי אומניות נזכרו בדבריו בהלכה זו, ולכולם נמצאה כתובת ספציפית מתאימה, ומי שלא נמצאה לו הכתובת הזו, כמפיס מורסא שהוא דרך הרופאים שובץ במלאכת מכה בפטיש.

השלכות לדברי הרמב"ם

נראה לי, שיש תוצאות חשובות להלכה מחידוש זה של הרמב"ם, ונבאר דברינו באחת התוצאות הללו.

גרסינן בשבת:

"אמר רבי יהודה האי מאן דשקיל אקופי מגלימי חייב משום מכה בפטיש והני מילי דקפיד עלייהו"  (עה:).

ובפירוש רש"י:

"קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין, ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה - גמר מלאכה הוא" (שם).

הסוגיה קבעה שדין זה תקף רק כשמקפיד על כך, ובתוכן הקפדה זו מצאנו ניסוחים שונים אצל רבותינו הראשונים.

האור זרוע כתב:

"והא דמסיים והוא דקפיד עלייהו איני יודע אם רצה לומר שאינו חייב חטאת אא"כ מקפיד שלא ללבוש עד שיסיר אותם אקופי מיהו איסורא דרבנן איכא לכתחילה אף על פי שאין דרכו להקפיד בכך ופעמים לובשה עם אקופי, או שמא אם אינו מקפיד מותר לכתחילה. מיהו לקמן פ' חבית מוכח דהיכא דלא קפיד דמותר לכתחילה בההיא דאמר רב הונא המנער טליתו בשבת חייב חטאת... אלמא דאע"ג דכי מיכוין חייב חטאת אפ"ה כי לא קפיד מידי מותר לכתחילה"        (סי' פא).

וכיו"ב איתא אף ברא"ש:

"והני מילי הני דקפיד עלייהו שאינו רוצה ללובשו עד שיסירם"          (פ"ז, סי' ח).

 

 

אולם הרמב"ם סובר אחרת, וכך כתב:

"הלוקט יבולת שעל גבי בגדים בידו כגון אלו היבולות שבכלי צמר חייב משום מכה בפטיש, והוא שיקפיד עליהן, אבל אם הסירן דרך עסק הרי זה פטור"

                                                     (פ"י, הלכה יח).

שתי נקודות מחלוקת לפנינו בין הראשונים: טיב ההקפדה, והדין כשאינו מקפיד:

  1. לדעת ה'אור זרוע' ההקפדה היא שאינו רוצה ללבשו עד שיסירם, ולרמב"ם הוא מקפיד להסירם, ולא התנה שאינו לובשו עד שיסיר.
  2. כשאינו מקפיד - לדעת ה'אור זרוע' מותר לגמרי, ולדעת הרמב"ם הוא פטור ומשמע שאסור מדרבנן לעשות כן.

וכבר העיר ה'כסף משנה' שם על נקודת המחלוקת הראשונה:

"נראה מדברי רבינו שהוא מפרש הא דאמרינן והוא דקפיד עלייהו היינו לומר שלא יסירם בכוונה כדי ליפות אלא כמתעסק, אבל כל שמסירם בכוונה אף על פי שלא היה נמנע מללובשו אם לא היה מסירה חייב".

נראה לי שמחלוקתם של הראשונים קשורה ביסוד שנתחדש בשיטת הרמב"ם בנקודה זו. לדעת ה'אור זרוע' והרא"ש גדר המלאכה בהסרת היבולות הללו הוא גמר מלאכת הבגד, ולפיכך שאלת המפתח היא האם יש לפנינו בגד גמור או שעדיין לא הושלמה מלאכת הבגד. לפיכך, הם תלו שאלה זו ביסוד הקפידא, דהיינו אם הקפידא היא שלא ללבשו עד להסרתן, אין זה בגד, ופעולה זו היא גמר מלאכתו, אבל אם מוכן ללבשו גם בלא הסרתן, הרי הבגד גמור לפנינו, וממילא אין זה גמר מלאכה, וכיוון שכך לא דיו שאינו חייב, אלא גם היתר גמור לפנינו כי אין שום מלאכה שיכולה להשתייך לזה, אלא אם נרצה לגזור שמא יבוא להסירם כשמקפיד לגמרי, ועל זה הביא האור זרוע ראייה ממנער טליתו שלא גזרו שם וממילא הוא היתר גמור. יתירה מזו, לדעת האור זרוע המעשה אינו אסור מצד עצמו, אלא בהיותו גמר מלאכת הבגד, וזהו שם האיסור וממילא באינו גומר הבגד מותר.

אמנם, לשיטת הרמב"ם שנתחדש גדר חדש במלאכה זו שהוא מעשה האומנים, שהאומנים נוהגים להסיר יבולות אלה, וזה תלוי בטיבן, שאם יש בהן קפידא הרי הסרתן היא מעשה אומן וחייבים עליה, ואם אין בהן קפידא הרי הסרתן אינה מעשה אומן ואין בה איסור תורה, ומכל מקום סבור הרמב"ם שאין להתיר לגמרי כיוון שזו אותה פעולה שנעשית ע"י האומן ניתן לראותה מדרבנן כמעשה אומן, ואסרוה. ולכשנדייק יותר בלשון הרמב"ם שנקט 'אבל אם הסירן דרך עסק', נראה שלא נקט שאינו מקפיד כלל, כי אפשר שבזה אף הוא יודה להיתר שזהו מעשה הדיוט, אבל אפשר שאם הסירן דרך עסק היינו בלא מחשבה מסודרת על גדר התועלת היוצאת לו מזה, שבזה יש איסור דרבנן כי יש בפעולה זו שם מלאכה, שהרי בדרך כלל זהו מעשה אומן.

ובשלחן ערוך (סי' ש"ב, סעיף ב) סתם כלשון הרמב"ם, וראה 'משנה ברורה' שם בשם האחרונים שנטה להחמיר כשתי החומרות של הרמב"ם דהיינו שכל קפידא היא בעייתית ואף אם אינו מקפיד שלא ללבשו בלא להסיר, וגם שיש איסור דרבנן גם באינו מקפיד.

מנער טליתו

להשלמת תמונה זו, נוסיף ונדון במנער טליתו[4] שאף בה נראה שנחלקו הראשונים.

איתא בגמרא:

"המנער טליתו בשבת חייב חטאת ולא אמרן אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה, ולא אמרן אלא באוכמי אבל בחיורי וסומקי לית לן בה והוא דקפיד עלייהו"                                (קמז.).

וברש"י שם:

"חייב חטאת - דזהו ליבונה. והוא דקפיד עלייהו - ללובשן עד שינערם".

והרמב"ם פסק:

"המנער טלית חדשה שחורה כדי לנאותה ולהסיר הציהוב הלבן הנתלה בה כדרך שהאומנין עושין חייב חטאת, ואם אינו מקפיד מותר"                                                      (פ"י, הלכה יח).

אף בזה שתי נקודות מחלוקת, ובנקודה שלישית יש הסכמה. לדעת רש"י, אנו עסוקים במלאכת 'מלבן', וההקפדה היא שלא ללבוש הבגד בלא לנערו. לדעת הרמב"ם אנו עסוקים במלאכת 'מכה בפטיש' וההקפדה הנדרשת אינה דווקא שלא ללובשו בלא ניעור, אלא משמע שכל הקפדה בכלל.

אמנם בדבר אחד מסכימים הראשונים בעניין מנער טליתו, שאם אינו מקפיד מותר לנערו, ודבר זה מפורש בסוגייה שם בלי חולק:

"המנער טליתו בשבת חייב חטאת. ולא אמרן אלא בחדתי אבל בעתיקי לית לן בה ולא אמרן אלא באוכמי אבל בחיורי וסומקי לית לן בה. והוא דקפיד עלייהו. עולא איקלע לפומבדיתא חזא רבנן דקא מנפצי גלימייהו אמר קמחללין רבנן שבתא אמר להו רב יהודה נפוצי ליה באפיה אנן לא קפדינן מידי. אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף אמר ליה הב לי כומתאי [חזא דאיכא] טלא עליה הוה קמחסם למיתבה ליה אמר ליה נפוץ שדי אנן לא קפדינן מידי.

מוכח, שבאינו מקפיד מותר הדבר לגמרי.

ונראה, שאף בזה יש לבאר המחלוקת באופן דומה: לדעת רש"י אנו עוסקים בזה במלאכת 'מלבן', ולכלוך זה שאנו עסוקים בו אינו לכלוך אובייקטיבי, והוא תלוי בהקפדתו של אדם - שאם מקפיד שלא ללבשו בלא ניעור, הרי הגדיר אותו כלכלוך, וחייב עליו משום מלבן, ואם מוכן ללבשו בלא ניעור, ש"מ שאין זה לכלוך בעיניו ושרי לנערו.

אבל לשיטת הרמב"ם אנו עסוקים במלאכת 'מכה בפטיש', מפני שהפעולה הנעשית כאן היא פעולה שדרך האומנים לעשותה, ולשיטתו אין לזה זיקה למלאכת מלבן [ואפשר, ומסתבר שליטתו אין מלבן אלא בלכלוך אובייקטיבי], וממילא אם מקפיד להסירם הרי זו מלאכת האומנין, ואם אינו מקפיד אין זה דרך האומנין, ולכאורה אף בזה היה מקום לומר שיהיה בזה איסור כי דומה למלאכת האומנין, ואם מפני שהתירו זאת בפירוש בגמ', היה לו לרמב"ם ללמוד מכאן להתיר אף בהסרת היבולות כפי שלמד האור זרוע. ולענ"ד נראה שהרמב"ם לא רצה ללמוד מפני שסבר שיש חילוק בדבר: היבולות  שמדובר בהן הן חלק אינטגראלי מבגדי צמר [ידוייק בזה בלשון הרמב"ם], ובהסרתן סבור הרמב"ם שיש בזה גדר מעשה אומן מדרבנן, משא"כ בניעור הבגד, שמדובר בגברים חיצוניים שנדבקים לבגד, ובזה כשאינו מקפיד אין בזה שום צד לאסור.

ובש"ע כאן סתם בזה כדעת רש"י שההקפדה היא שלא ללבשו בלא ניעור, וראה משנה ברורה שביאר טעם הדבר:

"פירוש שמסירם בכונה כדי ליפות הבגד ולא כמתעסק אף על פי שלא היה נמנע מללבשו אם לא היה מסירם חייב משום דהך דהכא הוי מלאכה טפי מהאי דסעיף א' ולכן אינו פטור אלא במתעסק" (שם ס"ק י).

ולענ"ד נראה הפירוש בזה כמו שביארנו, וצ"ע.

  

 

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1] ולאור מה שהוכחנו בשיעור האחרון עמדת הרמב"ם אינה מצטמצמת רק לפעולה אלא גם לפרוייקט סיום, כעין צר צורה.

[2]   עיין בעיקר סביב סוגיית הגמ' ב"ק ב. ועמוד ב', וכן סביב שאלת ההתראה על התולדה בשם האב, ומחלוקת הראשונים סביב שאלת יש תולדה לתולדה או לא ועוד.

[3] וראה ראשונים שם בסוגיה אם הוא היתר גמור או יש איסור דרבנן, והוזכרו אצלנו במסגרת המלאכות הרלוונטיות – דש ומעמר, עיי"ש.

[4] דין זה של ניעור טלית נידון אצלנו במסגרת מלאכת המלבן, ושם עמדנו על גדרו המדוייק בפריטם שונים הנוגעים ישירות לדין זה, במסגרת זו אנו דנים רק בזיקתו למלבן או למכה בפטיש כשיטת הרמב"ם בהקשר עם הדיון הראשי שלנו.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)