דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 127

מכה בפטיש (א)

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

הקדמה

לאחר תקופה ארוכה של עיסוק במלאכת בונה ואוהל, אנו עוברים לעסוק במלאכת מכה בפטיש. מלאכה זו מקיימת מצד אחד זיקה משמעותית למלאכת הבונה, ומצד שני פותחת היא אפיקים חדשים, בכיוונים נוספים ומגוונים.

בתום דיוננו במלאכה זו, נצטרך לשוב לדיון נוסף בענייני סותר בקרקע ובכלים, ומשם לדיון בשאלות המעשיות, של פתיחת קופסאות שימורים, פחיות שתיה, שקיות וכו', שנובעות ממלאכות הללו.

מכה בפטיש – גדרי המלאכה

במשנת המלאכות (עג.) שנינו 'והמכה בפטיש', ובריש פרק הבונה שנינו:

"והמכה בפטיש ובמעצד .. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה"                                                              (קב:).

"רבן שמעון בן גמליאל אומר המכה בקורנס על הסדן כו' - מאי קעביד? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו מפני שמאמן את ידו. קשו בה בני רחבה אלא מעתה חזא אומנתא בשבתא וגמר הכי נמי דמיחייב? אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו שכן מרדדי טסי משכן עושין כן. תניא נמי הכי רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב שכן מרדדי טסי משכן עושין כן" (עג.).

וברש"י שם:

"עושין כן - מכין שלשה על הטס ואחת על הסדן, להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק".

ועוד אמרו בגמרא:

"רבה ורבי זירא דאמרי תרוייהו כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש" (עה:).

ויש לעיין היטב בגדריה[1] של מלאכה זו.

גמר מלאכה

נראה שזהו הגדר היסודי במלאכה זו, כפי שעולה מן הסוגיה לעיל (עה:), וכן כתב רש"י:

"הוא תחלתו וגמרו, ונמצא עושה כלי, וחייב משום מכה בפטיש - אב לכל גומרי מלאכה"  (שבת מז. ד"ה חייב).

וכן העלו התוס':

"נראה לר"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה"     (קב. ד"ה והמכה).

ובפירושו של החידושים המיוחסים לר"ן למשנה עג. כתב:

"המכה בפטיש. פירוש ר"ח ז"ל שלאחר שנעשה הכלי משוה פניו והיא בעצמה אינה מלאכה שהרי כבר נעשה הכלי אלא שגומר המלאכה ומכאן למדו לכל דבר שהוא בעצמו אינה מלאכה אלא שעל ידו נגמרה לחייבו על גמר מלאכה כנופח בכלי זכוכית פעם שנייה שע"י כן נגמרת המלאכה והוא חייב כנופח נפיחה ראשונה שהיא המלאכה, וכדומה לזה פירוש רבינו יהונתן ז"ל שדרך האומנין כשגמרו מלאכתן מעיינין בה אם נשאר דבר מועט לתקן מתקנה בקורנס שהרי בידו לעגל אותה או להרחיבה במקום שאינה רחבה כשאר החתיכה או לקצר אותה אם היא רחבה משאר החתיכה ולפי שבפעם אחת בלא טורח גדול נתקן קרי ליה מכה בפטיש".

ולכאורה, יש לדון, האם נאמר כן בכל מלאכה הנעשית, שברגע שהיא נגמרת ומושלמת נחייב גם משום מכה בפטיש?

ונראה שיש לדייק בדברי הראשונים ז"ל, שמדובר בפעולה שאדם עושה בשעת גמר מלאכה, ופעולה זו מובחנת ונפרדת היא ממעשה המלאכה עצמו, שאם אינה כן, הרי היא חלק מן המלאכה העיקרית, ואין לה עניין למכה בפטיש.

והדברים מבוארים בדברי הר"ח המובאים בחידושים המיוחסים לר"ן הנ"ל בסמוך:

לאחר שנעשה הכלי משוה פניו והיא בעצמה אינה מלאכה שהרי כבר נעשה הכלי אלא שגומר המלאכה".

ובדברי רבינו יהונתן שם:

'שדרך האומנין כשגמרו מלאכתן מעיינין בה אם נשאר דבר מועט לתקן מתקנה בקורנס".

ויש מקום לראות הבדל מסוים בין הר"ח לרבינו יהונתן, בגדרה של הפרדה זו מגוף המלאכה. מדברי הר"ח נראה שהמלאכה עצמה, מלאכת עשיית הכלי, נסתיימה, אלא שהכלי זקוק לעיצוב סופי, וזוהי מלאכת מכה בפטיש. אך מדברי רבינו יהונתן נראה שלא מדובר בהפרדה אובייקטיבית שבין שלב עשיית הכלי לבין עיצובו, אלא במבט סובייקטיבי של עושה המלאכה, שנראה לו שגמר מלאכתו, ובעיון נוסף הוא עושה שיפוצים אחרונים, והם הנקראים מכה בפטיש. ולדרך זו, יש להבחין בין המלאכה עצמה, לבין מכה בפטיש במישור התודעתי של האדם, ולאו דווקא במישור האובייקטיבי. אפשר גם שהשלבים מובחנים, בצורת העשייה, שבשלב הזה משתמשים בכלים עדינים יותר להלמתו של הכלי, ולפי זה גם גישה זו שאמנם, יסודה במבט סובייקטיבי, הרי היא מובחנת בפעולה אובייקטיבית – כלי העבודה הגדולים והגסים, או הכלים העדינים שבסיום.

ומפורסמים בעניין זה דברי המאירי בעניין כתב אות אחת והשלימה לספר שחייב משום כותב:

"וחכמי הדורות שואלים בה כהוגן ויתחייב בה משום מכה בפטיש! וכמו שאמרו בפרק כלל גדול האי מאן דשקיל וגו' חייב משום מכה בפטיש. ותירצו שלא נאמר מכה בפטיש אלא במלאכה שנשלמה כולה כגון שחצב אבן בהר ונתפרקה כולה מסביבותיה ונמצא שנשלמה מלאכת האבן אלא שלא נפלה וזה מכה בפטיש ומפילה שנמצא המלאכה בגוף אותו דבר כבר נשלמה. וכן מה שאמרו בשקיל אקופי בגלימיה שהרי הגלימא כלה עשויה. אבל באלו לא נשלם הספר והבגד עדיין וכל שהוא עושה לצורך השלמה אינו מכה בפטיש שאם לא כן אף המלאכות שתחלתן וסופן בא כאחד כגון קצירה וכיוצא בה היה ראוי להתחייב בה משום מכה בפטיש".

ובאופן דומה כתב גם היראים, ומפני חשיבות דבריו, ומחלוקתו בזה עם רש"י, נביאם במלואם:

"והא דאמרינן בהבונה (קב:) 'עייל שופתא בקופינא דמרה רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש' - אלמא סבירא ליה לרב יש בנין בכלים ואם יש בנין יש סתירה דחדא טעמא הוא כדאמרינן בכל הכלים (קכב:) וא"כ קשיא דרב אדרב! הא לא קשיא דבהבונה הכי פירושו רב אמר משום בונה פי' מרה זאת מחוסרת בנין בחסרון שופתא הלכך אין בו איסור מכה בפטיש, שאינו נקרא מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר בנין שהכאת פטיש הוא לאחר גמר בנין ולא אמר רב משום בונה לומר שיש חיוב בונה בדבר דהא אין סתירה ובנין בכלים ולא אמרינן משום בונה אלא להסירו מטעם מכה בפטיש [שהוא] לאחר בנין שלעולם בחסרון בנין לא תהיה מלאכת מכה בפטיש פי' בקוצר משום בונה אין בו אלא טעם בונה ומאותו בונה אין חיוב דאין בנין בכלים וכל הסוגיא נוח לפרשה אחר פירוש זו".

כבר עמדנו בעבר על דברי היראים הללו, אבל במסגרת זו ראוי לשים לב לעיקרון העולה מדבריו: כל פעולה שנעשית במסגרת מלאכה מסוימת אינה יכולה להיכלל במכה בפטיש. אין מכה בפטיש רק כשאדם עושה פעולות שהן מחוץ לגדרן של מלאכות, מלאכה זו באה רק לאחר סיום הפעולות ששייכות לבניין, ולכן מי שמעייל שופתא בקופינא דמרא, פועל במסגרת בונה ולפיכך אינו חייב משום מכה בפטיש, [וגם משום בונה אין לחייבו כי אין בניין בכלים].

בנקודה זו חולק היראים על רש"י שסבור אף הוא שאין בניין בכלים כלל, ומאידך, מחייב הוא בכל עשיית כלים משום מכה בפטיש. וכך הם דברי רש"י גבי הרכבת מיטה של פרקים בשבת

"חייב חטאת - הוא תחלתו וגמרו, ונמצא עושה כלי, וחייב משום מכה בפטיש - אב לכל גומרי מלאכה, ולא משום בנין - דאין בנין בכלים"                                                      (מז.).

מה שיש לדון בשיטת רש"י הוא האם הוא חולק על כל אותם ראשונים הסבורים שמלאכת מכה בפטיש מובחנת בכך שמדובר בה בפעולות הבאות לאחר גוף המלאכה, וסבור שכל גמר מלאכה יש בו משום מכה בפטיש, או שמא מודה הוא לאותם ראשונים, ורק בעניין זה חולק הוא על היראים שכיוון שאין בניין בכלים אין זו פעולה במסגרת מלאכה כלשהי, ולפיכך ניתן לחייבו משום מכה בפטיש, שמכל מקום יש בזה גם גמר מלאכה[2].

וחשבתי שיש להביא ראייה מסוימת לגישתו של רש"י מן הירושלמי בפרק כלל גדול (הלכה ב'):

"הדא איתתא - כד מערבא בחיטיא משום מרקדה; כד מפרכייא בראשייא משום דשה; כד מתברא בצדדיא משום בוררת; כד מספייא משם טוחנת; כד מנפייא משם זורה; גמרה מלאכתה משם מכה בפטיש.

ההן כיתנייא - בקופנה משם דש; במערוכה משם טוחן; באפסטיתה משם זורה; בכף משום בורר; כד מפלג משם מנפס; כד מתלש משם מחתך; גמר מלאכתו משם מכה בפטיש.

ההן דשחק תומא - כד מפרך ברישייא משום דש; כד מבחר בקלופייתה משום בורר; כד שחיק במדוכתה משום טוחן; כד יהיב משקין משום דש; גמר מלאכתן משום מכה בפטיש.

ההן סיקורה - כד מבחר בגרריה בקלופיתיה משו' בורר; כד מכתת במרגזייה משו' דש; כד שחיק במדוכתיה משום טוחן; כד יהיב משקין משו' לש; כד משקע באנטרין משום בונה; כד מקטע בגומא משם מחתך; גמר מלאכתו משם מכה בפטיש".

בפיסקה זו מביא הירושלמי כמה סדרות של פעולות הנעשות במגמה להכין דבר מסוים, והירושלמי סבור שיש לחייב משום מכה בפטיש בפעולה האחרונה המשלימה את המוצר - אע"פ שלכאורה לא מדובר בפעולה ייחודית הנעשית לאחר גוף המלאכה. מדברים אלה נראה שהירושלמי אינו מקבל את שיטות המאירי והחי' המיוחסים לר"ן ועוד.

אמנם, לאחר העיון נראה שאין משם ראייה, משום שנראה לי שבירושלמי עולה יסוד נוסף בגדרי מלאכת מכה בפטיש, שאינו נוגע ישירות לגדרי מלאכה המוכרים לנו. הדיון בירושלמי בסוגיה זו אינו מתייחס לפעולות מסוימות שמאופיינות מצד עצמן כפעולות שראוי לחייב עליהן משום מכה בפטיש, בשאלה זו יש לעיין בעמדתו של הירושלמי בהקשרים אחרים שיידונו לפנינו בס"ד. בסוגיה זו עוסק הירושלמי בגדר מחודש של מכה בפטיש, לא מצד המלאכה הנעשית אלא מצד האדם העושה, שאם אדם ניגש לפרוייקט מסויים שכולל בתוכו סדרה של פעולות הנדרשות לביצוע כדי להגיע את היעד המבוקש, סבור הירושלמי שיש לחייבו משום מכה בפטיש כשעושה את הפעולה האחרונה ומשיג את מבוקשו.

ואכן, הפעולות האחרונות הללו אינן מאופיינות בירושלמי, מפני שהעיקר אינו בפעולות, אלא בסיום מלאכתו של האדם, והוא חידוש גדול העולה מדברי הירושלמי שם. בסוגיות הבבלי יסוד זה לא עולה כלל, ואדרבה, נראה שבמקומות שרעיון כזה יכול היה לעלות, הראשונים המפרשים את הבבלי, לא נקטו כיוון זה. בסוגיה בדף עד: מביא הבבלי דוגמאות של אדם שיוזם פרוייקטים שונים, כעשיית תנור, חבית, כוורת ועוד, והבבלי קובע שבכל אחת מהן חייב מספר חטאות על המלאכות השונות הכרוכות בעשייה זו, ואין שם אמירה שהפעולה האחרונה תחייב משום מכה בפטיש. אדרבה, רש"י שם כותב שבחבית אין לחייב משום מכה בפטיש כי הגמר נעשה מאליו כשהחבית נצרפת בכבשן האש, ואילו לפי הירושלמי ראוי לחייב מצד מכה בפטיש מצד עצם העובדה שהאדם גמר מלאכתו[3]. אך, כאמור הבבלי אינו מכיר  בגדר זה, ולדעתו כל המלאכות נוגעות לפעולות עצמן, ויש לדון בהן רק ממבט זה אם יש לחייב עליהן, ואין מקום לחייב על גמר מלאכת האדם.

ומעתה, נשוב לשאלתנו המרכזית, ונדגיש, שגם אם נאמר שרש"י חולק עקרונית על הראשונים הנ"ל, וסבור שיש לחייב משום מכה בפטיש בכל גמר מלאכה[4], מכל מקום אין לחייב חיוב כפול. דהיינו, פעולה שכבר נתחייב עליה מצד מלאכה מסוימת, אינו מתחייב עליה גם מצד מכה בפטיש, ורק אם אין לחייבו מצד שום מלאכה, אמרינן שהואיל וגמר מלאכתו חייב משום מכה בפטיש, ובזה אתי שפיר קושיית המאירי ועוד[5].

אמנם, בסוגיה אחרת בירושלמי נראה שהוא סבור שיש לחייב על כל גמר מלאכה משום מכה בפטיש, אף אם מדובר במעשה ששייך ממש לגוף המלאכה:

"הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע. חיסר בה אבר ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש"          (שם פ"ז הלכה ב).

לכאורה, אם הצר צורה חייב משום כותב, וחיסר בה הראשון אבר ובא אחר והשלימה, הרי זה כמי שמצא ספר כתוב וכתב בו את האות האחרונה והשלימו, שחייב משום כותב, ומן הירושלמי נראה שמחייב משום מכה בפטיש. ונראה, שהירושלמי סבור שכיוון שהאחרון נכנס לתמונה כדי להשלים את הצורה, הרי עיקר מגמתו בהשלמנה ולא בציור, ולפיכך חייב משום מכה בפטיש. ובקצרה- הירושלמי מתמקד במגמה, והבבלי מתמקד במעשה עצמו. אמנם, ברור בשני התלמודים, שהחיוב הוא אחד – או משום כותב או משום מכה בפטיש, ואין לחייב שתיים על מעשה אחד.

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1] כתבנו גדריה בלשון רבים, כי נראה שמלאכה זו ייחודית ויש בה מוקדים שונים כפי שיתבאר, בס"ד.

[2] וייתכן להציע שהיראים ורש"י חולקים בגדרי אין בניין בכלים, אם הוא משום שאין זו חשיבות מלאכה, ואם כן זהו חלק מבונה אלא שאין לחייב משום שאינו חשוב, ומכל מקום אין לחייב גם משום מכה בפטיש, שהפעולה היא עקרונית במסגרת בניין, או שמא הא דאין בניין בכלים הוא משום שאין שם בונה אלא בקרקע, וכשעושה כלי אין זה גדר בניין כלל, וממילא יש מקום לחייבו משום מכה בפטיש. דיון זה זוקק עיון באשר לנאמר בסוגיה עה: בדין המנפח כלי זכוכית שחיובו משום מכה בפטיש, ויש להבין את הדברים לאור השיטות השונות שהצגנו כאן בעניין היחס למכה בפטיש, וראה מה שהרחבנו בסוגיה זו למעלה בדיוננו בסוגיית בניין בכלים, והבאנו שם כמה יסודות חשובים בעניין זה.

[3]   ועיין טללי שבת ח"א עמ' שדנו בעניין מכה בפטיש באוכלין, וכבר עמדנו שם על נקודה זו וכתבנו שאף אם אין מכה בפטיש באוכלין, מ"מ הירושלמי שם מחייב באותן סדרות משום מכה בפטיש כי המוקד אינו בחפצא הנעשה אלא באדם שגומר מלאכתו.

[4]   ולענ"ד , אכן מסתבר כך, שזוהי סברתו של רש"י, שכל פעולת סיום של כלי היא גמר מלאכה, וחייבים עליה משום מכה בפטיש, וזהו הפירוש היותר סביר במיטה של טרסיים בדף מז., שהוזכר בפנים, וכך משתמע גם מדברי רש"י בסוגיה עד: גבי האי מאן דעביד תנורא  שיש בו חיוב משום מכה בפטיש, בניגוד לחבית שאין בה חיוב, וכתב רש"י שם: 'דלאחר שצרפו בכבשן הוא טח עליו טפילה שיהא עב וחומו מתקיים, והוא גמר מלאכתו, ואמרינן לקמן (שבת עה, ב): כל מידי דהוי גמר מלאכה - חייב משום מכה בפטיש, אבל גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש, דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור', ומדבריו נראה שהוא סבור שעקרונית יש מקום לחייב משום מכה בפטיש  כשמצרף את החבית בכבשן, אע"פ שפעולה זו שייכת עקרונית למלאכת בונה, עיין רש"י שם גבי חביתא, מ"מ גמר עשיית הכלי, הוי מכה בפטיש, אם לא היה נעשה מאליו.

[5] כוונתי בזה לקושיית המאירי שאם כן יש לחייב בכל מלאכה כגון קוצר וכו' גם משום מכה בפטיש, ולדברינו ניחא, שאין לחייב משום מכה בפטיש אלא כשיש פעולה מיוחדת נפרדת הנעשית בגמר הכלי, שלא חייבנו עליה משום המלאכה העיקית, בזה יש לחייב עליה משום מכה בפטיש. אבל, עיין מנחת חינוך מלאכת כותב גבי כתב אות אחת והשלימה לספר שסובר שיש לחייב שתיים: 'והנה במש"ל דהשלים אות א' לספר חייב נראה דחייב גם משום מכה בפטיש דהוי גמר מלאכה'. והוא לשיטתו שם במלאכת האופה, שכתב שעקרונית היה מן הראוי שכל מבשל שגמר בישולו יתחייב גם משום מכה בפטיש, אלא שכיוון שגמר הבישול נעשה מאליו אין לחייבו משום מכה בפטיש, ולדברינו אינו כן, אלא אין לחייב על שום פעולה מצד מכה בפטיש אם כבר נתחייב עליה משום מלאכה אחרת.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)